בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעדניאל

בעקבות מכתב שנמצא בעיזבון של סבו יצא ההיסטוריון האמריקאי דניאל מנדלסון לחקור מה עלה בגורל בני משפחתו שנותרו באירופה בזמן השואה. המחקר שנמשך ארבע שנים והשתרע על פני ארבע יבשות נהפך לספר הכמו-בלשי "האבודים", שבו כל מה שיכול היה להשתבש השתבש, וכל מה שנחשב לאמת צרופה התברר כבדיה

תגובות

מימין לשמאל: פרידקה, לורקה, ברוניה, רוחל'ה, ברונו שנליכט (אחיה של אסתר), אסתר ושמיל יגר. להפוך סמלים לאנשים

כשהיה ילד בפרוור של לונג איילנד, היה כותב דניאל מנדלסון ביומנו בכל יום: "שום דבר חשוב לא קרה". אבא שלו היה מדען ואמא שלו היא שגידלה אותו ואת אחיו והעניקה להם "חיים רגילים". הדבר המרגש היחידי שהיה קורה הוא כשסבא שלו, אברהם יגר, אבי אמו, היה בא לביקור ממיאמי, והיה מספר לו את תולדות המשפחה באירופה. הוא דיבר על הכל חוץ מעל נושא אחד שבעניינו סירב לפצות את פיו, מה שקרה לאחיו הגדול שמיל יגר, אשתו וארבע בנותיהם. הם היו היחידים במשפחה שלא היגרו לארצות הברית או עלו לישראל לפני מלחמת העולם השנייה, אלא נותרו בעיירה בולכוב שבגליציה כדי לנהל את האטליז המשפחתי, ועקבותיהם נעלמו בשואה. "סבא שלי אהב לספר על המשפחה, אבל על שמיל בקושי שמענו. הדבר היחיד שידעתי עליו זה שתמיד הקרובים אמרו שאני נורא דומה לו, וזה הגביר את הסקרנות שלי אפילו יותר".

מנדלסון, איש רוח אמריקאי נודע, המעיד על עצמו כבעל נטייה אובססיווית לארגן דברים, התחיל עוד כשהיה נער לשרטט את אילן היוחסין של משפחתו. הוא ביקש לדעת מה עלה בגורל הענף של משפחת יגר שנותר בגליציה: "כתבתי לקרובים, לצלב האדום ולארכיונים בבקשה שישלחו לי עותקים של תעודות הלידה והפטירה של כל בני המשפחה שלנו. אבל האגף של שמיל באילן היוחסין תמיד נשאר ריק".

ב-80', כשהיה מנדלסון בן 20, מת סבו. בנרתיק שלו, שאותו נשא כל יום כל היום, מצאו מנדלסון ואמו רמז מפתיע מן העבר: מכתבים שכתב לו שמיל מבולכוב באפריל 39'. "ידוע לי שבאמריקה החיים אינם מאירים פנים לכל אחד, ובכל זאת, לפחות האנשים אינם אחוזים אימה תמידית. בעזרת השם ייקרע היטלר לגזרים! אז נוכל שוב לנשום סוף-סוף, אחרי כל מה שעבר עלינו". בסתיו של אותה השנה, שלח עוד מכתב, בטון מפוכח מעט יותר: "אנו חיים באימה מתמדת... כבר כתבתי לך פעמים כה רבות, אייבי יקר..." ובדצמבר 39', במכתב האחרון שהצליח לעשות את דרכו מפולין לארצות הברית, הפנייה כבר נהפכה לנואשת: "אתה צריך לערוך בירורים, אתה צריך לכתוב שאני היחיד במשפחתך שעדיין באירופה, ושיש לי ידע מקצועי כמכונאי רכב... אולי זה יעזור... אני מצדי מתכוון לשלוח מכתב, באנגלית, לוושינגטון, לנשיא רוזוולט, ובו אכתוב שכל אחי וכל משפחתי כבר באמריקה ושגם הורי קבורים שם... אני באמת רוצה להסתלק מהגיהנום הזה עם אשתי היקרה ועם ארבע ילדות יקירות כל כך".

אבל גם אחרי שנמצאו המכתבים, לא ידע אף אחד לומר מי בדיוק היו שמיל, אסתר, לורקה, פרידקה, רוחל'ה וברוניה, או מה עלה בגורלם. "אלו שאלות טראומטיות שהעיקו על המשפחה שלי במשך 60 שנה. בעיקר בגלל שאף פעם לא היה ברור עד כמה המשפחה באמריקה ניסתה לעזור, או אם המכתבים האלה נענו או לא", אומר מנדלסון. "זה מה שתמיד היינו שואלים: מי היה דוד שמיל? מה עשתה המשפחה למענו? ומה בדיוק קרה לו?"

עד 2001, שברי המידע שהיו בידיו של מנדלסון המשיכו להיות מעטים וכלליים למדי, וכפי שהתברר מאוחר יותר, שגויים, לפחות באופן חלקי. אסתר, ברוניה ורוחלה, כך חשב, נרצחו על ידי הנאצים (הוא לא ידע אם ביחד או לחוד, בתאי הגזים או באקציה שהתרחשה ביער בסמוך לעיירה), ככל הנראה ב-42'; שמיל ופרידקה התחבאו (הוא סבר שבטירה סמוכה לבולכוב) ונרצחו לאחר שמישהו (שכן או משרתת) הסגיר אותם, ככל הנראה ב-44'; ולורקה ברחה עם חבורת פרטיזנים ולאחר מכן (הוא לא ידע מתי ואיך) נהרגה.

מנדלסון המשיך להסתובב סביב הסיפור. ב-2001 המוסף השבועי של "ניו יורק טיימס" הציע לו לנסוע לבולכוב ולכתוב על העיירה. אז הגיע לשם לראשונה עם שניים מאחיו ועם אחותו. "זה היה מרגש מאוד לראות את המקום שהמשפחה באה ממנו, אבל לא גילינו שם כמעט כלום על שמיל. העורכת שלי שאלה: 'באמת אפשר לפרסם כתבה של 8,000 מלה שלא קורה בה שום דבר?' אבל מה שמעניין הוא ש'טיימס' סיפרו לי שבסופו של דבר הם קיבלו יותר מכתבים מקוראים בעקבות פרסום הכתבה הזאת משקיבלו על כל כתבה אחרת שפירסמו ב-20 השנים האחרונות. זה סיפור שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו. סך הכל, לכל יהודי באמריקה יש דוד שמיל משלו". אלא שרוב האנשים לא יוצאים לבדוק מה קרה לו. "זה נכון", אומר מנדלסון, "ובאמת חשבתי שעם הכתבה הזאת גמרתי עם הסיפור".

אלא שאז, לפתע פתאום, צץ קצה חוט. "יום אחד אני יושב בדירה בניו יורק. הטלפון מצלצל, ומהעבר השני של הקו איש בשם ג'ק גרין אומר לי: 'אם אתה מתעניין בבולכוב, יש כמה ניצולים מהעיירה שגרים באוסטרליה וכדאי לך לדבר איתם'. כמעט נפלתי מהכיסא". מנדלסון הרגיש בחושיו שיש כאן סיפור מרתק לא פחות מהסיפורים שסבו סיפר לו כשהיה ילד. "אחרי שקיבלתי את הטלפון הזה ידעתי שאני הולך לכתוב ספר. ישבתי וכתבתי ראשי פרקים לספר בלי לדעת בכלל מה הולך לקרות. אבל היתה לי תחושה שמשהו יקרה".

מנדלסון צדק. ביחד עם אחיו הצלם, מתיו, הוא נע במשך ארבע שנים על הציר אוסטרליה-ישראל-שטוקהולם-קופנהאגן-בולכוב. בסופו של דבר, הוא הצליח להיפגש עם 12 מתושבי העיירה, היחידים שניצלו. הם שעזרו לו לגלות, לפחות באופן חלקי, מה באמת עלה בגורלם של שישה מבני משפחתו, ועל קורות המסע הזה כתב בספרו "האבודים: שישה מתוך שישה מיליון" שרואה עתה אור בעברית (הוצאת ידיעות אחרונות, בתרגום אביעד שטיר). הספר נפתח בזיכרון חזותי: "לפני שנים, כאשר הייתי בן שש או שבע או שמונה, קרה לי לעתים שכאשר נכנסתי לחדר אנשים מסוימים היו מתחילים לבכות. הייתי נכנס לחדר והם היו מביטים בי ומצמידים (בעיקר הנשים) את שתי הידיים... ללחייהן היבשות ואומרות, בהתנשמות תיאטרלית קטנה: 'אוי, הוא כל כך דומה לשמיל'".

ייתכן שהדמיון הפיזי הזה היה אחד המניעים שגרמו לו לצאת למסע, שאותו הוא מתאר כשרשרת של טעויות: "רוב הספר עוסק בכמה שאני טעיתי בנוגע לדברים שאותם ניסיתי לברר. הסתכלתי בכיוון הלא נכון, לא הבנתי משהו, דיברתי עם האדם הלא נכון. והרי ככה גם ההיסטוריה עצמה מתרחשת, כפי שמתברר בסוף גם בעלילת הספר עצמו. אני מתעניין באופן שבו טעויות וצירופי מקרים חשובים לכתיבת ההיסטוריה, לפחות כמו הדברים שאנחנו מחפשים במודע. בכל נקודה, למרבה המזל, היה צירוף מקרים או גילוי מפתיע שלקח אותי לתחנה הבאה".

התחנות היו מרובות אבל קשה לספר מה בדיוק אירע בהן. "האבודים" בנוי במתכונת של ספר בלשי וכשדנים בו, צריך להיזהר מאוד מלקלקל לקוראים את גורם ההפתעה. במשך השיחה שאנחנו מנהלים, כשמנדלסון מדבר על צירוף מקרים מדהים במיוחד שאירע במהלך חיפושיו אחרי תולדות שמיל יגר ומשפחתו, הוא ממהר לומר, "טוב, אבל על זה לא תרצי לכתוב כי זה יקלקל לקוראים שלך".

גם האופן שבו הספר בנוי מבחינה חזותית חושף פרט אחד אבל מסתיר פרטים רבים אחרים, כמו בלש טוב: הצילומים שמשובצים בספר (חלקם צילומים משפחתיים ישנים וחלקם צילומים שמתיו מנדלסון צילם בעת המסע) נטולי כותרות - באופן מכוון.

"לעתים קרובות אנשים מתלוננים שהם לא מיד יודעים מי מופיע בתמונות", אומר מנדלסון. "ותמיד מתחשק לי לומר להם: 'רגע רגע, למה שאתם תדעו משהו שאני לא ידעתי בשלב שבו נמצאה החקירה שלי? רציתי לשחזר אצל הקורא את המסע שעברתי: מחוסר ידיעה לידיעה החלקית שאליה הגעתי בסוף הספר. אני חושב שיש משהו מאוד יצירתי בחוסר הידיעה. ובכלל, אנחנו צריכים לקבל את זה שיש דברים שאנחנו לא נדע, ושזה אפילו לא ענייננו לדעת".

זו לא עמדה קצת יוצאת דופן ביחס לספר שעוסק בשואה?

"היום אנשים חושבים שהכל צריך להיות חשוף, שאנחנו חייבים לדעת הכל על כולם. זה חלק מ'תרבות אופרה ווינפרי', שכולם גדלים עליה. אני דווקא חושב שזה שניצולים לא רוצים לדבר על מה קרה להם בשואה - זה גם חלק חשוב מהאמת ההיסטורית".

אחת מהדמויות המסקרנות ביותר ב"אבודים" היא ניצולה מבולכוב שמנדלסון פגש באוסטרליה, מג גרוסברד, שסירבה לדבר איתו. "היא אמרה לי 'אתה חושב שמגיע לך לדעת את הסיפור שלי, בגלל שזו ההיסטוריה בה' הידיעה, אבל אלה החיים שלי, והם שייכים לי, ואני לא רוצה לספר מה היה שם'. אף אחד לא יידע אף פעם את הסיפור של מה שהיא עברה בשואה, וזה חשוב להכיר בלגיטימיות של זה. זה מזכיר לנו שהשואה קרתה לאנשים אמיתיים, עם רצונות ורגשות, ולא רק לקדושים או להכללות".

ואולם גם אם מנדלסון מכיר בלית ברירה בחשיבות אי הידיעה, הרי שהוא עצמו מודה שהפך בעת המסע לבלש אובססיווי שמתעניין בכל פרט קטן שעשוי ללמד אותו משהו על שמיל ומשפחתו. אחד מהדברים שמייחדים את הספר הוא האופן שבו מנדלסון מצליח לגרום לקורא להתרגש מפרטים לכאורה קטנים שמתגלים על "השישה", ושהופכים אותם לדמויות בשר ודם. למשל: הרגליים היפות של דודה אסתר, קשיי השמיעה של הדוד שמיל, או האופי הפלרטטני של בתם פרידקה.

"כתבתי את הספר הזה כי היתה לי תחושת דחיפות בלתי רגילה", אומר מנדלסון על ה"האנשה" של גיבורי הספר שלו. "הדור שלנו הוא הציר שמחבר בין דור השואה ובין הדורות הבאים, ויש לנו חלון הזדמנויות, שהולך ונסגר, להפוך קורבנות כמו שמיל לאנשים מובחנים וספציפיים, במקום לסמלים. כי אנשים טועים כשהם חושבים שהם יודעים מה היה בשואה, ואני לא אומר את זה מתוך זלזול - אני הייתי אחד מהאנשים האלה. למעשה, הפרטים הספציפיים שאני מעוניין בהם מציגים תמונה הרבה יותר עשירה ומורכבת מהסיפור שבדרך כלל אנחנו נחשפים אליו".

האם אושוויץ היא גם חלק מהסיפור הרגיל הזה? כשהוא מספר על הביקור שלו שם עם אחיו ואחותו ב-2001, הוא כותב: "אני היחיד שלא רצה לבוא. הייתי חשדן. בעיני ייצגה אושוויץ את ההפך ממה שעניין אותי, וממה שהביא אותי לערוך את המסע הזה... קנה המידה של מה שהיא מראה לך הוא כל כך אדיר עד שהאנונימי והתעשייתי, שיעורו העצום של הפשע, באים לידי ביטוי ללא הפסקה ובאופן פרדוקסלי על חשבונו של כל מושג על החיים של אנשים ספציפיים... אני שהגעתי הנה כדי למצוא מידע רק על שישה מתוך שישה מיליון, לא יכולתי שלא לחשוב שהגודל העצום עד בלי מידה הוא מכשול, לא כלי עזר, מכשול בדרך להארה על החתיכה הכל כך צרה של הסיפור שבה הייתי מעוניין".

מנדלסון אומר שבאמת היו אנשים שלא הבינו את מה שהתכוון אליו כשכתב על אושוויץ. "זה לא שאושוויץ היא לא מקום חשוב. ברור שזה מקום הכרחי, וגם המספר שישה מיליון הוא חשוב מאין-כמוהו. אושוויץ היא סמל וצריך שיהיו סמלים. אבל את יודעת שהמון אנשים, למשל, חושבים שאושוויץ הוא המקום היחיד שיהודים נספו בו בשואה? זה קורה בדיוק בגלל שהסמליות של אושוויץ חזקה כל כך, עד שהיא הופכת לחזות הכל. מה שהספר שלי עושה ומה שאתר כמו אושוויץ עושה הם שני סוגי היסטוריה משלימים. ל'האבודים' לא היה תוקף אם לא היו לנו היסטוריונים של השואה שעוסקים בתמונה הרחבה יותר, כמו ראול הילברג, למשל; אבל בגלל האופי של הפרויקט שלי, אני שראיתי את ההרים של המשקפיים והנעליים של הקורבנות באושוויץ, רציתי לדעת למי המשקפיים והנעליים האלה היו שייכים".

תחנה נוספת במסע של מנדלסון אחרי האמת היתה, כאמור, ישראל, שאליה בא פעמיים. "זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי שם", הוא אומר. "ישראל מרתקת בעיני, והיה נהדר לבלות זמן עם המשפחה שלי שם, ילדים ונכדים של אח של סבא שלי ואשתו, שעלו לארץ עוד לפני השואה. אני מאוד אשמח לבקר שם שוב", הוא אומר. "אבל אני גם לא מסתיר בספר שלא היה לי שום עניין בישראל במשך שנים ארוכות. אנשים היו אומרים לי, 'אנחנו לא מאמינים שלא ביקרת אף פעם בישראל', והייתי עונה, 'יש הרבה ארצות שלא ביקרתי בהן'. בגלל שאחד מהעקרונות של הספר שלי הוא לעשות צדק עם הדברים בכך שלא אשקר בנוגע אליהם. היה לי נורא חשוב לא לזייף נראטיב על יהודי אמריקאי שאף פעם לא היה בישראל ואז כשהוא מגיע לשם זה הופך להיות השיא של המסע. כי ישראל לא היתה התחנה האחרונה. רחוק מזה. כשאני ארצה לכתוב על ישראל - אני אכתוב על ישראל".

דניאל מנדלסון מרבה לכתוב: הוא היה ידוע בעולם הספרות והביקורת האמריקאי עוד הרבה לפני שפירסם את "האבודים". כבר יותר מעשר שנים שהוא מפרסם בקביעות מאמרים מלומדים בעיתונים ובמגזינים יוקרתיים שעוסקים בקשת רחבה של נושאים, מכתבי הרודוטוס ועד לסרט "הר ברוקבק". יש לו תואר דוקטור בלימודים קלאסיים מאוניברסיטת פרינסטון, שם לימד במשך שנים רבות, וכעת הוא משמש כפרופסור בקולג' בארד שבמדינת ניו יורק. ב-99', פירסם ספר אוטוביוגרפי שעוסק בקשר שבין זהותו כהומוסקסואל ובין טקסטים יווניים ורומיים קלאסיים, והוכתר על ידי "ניו יורק טיימס" כאחד מעשרת הספרים החשובים של אותה שנה.

כיום, הוא מחלק את זמנו בין דירתו במנהטן ובין בית בקמפוס של בארד, בנוסף לבית בפרוור בניו ג'רזי, שם הוא מתגורר חצי מהשבוע עם ידידתו הקרובה, לילי, שאיתה הוא חולק את הטיפול בשני בניהם, בני 13 ו-9.

ואולם חייו של מנדלסון, מלאים ככל שהיו, הפכו לעמוסים אפילו יותר מאז שכתב את "האבודים". הספר הפך אותו לכוכב בסדר גודל שלא הכיר קודם, ועתה הוא מתבקש תדיר להשמיע את דעתו בענייני שואה ויהדות.

את הראיון אנחנו מקיימים בדירתו באפר ווסט סייד, שמדפיה עמוסים בכתבי פרוסט ובלזק ובתמונות של לילי והילדים ("כאן אנחנו בחג ההודיה"). מנדלסון, איש מקסים ומארח למופת, מתנצל שאין חלב לקפה. רק שלשום שב מהאקדמיה האמריקאית בברלין, לשם הוזמן כאורח כבוד, ובחודש הקרוב ייסע גם לסן פרנסיסקו ולליון כדי לקדם את הספר. "אף פעם לא אהיה אחד מהסופרים האלה שנמאס להם מהצלחה. אני בטח לא רוצה להגזים עם הקוועטש'", הוא מתבל את דבריו ביידיש בעת שהוא מדליק סיגריה בסיגריה. "אבל השנה האחרונה היתה באמת מטורפת".

"האבודים", שהפך מיד לרב מכר, תורגם עד כה לעשר שפות וזכה לכל שבח אפשרי וגם בפרסים יוקרתיים. מנדלסון אומר שהוא לא "ספר שואה" רגיל, אלא תמהיל יוצא דופן שמשלב סאגה משפחתית, סיפור בלשי ודיון תיאורטי על חשיבותו ואופיו של זיכרון היסטורי ברגע הנוכחי, שבו רוב ניצולי השואה כבר אינם בחיים.

ההשפעות האינטלקטואליות המוצהרות של מנדלסון בספר מגוונות, החל מווירגיליוס דרך פרוסט וכלה בסופר הגרמני וו"ג זבאלד. מנדלסון משלב בכל אחד מפרקיו של "האבודים" קריאה של פרקים מספר בראשית, כדי לבחון, לדבריו, את ההקבלה בין הסיפור הספציפי שהוא דן בו ובין תמונות מוכרות בהיסטוריה האנושית. אבל יותר מכל, מסביר מנדלסון, הספר עוסק באופן שבו סיפורים מסופרים, ואיזה סיפורים אנשים לא יכולים או לא רוצים לספר. "אני באמת לא היסטוריון של השואה, ואני לא חושב שהספר עוסק בשואה במובן הקלאסי", הוא אומר. "המעורבות שלי בכל העניין התחילה לא בגלל איזו סקרנות מופשטת אלא בגלל העניין המאוד ספציפי שלי במשפחה שלי ובעיקר בסבא שלי, שהערצתי, והיה מספר סיפורים מדהים".

זו הסיבה שבגללה נמנעת מכל לקח פוליטי, בעיקר בהקשר הישראלי?

"זה לא התפקיד של הספר הזה - להסיק מסקנות פוליטיות. שאלו אותי: 'למה אתה לא אומר בספר שישראל זה המקום שאנחנו זקוקים לו אחרי השואה?' אולי אני מאמין בזה, ואולי אני לא מאמין בזה - ואני לא מתכוון להגיד לך את דעתי - אבל למה זה קשור לספר הזה? ממש לא רציתי להיכנס לוויכוחים האלה, כי זה מסית את תשומת הלב מהסיפור שאני מספר. מדוד שמיל. הספר הזה הוא המצבה היחידה שהאיש הזה יזכה לה, ולא רציתי שאנשים יתווכחו על עניינים אחרים כשהם ניצבים לפניה".

בכל הנוגע למצבות ולאופנים אחרים של הנצחת השואה בארצות הברית, למנדלסון יש ביקורת רבה: "מה שעלול להיות מסוכן בהנצחה של השואה, ואני חושב שזה שייך לזרם רע באופן כללי בתרבות אמריקאית עכשווית, זה העניין של ההזדהות המזויפת: כולם חושבים שהם יכולים להזדהות עם הסבל של כולם. למשל, אני חושב שזה מסוכן שבמוזיאון השואה בוושינגטון שמו קרון בקר שאתה יכול להיכנס אליו ולכאורה לחוות איך זה היה להיות בשואה, כאילו שזה פארק שעשועים. האם אנחנו צריכים לאפשר לאנשים לחוות דבר כזה ואז לומר, 'אוי, זה היה כל כך מזעזע, עכשיו אנחנו יודעים בדיוק איך זה היה להיות שם?' לפעמים כועסים עלי שאני אומר את הדברים האלה, אבל גברת, אחרי שאת תצאי מהקרון הזה את תלכי לאכול סלט עוף בקפטריה. להבדיל, האנשים שבאמת נסעו בקרון הזה אף פעם לא יצאו ממנו. הם זה הם - ואנחנו זה אנחנו".

מה הפתרון שלך לאופן שבו צריך לשמר את הזיכרון?

"לא על ידי כך שנדמיין שאנחנו יכולים לדעת בדיוק מה עברו האנשים שהיו בשואה. כולם תמיד מדברים על המלה 'לזכור', אבל איך אפשר לזכור משהו שלא קרה לך? תראי, הדוגמה שאני תמיד חושב עליה היא יציאת מצרים. 20 שנה אחרי האירוע, היו בטח מיליוני סיפורים מדהימים על משפחות אינדיווידואליות. על איך שהם עברו את ים סוף, ועל עגל הזהב, ואיך היתה לו קרן אחת עקומה, וכדומה. אבל כל זה נעלם ככל שחלף הזמן. מה שנותר זה הקווים הכלליים של הסיפור. ואני חושב שזה מה שבסופו של דבר יקרה עם השואה. זה כבר קרה ב-60 השנים שחלפו מאז. אפילו עכשיו, אני חושב על השואה כל הזמן בגלל שכתבתי את הספר הזה, אבל רוב האנשים, כמובן, לא חושבים עליה כל הזמן. כשהניצול האחרון ימות, אז זה יהפוך להיסטוריה מופשטת. זה יהיה משהו שנציין אותו פעם בשנה, נחשוב על האנשים שנספו, ואז נלך הביתה ויום אחרי זה נצא ונבלה".

וזה בסדר?

"אני עדיין שייך לדור שמכיר אנשים שעברו את השואה, ולכן זה נראה לי מוזר, אבל זה מחויב המציאות. ככה ההיסטוריה עובדת. הלוואי שאפשר היה לכתוב ספר כמו שאני כתבתי על כל אחד מששת המיליונים, אבל ברור שזה בלתי אפשרי. גם את הספר שלי אף אחד לא יקרא ב-4008, והסיפור של השואה שיספרו אז לא יכיל כמעט אף אחד מהפרטים שאני מביא בו".

בינתיים, לכאורה כנגד כל הסיכויים, מנדלסון בכל זאת ממשיך לפעול כדי שסיפורה של יהדות בולכוב לא ישקע בתהום הנשייה. "הפכתי למר בולכוב", הוא מתבדח. מנדלסון הקים ארגון ללא מטרות רווח שמנסה לגייס כסף כדי להנציח את יהודי גליציה. "אני המנכ"ל ושלמה אדלר (אחד מניצולי בולכוב שסייע למנדלסון כשזה ביקר בישראל) הוא הנשיא. הארגון התחיל כשצאצאים דתיים של בולכוברים כאן בברוקלין פנו אלינו בבקשה לסייע בניקיון של קברי האחים בבית הקברות בעיירה. אני כמובן מאוד אשמח אם בית הקברות ינוקה אבל בעצם אף אחד לא יבקר שם, כי לא נשאר מי שיבקר שם. אז אחרי שאספנו בשביל זה כסף, התחלתי לחשוב: מה אם נקים בבניין בית הכנסת הישן בבולכוב מוזיאון על יהדות גליציה? בולכוב היא רק שעה וחצי מלבוב, וסוף-סוף יוכל להיות אתר שאפשר יהיה לראות לא רק איפה יהודים מתו, או איפה העלו אותם על רכבות, אלא גם איפה ואיך הם חיו, כדי להזכיר שהאנשים האלה היו עולם ומלואו לפני שהפכו לנתונים סטטיסטיים. וזה אחד מהחלומות הבאים שלי".*



1916, החייל שמיל יגר (יושב). יש משהו יצירתי בחוסר הידיעה


למעלה: מבטו של מנדלסון (כילד); למטה: המבט של שמיל יגר. דמיון מצמרר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו