בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתה ראשון, יה מולכו!

חבריו של משה מולכו בחטיבת גבעתי בטוחים כי בהשראת דמותו הססגונית נוצר גיבור המחזמר "קזבלן". מולכו הבריון, ששירת בלגיון הזרים הצרפתי, התפאר במעשי שוד וספסרות והסתכסך עם כל המחתרות בארץ, התבלט במלחמת העצמאות כלוחם אגדי ומת כסדרן ערירי בבית ציוני אמריקה. מקום קבורתו נשאר תעלומה

תגובות

התמונה היחידה של משה מולכו, עם חיילות מיחידת שועלי שמשון. מימין: מרים טמיר, הדרה שטיין ומרים זולוטוב

כשפרצו קרבות עשרת הימים ביולי 1948 נחשף משה מולכו לראשונה במלוא גבורתו. סצנת ההתגלות במשלט 105 שליד נגבה, שינתה בהדלקת גפרור אחד את תדמיתו המפוקפקת והפכה אותו למושא הערצה. כבר בחודש הראשון שלו בגבעתי, בזמן ההפוגה הראשונה במלחמה, התוודעו חיילי גדוד 54 לדמותו יוצאת הדופן. היו שמועות על קשריו עם העולם התחתון ועם אצ"ל, אבל מה היה טיבם של קשרים אלה איש לא ידע. איש גם לא שיער שתושייתו ואומץ לבו של החייל החריג הם שיכריעו את הכף בקרב הראשון בתום ההפוגה.

המקלען הצעיר צביקה לייבוביץ' (לביא) הוצב לחפות על הפלוגה, שיצאה בלילה להסתערות חזיתית. מולכו היה מספר שתיים שלו, שנשא את התחמושת למקלע. "עמדת המקלע הוצבה בזווית מהכוח המסתער, סמוך לעץ שהגזע שלו הסתיר את הסתרשף של מכונת הירייה המצרית", משחזר רס"ן (בדימוס) ד"ר לביא. "ממכונת הירייה נורו צרורות מדויקים על כוחותינו והחייל חיים שוורץ, שנהרג לאחר מכן, התחיל לשיר 'לייבוביץ', לייבוביץ', בן זונה / לא יורה מהמקלע'.

"אמרתי למולכו שאני לא מצליח לראות את מכונת הירייה המצרית. באותו רגע הוא עשה מעשה שעד היום אני נחרד ממנו. הוא הוציא מכיסו קופסת גפרורים, הדליק גפרור ופשט הצדה את ידו האוחזת בגפרור, כדי שהירי יוסט אל להבת הגפרור. מיד חטפנו מטח כדורים בגובה החזה, חמישה סנטימטרים מהראש שלנו. כך יכולתי לזהות את מכונת הירייה והשמדתי אותה. שאלתי אותו איפה הוא למד את הטריק הזה והוא ענה שבלגיון הזרים הצרפתי. דיווחתי על כך למפקד הגדוד צבי (צ'רה) צור. המג"ד קרא למולכו והוציא אותי החוצה. לפני שיצאתי הספקתי לראות שמולכו מניח אבנים על שולחן החול ומסביר לצ'רה צורות תקיפה שלמד בשורות הלגיון".

יהודי שממציא כלי נשק

בתחילת יוני 48' ספג גדוד 54 אבידות רבות במערכה מול הצבא המצרי, שנעצר ליד גשר "עד הלום" בואך אשדוד. 32 מלוחמי הגדוד נהרגו ועשרות נפצעו. "היינו צריכים למלא במהירות את השורות", מספר לביא. "לשם כך גויסו בהפוגה הראשונה תגבורות של חיילים ללא ניסיון והכשרה. מוניתי לרשום את שאלוני החיילים החדשים שהגיעו לפלוגה בתל נוף וחלקם לא ידעו עברית.

"ישבתי ומילאתי את טופסי הרישום ואפילו לא הרמתי את עיני כשהתחלתי למלא את פרטיו האישיים של מולכו. זכור לי שכתבתי את שמו: שלמה משה מולכו, ארץ המוצא: טורקיה, וכששאלתי מה מקצועו הוא אמר - רוצח וגנב. רק אז הרמתי את מבטי בפליאה לראות את פניו. מולי ניצב אדם מבוגר בשלהי שנות הארבעים לחייו, נמוך קומה ובעל עורף של פר. רוצח, חשבתי לעצמי, זה עוד איכשהו איזו אמרת לצון תפלה, אבל גנב? 'מה גנב?' שאלתי, והוא ענה: 'כן, אתה יכול לשאול את הבריטים. הם יגידו שאני רוצח וגנב'. החלטתי להפסיק לשאול שאלות כדי לא להסתבך".

ובכל זאת הסתבכת.

"לא ממש. לפנות ערב יצאתי מהצריף שלי וראיתי אותו יושב ושותה בקבוק ערק. אמרתי לו: 'סלח לי, אדוני, אסור לך לשתות. כשנצא לקרב אתה תהיה מטושטש ותירה עלי במקום על האויב'. הוא נעץ בי מבט חודר כליות ולב ואמר: 'אדוני מלך, אדוני מולך, אדוני ימלוך לעולם ועד, יהי שם אדוני מבורך' - וניפץ את הבקבוק על אבן. בו במקום הוא הודיע לי שהוא רוצה להיות איתי. אמרתי לו שאשאל את (אריה) קוצר המ"פ. קוצר אמר שמבחינתו זה בסדר.

"הייתי מקלען במגל"ד (אם-גה 34) ומולכו הפך להיות מספר שתיים שלי. העמסתי עליו כמויות תחמושת אדירות - עשרים רימונים ואלפיים כדורים משורשרים בחוליות מתכת. אף אחד לא היה מסוגל להילחם עם משקל כזה, אבל מולכו היה חזק בצורה שלא תיאמן. הוא היה הולך אחרי כמו צל לכל מקום. שאלתי אותו למה הוא הולך אחרי כל הזמן והוא אמר: 'אתה היחיד בעולם שקרא לי אדוני, כשאמרת לי ביום הראשון להפסיק לשתות'".

על הקשר המיוחד בין לביא למולכו מעיד יוסף דגן, שהיה שליש הגדוד בתש"ח ומנכ"ל ההתאחדות לכדורגל שנים רבות. "מולכו התאהב בצביקה לייבוביץ' כשנודע לו שהוא בנו של דוד לייבוביץ', הממציא האגדי של ה'דווידקה'. בשביל מולכו, יהודי שממציא כלי נשק היה התגשמות פנטזיה", מספר דגן. "צביקה היה נער בן 18, עלם חמודות יפה תואר וגבוה עם רעמת תלתלים, ומולכו העריץ אותו. צביקה היה אלוהים בשבילו, והוא דאג לו והסתובב תמיד בקרבתו.

"לפעמים הוא היה נעלם. ראו אותו בתל אביב מוכר כרטיסים בספסרות לקולנוע 'אלנבי' ו'מוגרבי'. הוא היה חוזר לגדוד ואף אחד לא היה נוגע בו. צ'רה התייחס אליו בסלחנות מופלגת ונתן פקודה למפקדים לעזוב אותו. מולכו היה בעל מזג חם והיה צריך לדעת איך לדבר איתו. הוא היה מקועקע בכל גופו, כשעניין הקעקועים היה נדיר ביותר, ועל גבו קועקע מגן-דוד גדול. מכיוון שהיה אנאלפבית הוא לא קרא עיתונים. שאלנו אותו איך הוא יודע תמיד לחזור בזמן לקרבות, אז הוא ענה שהחברים שלו אמרו לו".

בגדוד הסתובבו שמועות שמולכו היה מעורב בסחר ברכוש גנוב, בשוד ובסרסרות לזנות. מרים זולוטוב, שהיתה פקידה ביחידת הג'יפים שועלי שמשון, זוכרת שסיפרו שהוא רצח בנערותו את המאהב של אמא שלו ולכן הוא ברח מטורקיה. לגיון הזרים היה מקלט לפושעי כל העולם מזרועם הארוכה של החוק ורשויות האכיפה. "יום אחד", מספר לביא, "מולכו אמר לי: 'יא סביקה, בוא נשדוד בנק, נרוויח 50 אלף לירות, 100 אלף לירות. כמה נשב? שלוש, חמש שנים? אתה בכלל שיכנוזי ולא יעשו לך כלום'. ניסיתי לדבר על לבו שיעזוב את דרך העבריינות אבל הוא נימק את אורח חייו באמירה שייחס להרצל, שעד שלא יהיו זונות וגנבים יהודים לא תהיה לנו מדינה".

עימות עם אסירי המחתרות

מתי סיים מולכו את שירותו בלגיון הצרפתי ובאילו נסיבות, איש אינו יודע. איש גם לא יודע היכן היה במלחמת העולם השנייה ומתי עלה ארצה. על הרקורד המחתרתי שלו סיפר מולכו ללביא, שהאצ"ל הסגיר אותו לבריטים; ולאחרים סיפר שגויס לאצ"ל למשימות "החרמה" (שוד) ונחבש עם אסירי הארגון בכלא.

אלא שמולכו מעולם לא היה חבר באצ"ל, ולא גויס לשום מבצע או החרמת כספים מטעם הארגון. נחום סלונים, מהמפקדים המוערכים באצ"ל, פיקד על החרמת אריגים בתל אביב, ב-6 באוקטובר 44'. "מחסני ממשלת הוד מלכותו היו בקומת הקרקע של מלון 'פלטין' בפינת הרחובות נחלת בנימין ושדרות רוטשילד", סיפר סלונים. "שם רוכזו אריגי משי ובדים משובחים ששימשו לתפירת חליפות, שמלות ובגדי ייצוג. יעקב מרידור ריכז את מבצע ההחרמה ואני הייתי מפקד הפעולה בשטח.

"בשעת בוקר, בין תשע לעשר, הגיע הכוח למקום. למחסני הבדים היה קיר משותף עם מוסך למכוניות ששכן אף הוא בקומת הקרקע של המבנה. הכניסה למוסך היתה משדרות רוטשילד והכניסה למחסנים היתה מנחלת בנימין. עמדתי ברחוב נחלת בנימין וניגנתי לתומי במפוחית כדי לא לעורר את חשדם של הבריטים. באותה השעה התיכה חוליית הפריצה במבער את המנעולים בתוך המוסך. עם פריצת המנעול הוכנסו המשאיות, יותר משש, לתוך המוסך והסבלים העמיסו עליהן את הבדים. לאחר השלמת המשימה הסתלקנו מהמקום, גלויים לאור היום, בלא שהבריטים הבחינו בפריצה".

היכן נפרקה הסחורה?

"הכשרנו מחסנים לסחורה בתל אביב, רמת גן ופתח תקוה. מה עלה בגורל המטען לא ידעתי, ולא הייתי אמור לדעת, לאחר שיצא מתחום אחריותי. למיטב זיכרוני חלק מהסחורה חולק לנזקקים בשכונת התקוה".

בפרשת הטקסטיל נפתח החשבון של אצ"ל עם מולכו, שהתנדב למכור את הסחורה. לא קשה לנחש לאן הלך הכסף שקיבל תמורתה. אלא שחשיפת פרטי מעצרו לא באה מהאצ"ל. הפרטים אותרו בתיק הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) בארכיון לתולדות ההגנה. איזה עניין היה לש"י במולכו? לכאורה שום עניין. אלא שכל מה שענין את הבולשת הבריטית (C.I.D), ענין גם את הש"י; והבולשת התעניינה מאוד במולכו כשזה חבר לכנופיה שעסקה גם בהסלקת נשק.

בשבת, 2 במארס 46', באו שוטרי תל אביב למרתף ברחוב גדרה שבכרם התימנים. "בכניסתם למחסן שבו נמצאה אחר כך הגניבה", נכתב בדו"ח של הש"י, "נתקלו השוטרים בגנב המועד משה מולכו כשבידו אקדוח. טרם הספיק להכניס כדור לקנה נורה בחזהו על ידי אחד השוטרים והובא לבית החולים הממשלתי ביפו". בחיפוש במרתף התגלו כלי נשק, תחמושת וציוד רפואי.

בהתכנסות שנערכה לפני כמה שנים בבית הלוחם בתל אביב סיפר צבי לביא על מולכו. מנחם מלצקי, שהיה מפקד מחוז חיפה באצ"ל, שאל אותו בכעס למה הוא מהלל ומשבח מי שמתפאר בעברו הפלילי העשיר. לביא השיב שמבחינתו היה מולכו לוחם עשוי ללא חת שהוא חב לו רבות. אלא שהוא לא הפיס את דעתו של מלצקי, מה גם שהחשבון עם מולכו לא התמצה בעברו הפלילי ולא רק לאצ"ל היו איתו חשבונות. מלצקי, שנשאל על מולכו זמן לא רב לפני מותו, אמר: "זכור לי שהוא חטף מכות מאנשי ההגנה בהסכמת שלוש המחתרות".

מאנשי ההגנה?

"כן, בוודאי. בכלא היה קשר בין אנשי המחתרות והושגו הבנות פנימיות. גדעון (ג'וני) פלאי היה קיבוצניק נפלא מקרית ענבים, בחור אתלט וחסון שנהרג בתש"ח בקרב על הקסטל. ג'וני הרביץ למולכו כשארבעה אחרים אחזו בו".

שמואל ללקין, לימים מנהל משלחת ישראל למשחקים האולימפיים במינכן, היה מהפלמ"חניקים שמצאו בקישלה (בית המעצר בירושלים) את מולכו בין האסירים הפליליים. "בכלא התנהלו מאבקי כוח בין אסירי המחתרות לפליליסטים על עמדות שליטה", הוא אומר. "מולכו הנהיג את הפליליסטים והוחלט ללמד אותם לקח". אל"מ בדימוס דוד ילין, מרביעיית הפלמ"חניקים שנעצרו בבית הערבה, ישב בתא אסירי המחתרות מול תא מספר 29 שבו היה כלוא מולכו עם העבריינים היהודים. "מולכו היה בריון שרירי שנהג כלפי חבריו העבריינים כמלך אל נתיניו ולא חלק כבוד ראוי לאסירי המחתרות", הוא מעיד.

אתה יכול לתת דוגמה?

"לאסירי המחתרות היה ועד משותף שייצג את ענייניהם מול שלטונות הכלא ומולכו היה נציג הפליליים. הוא קינא בוועד המחתרות והתעורר אצלנו רושם שהוא מוסר לשלטונות הכלא מידע על הברחת הדואר הלא-מצונזר שלנו. הזהרנו אותו, אבל הוא ציפצף והחלטנו ללמדו לקח. חמישה חבר'ה מהמחתרות היכו את מולכו מכות נמרצות".

אלא שחשבונו של אצ"ל טרם נפרע. יוסף נחמיאס, מבכירי אסירי אצ"ל, פגש את מולכו בשנת 46' בכלא בירושלים. הוא מתאר אותו כ"בריון ענק. גוליית. כל יד שלו היתה כמו ירך של אשה חטובה. על זרועו השמאלית היה מקועקע סמל האצ"ל. לאצ"ל נודע שמולכו 'מתרים' בעלי עסקים וחנויות לאצ"ל, כביכול. הוא נהג להתייצב לפניהם בחזותו המאיימת, לחשוף את סמל האצ"ל המקועקע על זרועו, ולסחוט מהם כספים שאותם לקח לכיסו. מולכו הסב לנו נזק תדמיתי כבד והוחלט להענישו כדי שלא יחזור על מעלליו. קיבלנו הוראה מחוץ לכלא להוריד את כתובת הקעקע שלו".

איך עשיתם את זה?

"ירוחם (איתן לבני) שישב איתנו בכלא אירגן קבוצה של כ-15 אסירים מהאצ"ל לבצע את ההוראה. היה לי אולר קטנטן בגודל זרת שהחבאתי במכפלת ה'חנות' במכנסי. התנפלנו על מולכו בהתקפת מצח כדי להשתלט עליו. הוא תפס אותנו אחד אחרי השני והעיף אותנו כמו טיל לעבר דלת התא. זו היתה ממש סצנה מסרטי 'רמבו'. לא הצלחנו להגיע אליו. ג'וני היה במקום ומולכו ידע שאין לו מה לחשוש ממנו מפני שהוא לא שייך לאצ"ל. ג'וני הנחית על ראשו מאחור את הקרדל (דלי ברזל גדול לעשיית הצרכים בתא) ומולכו השתטח. התנפלנו עליו כדי לרתק אותו ארצה. הוא השתולל בכל כוחו, חבט בזרועותיו האימתניות, בעט ברגליו ובקושי הצלחנו לשתקו. שלפתי את האולר שלי וחתכתי לו את העור עם חתיכת בשר מזרועו. הוא התעלף, אבל לא הוציא הגה ולא פצה את פיו לפני שלטונות הכלא".

רובה דרוך בבית החולים

פרטי שחרורו של מולכו מהכלא לוטים בערפל המאפיין את מרבית פרקי חייו ועלילותיו. לאחר שחויל בגדוד 54 בתל נוף והוצב בפלוגה א', החל מולכו להפגין את כישוריו היצירתיים בתחומי התמחותו המקוריים. "רוב לוחמי הגדוד היו בני כעשרים שנים ופחות מכך. היו לוחמים בקרבות בני 17", מספר נחום חפר. "מולכו נשבע לצ'רה בעברית משובשת שבגדוד הוא לא יגנוב. בקרבות הוא לחם בעוז נפש ובהפוגות היה נעלם לעסקיו".

"פוטו טל" שבבעלות חפר, ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, ליד בית ז'בוטינסקי, משמש מועדון לוותיקי הגדוד. כאן הם מתכנסים מדי יום ביומו וכאן מתגלגלים סיפורי מולכו.

בקרבות עשרת הימים ביולי 48' יצאו חיילי הגדוד מדי לילה לקרב ובבוקר נפלו כמו פגרים מרוב עייפות. בליל 17 ביולי 48' לביא נפצע קשה בקרב בבית-עפא (היום מושב יד-נתן), כשלושה ק"מ מדרום לנגבה. "לילה קודם כבשנו את הכפר בקלות וקיבלנו הוראה לסגת", מספר לביא. "בליל ההתקפה למחרת הגיע כוח תגבורת של נחתים מחיל הים, שחבשו כובעים לבנים. מולכו השיג כובע כזה ומאז תמיד הופיע בכובע לבן".

למחרת, בליל 18 ביולי, נערכה התקפה נוספת על בית-עפא, לקראת כניסתה של הפסקת האש לתוקף. "המצרים הקימו גדר קורי עכביש מחוטי תיל ואברהם פולוורמכר הסמ"פ אמר לי לחדור דרך ריבועי הרשת", מספר לביא. "מכיוון שהייתי רזה הצלחתי לעבור עם חייל נוסף ולפתע התפוצץ בינינו פגז מצרי. פולוורמכר נהרג במקום, החייל הנוסף התעוור ואני איבדתי את שרירי זרועי הימנית ונפגעתי קשה בריאות. זחלתי מחוץ לגדר ומסרתי למולכו, שהתקדם לעברי, את המקלע.

"התפניתי בכוחות עצמי לנגבה ומשם נשלחנו, ארבעה פצועים שכובים באלונקות, במשאית 'שלב' למסמיה. בדרך פתחו עלינו באש והנהג ברח. במשך שלושה ימים ננטשנו ברכב האלונקות מבלי שאיש התקרב אלינו. רק ביום הרביעי פונינו ל'בילינסון'. כשנערך קונסוליום הרופאים סביב מיטתי הגיעו אבי, דוד לייבוביץ' ומולכו. מולכו בא מאובק ומלוכלך משדה הקרב, עמוס לעייפה בתחמושת ובעשרים רימונים והאזין להתייעצות הרופאים. אמרתי לו שכנראה יקטעו את ידי והוא אמר לי: 'יא סביקה, שחק האסבע'. הצלחתי להניע את האצבע ואז הוא אמר 'אף אחד לא כורת היד שלך'. הוא אמר לאבי, 'רוץ מהר תביא מרקוזה, לא מוריד היד עד מגיע דוקטור מרקוזה'.

"דוקטור מרכוס היה מנתח בעל שם, שכנראה מולכו קלט את שמו כשהקשיב להתייעצות הרופאים. אבי, שהיה בעל מכונית, טס כמו מטורף להביא את דוקטור מרכוס, ומולכו התיישב בקצה מיטתי. הוא טען כדור בבית הבליעה של הרובה, דרך אותו ולא נתן לאף אחד להתקרב. הוא לא זז ממיטתי כל הלילה ואיים על כל מי שניסה להתקרב. הייתי מטושטש מההרדמה ובמצב קריטי, אבל הצלחתי לשכנע אותו שיתן לאחות להזריק לי פניצילין.

"ראש המחלקה בבית החולים הזעיק משטרה צבאית לסלק את מולכו, ושני שוטרים צבאיים איימו עליו ברובים טעונים. הוא התייצב מולם עם רובה דרוך בידיו, ולמזלם התעוררתי ואמרתי להם: 'תעזבו אותו, אין לו אלוהים, הוא על סף...' צנחתי במיטה ובמשך כל הלילה הם נשארו בפרוזדור המחלקה.

"למחרת הגיע דוקטור מרכוס. קונסוליום הרופאים נערך בהשתתפותו של מולכו עם הרובה הדרוך והוחלט לחכות מספר ימים. המרחק בין קטיעת ידי להשארתה היה כחוט השערה, ורק בזכות מולכו היא ניצלה".

גביית חוב באמצע ההתקפה

לאחר הקרב שבו נפצע לביא, הודיע מולכו באמוק שהוא יהרוג את המ"פ. הוא טען את רובה הקרבין שלו וירה לכיוון המ"פ. למרבה המזל הכדור היה עקר וחיילי הפלוגה הצליחו להשתלט עליו. בעקבות תקרית זו הועבר מולכו לתפקיד רגם במחלקת המרגמות. כעבור כמה ימים הוא הודיע לצ'רה שהוא לא מוכן להישאר שם, מפני שאינו רואה את הפגיעות. צ'רה העבירו ליחידת שועלי שמשון - פלוגת קומנדו ממונעת ובה שתי מחלקות ג'יפים ומחלקת משוריינים (סנדוויצ'ים).

אל הפלוגה הגיע מולכו מצויד וחמוש בפאטס (חותלות), חגור מלא, נדן וביונט (כידון), שאותם רכש בשוק בצלאל בתל אביב. הוא שובץ במחלקת הג'יפים בפיקודו של מוסה אשד, וכבר בהתקפה על משלט 123 בחוליקאת הוא הוביל את ההסתערות בקריאת הקרב שלו: "אדוני מלך, אדוני מולך, אדוני ימלוך לעולם ועד".

בגלריית ותיקי הגדוד ב"פוטו טל" מתבלט בשתיקתו דוד מקלר, בן 85, שהיה אלוף הארץ באגרוף בשנות הארבעים. גם כעת הוא ניכר במבנה גופו החסון ובלסתותיו המרובעות. כשהוזכר שמו של מולכו ניצת בעיניו זיק חיים. "בקרב חוליקאת (היום מושב חלץ) אחד מהחבר'ה שלנו משועלי שמשון נפצע ונשאר בצהרי היום בעמדה ליד קווי המצרים. נקראו מתנדבים ללכת לחפש אותו ולהביא אותו. מולכו ואני התנדבנו, אבל לא ידענו איפה הוא נמצא. זחלנו אל קווי האויב והם המטירו עלינו אש תופת. צעקנו בקול רם את שמו וחיכינו לתשובתו. לפתע שמענו קול עונה לנו. לא ידענו אם זה הפצוע המבוקש או חייל מצרי שמתחזה ומציב לנו מלכודת".

מה עשיתם?

"צעקנו לו לקרוא בקול רם את שמות חיילי היחידה כדי לוודא שהוא מכוחותינו. הוא שמע אותנו וצעק בשארית כוחותיו שמות של חבר'ה מהפלוגה שלנו. זחלנו אל התעלה שבה הוא נשאר שרוע וחילצנו אותו תחת צרורות מדויקים שירו המצרים".

היו אירועים נוספים?

"באחד הקרבות הגענו לכפר ערבי מסוים ומולכו הכריז שבכפר הזה יש מישהו שהיה איתו בכלא וחייב לו כסף. הוא התקדם לבית המוח'תאר וצעק לו: 'תעאל הון'. בתגובה התחילו לירות עלינו מכל עבר וברחנו כל עוד נפשנו. בסוף שנת 48' נפצע מולכו קשה כשהג'יפ שבו נסענו עלה על מוקש. מולכו ישב בחלק האחורי בג'יפ ונפצע מרסיסים ומחלקי קופסאות קונסרווים שהתרסקו על גבו ופונה לבית חולים".

רמבו ברחובות חמאמה

פלוגת שועלי שמשון בלטה בשני מבצעים גדולים שניהלה במלחמת העצמאות: במערכה על נגבה ובמבצע יואב. מולכו הוצב כמקלען במחלקת ג'יפים והשתתף בקרבות עד סיומו של מבצע יואב. כשהכוחות המצריים נסוגו באוקטובר 48' מאשדוד, ממג'דל (אשקלון) ומכפרי מישור החוף הדרומי לעזה, יצאה פלוגת שועלי שמשון ל"טיהור" הכפרים הנטושים ולסריקות בשטח.

ב-21 באוקטובר הפלוגה היתה בשטח כינוס בכפר ורבורג. ממטה החטיבה הגיעה ידיעה שבמשטרת מג'דל הורד הדגל המצרי והכוחות המצריים נסוגים דרומה. מספר אחיה השילוני, מ"מ בשועלי שמשון ולימים טייס נודע בחיל האוויר: "קיבלנו פקודה לצאת מיד לסיור קרבי ממערב לצומת הודיה, שהיה נתון בשליטת המצרים, ולדווח על ההתרחשות בשטח. יצאנו שמונה ג'יפים בפיקודו של אלי דורון המ"פ. נסענו במבנה קרבי דרך משלטי הצומת, עברנו את כביש עיראק-סואידן-פלוג'ה, גבעות כאוכבה (היום המושב כוכב-מיכאל), הכפר אל-ג'ורה (מתקן הנופש באשקלון), גלשנו מערבה ולא נתקלנו באויב".

אל"מ בדימוס אלי דורון, מפקד שועלי שמשון, ממשיך: "הגענו למרכז העיירה חמאמה הנטושה, ששכנה בפאתיה הצפוניים של אשקלון הנוכחית, והג'יפים התפרשו למשימותיהם ברחבי העיירה. בכיכר המרכזית ירדתי מהג'יפ עם לוחם נוסף והתקדמנו במגמת סריקה. כשהסתכלתי לאחור ראיתי שמולכו הולך מאחורינו עם המקלע שלו ושרשראות התחמושת על כתפיו. אף אחד לא אמר לו להצטרף, והוא ביוזמתו החליט לחפות עלינו. לפתע נפתחה עלינו אש מדויקת וכולנו השתטחנו על הקרקע. מולכו נשאר לעמוד במרכז הרחוב והמטיר כדורים לכל עבר. הוא יצא בגפו לפתור את הבעיה. זו היתה טעותם האחרונה של החיילים המצריים. בזכות אומץ הלב שלו נשארנו בחיים".

איך התקדמה הפשיטה?

"הפלוגה נדרשה להמשיך בביצוע סיור עומק לכיוון מג'דל וקיבוץ יד מרדכי שנכבש על ידי המצרים. הכוח עבר בלילה את העיירה מג'דל הנטושה והמשיך בתנועתו דרומה באור הזריחה לאורך הדיונות על שפת הים. לאחר דיווח למפקדת גבעתי על המנוסה המצרית וביקור בקיבוץ יד מרדכי הריק, חזר הכוח לפנות ערב אל הגדוד בטור אחרי הג'יפ שלי".

השילוני: "מדרום לצומת סילבר עלינו על הכביש לעיראק-סווידאן. על הכביש נפרשה קונצרטינת תיל עם שלט אזהרה נגד מוקשים בערבית ובאנגלית. ג'יפ המ"פ ירד מהכביש וכל השיירה נסעה בטור אחריו. בדרך סטה הג'יפ שבו נסע מולכו מהנתיב ועלה על מוקש. בג'יפ היו הנהג אברהם אמיר, אחיו של הרוג המלכות אליהו חכים מלח"י, שנתלה בקהיר, החבלן דוד מקלר, אברהם בולוטין, משה מולכו ועצור ערבי. מולכו ובולוטין, שישבו בחלקו האחורי של הג'יפ, נפצעו ונשלחו לאשפוז בבית חולים צבאי במחנה ביל"ו".

אברהם בולוטין: "מולכו נפצע אנושות. גבו התחתון היה מרוטש. פינו אותנו באלונקות לבית החולים הצבאי במחנה ביל"ו, ומשם פונה מולכו לבית החולים הצבאי בתל השומר. חבריו שבאו לבקרו בתל השומר סיפרו שהוא הצליח להסתכסך עם החולים. הוא הזהיר אותם שיחכו עד שהוא יוכל לעמוד על רגליו ואז יחסל אותם. הם לא ידעו מי זה מולכו, וחיילי הפלוגה הבהירו לרופאים ההמומים עם מי יש להם עסק. כשמולכו היה מסוגל לעמוד על רגליו הוא נשלח מיד לשיקום בבית הבראה".

המ"פ דורון: "מולכו היה לוחם יוצא מהכלל שניחן בהבנת שדה הקרב, ואחד האנשים הכי אמיצים שהכרתי בימי חיי. בגלל פער הדורות בינינו הוא נתפס כמין אבא של כולנו. הוא היה היחיד שידע לבשל והאכיל אותנו בתרנגולות שתפס בכפרים הנטושים. ידענו על הרקע הפלילי שלו ושמעתי שהוא היה קזבלן. זה מתאים מבחינת האופי, מפני שהוא נחשב לאחד השודדים הגדולים ביפו".

כדרכם של מיתוסים

"מולכו הוא קזבלן", פוסק אורי אבנרי נחרצות, מיד עם שמיעת שמו.

אמרו שזו שמועה בלבד.

"שום שמועות! קזבלן היה בוודאות בן דמותו של מולכו. יגאל מוסינזון, קצין התרבות בגדוד 54 בגבעתי, הכיר את מולכו וללא כל ספק דמותו הססגונית שימשה מקור ההשראה לקזבלן".

החובשת הקרבית הדרה שטרן ומרים טמיר משועלי שמשון, פסקניות אף הן באשר לזהותו של קזבלן. "וכשהקרב היה בוער/ והכיתה לא זזה/ המפקד היה אומר:/ 'אתה ראשון יה קזה!'/ כולם ידעו שקזבלן/ ראשון תמיד לצעוד/ ומאחור הם צעקו:/ 'כל הכבוד!'". יהורם גאון, שגילם את דמותו של קזבלן, אומר שלא שמע מעולם את שמו של מולכו. מנחם גולן, מפיק הסרט "קזבלן", אומר שיגאל מוסינזון נחשף לחומרים משטרתיים כשהיה דובר משטרת ישראל. "הוא כתב אז את המחזות 'אלדורדו' ו'קזבלן'", אומר גולן. "עד כמה שידוע לי פיתח מוסינזון את קזבלן הבימתי מהשראת דמות שהיתה קיימת ביפו".

אבל לוותיקי הגדוד אין ספק שקזבלן המיתולוגי מהשטח הגדול ביפו נכתב על מולכו שלהם. להם ברור לגמרי שהשורות שהרטיטו בסיקסטיז נולדו בשדות הקרב של בית-עפא וחוליקאת ומהרקורד העברייני של מולכו. יש הזוכרים שמוסינזון כתב על מולכו בביטאון הגדודי, אלא שלא כל הגיליונות מאז נשמרו. גם לדיבורים על כך שמולכו הונצח בדף הקרבי ביידיש שהוציא אבא קובנר, הפוליטרוק של גבעתי, לא נמצאו סימוכין.

"מעולם לא שמעתי את שמו של משה מולכו", אומרת חנה, אלמנתו של יגאל מוסינזון. "יגאל לא שמר את מרבית רשימותיו ממלחמת העצמאות. בעזבונו לא מצאתי את ביטאוני גדוד 54 שכתב וערך כשהיה קצין התרבות הגדודי. כשהקאמרי העלה ב-66' את המחזמר 'קזבלן' ישבנו בחוג חברים ונאמר שבחור יפואי מהשטח הגדול טוען שקזבלן נכתב לפי דמותו. יגאל גיחך ואמר שכלל אינו מכיר אותו אדם שטוען שהוא בן דמותו של קזבלן. אבל בשיחות דיסקסו ודיברו".

שאלת אותו מפורשות על כך?

"אני יכולה לצטט ישירות מפי הגבורה, ולומר שיגאל חזר ואמר באופן חד-משמעי שקזבלן הוא פרי דמיונו ולא נכתב לפי דמותו של מישהו ספציפי. חד וחלק".

אבל את מי, לעזאזל, מעניינות העובדות באגדות אורבניות. אולי אישיותו של מולכו הטביעה חותם בזיכרונו של מוסינזון ואולי לא; זה לא באמת חשוב. זו דרכם של מיתוסים הנרקמים מרסיסי סיפורים ומסורות שבעל-פה. מבחינתם של לוחמי גבעתי מנוי וגמור שקזבלן הספרותי הוא-הוא בן דמותו של מולכו שלהם בשר ודם, ואיש לא ייתן לעובדות לבלבל אותם וזה בסדר גמור.

תעלומת קברו

בתום המלחמה דאג צבי צור (לימים הרמטכ"ל השישי של צה"ל) למולכו והשאירו בצה"ל. הוא שלח אותו לחיל הים וסידר לו עבודה לצבוע אוניות נגד חלודה. כנראה שגם שם הסתכסך ושוחרר מצה"ל. צור המשיך לדאוג לו. הוא סידר לו עבודה באבטחת מכלי הדלק בשכונת הרכבת בתל אביב וכסדרן ושומר בבית ציוני אמריקה. מולכו היה מסדר כיסאות בגינת הבית להופעות האופרה ולאירועי הבוהמה הנוצצים שנערכו שם.

הכנס הראשון של גדוד 54 נערך בשנת 51' בחולדה. "הייתי בוועדה המארגנת", מספר יוסף דגן, שהיה שליש הגדוד, "וברשותי היו כל הרשימות השמיות והכתובות של חיילי הגדוד לשליחת ההזמנות. מולכו הסתובב אז בחוצות תל אביב ואיש לא ידע את כתובתו. מאחד החבר'ה נודע לו על הכנס והוא בא לברר איתי פרטים. הייתי בן יחיד להורי וגרתי איתם ברחוב אחד העם. כשמולכו הגיע אמי פתחה את הדלת ונבהלה כשראתה את הגברתן התקיף הזה עומד מולה בחולצה פתוחה החושפת את חזהו המקועקע. מולכו הרעים עליה בכעס: 'איפה הבן הממזר שלך', והיא התעלפה במקום.

"כשהגעתי כעבור כמה דקות מצאתי את אמי מעולפת על כיסא, כל השכנים מתגודדים סביבה במהומה גדולה עם כוס מים להחייאה ומולכו עומד בשולי ההתקהלות, מחכה לברר למה לא הוזמן לכנס. כשהגיע לכנס הכריז שהוא הולך לחסל את המ"פ בגלל פקודת הנסיגה בבית-עפא. ידענו שמולכו מתכוון לדבריו ובמשך כל הכנס הוקף מולכו בחגורת 'ידידים' ששמרו עליו ועל המ"פ".

זמן קצר אחר כך מת מולכו בחטף מדום לב. לחבריו נודע על מותו ממודעת אבל שבית ציוני אמריקה פירסם בעיתון. איש מהם לא ליווה אותו בדרכו האחרונה. כשחזרו והעלו לאחרונה ותיקי הגדוד את זכרו ב"פוטו טל", סיפר דגן שפעם ישב מולכו עם צביקה לביא ואיתו, ולאחר כמה כוסות אלכוהול ששיחררו את לשונו אמר להם: "אתם ילדים. תראו אותי, אני הרבה מעל גיל ארבעים, לא יודע לקרוא ולכתוב, אני בודד, אין לי משפחה. תשמעו ממני - כשתיגמר המלחמה תתחתנו, תולידו ילדים, יהיו לכם משפחות, שהילדים שלכם יידעו לקרוא ולכתוב ולא יהיו כמוני".

במשך התחקיר נגבו עשרות עדויות על משה מולכו. אישיותו הססגונית והרקורד הלא שגרתי שלו נחקקו היטב בזיכרונם של רבים. די היה לציין את שמו במשפט הפתיחה, והתיאורים הפלסטיים זרמו באחת, כמו לא חלפו שישים שנה. הסיפורים עליו סתרו לא פעם זה את זה, בילבלו את היוצרות ובין מוקדם למאוחר, כדרכו המתעתעת של הזיכרון האנושי. בדברי כולם היה משוך חוט הערצה אליו, מהול בקורטוב רתיעה קמאי מפני זרותו.

מלבד העדויות היה חסר להשלמת התחקיר רק נתון עובדתי אחד, לעיגון שלל הסיפורים בקרקע המציאות; מסמך כלשהו שיוכיח שאכן היה אדם כזה. ומה טוב ממסמך חקוק באבן? אלא שאז התברר שאין קבר ואין מצבה. אנשי חברה קדישא פסקו חד-משמעית שבבתי העלמין לא נטמן משה מולכו המתאים לפרטים האישיים שהוצגו להם. גם מהאוגדנים הישנים בגנזך משרד הפנים נפקד שמו, ובארכיב של בית ציוני אמריקה אין לו זכר. שום הפתעה לא היתה בגילוי שמולכו אינו מצוי ברשימת משלמי הארנונה בארכיון עיריית תל אביב (בכרם התימנים וביפו דווקא זכרו אותו מצוין), אבל היעדרות שמו מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון הפתיעה מאוד.

איך זה יכול להיות? הוא הרי גויס לצה"ל, הזדהה ונרשם בשמו ביום התייצבותו בשלישות. "אני חושב שהוא בא להתגייס בפלוגה מכוח עצמו", אומר צבי לביא שחייל אותו. "אף אחד לא גייס אותו באופן פורמלי לצה"ל בגלל גילו". אלא שכל זה מתגמד נוכח העובדה שמבחינת רשומות האוכלוסין במדינת ישראל משה מולכו לא היה ולא נברא אלא משל היה. ביום חלוקתן של תעודות הזהות הוא היה מאושפז בבית החולים במחנה ביל"ו. שני פצועים ששכבו שם לצדו אותרו, אבל בתיק המאובק במשרד הפנים, המכיל את פרטיהם על פי המספרים הסידוריים של תעודותיהם, לא נמצא שום אזכור למשה מולכו.

בשלב מסוים הועלתה ההשערה, שביום חלוקת התעודות הוא מסר שם בדוי כדי לפתוח דף חדש בחייו. אפשר שכדרכם של גיבורי מיתוס הותיר מולכו אחריו את סוד חייו בלתי מפוענח. כך תישאר דמותו לנצח, אפופה בהילת ההערצה שרוחשים לו חבריו לנשק ובדוק של מסתורין הפרוש מעל חידת עברו. *



אנשי גדוד 54 ליד מגדל המים בניצנים, 49' (עומד משמאל: צבי לביא). מולכו נצמד אל לביא כמו צל


ותיקי גבעתי. עומדים: דוד מקלר (מימין) ויוסף דגן. יושבים: נחום חפר (מימין) וצבי לביא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו