בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אצלנו בחצר

אמנים, אדריכלים ופעילים חברתיים הפכו בחודש האחרון את השטחים הפתוחים והמוזנחים בבת-ים לאתר בנייה אחד גדול. תלמידי כיתות ו' בנו בתים על עצים, במרכז העיר שתלו שמורת טבע אקולוגית. "הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות נוף עירוני" היא כותרת אופטימית לעיר שרובה שיכוני רכבת ושבקושי יודעים שיש בה מוזיאון

תגובות

האוצרת סיגל ברניר עומדת ליד חור קטן במדרכה הסדוקה של שדרות העצמאות בבת-ים, מפנטזת איך המוני מבקרים סקרנים מתגודדים סביבו. "תאר לך שאתה הולך ברחוב ופתאום פורץ מהמדרכה סילון מים", היא אומרת בהתרגשות. "האם תחשוב שמדובר בתקלה במערכת המים העירונית או שדווקא תבחר להאמין שזאת מזרקה חדשה?"

החור הזה במדרכה הוא אחד מ-20 אתרי בנייה זמניים שנפרשו בבת-ים בחודשים האחרונים. ואם יש עיר ישראלית שזקוקה לאתרי בנייה אולי יותר מכל עיר אחרת בישראל הרי זו בת-ים. צפופה, בתיה מגובבים אלה על אלה כאבני משחק של ילד גחמני - מהגבול עם יפו ועד לחולון, מנתיבי איילון הסואנים ועד הים הגועש שלה. אבל מכאן לא יצמחו מגדלי מגורים או שכונות קוטג'ים מצועצעות, וגם לא ייפתרו בעיות הצפיפות בעיר. מה שבטוח זה שהאתרים האלה, כולם חלק מהביאנלה הראשונה לאדריכלות הנוף העירוני בבת-ים שתיפתח בשבוע הבא, יהפכו את בת-ים לקרקס מרתק של 20 זירות.

"בת-ים לא צפופה יותר ממנהטן או ממונטה קרלו, ושם דווקא הצליחו להקים יופי של ערים", אומר ראש העיר שלמה לחיאני. "בעתיד הלא-רחוק רוב הערים בישראל יתמודדו עם הבעיות שאיתן מתמודדת היום בת-ים, וכמו שמערכת החינוך כאן הפכה למודל שאותו אימצו עוד הרבה ישובים בישראל אני בטוח שגם בהיבט הזה ילמדו מאיתנו איך לייצר בתוך עיר צפופה וסואנת איכות חיים". את הפוטנציאל זיהתה גם יעל מוריה-קליין, פרופ' לאדריכלות נוף בטכניון שאצרה יחד עם ברניר, מרצה בבצלאל, ותמר דראל-פוספלד, יו"ר האיגוד הישראלי של אדריכלי נוף, את הביאנלה. "לפני שנתיים, כשעיריית בת-ים וקרן ברכה של ד"ר מרטין וייל יצרו איתנו קשר וביקשו שנחשוב על רעיונות ל'תערוכת גינון', ידענו שיש כאן אופציה להפוך את העיר למין מעבדה שבה נוכל להעלות שאלות חשובות בנוגע לתכנון עירוני".

"תערוכת הגינון" התנפחה מהר מאוד לפרויקט השאפתני של הביאנלה. מתוך מאות ההצעות שהגיעו לאוצרות בעקבות מודעות בעיתונות ופניות למומחים בינלאומיים בתחום, נבחרו 20 פרויקטים המוקמים בימים אלה ברחבי העיר ועוסקים כולם בנושא הגג שנבחר - "אירוח". "זו היתה בחירה טבעית שהתאימה מאוד לאופי של התושבים כאן, לאופי של הסוגיות שרצינו להעלות בביאנלה כמו הקשר בין התחום הפרטי לציבורי, וגם לצרכים הממשיים של העיר הצפופה הזאת - שיש בה דירות קטנות שלא תמיד נעים לארח בהם", אומרת ברניר. "עכשיו, אחרי שהביאנלה הפכה לעובדה, אנחנו מרגישות שהעיר מסתכלת על עצמה בעיניים אחרות, כאילו שנתנו לה משקפיים לראות את עצמה במראה".

1

~ העיקר שיש אנטנה ~

"בית על עץ". ניסן אלמוג הוא כנראה האיש העסוק ביותר בבת-ים כרגע. אלמוג, בן 24, הוא צוות היגוי של איש אחד, מחלקת הפקה על שתי רגליים. הוא נמצא בכל מקום, לפעמים גם באותו הזמן, חובש כמה כובעים, כמספר התפקידים שלו בביאנלה, ולובש תמיד אותו חיוך. בתוקף תפקידו כמתאם קשרי קהילה הוא אחראי לפייס שכנים כועסים שעבודות הבנייה של הפרויקטים של הביאנלה מפריעות לשגרת יומם ולעדכן את התושבים בנוגע לאירועים שיתקיימו בעיר. אלמוג הוא גם היוזם והמנהל של פרויקט "בית על עץ", אחד האתרים הנאיוויים ביותר והמקסימים בפשטותם של הביאנלה.

בתוכניות של אלמוג מופיעים חמישה בתי עץ גדולים שתלמידי כיתות ו' בבית הספר שרת אמורים להקים על העצים בגן וולקר שבלב שיכון ותיקים, אבל העבודה עדיין לא מתקדמת בקצב הרצוי. כמה בנות אמנם סוחבות קורות עץ ארוכות וכבדות, אבל הבנים נשכבים על הדשא הלח, לוקחים עמוק לריאות שאיפות של חופש ושל ביחד. מצחקקים, מתקוטטים, מעבירים עוד כמה דקות יקרות של סתם. אלמוג עובר ביניהם, זורק מלת עידוד, נזיפה עטופה בחיוך ומצליח להרים אותם לעוד מסע אל מחסן העצים. בינתיים, חבריו המבוגרים יותר של אלמוג, שאותם אסף בצופים ובצבא, מטפסים על אחד העצים ומציבים כמה קורות במקומן. הלמות פטישים נשמעות, כמעט נבלעות בקול צחוקם של הבנים ששוב עסוקים בלא-כלום, והרצפה כבר כמעט מוכנה. עכשיו נותר רק לבנות את הקירות, את הגג, ועוד ארבעה בתים שלמים. משחק ילדים.

בשנתיים האחרונות אלמוג הוא אחד המארגנים של פרויקט "קצת אחרת", שבמסגרתו פועלים מתנדבים משבט דן של צופי בת-ים בכיתות בבתי ספר בעיר ומסייעים למורים בפעילויות לימודיות וחברתיות. "התחלנו עם כיתה אחת ושלושים תלמידים, והיום אנחנו כבר פועלים בשישה בתי ספר, בשלושים כיתות, עם מאות תלמידים", הוא מספר בגאווה. "כשראיתי לפני שמונה חודשים שלט על הביאנלה ועל כך שמחפשים רעיונות לפעילויות, ישבתי עם החברים מ'קצת אחרת' וחיפשנו רעיונות יצירתיים. היה לנו ברור שאנחנו רוצים פעילות לילדים, וניסינו להיזכר מה אנחנו היינו עושים בילדותנו ומה הילדים של היום עושים אחרת. הדבר הראשון שנזכרנו בו היה המשחקים בגינה הציבורית. היום הילדים יוצאים הרבה פחות מהבית, ואם הם כבר יוצאים החוצה הם מעדיפים ללכת לקניון או לחברים. רצינו להוציא אותם, שימצאו את המקום שלהם מחוץ לארבעה הקירות שמקיפים אותם כל היום".

אבל מתברר שגם כשהם כבר יוצאים החוצה, הילדים עדיין חושבים על הבית. "כשביקשנו מהם לצייר את הבית על העץ האידיאלי מבחינתם", מספר אלמוג, "רבים מהם ציירו בתים מרושלים בקווים כלליים, שמהגג שלהם יוצאת אנטנה מושלמת של 'yes', כולל העתק מושלם של הלוגו של החברה. בסופו של דבר החלטנו על פעילויות משותפות, שבהן יוכלו לקחת חלק גם המבקרים בביאנלה. ילדים שלא תמיד זוכים לארח חברים בבתים שלהם יוכלו לארח כאן אנשים זרים וללמד אותם איך להכין שוקולד, להעביר להם סדנת נגינה על חלילי במבוק או ערב של צפייה מודרכת בכוכבים".

לאלמוג היה חשוב לשמור על פשטות: "הביאנלה עצמה נולדה כרעיון מופשט, לפעמים אפילו מופשט מדי. 'בדיקת הגבול בין החלל הציבורי לזהות האישית', כמאמר הטקסט שמלווה את הביאנלה, זה לא משהו שאנשים כאן רגילים לדבר עליו ביום-יום. בהתחלה היתה הרבה חשדנות. לפגישה הראשונה באחד האתרים המיועדים הגיעו רק חמישה שכנים. לפגישה הבאה הגיעו כבר 15 אנשים, אבל האמת היא שרובם היו סוכנים שתולים שלי, חברים ובני משפחה שעזרו לי למלא את השורות. גם אחר כך, כשהפרויקטים התקדמו והפכו לעובדה קיימת, הרבה אנשים חשבו שאנחנו לא רציניים או שעדיף להשקיע את הכסף במערכת ביוב חדשה. אבל שיכנענו אותם בדרך הכי טובה, במעשים. בגן הזה למשל שתלו כבר מזמן דשא, אבל רק אנחנו - הילדים, הפעילים והשכנים - מילאנו אותו בתוכן ובמשמעות".

2

~ מהמרפסת של השכנה ~

"טבע בעיר". בסוף, אחרי כל המלים הטובות, איריס בוחבוט עדיין קצת מאוכזבת מהביאנלה. "אמרו לי ששרית חדד תופיע וכבר סיפרתי לכל החברים בעבודה שהיא תגיע לגינה שליד הבית שלי", היא אומרת. "רק אחר כך הבנתי שהיא בכלל תופיע באמפי ליד הטיילת ושהביאנלה זה אירוע שיתרחש בכל מיני מקומות בעיר, לא רק כאן. יצאתי קצת טמבלית". אבל האמת היא שקשה להאשים אותה. הביאנלה נחתה על בת-ים כמו שק לבנים. מי שלא היה מוכן חטף על הראש חתיכת הפתעה. לפני כמה חודשים צצו בכל העיר שלטים צבעוניים שהודיעו על ההכנות לאירוע, ולטופסי הארנונה נוספו חוברות כרומו שהזמינו תושבים לקחת חלק בו. "פתאום כולם דיברו על הביאנלה, ביאנלה, ביאנלה, וכשסוף-סוף התחילו לעבוד המשאיות בגינה ליד הבית שלי, הייתי בטוחה שכל הרעש הוא רק בגלל זה".

הביאנלה הפרטית של בוחבוט נולדה בקצה המרפסת של דירתה ברחוב ביאליק. שם, מעבר לגדר מתכת נמוכה, שכנה פעם החווה החקלאית, משתלה שנסגרה לפני כ-20 שנה ומאז פרחו בה בעיקר העזובה והלכלוך. "המשתלה היפה הפכה להיות מזבלה", מספרת דורית יפת, גננת שמתגוררת בשכונה כבר 44 שנה. "השכנים היו זורקים את הזבל שלהם דרך החלון ישר למגרש, הכלבים היו מסתובבים כאן חופשי, קבלנים פינו לכאן פסולת בנייה והנרקומנים השתלטו על המקום בלילה. זה היה מקום מכוער שהילדים שלי פשוט פחדו להיכנס אליו".

בשבועות האחרונים הפך המגרש הנטוש לאי של טבע בתוך השכונה. מחלון ביתה של איריס רואים דיונות גוציות שבהן נאחזים כמה צמחים עם פרופיל נמוך, שמוסיפים מעט ירוק וסגול לנוף החדגוני של מסלול ההליכה הקצר שמקיף במעגל פנימי לא מושלם את המגרש. זו גינה לא קטנה אבל צנועה, לא מצועצעת, שמחייבת את המבקר בה להתאמץ מעט יותר כדי ליהנות בה. "מדובר בצמחייה טבעית שהועתקה לכאן מהדיונות של החוף הבת-ימי. זה הטבע שהיה לפני שהגיעה לכאן העיר", מסביר אדריכל הנוף הצעיר אמיר לוטן את הרקע התיאורטי שהוביל אותו לתכנן את פרויקט "טבע בעיר". "הרעיון היה להחזיר את הטבע הזה לתוך המסגרת העירונית, לקשור בין המעטפת של הציבור שגר כאן לגן עצמו".

אבל לא רק הטבע חזר למגרש הנטוש ברחוב ביאליק. חזר אליו גם מוסד שכמעט שנעלם מהעיר: אסיפות שכונה. "לפני שלושה חודשים התקשרו אלינו מהביאנלה ואמרו לנו שיש רעיון להקים במגרש שמורת טבע ורוצים לכנס אסיפה של התושבים", מספרת יפת. "שמחתי שמישהו בכלל רואה לנכון להתייעץ איתנו". בוחבוט אומרת ש"באסיפה הראשונה אמרנו שאנחנו מפחדים שיקימו לנו גינה ציבורית רגילה, שהיא אפילו יותר גרועה מהמגרש הנטוש שהיה כאן קודם". "מצד שני, פחדנו גם שיעשו כאן פינת חי, עם ארנבות וברווזים שילכלכו ויסריחו את השכונה", משלימה אותה יפת, "אבל למזלנו, המתכננים הקשיבו לכל מה שהיה לנו להגיד. הם הסכימו לדאוג שלגן יהיו שעות פתיחה מסודרות ושבשאר הזמן הוא יהיה נעול. הסכמנו שלא תהיה כאן תאורה מלאכותית בלילה והם גם הבינו שלמען האוכלוסייה הדתית שגרה בסביבה, כדאי לסגור את הגן בשבת.

"ביום שהדחפורים והטרקטורים התחילו לפנות את כל הזוהמה שהיתה כאן כבר התחלתי לחשוב על הביקור הראשון שלי בגינה עם הבן שלי, באותו מקום שקודם הוא פחד להיכנס אליו. אני מדמיינת איך נטייל כאן ביחד ונעקוב אחרי ההתפתחות של הפרחים, של השלוליות שיהיו כאן בחורף, ואחרי השינויים של הטבע לפי עונות השנה".

בוחבוט, שלדבריה "זה אולי מרגש, אבל אני עדיין מפחדת שיציצו לי מהגינה אל תוך הבית", תיאלץ להסתפק, במקום הופעה של שרית חדד, במיצב סאונד מיוחד של האמן אורי דרומר, שיתבסס ברובו על הקלטות של השכנים ושיעלה במהלך ימי הביאנלה. המשפט שאומרים כאן באחרונה יותר ויותר תושבים: "מישהו סוף-סוף שומע אותנו", יקבל אז משמעות כפולה.

3

~ אמנים צ'יליאנים לאימוץ ~

"מובי מארח". בפעם הראשונה שמילנה גיצין-אדירם נסעה באוטובוס לבת-ים, היא שאלה את הנהג איפה נמצא המוזיאון העירוני. "'אין מוזיאון בבת-ים', הוא אמר לי", היא מספרת. במידה מסוימת, הנהג לא לגמרי טעה. בניין המוזיאון, פנינה ארכיטקטונית מפתיעה במקוריותה שחוסה תחת מגדל מים עטור שרכים מטפסים, התחבאה בלב שכונת מגורים אפרורית בעיר. הולכי רגל שצעדו ברחוב כצנלסון הסמוך, למשל, לא יכולים היו לחשוד שבמרחק כמה עשרות מטרים מהם ניצב בניין לבן ויפה שטמונים בו ציורים ופסלים.

מנהלת מוזיאון בת-ים מילנה גיצין-אדירם ואמנים מצ'ילה. כללי האירוח התהפכו
לפני כשנה, עם מינויה של גיצין-אדירם, בת 31, לתפקיד מנהלת ואוצרת המוזיאון, הגיע השינוי. האוצרת הצעירה של גלריה "החדר" התל-אביבית, שבדקה בשנים האחרונות את הגבולות בין אמנות ניסיונית למסחרית, נבחרה על ידי ועדת מכרזים של עיריית בת-ים - שהעדיפה אותה על פני מועמדים מבוגרים ומנוסים הרבה יותר ("במובן מסוים הם לקחו הימור כשבחרו אותי, והתחושה הזאת שמותר להעיז מלווה אותי לאורך העבודה שלי כאן".

אחרי ששיקמה את המוזיאון המוזנח ("שהיו בו טלפון אחד, מחשב אחד וקירות ריקים") ואצרה שתי תערוכות מוצלחות למדי הגיעה תורה של הביאנלה, שכבר החלה להתגבש מבחינה רעיונית עוד לפני הגעתה של גיצין-אדירם לעיר. "כשרק התחלתי לעבוד בבת-ים, אמר לי ראש העיר שהתפקיד שלי הוא להביא לכאן אמנות טובה כדי לחזק את האוכלוסייה המקומית ולהביא אליה עוד אוכלוסייה חזקה", היא אומרת. "בהתחלה היה לי קצת קשה עם התפקיד הנוסף הזה שהפילו עלי, לייחצן את העיר, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהבקשה מתחברת לדרך שבה אני רואה את התפקיד שלי. אני לא רוצה שבת-ים תחליף את תל אביב כמרכז תרבותי ואמנותי, אבל היא בהחלט יכולה לעשות לתל אביב את מה שווילאמסבורג עשתה למנהטן. היא לא יכולה להתחרות בה מבחינת משאבים, אבל בהחלט צריכה לתת אלטרנטיווה למונופול התרבותי שלה".

האומץ שעליו מדברת גיצין-אדירם ניכר גם בבחירותיה לקראת הביאנלה: "ידעתי שאני רוצה לאמץ את נושא ה'אירוח' וידעתי גם שאני לא רוצה להתעסק באדריכלות במובן המקובל של המלה", היא אומרת. "לא עניין אותי לשים את האובייקט שנבחר: פסל, תמונה, מיצג וידיאו, כדי שכולם יראו אותו, אלא העדפתי לבדוק את הגבולות של המוזיאון, הבית שמארח את המבקרים אבל שמתארח בעצמו בעיר. כללי האירוח המסורתיים בעולם האמנות מחייבים אותנו בדרך כלל להתנהלות מסוימת, האוצר למשל תמיד מזמין את האמן. הפעם החלטנו להפוך את היוצרות ולקבל הזמנות מאמנים שרוצים להתארח אצלנו. הגיעו כמאה הצעות ומתוכן בחרנו עשר קבוצות, חמש ישראליות וחמש מחו"ל. היה חשוב לנו לבחור בקבוצות שמשתפות בעבודה שלהן את הקהל בצורה כנה וברורה".

בין הקבוצות שנבחרו להציג במוזיאון אפשר למצוא את אלינה וג'ף בליומיס מניו יורק, שתמורת ארוחת ערב בבית משפחה מקומית בבת-ים יציעו ציור שלהם ויציגו במוזיאון את התמונות שיצולמו בזמן הארוחה. עמותת מע"ן לזכויות פועלים תקבל את אחד החללים כדי להקים בו משרד מאולתר שבו יוכלו המעוניינים בכך לקבל ייעוץ משפטי בשעות הקבלה של המוזיאון. קבוצה של שלושה אמנים צ'יליאנים ירכיבו את עבודות הפיסול שלהם מחומרים שאותם הם ימצאו במוזיאון עצמו ובסביבתו הקרובה, ושאותם יוכלו המבקרים להזיז ולעצב מחדש כרצונם.

לשלישייה הצ'יליאנית, אגב, עדיין לא נמצא בית מארח, ובזמן הראיון מנסה גיצין-אדירם לאתר להם משפחה מאמצת זמנית. "אם זה לא היה מתאים כל כך לקונספט של התערוכה ולאווירה הכללית שבה מתנהלת הביאנלה - תחושה שתמיד יכול לקרות משהו חדש ומפתיע - הייתי מאוד נלחצת. אבל אחרי חודשים של עבודה על הפרויקט הזה, למדתי שאין טעם לפחד, אם אפשר פשוט ליהנות ממה שמזמנת לך הדרך".

4

~ בצד השני של איילון ~

"the REAL estate". בקצהו הקטום של רחוב כ"ט בנובמבר עובדים בני הזוג אבי ליזר ודנה הירש-ליזר על הקמת מעין שמיכה כבדה של בטון קשה עטוף בבד משתפל, המכסה ברכות את הקיר האקוסטי של נתיבי איילון. על השמיכה ממוקמות כמה גומחות וחרכים שמסמנים את קווי המתאר של גוף האדם - מרחבים פרטיים זמניים בתוך החלל הציבורי שסביבם ישתלו המבקרים בביאנלה שתילי דשא. נשמע מסובך? ובכן העבודות על הפרויקט, ששמו "the REAL estate", היו מסובכות עוד יותר.

האמן אבי ליזר בפרויקט "the REAL estate". זה היה קיר מכוער ואטום
במיוחד אם לוקחים בחשבון שבין משבר עם מחלקת התברואה של העירייה לאסון בקנה מידה אפוקליפטי בזמן עבודתו של הקבלן עם מערבל הבטון, היה צריך גם להקדיש זמן והרבה מחשבה להופעת התנועה המאולתרת שיעלו באתר בזמן הביאנלה קבוצה של בני נוער מקבוצת תיאטרון מקומית.

ביום שבו צולם אתר הבנייה, למשל, קרס חלק מיריעת הבד שאליה נמזג הבטון (מדובר בבד מיוחד שבו נעשה בדרך כלל שימוש לדיפון נחלים שגדתם קורסת), ושבועיים קודם לכן התפוצץ צינור המים של השכונה שלוש פעמים בתוך יומיים והפך את אתר הבנייה לבריכת שחייה זמנית ומלוכלכת במיוחד. "העובדים של העירייה אמרו לי שבמשך חמש שנים לא היה כאן אף פיצוץ בצנרת", מספר אבי.

אבי, בן 38, אדריכל עצמאי במשרד AL/ARCH, ודנה, בת 37, רקדנית כוריאוגרפית המתמחה בתנועה ואימפרוביזציה, עבדו יחד בארצות הברית על מספר פרויקטים ששילבו מופעי תנועה בחללים יוצאי דופן (אי תנועה, תחנת רכבת תחתית) ולפני ארבעה חודשים ראו באינטרנט את הקול הקורא שהוציאה הנהלת הביאנלה בחיפושיה אחר אמנים ופרויקטים חדשים. "האוצרות בחרו עשרות אתרים בעיר שמתוכם יכול היה כל אמן לבחור לעצמו את המקום המועדף עליו", מספרת דנה. "כשהגענו לכאן, לסוף הרחוב שנקטע על ידי נתיבי איילון, הבנו שזה המקום שמתאים לנו. ראינו את השלט שאומר בנחרצות 'אין מוצא', וידענו שדווקא כאן אנחנו רוצים לחולל שינוי".

"גם הניגוד בין השדרה הרחבה, הכאילו-מודרניסטית בסגנון לה קורבוזייה דה-לה-שמאטע, לבין הסביבה המוזנחת ליד הקיר האקוסטי סיקרן אותנו מאוד", מספר אבי. "ליד הקיר היו ערימות עצומות של פסולת בניין שאליה נוספה גם אשפה של השכנים. ברגע שפינינו את כל הלכלוך והחלפנו אותו בדשא הפך המקום לפארק ירוק ומזמין. מובן שגם לקיר עצמו יש תפקיד חשוב מאוד בהזנחה של המקום הזה. זה קיר חונק, אטום, מכוער, ואנחנו רצינו לפתוח את כל האזור שנושק לו, להרים את האדמה אליו, להפוך אותו לרך ונעים יותר".

גם מופע התנועה מחולל מהפך באופן שבו נתפס בדרך כלל מופע ציבורי. "כל הופעה תהיה יחידה במינה, משום שהעבודה שלנו מושתת על אימפרוביזציה", מסבירה דנה. "גם בשביל קבוצת התיאטרון 'מסגרת' (שלושה בנים ושתי בנות ממתנ"ס עופר המקומי, המחוזקים בארבעה רקדנים מנוסים יותר שהצטרפו אליהם לפני כשבועיים) היה מדובר בחוויה חדשה. הם היו רגילים לעבוד עם טקסטים מסודרים, עם העמדות קבועות מראש, ואני ביקשתי מהם להשאיר את כל זה מאחור".

"דנה היא הרבה יותר אמיצה ממני במובן הזה", אומר אבי. "אני בכל זאת הייתי חייב שיהיו לי תוכניות, מצגות וסקיצות, אצלה הכל הרבה יותר פתוח, מסתורי. זה מאוד מתאים לכל הרוח של הביאנלה של בת-ים. כולם לקחו כאן צעד גדול אל מקום לא ממופה. ראיתי כבר תערוכות גדולות בחו"ל, שם שפכו כמויות גדולות הרבה יותר של כסף אבל קיבלו מוצר סינתטי ומנותק. כאן נולד אירוע שיש לו נגיעה אמיתית לאוכלוסייה, אירוע שישאיר אחריו סימנים בעיר, שישפיע על החיים בה".

5

~ ישיבות ועד בחצר ~

"מרפסת נוף". ארז פודמסקי-שקד, סמנכ"ל תכנון וארגון בעיריית בת-ים, לוקח אותנו לסיבוב בעיר. תוך כדי נסיעה אטית הוא מצביע בגאווה על גינות ירוקות שפרחו בשנים האחרונות בין בתי שיכון כעורים, מתעכב ליד פינות רחוב נטועות דשא וספסלים ומסביר שמדובר בקרקעות פרטיות שהופקעו זמנית לצורכי טיפוח. "מבחינתנו הביאנלה היא לא 'אירוע'", אומר שקד בעוד המכונית עוצרת ליד גן רוטרי, שם נבנה בשבועות האחרונים פרויקט בשם "מרפסת נוף". "זה חלק מתהליך ארוך שעוברת העיר ושבמהלכו אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו איך אמורה להיראות העיר ואיך אנחנו רוצים שיחיו בה התושבים שלה".

חבר העירייה ארז פודמסקי-שקד בפרויקט "מרפסת נוף". תהליך שיקום ארוך
ואיך באמת אמורים לחיות התושבים של בת-ים? רובם מבוצרים בדירות של פחות מ-60 מ"ר בשיכונים שאותם בנה האדריכל המכונן של ישראל, אריה שרון, ושכמותם ניתן למצוא גם בדימונה ובקרית שמונה אבל גם ברמת אביב ובהרצליה. אותן רכבות בניינים ארוכות וחסרות אישיות נבנו בדרך כלל סביב גינה משותפת שהיתה אמורה לשמש כזירה למפגשים חברתיים, אבל ברובם המכריע של המקרים התושבים לא התייחסו אליה כאל "שלהם". הגינה גם לא נתפסה כשטח ציבורי משום שהיא נותרה כלואה ומוסתרת בין הבתים. "אל המרווח הזה, בין הפרטי לציבורי, רצינו להיכנס בביאנלה", אומר שקד. "כשהתחילה המשמרת שלנו בבת-ים אחרי ששלומי נבחר לראשות העיר, שאלנו את עצמנו איך צריכה להיראות העיר והתייעצנו עם מומחים בנושא. אבל אז גילינו שכל התחום הזה של תכנון ערים בישראל הוא מאוד מפגר. יש רק פקולטה אחת שעוסקת בזה, באוניברסיטת חיפה".

בינתיים, בגן רוטרי עובדים פועלים של העירייה על הקמת שלוש מרפסות עץ שיקומו בתוך שטח מיותם הנתחם על ידי אותם בנייני שיכון. "מבחינתנו שטח כזה הוא נכס", אומר שקד. "כל מה שצריך זה לחשוב על רעיון טוב איך לנצל אותו. המתכננים של הפרויקט הזה (שרה גנזל ואסיף ברמן) - שהחליטו להוציא אל הגינה את המרפסות של התושבים כדי שיוכלו לארח חברים במקום גדול ויפה ולהיפגש עם שכנים שאותם הם אולי לא ראו 20 שנה - לא יכולים היו לחשוב על זה אם הם לא היו מדברים עם התושבים כאן, אם הם לא היו נכנסים לראש שלהם".

בעיני רוחו, רואה שקד את השכנים סועדים את ארוחת הערב שלהם על המרפסות האלו שלוש או ארבע פעמים בשבוע: "מובן שכדי שדבר כזה יעבוד הם יהיו חייבים למצוא שיטה שתסדיר את השימוש באתר", הוא אומר. "הם יצטרכו להיפגש, לקבוע נהלים, למנות מישהו שישגיח על זה".

*

ברחוב כצנלסון עומדים מהנדס הבניין יבגני ליפשיץ והאדריכל אנטולי פפילוב, עולים חדשים מרוסיה, ומחכים לרצף שנסע להביא משלוח נוסף של מרצפות. שני הפנסיונרים האלה, חברים בבית המהנדסים של בת-ים, התחילו לעבוד לפני חודשיים על פרויקט שיקום שביל הגישה אל המוזיאון העירוני. פפילוב שירטט טראסות זעירות ועמוסות פרחים שמהן יוצאת דרך צרה ומתפתלת שמזמינה בחמוקיה לצעוד בה. חבריו המהנדסים עמלו על תוכניות הבנייה. כעת צריך רק לחכות שהרצף יחזור עם הטנדר. "רצינו לחבר את העיר לתרבות שלה", אומר ליפשיץ, שמודה לאחר מכן שהחלום הגדול שלו ושל חבריו לקראת הביאנלה הבא, ב-2010, הוא למגן את כל בתי העמודים בעיר מפני רעידת אדמה. "יש לנו הרבה מאוד ידע והרבה מאוד רעיונות", הוא אומר. "ועכשיו גם יש מי שיקשיב להם".*

betlevi@haaretz.co.il



הפעיל החברתי ניסן אלמוג בפרויקט "בית על עץ". חשוב לשמור על פשטות


האוצרות סיגל ברניר (מימין) ויעל מוריה והשכנה דורית יפת בפרויקט "טבע בעיר". שיתוף פעולה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו