בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור על אהבות ומוות

אמנון ויגוליק היה לאגדה בחייו ולמיתוס במותו. במלחמת העצמאות נפצע ממוקש, איבד את שתי עיניו ואת שתי ידיו, וגם את הרצון לחיות. לרגע קצר, בדרך מבית החולים הביתה, סחפה אותו אהבה חדשה, אבל זו נעלמה מחייו, כי חשבה שהוא מפלצת. ויגוליק ביקש את נפשו למות, ביקש ומצא. עכשיו מתגלה הסוד הגדול: מי ששימש השראה לגיבור הספר "חימו מלך ירושלים" הומת המתת-חסד על ידי רופאו, ד"ר חיים שיבא

תגובות

כשלוש שנים לפני שהמלחמה על ארץ ישראל הגיעה לשיאה פרחה בירושלים אהבה בין נער ושמו אמנון ויגוליק לנערה ושמה איילה ברינקר. הוא היה אז בן 16 וחצי, היא בת 14 וחצי. זו היתה חברות יפה, היא נזכרה באחרונה. הם נפגשו בתנועת הנוער "המכבי הצעיר". אמנון היה המדריך; היא היתה חניכה. הוא היה גיבור חלומותיה ולא רק שלה: כל הזוכרים את ויגוליק כיום מסכימים שהיה "מלך הבנות", נער גברי ומקסים וכובש לבבות, מלא הומור, חברמן ולא שוויצר. "אי אפשר היה לעמוד מול הקסם הזה", אמרה חברתו. בשבתות, אחרי הפגישות בתנועה, היו יוצאים לטייל בהרי ירושלים, יד ביד בין הרקפות.

היומנים, המכתבים, המסמכים והעדויות שנשמרו לתיעוד הסיפור הזה והמשכו משדרים אהבה וחושך: הסיפור יכול היה להופיע בזיכרונותיו של עמוס עוז, אך סופר אחר, יורם קניוק, גילה אותו קודם, שאב ממנו השראה ל"חימו מלך ירושלים" שלו. שמותיהם של סופרים נוספים מככבים בו וגם של כמה מהאבות המייסדים של המדינה. בהמשכו הוא משתרג לאשכול של אהבות נוספות ועוד תעתועי גורל ולבטי יסוד של אנשים שחלמו חלום גדול ושילמו מחיר נורא. "היינו דור דפוק", אמרה השבוע נעמי עורב, שהכירה את ויגוליק מאוחר יותר ובעקבות סופו יכלה לומר - דור גידם ועיוור.

כדרכן של אהבות ראשונות, גם אהבתם של אמנון ואיילה נשאה אותם לא אחת לפסגות של רומנטיקה והתרסקה בתהומות של יאוש, משכרת חושים בעודה מלבלבת - מכאיבה בקמילתה. ככל שהיא זוכרת הם נפרדו מסיבות כמעט רעיוניות: באותם ימים אנשים צעירים בארץ אכן הרבו לחשוב במושגים אידיאליסטיים. גם היא היתה בוודאי פטריוטית גדולה, אך היא למדה בתיכון מעלה האליטיסטי ולא האמינה באלימות; הוא לא למד בתיכון אלא עבד כנער שליח ורצה להכשיר את עצמו כלוחם, כדי לגרש את הבריטים שמשלו אז בארץ ואת הערבים שרצו למשול בה. היא רצתה לקרוא עם אמנון את "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס ולשיר שירים רוסיים; הוא התמכר לחישול גופו ולאימוני ירי. הוא יצא לקורס מפקדי כיתות בהגנה; היא נשארה לבד עם קפקא ובטהובן.

בתחילת נובמבר 1947, כשלושה שבועות לפני שעצרת האו"ם החליטה לחלק את הארץ לשתי מדינות, נשלח ויגוליק אל העיר העתיקה; בינתיים עבר גם קורס מפקדי מחלקות. הבריטים עמדו לעזוב את הארץ בתוך חצי שנה, אך עד אז ניסו לשמור לפחות למראית עין על החוק והסדר. ויגוליק נעצר כשברשותו אקדח, כדורים ורימון.

נשמרו כמה מכתבים שהורשה לשלוח לבני משפחתו מהכלא, קצתם כתובים על נייר טואלט. בעודו עצור שמע על התגבורת שיצאה מירושלים לגוש עציון ול"ה אנשיה נהרגו, רבים מהם חבריו, אנשי פלמ"ח וחי"ש. "אינכם יכולים לתאר לכם הרגשה גרועה יותר, שבחוץ נופלים חבריך בפעולות ואתה יושב כאן וידיך כבולות ואתה נמצא באפס מעשה", כתב.

בפתח משפטו דיקלם את נאום ההגנה המקובל: "אין פנינו למלחמה, אנו רוצים בשלום, במיוחד בעיר האבות, אך אם הוטל עלינו הדבר - אנו חייבים לשאת נשק כדי להגן על כבוד ישראל וקודשי ישראל". הוא נידון לקנס, שילם, שוחרר, נח יומיים ויצא לקורס קציני חבלה. חבריו זוכרים אותו כמפקד נועז וכריזמטי שידע גם להתיידד עם "הכלניות", כפי שכינו את הצנחנים הבריטיים.

חיים ויגוליק כתב שאחיו אמנון ועוד שני לוחמים אחרים נשבעו זה לזה כי אם אחד מהם ייפצע ויישאר נכה - חבריו יחסלו אותו. שלושה מחבריו באותם ימים הכחישו זאת השבוע, בהם יגאל תלמי, פרופסור לפיזיקה גרעינית, חתן פרס ישראל. תלמי הכחיש עוד סיפור שחיים ויגוליק השאיר בספר "יזכור" של משרד הביטחון: בהגיעו לנוה יעקב שמצפון לירושלים, הורה אמנון לאנשיו לירות על מכוניות של ערבים שעברו בכביש, נקמה על נפילת הל"ה. "צעקות הפצועים ויללות הנשים נשמעו לאורך כל הדרך", כתב חיים ויגוליק בפסקה שמשרד הביטחון העדיף לא לפרסם.

ימים אחדים לפני שהתגשם חלום חייו ודוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה - נפצע אמנון ויגוליק בתאונה שלא היתה צריכה לקרות: מוקש נעל שניסה להטמין באדמה התפוצץ בין ידיו. שניים מחבריו, עו"ד טוביה גולדמן ואפרים רכטמן, ידעו השבוע לשחזר את מבנה המוקש הזה - כמו אחזוהו בידיהם אך אתמול: הוא היה נתון בתוך קופסת עץ, מצויד בבורג מתכת דמוי פרפר שצריך היה לסובבו כדי להכין את המוקש להפעלה.

עיניו של אמנון היו שטופות בדם, נזכר רכטמן, כפות ידיו היו תלויות - מדולדלות באמותיו, כמו אומרות בכל רגע לנשור. הוא היה בהכרה: "פרויקה תהרוג אותי", צעק, "תהרוג אותי". מכונית של הצבא הבריטי לקחה אותו תחילה לבית החולים הדסה שעל הר הצופים, אך מיד הורידוהו העירה: כשלושה שבועות לפני כן הותקפה שיירה בדרכה אל בית החולים; כ-80 רופאים, אחיות, מורים ואנשי מדע נהרגו. זה קרה ימים אחדים אחרי הטבח בדיר יאסין.

ויגוליק הועבר אפוא אל מתקן אשפוז ברחוב הנביאים. תחילה ניתחו את עיניו, כתב אחיו, לאחר כשלוש שעות יצא הרופא המנתח והודיע שקטעו את ידו הימנית ויש חשש גם לשמאלית. לאחר כארבע שעות הודיע שקטעו גם את ידו השמאלית. ויגוליק הועבר למנזר האחיות סן ז'וזף, שפעל בירושלים זה מאה שנה כמעט, בבניין של שלוש קומות שמדרגות מניפה מצועצעות מובילות אליו בסגנון הרנסנס, מאחורי חומת אבן ושער ברזל. אחיו חיים, שגם הוא נפצע בינתיים, אושפז לידו. הוריהם ישבו לידם ובא גם גיסם, סגן-אלוף זאב אפשטיין, שהיה מפקד "משמר העם", יחידה מעין משטרתית.

בעודו בנוה יעקב שלחה לו איילה ברינקר חבילות עם דברים טובים וכשנודע לה שנפצע באה מטבע הדברים לבקרו, אף כי לא היו עוד נאהבים. מצב רוחו היה בדרך כלל קודר מאוד. שוב ושוב חזר על רצונו למות, אך בלי ידיים ועיניים אפילו לקפוץ מהחלון אינו יכול, אמר לאחת האחיות שטיפלו בו.

הוא נזקק לעזרתן לכל צרכיו, אבל ללכת היה מסוגל ואחת האחיות, ברכה בן שך, נזכרה באחרונה כי ערב אחד היא וחברותיה הוציאו אותו לאולם "אדיסון", שם העלו את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר. האחיות הלבישו את ויגוליק ועל גדמי ידיו חיברו כפפות ממולאות בצמר גפן, כדי שלא ייראה כל כך נורא. "אבל הוא נראה כמפלצת", אמרה השבוע נעמי עורב, "פשוט מפלצת".

לא הרחק מאמנון ויגוליק שכב פצוע ושמו משה טולצ'ינסקי, סטודנט בבית הספר לאמנות בצלאל, תלמיד של מרדכי ארדון. דמותו המפלצתית של נער החמד שהיה לגולם עטוף תחבושות וחסר אונים לכדה את דמיונו. שעות על גבי שעות ישב ליד מיטתו כמהופנט וצייר אותו. אך לא רק אל אמנון הפצוע נמשך טולצ'ינסקי, כי אם גם אל הבחורה שבאה לבקרו, איילה, והיא נמשכה אליו. וכך, ליד מיטת אהובה הראשון, מצאה אהבה חדשה. ויגוליק ידע על כך ושתק.

שלושה פצועים נשלחו לניו יורק

בהפוגה הראשונה הועבר ויגוליק לתל אביב. הרופא שטיפל בו היה חיים שיבר, אחר כך שיבא, "רופא לכל אדם" כפי שכינתה אותו הביוגרפית שלו, רות בונדי. בין אלפי הפצועים היו כמאתיים קטועי גפיים ועשרים עיוורים. "על אף הנטייה מצד הנפגעים ובני משפחותיהם לנסוע לחו"ל לטיפול", כתב שיבא, "השתדלנו למנוע זאת במידת יכולתנו מאחר שהנחנו שאם יתחילו בכך לא יהיה לדבר סוף". אך אמנון ויגוליק לא התאים לשום סטטיסטיקה: הוא נחשב לאחד הפצועים הקשים ביותר, אולי הקשה מכולם. יחד עם שני פצועים נוספים נשלח לניתוח בניו יורק.

הוא לא הכיר מקודם את שני האחרים. אחד מהם היה בחור ששרד בשואה, נתניאל סנדק קליינברגר. יליד פולין הוא התגלגל ממחנה למחנה, ילד בן 13, מפלאשוב לבוכנוואלד ועד מאוטהאוזן שבאוסטריה; מכל משפחתו היה איתו רק אחיו זיגמונד, אך גם אותו איבד: קצין נאצי רצח אותו במכות, לנגד עיניו.

אסירי מחנות הריכוז חיו על זמן שאול: גורלם היה תלוי בהתקדמות כוחות הברית, כל יום קבע. אחד החיילים שלחמו על שחרורם במדי הצבא הבריטי היה ריי לייזר, בן למשפחה יהודית מאנגליה, כימאי ונגן פסנתר. הוא הגיע עד איטליה; את קליינברגר ושאר האסירים האחרונים במאוטהאוזן שיחררו האמריקאים.

חודשים אחדים אחרי תום המלחמה הגיע קליינברגר לארץ ישראל ויצא לקיבוץ גבעת השלושה, ללימודים ועבודה. הוא הצטרף להכשרה המגויסת במסגרת הפלמ"ח ובמלחמת העצמאות ליווה שיירות לירושלים ואחר כך עבר לירושלים עם הגדוד החמישי של חטיבת הראל, שמפקדה הראשון היה יצחק רבין. יום אחד עסק גם קליינברגר בהטמנת מוקשים, ליד מנזר מר אליאס. גם המוקש שלו, ממש כמו זה של ויגוליק, התפוצץ וקליינברגר איבד את עינו השמאלית ואת שתי ידיו.

בעודו בקיבוץ התאהב קליינברגר בנערה שגם היא שרדה בשואה, הלה וולף שמה. ילידת העיירה אושוויץ גם היא התגלגלה ממחנה למחנה; קודם שהגיעה לארץ ישראל עשתה זמן מה בשוודיה, במסגרת פרויקט להצלת ילדי המחנות שיזם הרוזן פולקה ברנדוט, אחר כך מתווך השלום מטעם האו"ם. גם וולף השתתפה במלחמה על ירושלים ונפצעה בתאונה. ארבעה ימים לפני שהמריאה יחד עם נתן שלה ושני הפצועים האחרים לניו יורק - שמעה שברנדוט נרצח בירושלים. הפצוע השלישי שנסע איתם היה ריימונד (ריי) לייזר.

בתום מלחמת העולם השתחרר לייזר מהצבא הבריטי והתיישב גם הוא בארץ ישראל; במארס 1947 היה אחד ממייסדי הקיבוץ מעיין ברוך, ליד גבול לבנון. גם הוא נפצע כשמוקש התפוצץ בין ידיו. בהיותו פסנתרן זו היתה אבידה טרגית במיוחד, אך אם לשפוט על פי כתב היד של אוטוביוגרפיה שובת לב שנשאר בעזבונו - הוא שמח שהיה בחיים. לניו יורק נסע לבד; עוד לא היתה לו חברה. ויגוליק נסע עם אחותו אסתר ובתה הקטנה, ניצה.

שלושת הפצועים מישראל שוכנו בבית החולים למחלות פרקים בצפונה של שדרת מדיסון; ארגון נשות הדסה לקח אותם תחת חסותו. ויגוליק וקליינברגר שוכנו בחדר אחד; הנהלת בית החולים הקפידה שדלת חדרם תהיה פתוחה תמיד, שמא ינסה ויגוליק להתאבד. מצב רוחו היה בדרך כלל ירוד מאוד, נזכר קליינברגר השבוע.

הוא ניסה לעודדו; בעינו היחידה היה קורא לו מתוך ספר שמישהו הביא להם, "פנדרי הגיבור", מאת זלמן שניאור. ויגוליק ידע אולי להזדהות עם הבריון היהודי שנראה כגוי, "דגול מרבבה, בלוריתו גולשת כסערה שחורה על מצחו" ובתולות העיר משתוקקות לצביטות אצבעותיו. ניצול השואה קליינברגר הזדהה עם ויגוליק, שהיה מבוגר ממנו וגילם בעיניו את דמות הצבר האידיאלי: "רצינו להיות כמוהם", אמר השבוע. רבים באו לבקרם, גם ישראלים שלא חזרו הביתה כדי להשתתף במלחמה. ויגוליק ירק עליהם. לייזר שוכן בנפרד; אחות באה בימים ושמה אלזה וימר דאגה לכל מחסורו; קודם לכן טיפלה בחיים ויצמן, המנהיג הציוני שנעשה בינתיים לנשיא ישראל.

הם עברו סדרה של ניתוחים קשים ומייסרים מאוד. בארכיון הדסה בניו יורק שמורים מסמכים אופטימיים המעידים על ההתקדמות במצבם; מנתח ידוע ושמו הנרי קסלר הצליח להתקין ללייזר ולקליינברגר ידיים תותבות, וקליינברגר קיבל גם עין מזכוכית. את עיניו של ויגוליק לא הצליחו להציל וגם תותבות לא יכלו להרכיב לו, רק מעין צבת קטנה שבעזרתה יכול להדליק סיגריה. "אמנון רצה למות", כתב לייזר.

נגאל מכל מומיו וייסוריו

בחודשים ההם שהתה בארצות הברית משלחת של צה"ל; היא באה לגייס תרומות מיהודים עתירי ממון ובין חבריה בחורה מתל אביב, נעמי טולמן שמה. היא באה מבית מבוסס: אבא רופא, אמא רוקחת. אחד הילדים שלמד בכיתתה בבית הספר התיכון היוקרתי גאולה היה אריק שיינרמן, לימים ראש הממשלה אריאל שרון.

לא במקרה שלחו אותה לרכוש את לבם של עשירי היהודים באמריקה: היה לה מה לספר להם. בהיותה בת 13 החלה להפיץ כרוזים של ההגנה; היא שהתה זמן מה בקיבוץ גניגר ואחר כך הצטרפה לפלמ"ח. כמו קליינברגר ליוותה שיירות לירושלים; היא היתה חובשת וגם היא נפצעה.

במארס 1948 ליוותה שיירה לגוש עציון. בדרך חזרה, ליד נבי דניאל שמדרום לבית לחם, הותקפה השיירה. היו הרוגים ופצועים. ארבעה משוריינים הצליחו לחזור לגוש עציון; באחד מהם היתה גם נעמי טולמן. היא נותרה שם עד הסוף והיתה עם אחרוני התושבים שנפלו בשבי הירדנים. זו היתה חוויה טראומטית. מיד לאחר שחרורה מהשבי נשלחה לספר את הקורות אותה ליהודי אמריקה. באותה תקופה היה לה חבר, אף הוא חייל. הוא התנגד שתיסע וכשנסעה בכל זאת - התאבד.

היא שנאה כמעט כל רגע באמריקה. דאגנותם המופגנת של שועי הקהילה היהודית נראתה לה מלאכותית ונלעגת. לפעמים חשה שהמיליונרים עבי הבשר עם הסיגרים מפשיטים אותה במבטיהם וכשאמרו לה - "we give money, you give blood" - דרשה לחזור הביתה. טדי קולק, שישב אז בניו יורק והיה ממונה על המשלחת, הציב לה תנאי: עליה לקחת איתה את אמנון ויגוליק ולטפל בו בדרך. היא הסכימה. "קחי גם את זה", אמר קולק והחליק אל ידה אקדח קטן וכמה כדורים. היא לא שאלה למה. קליינברגר ניחש השבוע שקולק עשה זאת אולי כדי לאפשר לויגוליק להרוג את עצמו.

על כל פנים, ויגוליק הבטיח לה שלא יעשה זאת והשניים התאהבו. זו היתה אהבה עכשיו, בתוך בועה של אושר אינסופי: הוא לא דיבר על פציעתו, היא לא דיברה על השבי. הם נסעו דרך פאריס וגרו במלון יפה; טיילו בכרכרה ביער בולון, הלכו לאופרה. לפני שהיו יוצאים היא היתה שואלת איך היא נראית והוא היה אומר שהיא נראית מצוין ושניהם היו צוחקים; פעם ביקש ממנה תמונה.

זו היתה פנטזיה וכשהגיעו הביתה היא הבינה זאת וידעה שאינה יכולה לקשור בו את עתידה. "הוא היה מפלצת וזה לא היה בסדר, לא טוב, לא בריא, לא נורמלי, שהוא יהיה תלוי בי ואני אטפל בו עד סוף החיים", אמרה השבוע.

ויגוליק לא הבין זאת מיד. אהבתו החדשה החייתה בו תקווה ורצון לחיות. לגיסו, זאב אפשטיין, הכתיב מכתבים שביקש לשלוח לה. הוא ניסה לעודד את רוחה, בעודה מתמודדת עם התאבדות חברה הקודם: "זה ההבדל בין האדם החזק והחלש", כתב לה, "שהחלש מתמכר רק לזיכרונות העבר והחזק מתגבר עליהם תוך זמן קצר ומסתכל לעתיד". הוא התמכר לעתיד: "אני מקווה שבתוך הימים הקרובים אוכל לעשות את הצעד הראשון לקראת החיים החדשים", כתב לה.

כשבועיים לאחר מכן שמעה שהוא נמצא בבית החולים הנקרא כיום על שם הרופא שטיפל בו, חיים שיבא: "נכנסתי, אמרתי שבאתי לבקר את אמנון ויגוליק. אמרו לי שהוא לא יכול לראות אותי. אני יודעת, אמרתי, הוא עיוור. לא, אמרו לי, הוא מת. אחר כך יצא רופא, שאל אותי מי אני וכשאמרתי לו את שמי הוא התחיל לצעוק עלי, ולהאשים אותי: עכשיו את באה? את יודעת כמה פעמים הוא שאל עלייך?" עד היום היא שומעת את קולו של הרופא ההוא.

"חימו מלך ירושלים", שאיבד לא רק את עיניו ואת ידיו כי אם גם את שתי רגליו - מת מזריקת רעל שאהובתו, אחות רחמנייה, נותנת לו. נסיבות מותו של אמנון ויגוליק, ב-15 בינואר 1949, נשארו עמומות. אחיו כתב: "לאחר שיחות ארוכות ומייגעות הצליח לשכנע את הרופאים לנתחו (...) בשעות הלילה המאוחרות נפטר בשנתו". אין סיבה להאמין שהיתה אפשרות להציל את ראייתו בניתוח, שהרי עוד באמריקה התברר באופן סופי שזה בלתי אפשרי. בספר "יזכור" של משרד הביטחון כתוב שויגוליק "נגאל מכל מומיו וייסוריו". שני אנשים היודעים כנראה את האמת החליטו באחרונה שהגיע הזמן לגלותה.

ד"ר אמנון אבנת, רופא בבאר שבע, הוא בנם של אסתר וזאב אפשטיין (אבנת) המנוחים, אחותו של ויגוליק וגיסו. הם קראו לבנם על שמו. אביו סיפר לו כי ויגוליק הצליח לשכנע את ד"ר שיבא לסייע לו למות. ד"ר אבנת הבין מאביו כי מישהו מהצוות הרפואי הזריק לויגוליק מנת רעל. לנכדו אייל ארליך סיפר זאב אבנת, כי הוא עצמו תיאם את העניין עם שיבא ועזר בהסדרת המתת החסד של ויגוליק.

ויגוליק השאיר אחריו תעלומה: מדוע איבד פתאום את התקווה ששאב מאהבתו החדשה; אולי הבין גם הוא שאין לה עתיד. כך או כך, כל מי שנשאלו על כך השבוע אמרו שטוב היה לו מותו מחייו.

אחד שופט, האחר פסנתרן

אילו חי ויגוליק ולא נפצע, אפשר שהיה נשאר בצבא: כמה מחבריו בהגנה עלו עם השנים לדרגת אלוף. הוא היה אחד מ-6,074 הרוגים, אחד מכל מאה ישראלים, בהם כאלפיים אזרחים, רובם בני דור אחד; חסרונם הכביד מאוד על בניית החברה. רבים מבני הדור ההוא התברגו אל האליטות הראשונות של ישראל; יש בהם שנותרו שרוטים.

חברתו הראשונה של ויגוליק, איילה ברינקר, התחתנה עם הסטודנט לאמנות שפגשה ליד מיטתו בסן ז'וזף. משה טולצ'ינסקי החליף את שם משפחתו לטמיר. אמנון היה איתם ללא הרף: "הייתי מתעוררת בלילה ואומרת למשה - תראה לי את הידיים שלך", היא סיפרה לא מזמן. וטמיר צייר אותו, שוב ושוב, במשך שנים: "אמנון חוזר אלי כאיש האש", אמר טמיר לימים. הוא האמין שהאמנות הגדולה ביותר היא אהבת המולדת. איילה קוסטו, זה שמה היום, מאמינה יותר בחיים עצמם: היא נפרדה ממנו ונישאה שוב והתאלמנה וחיה כיום בפאריס. טמיר מת לפני כארבע שנים בירושלים.

נתן קליינברגר והלה שלו התחתנו בניו יורק ואחר כך חזרו לארץ. לא היה לו קל; היו ששאלו אותו למה לא התנגדו יהודי אירופה לנאצים, אלא הרשו להם להוליך אותם כצאן לטבח ומישהו ריחם עליו והציע לו משכורת בלא שיצטרך לעבוד; קליינברגר נפגע. הוא למד משפטים, עבד בפרקליטות, היה לשופט, ועד שהגיע זמנו לצאת לגמלאות - כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, הכל עם ידיים מברזל ועין אחת. עד לפני שנים אחדות עוד היה לו קשר עם ריי לייזר.

ריי ידע אושר בחייו. הוא התאהב באחות לוריין שטיפלה בו בבית החולים והם התחתנו. הוא מת לפני כעשר שנים. אלמנתו מתגוררת בפלורידה ושומרת קטעי עיתונות המגוללים סיפור מדהים: לייזר קיבל תותבות ברזל שאיפשרו לו לחדש את הופעותיו כפסנתרן. הוא הופיע עם פרי קומו וסמי דיוויס. זמן קצר לפני מותו ניגן בחגיגת הבר-מצווה של נכדו.

סיפורם של השניים מעמיס על הסאגה הזאת את השאלה אם לא היה סיכוי שגם אמנון ויגוליק עוד ימצא בסופו של דבר את אושרו. שום סיכוי, אמרה השבוע נעמי עורב, מקודם טולמן. שופעת חיות דעתנית, בת 80, הוסיפו חייה להעביר אותה בכמה מתחנות ההיסטוריה של מדינת ישראל. היא השתתפה בהבאתם של יהודי תימן; במו ידיה גם קיצצה את פאות ראשיהם של כמה מילדיהם ונתנה להם שמות חדשים, כדי לעשותם לישראלים אמיתיים, כמו אמנון.

היא עבדה שנים במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה; רק הכור הגרעיני בדימונה סודי כמוהו. והיא הקימה משפחה עם יעקב ("בודה") עורב, אגרונום דעתן כמוה שהיה ממקימי קיבוץ שדה בוקר וסולק משם מפני שהתנגד לכך שעצי נוי יינטעו על השביל שהוליך אל צריפו של החבר בן גוריון; עורב חשב שחבל על המים. הוא מת לפני כ-12 שנה. היא קראה את "קוצר רוחו של הלב", ספרו של סטפן צווייג המתאר את היחסים המיוסרים בין סגן צעיר בחיל הפרשים האוסטרי ונערה נכה המתאהבת בו - והירהרה בכוחם ההרסני של הרחמים.*

לזכר אמנון למה הם הסכימו לדבר עכשיו, 59 שנים אחרי מותו

לפני כשנה וחצי הופיעה ב"הארץ" כתבה מאת סמדר שפי על תערוכת ציורים של משה טמיר במוזיאון הפתוח בתפן. כמה פרטים לא נכונים על אמנון ויגוליק שנכללו בכתבה עוררו את כעסה של בת אחותו, ניצה ארליך, והיא שלחה לעיתון מכתב מחאה שפורסם. בנה אייל, לשעבר עיתונאי וכיום יזם ואיש עסקים, החל להתעניין בסיפור, במטרה לעשותו לסרט תיעודי, והחל לראיין את גיבוריו. הבמאי הוא עמי דרוזד. כל המרואיינים, לרבות השופט בדימוס נתן קליינברגר, שלא חשף בעבר את סיפור חייו, החליטו להשתתף בסרט מתוך רצון להנציח את זכרו של אמנון ויגוליק.



אמנון ויגוליק (במרכז) עם חבריו ליחידה, אפרים סמולרג' (מימין) והאפסנאי אריה, נוה יעקב, 1948. מוקש נעל שניסה להטמין התפוצץ בין ידיו


מתוך אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו