בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחיר הצמיחה בהודו: חקלאים בחובות מתאבדים

הגלובליזציה, שמזניקה את כלכלת הודו בעשרות השנים האחרונות, גם מטלטלת את חייהם של תושבי תת-היבשת: מאיש המחשבים הצעיר במומבאי ועד לחקלאי בכפר הנידח. כתב וצלם "הארץ" יתארו בסדרת כתבות את השפעת התהליכים הכלל-עולמיים על החברה ההודית

תגובות

מחוז וידארבה, הודו. רמצ'אנדרה תלמאלה, בן 42, שוכב במיטת בית החולים הממשלתי בעיר המחוז יאוואטמאל, ומחזיק את בטנו הכואבת. בתחילת השבוע שעבר ניסה להתאבד בלגימת בקבוק של חומר הדברה, והרעל שחילחל למערכת העיכול שלו עדיין מייסר אותו. רמצ'אנדרה ממלמל שברי מלים למשפחתו המודאגת.

בנו אניל מספר כי אביו היה חייב לבנק 25 אלף רופי (2,200 שקל) - סכום שגם במונחים הודיים אינו נחשב גבוה במיוחד - ונסער כשגילה בשבוע שעבר כי תוכנית ממשלתית למחיקת חובות חקלאיים לא תכלול אותו. "בבוקר הוא אמר לנו שהוא יוצא לשירותים, אבל לא חזר במשך שעות", סיפר אניל. חקלאי מקומי מצא אותו אחר הצהריים, שוכב חסר הכרה בשדה הכותנה שלו, כשבקבוק הרעל לידו. "אני לא כועס עליו", אומר הבן המודאג, "אני רק רוצה שהוא יחיה".

אבל היכן שרמצ'אנדרה נכשל, אחרים הצליחו. באותו שבוע לבדו, התאבדו במחוז וידארבה המכונה "רצועת הכותנה" של הודו, תשעה חקלאים. הם מצטרפים לכ-17 אלף חקלאים הודים ששמים קץ לחייהם מדי שנה, לרוב על ידי שתיית חומרי הדברה או בתלייה, כך לפי נתונים של ארגונים חקלאיים. רק באזור זה, שבו חיים כשני מיליון בני אדם, מתאבד חקלאי בכל יום.

גל ההתאבדויות הוא תוצאה של משבר חקלאי שתקף את איכריה העניים של הודו כחלק מהשפעות הגלובליזציה. הסחר החופשי הוריד את מחיר הכותנה באזור ואתו ירדו הכנסות החקלאים. במקביל, עליית המחירים בהודו כולה, כתוצאה משגשוגה בכלכלה הגלובלית החדשה והמעבר לשימוש בזרעים יקרים המהונדסים גנטית, העלו את הוצאותיהם באופן משמעותי. כך הפכו סיכויי הרווח של החקלאים הקטנים לאפסיים והלחץ הכלכלי עליהם לאדיר. אם הודו משלמת מחיר בעבור הצמיחה המהירה שלה, הרי שהוא נגבה כאן, בשדות הכותנה של מדינת מהראשטרה.

עוד בנושא: הודו - מעצבת ומעוצבת ע"י הגלובליזציה

הטמפרטורות בווידארבה מתחילות לטפס עכשיו, לפני עונת המונסון, ונשים בסארי צבעוני קוטפות את יבולי הכותנה האחרונים מהגבעות הנמוכות. בשדות שמסביב לכפר סונא, מנכשים עובדים צמחי כותנה יבשים ומכינים את השדות לשתילת ה"חאריף" - הכותנה שתנבוט בסתיו. כ-500 משפחות חיות בכפר הקטן, מחציתן מהשבטים המקומיים של הודו (אדיוואסי). חזירים קטנים שבאופן מסורתי מגדלים אותם הדאליטים, בני המעמד הנמוך ביותר בשיטת הקסטות ההודית, מתרוצצים בין בתי האבן ועצי הפאפאיה והמנגו.

בכפרים כמו אלה חיה רוב האוכלוסייה של הודו, כ-750 מיליון בני אדם מתוך 1.1 מיליארד אזרחיה. לכמה מהבתים יש צלחת לוויין על הגג וטלפון סלולרי בכיס של ראש המשפחה. ויג'יי באקמואר יושב בחצר ביתו. הוא נע בכבדות ובפנים חתומות, כשהוא הולך להביא את תמונתו של בנו פראווין. שלושה חקלאים התאבדו בסונא בשנתיים האחרונות. בנו היה אחד מהם.

מעגל חובות קטלני

לפני שני עשורים, כשוויג'יי היה חקלאי כותנה צעיר, הממשלה קנתה את היבול ב-2,500 רופי ל-400 ק"ג, הוא לא שילם בעבור הזרעים אלא אסף אותם מעונה לעונה בשדהו - ומשפחת אשתו שילמה בעבור חתונתם 60 אלף רופי בלבד. אבל בעולם שבו בנו חי - עד השנה שעברה - מחיר הכותנה ירד ל-1,700 רופי לאותה כמות, מחיר העבודה עלה, הם נאלצו לקנות בעשרות אלפי רופי זרעים מהונדסים גנטית - שאותם מפתח באופן בלעדי תאגיד מונסנטו האמריקאי, ועל המשפחה רבץ עול עלות חתונתה המתקרבת של הבת - 300 אלף רופי. ויג'יי נאלץ לקחת הלוואה של 150 אלף רופי - חלקה מהבנק וחלקה ממלווים בשוק האפור.

ההלוואות הן מה שמשותף לכל החקלאים המתאבדים. בשל הסיכון הרב בעסקי החקלאות, הבנקים הממשלתיים מסרבים להעניק הלוואות גדולות. אך האיכרים זקוקים לכסף: גם לצרכים החקלאיים, אך גם כדי להשתלב בחברה הצרכנית החדשה של הודו ובעליית רמת החיים. המלווים בשוק האפור מחתימים אותם על חוזה פתוח, שמאפשר להם לקחת את אדמתם וביתם אם לא יוכלו לעמוד בריביות הגבוהות. לרבים מהחקלאים הקטנים אין דרך להשקות את שדותיהם מלבד לסמוך על גשמי המונסון. אם יורד גשם מועט מדי, או רב מדי, והיבול נהרס, הם מוצאים את עצמם במעגל חובות שממנו אינם יכולים לצאת אלא רק לשים קץ לחייהם.

"בני היה הרוח החיה בעסק", נזכר האב, "הוא הרגיש אחריות על היבול ועל העובדים. בעונת המונסון שאחריה הוא התאבד סבלו הצמחים שלנו ממזיקים רבים". בנובמבר, אחרי שהכותנה נאספה, נסע הבן פראווין למכור אותה בעיר המחוז הסמוכה, פנדרקוודה. הוא קיבל רק 1,600 רופי בעבור הכותנה. הוא היה נשוי שישה חודשים בלבד וחזר לביתו חסר מנוחה. "הוא לא ישן כל הלילה", אומר האב, "בבוקר מוקדם הוא יצא לשדה שלנו, ותלה את עצמו על עמוד חשמל סמוך". ויג'יי ממשיך להחזיר את ההלוואה ההיא, לאט. "מאז אני חולם עליו", מוסיף האב, "בדרך כלל הוא רק עומד בדלת ושותק. בחלום האחרון שאלתי אותו 'למה עשית את זה?' הוא הצביע על בטנו ואמר לי 'אבא, יש לי כאב נורא כאן'".

"החקלאים ההודים מוצאים את עצמם מתחרים בשוק גלובלי, מול תעשיית כותנה אמריקאית שמסבסדת את חקלאיה במיליארדי דולרים מדי שנה", אומר ויג'יי ג'אוואנדיה, איכר ופעיל חברתי מווארדה, בלב וידארבה. "במקביל, רמת החיים בערים עולה, המחירים עולים והעיסוק החקלאי נהפך לבלתי אפשרי. התוצאה היא שבאזורים העירוניים של הודו המשכורות עולות בקצב מהיר והאזורים הכפריים נשארים מאחור". דבריו משקפים את העובדה כי במידה רבה, אותם צעדים כלכליים שאיפשרו למהנדסים ההודים להתחרות ולהצליח בשוק הגלובלי בעשורים האחרונים (ראו בעמ' 13), דנו לכישלון את איכריה העניים ביותר של הודו.

הנהר לקח את החיים

בכפר סונא, ליד ביתו של ויג'יי, מביטה מירה-באי, אלמנתו של בהונדאס לינגנה, על תמונת בעלה. "הוא היה חייב רק 40 אלף רופי לבנק אבל הרבה יותר למלווים פרטיים", היא מספרת, "הם באו לכאן לדרוש את הכסף והוא היה בורח מהם". הסיבה שבעלה התאבד, כשהוא מותיר אחריו ארבעה ילדים, היא אומרת, היתה שלא ראה שום תקווה להחזיר את חובותיו. "החלקה שלנו היתה ממוקמת ליד נהר. בכל פעם שהנהר עלה על גדותיו, המים הציפו את החלקה והרסו את הגידולים. בוקר אחד הוא אמר לי 'אני לוקח את הבפאלו למרעה, כשאחזור נאכל צהריים'".

גופתו נמצאה כעבור יומיים. בהונדאס קפץ לנהר שהציף את שדותיו. "אני קצת כועסת", מוסיפה מירה-באי, "הוא הפך את חיי הילדים שלנו לחסרי סיכוי. עכשיו אין כסף לחינוך בשבילם. אנחנו נאלצים ללכת לעבוד בשדות של אחרים". המלווים, היא אומרת, הפסיקו לבוא.

בדרך כלל, מקרי ההתאבדות דנים את המשפחה לחיים של עוני. הממשלה מעניקה פיצוי של 100 אלף רופי למשפחתו של כל מתאבד, שנקבע כי שם קץ לחייו על רקע חקלאי. אלה משמשים לרוב להחזרת החובות. הממשלה גם יזמה שורה של צעדים כמו מחיקת חובות, הסברה ופרויקטי פיתוח חקלאיים כדי להילחם בהתאבדויות - שהפכו לסוגיה פוליטית - אך המספרים מלמדים שהתופעה נמשכת.

משפחתו של אניל שינדה, מהכפר בהד אומרי, עדיין מחכה לפיצוי הממשלתי. בקיץ שעבר ניצל שינדה את העובדה שאשתו ושני ילדיו הלכו לכפר אחר, ושתה בקבוק של חומר הדברה. "שתיתי רעל! הרגתי את עצמי!" שמעו אותו השכנים צועק. הם צפו בו הולך בצעדים כושלים לעבר פתח הבית, ומתמוטט על המיטה בחצר. אשתו ואחיו נאלצים להחכיר עכשיו את אדמתם כדי לשלם את החוב, ולעבוד בשדות זרים כדי להשלים את ההכנסה. המחאה שהעבירה הממשלה התבררה כחסרת כיסוי, והמשפחה עדיין מחכה לכספי הפיצויים.

אמו של אניל מספרת כי בנו הקטן חוקר כל הזמן על מות אביו. "הוא שואל אותי 'למה אבא שלי מת?', 'האם אני צריך למות או לחיות?'", היא אומרת, "הוא בן שש, אבל חכם. הוא מבין כשאני אומרת לו שמה שאביו עשה היה טעות".

הבן, סוראג', יושב בכיתתו בבית הספר. הוא לבוש בחולצה מכופתרת, עם עניבה אדומה דקה וכמה עטים בכיס. יש לו פנים עדינות ושיער מסורק הצדה. לצדו יושבים עשרים תלמידים - שתי שורות של בנים, שתי שורות של בנות. בתור תיק בית ספר הוא נושא עמו שקית של זרעי הכותנה המהונדסת. אם לא יהיה שינוי במצב המשפחה הוא לא יוכל לרכוש השכלה גבוהה. סוראג' יודע מה היה רוצה להיות כשיהיה גדול. "איש צבא", הוא משיב בנחרצות.

"מי רוצה להיות חקלאי כשיהיה גדול?" הילדים נשאלים. דממה משתררת. אף אחד אינו מרים את ידו.



ויג'יי באקמואר מחזיק את תמונת בנו פראווין שהתאבד. 17 אלף חקלאים שמים קץ לחייהם כל שנה


שנהמירה-באי, אלמנתו של בהונדאס לינגנה, מחזיקה את תמונת בעלה החקלאי שהתאבד. חשב שאין לו סיכוי להחזיר את החובות והותיר אותה חסרת כל עם ארבעה ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו