בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה אני עושה למעני

עונת התערוכות השנה תיפתח בבום של ניר הוד, שבציוריו החדשים מככבות נערות מאוננות לאור ירח ושורות קוקאין על מראה שחורה. שבע שנים בניו יורק לימדו אותו שלושה דברים: אמנות חשובה מזוגיות, שלג זה דבר נורא ואמא יש רק אחת

תגובות

בלונים צבעוניים המוקפאים בתהליך כימי ברגע שהם מתחילים להתפוצץ, כשעוד נותר בהם אוויר, מרכיבים את אחת העבודות שיצר ניר הוד לתערוכתו החדשה בתל אביב שתיפתח בעוד שבועיים. בלופט המרווח שלו במנהטן הוא מדבר על זה שהוא רוצה "להקפיא את הרגע של ההתרגשות, לפחלץ את החיים".

ניר הוד, ניו יורק, אפריל 2008. זאת קלישאה, ולא האמנתי שארגיש ככה, אבל ניו יורק זה לא שלי / צילום: שחר עזרן

כדי להקשות את הבלונים הוא מזריק להם תמהיל חומצה. "לפני יומיים הבלון התפוצץ באמצע התהליך", הוא מספר. "כל האסיד עף לי על השיער והידיים, אי אפשר לנקות את זה. בקושי יכולתי לזוז, הרסתי את הסלולרי כשהתקשרתי לחבר שלקח אותי לבית חולים. כל העובדים התפקעו מצחוק כשראו אותי ככה, בגילי, עם החומר הזה על כל הגוף והשיער, ובלון מפוצץ דבוק לי אל היד. הם הסתכלו עלי באופן מאוד מוזר. זה כאב, אבל אני אוהב את המקומות האלה של הכאב".

הוד, בן 37, גר בניו יורק כבר שבע שנים. הסטודיו שלו שהוא גם ביתו, הממוקם בלב אזור ה"מיט פאקינג" האופנתי, בין צ'לסי לווילג', הוא לופט רחב ידיים ומרוצף פרקט עם בר שמאחוריו מקרר ופינת ישיבה, בירכתיים, עם כורסאות שחורות ושולחן שעליו מונחים מגזינים וספרי אמנות. בשיער שחור שגולש כמעט עד הכתפיים הוא נראה, כתמיד, צעיר מגילו, לבוש ברישול מוקפד ועדכני.

את החלל המרווח מאכלסות בדרך כלל עבודותיו גדולות הממדים הנשענות על הקירות הגבוהים הלבנים. פרפרים מלאכותיים המחוברים לשרשראות זהב ארוכות נופלים מהתקרה על הקירות, בכיוון הרצפה. "אנשים מחכים שהיום ייגמר כדי לחזור הביתה. אצלי אין בית. הסטודיו הוא החיים", הוא אומר. "אני בסיוטים כשאני לא ליד העבודות, הן בועה שנותנת לי ביטחון. אני טוטלי ועובד כל הזמן, וחייב להקיף את עצמי ביופי. בעולם שלי יש יפה ומכוער, פגום ומושלם, טוב ורע. אין באמצע".

על ציורי התערוכה החדשה, "נובה 7" שמה, שתוצג בגלריה "אלון שגב", הוא עבד במהלך השנתיים וחצי האחרונות, מאז הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. אלה ציורים גדולים, ישירים ובוטים שהולכים עד הסוף בפרובוקציה שלהם, כמעט עד גבול הפורנוגרפיה. בולטת במיוחד העבודה "שתי נערות, ינשוף וירח", שבה נראות שתי נערות צעירות מאוננות לאור ירח, עם ינשוף ברקע. "הכל מתעוות ונרמס על ידי ריקנות וריקבון, אנחנו נעים תמידית במעגלים של כאב, יופי, עצב וזקנה", הוא אומר על הלך הרוח של העבודות. "העבודות הן כמו שאריות זיכרון טעונות מאירועי יום הולדת, או רגעים רומנטיים שאנו מרגישים בתוכם על גג העולם וחווים ריחוף מאני. אני מנסה לייצר לתחושות האלו אפקט השהיה".

בעבודה "The Night You Left" (הלילה שבו עזבת) מצוירות על מראה שחורה מבריקה שורות של קוקאין. הוא צייר אותן באמצעות צבע שמן במכחול בעל שערה אחת בלבד. "ביום שחזרתי מישראל אחרי התערוכה במוזיאון, נפרדתי מסופיה, שהיתה חברה שלי למעלה משנתיים. לא הייתי שם בשבילה. האמנות היא תמיד העדיפות הראשונה שלי, והיא רצתה חתונה וילדים. הבנתי שאני לא יכול לתת לה את זה. הרגשתי שאני נבלע בתוך ואקום עצום. העבודה מדברת על עומס וראוותנות, לעומת מוות. הדמות שחוזרת אל הצופה במראה השחורה היא מעוותת".

אין שום פער

התערוכה במוזיאון תל אביב היתה ציון דרך בקריירה של הוד. בתערוכה היו ציורים פיגורטיוויים שנשאו חזיונות הודיים קלאסיים - הלוויה צבאית שבה הופיע הוא עצמו כחייל, חיילת חשופת חזה מוטלת על פרחי ענק, הוד ואמו שרועים על דשא. התערוכה שלאחריה, "ירח על לאס וגאס", הראשונה בגלריה של אלון שגב, היתה שקטה ומעודנת יותר - הוד התעסק בה במיתוס הנרקיס מהמיתולוגיה היוונית, בטכניקה של הטבעה על מראות של דמותו. הציור שנחרת בזיכרון היה דיוקן שלו עצמו על אופניים, כשאורות "אזור אריזת הבשר" מהבהבים ברקע.

בשלוש השנים האחרונות הוא נפרד לא רק מסופיה, אלא גם מדימויי הצבא והחיילים שליוו אותו כמעט כל הקריירה. כשהחל לעבוד על סדרת עבודות חדשה הוא גם יצא לחפש גלריה גדולה שתייצג אותו בניו יורק; לפני חצי שנה הוא גם מצא חברה חדשה, ויקטוריה, אמריקאית-פולניה בת 25. הגלריה שבה חתם היא של ג'ק שיינמן בצ'לסי, שבה כבר הציג תערוכת יחיד, הרביעית במספר שלו בניו יורק (קדמו לה שתיים בגלריה ליימן מגנן, שנסגרה בינתיים, ואחת במועדון "ליים לייט", וכן השתתפות במספר תערוכות קבוצתיות).

"עבדתי כמו מטורף למלא את הריק שנוצר אחרי שחזרתי לניו יורק", הוא אומר. "בחיים לא ציירתי ככה. ובכל זאת לא מצאתי גלריה. אנשים באו ואהבו, אספנים הביאו עוד ועוד אנשים, ותמיד זה היה רק על הסף ולא התקדם. לא הבנתי מה הבעיה. ואז ידיד שהוא תסריטאי אמר לי: 'יש משהו בסטודיו, ובך, שלא מבקש שום דבר. אתה יפה, העבודות יפות, אין פה שום פער, אין תחושה שאתה זקוק למשהו'. לטשתי בו את המבט. הוא מקריח, שמנמן, עם מכנסי קורדרוי וחולצת פלנל, והוא עמד ליד הציורים ואז הוא נראה לי פתאום לגמרי פרוורטי ליד הבדים הענקיים הרוויים ברגש, מדממים ונוטפים מיניות. ברגע אחד התחוור לי למה הוא התכוון.

"הלכתי לחנויות שרופאי שיניים מניו ג'רזי וטכנאי סלולרי קונים בהן בגדים", הוא ממשיך, "וקניתי 'קולקציה' של בגדים שהתביישתי לשים בבית. קניתי משקפי ראייה עם מסגרת שחורה וסידרתי לעצמי לוק לא מאיים של צייר שמתעמק במשיכות מכחול ובחומריות. האספנית הודיע לי שכמה אנשים מגיעים לסטודיו, ליכלכתי את כל הסטודיו בכוונה, לא התגלחתי כמה ימים, לבשתי את הבגדים והמשקפיים".

נו ו?

"לאספנים היה קל להתחבר אלי. הכל קרה כמו שרציתי. האספנים שהגיעו קנו יצירות, ומאוחר יותר הגיע ג'ק שיינמן, דרך אספנית שהיתה כאן, לראות עבודות. כעבור יום הוא התקשר ואמר שהוא רוצה להציג את זה ולעמוד מאחורי זה ולקח אותי לגלריה שלו בצ'לסי".

"בחרתי בו כי אני מאמין שהוא חשוב, בזירה הבינלאומית הוא ייחודי", אומר שיינמן, שהגלריה שלו היא אחת המעורכות בצ'לסי. "העבודות שלו מאוד ישירות ועוצמתיות ויש בהן טוויסט, לכן לפעמים לוקח זמן לעכל אותן. העבודות שלו נמכרות לאספנים מהשורה הראשונה. בעולם האמנות 'יופי' הוא כמו קללה, והוא מצליח לעבוד עם זה, לשחק ברגשות ולדבר על אהבה ותהילה לא ממומשות באופן שהוא עוצמתי".

הוד אוהב להיות מעורב במכירות של עבודותיו. "נכון לי להיות בפרונט ולנהל את עצמי. אני נמצא עם העבודות, אני מתווך בין האנשים לעבודות וזה עושה את המפגש שונה. כשאני בתמונה, ויוצר דיאלוג ישיר, הן יותר מובנות ונכנסות לקונטקסט מסוים. אני חושב שצריך ללמד בבתי ספר לאמנות לפתח אישיות וכריזמה, כדי לדעת איך להתנהל מול גלריסט ומול אספנים. זה פשוט לא ייאמן איך אנשים משנים את ההתניות שלהם בהתאם לסיטואציות, להקשר, למראה".

כמו הטיטניק השוקעת

"כולם יושבים באובססיה על האינטרנט לראות איפה מוצג וכמה עלה. בניו יורק יש כל יום חמישי עשרות פתיחות בגלריות וכולם עובדים תמידית בשביל הירידים. כולם רודפים כל הזמן אחרי הזנב של עצמם ומנסים לעכל כמויות אדירות של מידע ונתונים. לקח לי חמש שנים של חיים כאן כדי להבין שאני לא צריך לעשות את זה. חשוב לי להישאר נאמן לעצמי, חשוב לי ליצור גוף עבודות משמעותי שיישאר אחרי".

במלים אלו סיים הוד את ההרצאה שנתן בתחילת החודש בברוקלין לסטודנטים לאמנות מרחבי ארה"ב. הסטודנטים ישבו מכונסים סביב מסך שהוד מילא בקצב מהיר בדימויים צבעוניים סכרניים ועיטרם, כדרכו, באמירות משובבות נפש. לשאלת סטודנט ממישיגן, מה מעניק לו השראה בניו יורק, הוא ענה: "טיים סקוור היא האינסטליישן הכי טוב שקיים, המיצב שכל גלריה ומוזיאון מחווירים לעומתו. חשוב לי לבחון את האימג'ים שלי אל מול אורות ניאון מרצדים ופרסומות ענק. אני רוצה להישאר ברווח שבין 'חשוב' ל'לא חשוב'".

סטודנטית ג'ינג'ית מבוסטון שאלה לגבי הטכניקה המרשימה שלו. הוד מצייר צבעי שמן על בד במכחולים רכים, ועבודת המכחול שלו מדויקת ומדוקדקת. עורן של הדמויות שלו מוחלק ומלוטש עד כדי תחושה של תבליטיות. במקביל הוא נוקט בעבודות אחרות טכניקה של "ציור רע" מכוון, במטרה להקצין את הרומנטיקה האירונית שלו. "הטכניקה לא חשובה לי, ולכן אני לא משאיר 'עקבות' של העבודה שלי כמו משיכות מכחול", הוא השיב. "אם יש משיכות מכחול, זה אומר שנתתי משהו כי חשפתי משהו מעצמי שאני לא מעוניין לחשוף. יותר חשוב לי לספר סיפור, דרך אסתטיקה נטולת סגנון או רמז לזמן, וששואבת מקולנוע ומתרבות בכלל ולא רק מעולם האמנות. העבודות מדברות על מוות ובדידות. כמו הדימוי של הטיטניק ששוקעת, זה עצוב אבל בעצם זה מקסים".

"ניר מותח את הגבול שבין מה חשוב ומה לא, מה מותר ומשמעותי ויזואלית ומה לא", אומר מי שהזמין את ניר להרצות, פרופ' דומיניק הנס, מרצה, אוצר ומבקר אמנות נחשב. "יש אלימות רגשית בפרובוקציה שהוא יוצר. כשאמן חוקר מה יוצר וולגריות או שטחיות, ומדבר על השחתה, זה לא הופך את האמנות שלו לכזאת. יש לעבודותיו ממד שלישי, שהוא לא כמה סקסיות הבחורות או כמה צבעוני הפרפר. למרות שממבט ראשון רואים את הפרובוקציה, צריך להתחיל לחפש את הדקויות. הוא מדבר על ההתנדפות המהירה של הדחפים, המחשבות, הרגשות והחלומות שלנו".

"השיקולים של כסף ותועלתנות ותוויות חודרים לכל מקום", אומר הוד כשאנחנו חוזרים מברוקלין למנהטן. "תראי מה קורה באהבה".

מה קורה?

"אז זהו, שכלום. לצערי היום באהבה מתערבים הרבה שיקולים. זו כבר לא יכולה להיות התאהבות טהורה. צריך לחשוב במונחים של כסף, של תועלת. כמו מפעל יעיל. פה אני נתקע. חייבים להודות על האמת שאנחנו מאבדים משהו, את התשוקה. כשאני מבלה עם חברים נשואים שיש להם ילדים אני מרגיש פתאום הרבה יותר קרוב לילדים מלהורים. כשאני עייף אני רוצה שירימו אותי על הידיים ויקחו אותי הביתה לישון".

בהיעדר הורה מלווה בסביבה הוא לוקח את עצמו לישון. הוא כבר לא מסתובב במועדונים עד אמצע הלילה. סדר יומו עמוס. הוא קם מוקדם בבוקר, שולח מיילים, נפגש עם קונים, מארגן משלוחים, שולח תמונות למסגור ומצייר. הכל בשליטה מלאה. "היום אני כבר לא שותה אלכוהול, לא מעשן סיגריות. אני עומד כל היום על הרגליים ומצייר. אני מאוד נוקשה עם עצמי. אנשים שאני מעריך עבדו קשה בשביל מה שהם עושים. אני בונה לעצמי בועה שבלעדיה אלך לאיבוד".

ומה עם פורקן?

"לא מעניין אותי יותר לאבד שליטה. מגיל צעיר אני חי בלי חוקים ובלי משמעת, והייתי צריך ליצור את המשמעת לעצמי. אין לי האופציה ללכת לישון בלי לדעת מתי אני קם ומה אני עושה. יש אמנים שעבדו בצורה אחרת. פרנסיס בייקון היה גמור, ג'ימי הנדריקס היה מסתובב עם אקדח. אני לא יכול. אני קם בבוקר ומצייר עד הערב. אני שני אנשים. במהלך היום אני טכנאי, אסיסטנט של עצמי. בערב אני חושב, מתכנן, יוצר, מסתכל על העבודות ממקום נקי ומרוחק. היוצר מפעיל את הצייר. קורה שאני שומע את שני הקולות בראש, אבל קשה לי לחשוב בבגדים שבהם אני מצייר. לפעמים במהלך היום אני ממש רב עם עצמי ואז אני בבעיה, כי אין לי סמכות לקחת החלטה במדים של הצייר".

שאלה אנכרוניסטית: מה מניע אותך? מה אתה מנסה לומר ביצירה?

"מעט מאוד אנשים מוכנים להודות שאנחנו במהותנו בסך הכל ילדים שרוצים תשומת לב. אני עושה את העבודות להרשים את אמא שלי ולקבל תשומת לב קודם כל ממנה. זה מה שמניע אותי. התחושה הבסיסית שלי היא של ילד יתום מזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא לבד לגמרי. אני מנסה לעורר את הרגש הזה גם בצופים. אני רוצה ליצור מניפולציה שתגרום לאנשים לקנות את העבודה שלי ולעשות לה מקום. ככה העבודה תקבל את ה'משפחה' שלה, שתתפעל ממנה. העבודה רוויה פאתוס וכאב, והיא שואבת כמו לוע ומחזירה דרמה מסוימת, אך מצד שני היא יוצרת תחושה שלא באה על סיפוקה, סוג של כאב.

"זה משהו בין אמנות ואוטיזם. הציור של ילד עם הראש הגדול - שמעשן ג'וינט ומסתכל עליך - מבוסס על ילדים מוזרים ובעלי כוחות מיוחדים שמסוגלים להפנט אותך. הציור מדבר על כמיהה למשהו שהחיים לא מסוגלים לספק. העבודות הן כמו וירוס או מחלה, שכשאנחנו מחלימים ממנה, אנחנו מכירים את עצמנו טוב יותר. אני רוצה לפתות, לאכזב, לגרום לטראומה, משהו שתוכל לקחת איתך הלאה".

היית פעם בטיפול פסיכולוגי?

"לא. אבל אני וסופי היינו כמה שבועות בטיפול זוגי".

איך זה עבד?

"לא עבד. אמרו לי שאני לא רואה אף אחד, ולא מקשיב. שאני לא מוכן להשתנות, שאני מרוכז בעצמי. שאלתי: 'אז מה כאן בעצם הבעיה?'. כדי לעצבן".

למה רצית לעצבן?

"יש בי משהו ילדותי שרוצה עדיין לעצבן. אני אובססיווי ולא נותן מעצמי. אבל הדברים שמצריכים טיפול מפרים אותי ביצירה שלי. זה מי שאני ואף אחד לא יוכל ללמד אותי לאהוב. אתה יכול לאהוב רק את עצמך. אני מרוכז בלבנות קריירה. אלה החיים שלי. אפילו כשאני מתכרבל עם החברה שלי במיטה בבוקר בסוף שבוע, אני מרגיש עצלן שאני לא בסטודיו. אני מצייר גם מתוך שינה, וכשאני מתנשק אני מנסה לחשוב איך זה ייראה בתור אימג'. זה כמו מדען שמקדיש את עצמו למדע. מה לא בסדר בזה?"

זה קצת אגוצנטרי.

"אני פשוט כן, בניגוד לאנשים אחרים, שהכל אצלם שיקולים ופשרות. אמנות דורשת המון, צריך להקריב כמעט הכל, זו לא עבודה מתשע עד חמש, זו התמסרות. לכן אני חושב שצריך לשפוט אותי בכלים אחרים".

למה אני פה

"פעם הביטוי של רגש ויופי באמנות מהסוג של הדימויים בעבודות שלי היה קשה לעיכול לחברה הישראלית", הוא אומר כשאנחנו מסיירים בין הביתנים שוקקי הצבע והצורות של ה"ארמורי שואו", היריד הבינלאומי לאמנות עכשווית המתקיים באוהל על גדות נהר ההדסון במרכז במנהטן, בהשתתפות 150 גלריות מארצות שונות. הוא מתהלך בין הדוכנים ומדי פעם נעצר ליד עבודות ש"קוראות" לו, תולה בהן מבט מוקסם ומתפעל כמו ילד.

הביתן של הגלריה של שיינמן מציג עבודות מוקדמות שלו, מסדרת החיילים - ציור של חייל וציור של חיילת, שניהם חשופי חזה, מתחת לזכוכית אדומה. הוד עומד ליד העבודות ומדבר עליהן באוזני קהל של משלחת ישראלית ידידי בצלאל ועסקני אמנות ישראלית בניו יורק. הוא זוכה מהם בתגובה לפרצופים תמהים. את דימויי החיילת הציג לראשונה בתערוכה "מטא סקס" ב-94', כדוגמה לאפשרות ליצור גמישות בין ה"גברי" ל"נשי", המוכרת היטב מדמותו שלו.

"אני זוכר שהייתי מוקסם מאגרות שנה טובה וגלויות יום העצמאות, שם היו חיילות שהיו בשבילי גיבורות רומנטיות וסקסיות", הוא אומר. "למה אתה מדגיש את התכונות הנשיות?" שואלת מדריכת הסיור. "רגש זה אומר בשבילי נשיות. חשוב לי לפתח בעצמי את הצד הזה. אני לפעמים הורג את הגבר ושם את האשה במרכז. אני יכול להתעסק בגבריות, גיבורים גדולים מהחיים שלא אכפת להם למות למען המטרה, אבל זה לא מעניין. חשוב לי להרחיב את הדיבור על המנעד הזה של המיניות, הרגש, היופי והשבריריות, שהייצוג שלו הוא האשה".

אחר כך הוא נזכר למה עזב את הארץ לניו יורק. "כשדיברתי על אמנים שהם חלק מתרבות עכשווית, אמנים עם סקס אפיל של סטארים, כמו דמיאן הרסט או ג'ף קונס, ועל אמנות שמושפעת מקולנוע ומדברת על יופי, אמנות שהיא קריאה ורחבה וקומוניקטיווית ומהווה חלק אינטגרלי מתרבות - אנשים לא רק שצחקו עלי, הם לא שיתפו איתי פעולה. בגלל זה עזבתי את הארץ. באירופה כל ילד מתחנך על ערכים של יופי. על מה אנשים בארץ גדלו? כל מה שעניין אותם זה דלות החומר שלא מתעסקת עם רגשות. איפה העוצמות של היצירה, איפה התשוקה?"

בשנתון שלך בבצלאל למדו סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס ואבנר בן גל. נעשיתם דור חשוב.

"אנחנו דור בבצלאל שגרם למורים שלנו להיות מתוסכלים. זה דור שעשה מהפכה. לפני כן אמן היה מסיים את בצלאל ומציג בשום מקום. המורים שלי הם לדעתי אנשים שמילאו את החלל הריק בטקסטים, שהתגלו כלא קריאים, כי הם לא העיזו להרגיש. הם עובדים בלי אהבה ומתוך תסכול, מבחינתי הם אמרו 'לא' לחוויה. הם אפילו כמעט לא מקבלים לבצלאל בחורות שהן יפות. בשבילם יופי ואמנות לא חיים בכפיפה אחת. למרבה המזל לי חשוב תמיד להיות 'האחר'. הם אמרו 'לא', אני אמרתי 'כן'. באופן כזה הם בעצם יצרו אצלי מוטיווציה. אתה חייב להידבק לאמת שלך".

אתה מתגעגע לארץ?

"היום אני מבין שאתה עם עצמך בכל מקום, לא חשוב איפה אתה נמצא. אין לי מושג למה נשארתי כאן. כל פעם מגיע החורף ועמו ההתלבטות אם לחזור. בספר שהוצאתי, 'Forever', כתבתי על שלג כעל תופעה קסומה כי לא ראיתי שלג בחיים שלי וזה נראה יפה. היום שלג זה משהו איום שגובל בטראומה בשבילי. זה קר וזה נורא ומזעזע. מקננת בי אותה תחושת בדידות ותלישות שחוותה אידה נודל בערבות סיביר.

"זאת קלישאה, ולא האמנתי שארגיש ככה, אבל אני מרגיש שניו יורק זה לא שלי. אחרי שבע שנים, אתה מתחיל לאבד את השורשים שלך. לא מזהה את עצמך. יש משהו לא טבעי בלא לראות את ההורים ואת האחים ולהרגיש שזה בסדר לאורך שנים. אני מוצא את עצמי חי עם מישהי לא יהודייה ומתחיל להסביר לה מה זה יום כיפור. אין לי מושג מה לומר. מזמינים אותי לארוחת ערב, ואני צם, אומרים לי: 'אז תבוא, אל תאכל'. זה לא עובד ככה, והם לא מבינים. בכריסמס לא בא לי לקבל או לתת מתנה, אז שוב אני שומע כמה אני אנוכי. מה זה, מלחמת דתות? זר לא יבין זאת. ובכל זאת, אני הוא הזר". *



"שתי נערות, ינשוף וירח" (שמן על בד, 2007). לא מעניין אותי יותר לאבד שליטה


"הלילה שבו עזבת" (שמן על מראה שחורה, 2007). אמנות היא תמיד העדיפות הראשונה שלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו