בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערב יום השואה: יהודים מכסחים ערבים

בערב יום השואה נקראו עשרות נערים ירושלמים באיי-סי-קיו לחסל ערבים בקניון פסגת זאב. ההיענות היתה סוחפת. הם התנפלו על שני נערים משועפט, התעללו בהם והיכו אותם עד זוב דם. לינץ' נוסף שתוכנן ליום הזיכרון לחללי צה"ל נחשף ברגע האחרון. בשכונה יש מי שמרוצים. הערבים האלה שמסתובבים בקניון, רק מכות הם מבינים

3תגובות

עשרות נערים ירושלמים קיבלו הודעה זהה בתוכנת האיי-סי-קיו שלהם. "שמים סוף לכל הערבים שמסתובבים בפסגה ובקניון, שורקים לבחורות, מקללים, מאיימים על ילדים קטנים. כל מי שיהודי ורוצה לשים סוף לכל זה שיהיה בשעה 22:00 בבורגר ראנץ', וסוף סוף נראה להם לא להסתובב יותר באזור שלנו. מי שמוכן לעשות את זה ויש לו את הדם היהודי שירשום את השם שלו בהסכמה להודעה הזאת".

קשה היה לבחור תאריך ציני מזה לשליחת ההודעה: יום רביעי, 30 באפריל, ערב יום השואה תשס"ח. אבל התזמון לא הרתיע את הנערים, וההיענות למסע הטיהור הגזעני היתה גורפת. עשרות נערים הגיעו לנקודת המפגש, בקניון פסגת זאב. הם זרמו לשם מכל חלקי הבירה, מי ברגל, מי באוטובוס ומי בטרמפ עם אבא. מצוידים בסכינים, מקלות ואלות, מכוונים על מטרה אחת: לפגוע בערבים באשר הם ערבים.

בכניסה לקניון נתקלה החבורה בשני נערים ממחנה הפליטים שועפט, שהגיעו לשם כדי לקנות בגדים ולא ידעו שהוא נסגר מוקדם עקב ערב יום השואה. לשניים האלה לא היה סיכוי מול העשרות שהקיפו אותם והתנפלו עליהם. את הערב הם סיימו פצועים קשה - שותתי דם, דקורים וחבולים - בבית החולים הדסה עין כרם.

ימים ספורים אחרי שישראל ציינה את שנת עצמאותה ה-60, שנה שהוקדשה לילדי ישראל הערכיים והמחונכים, הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד 11 מהתוקפים, צעירים בגילים 15-19, החשודים שהפכו את יום השואה לליל בדולח זוטא נגד שני צעירים חפים מפשע. מעדויות הנאשמים במשטרה ומשיחות בשכונה עולה כי מעשה הלינץ' נולד בסביבה חברתית שרואה בפעולה אלימה נגד ערבים מעשה לגיטימי והכרחי, שנועד להשיב לשכונה את ההגמוניה היהודית.

מכות עם ערבים

"אני לומד בפסגת זאב בבית ספר טדי קולק", העיד במשטרה רפאל, בן 15 (שם בדוי, כמו שמות הקטינים האחרים המוזכרים בכתבה). "יום שלישי שעבר התחיל יום רגיל. לימודים. חזרתי משיעור ספורט וכשעברתי בדרך לכיתה שמעתי שאומרים שמחר מתאספים נגד הערבים שבקניון. הגעתי הביתה, התארגנתי כרגיל כמו כל יום, נכנסתי למחשב התחברתי לאיי-סי-קיו... אחרי חצי שעה שדיברתי עם אנשים שלחו לי הודעה שמחר, ערב יום השואה, מתאספים ב-22:00 נגד הערבים ששורקים לבחורות ומציקים לילדים קטנים. אני שלחתי את זה למישהו אחד".

נער אחר, ירון, בן 16, סיפר בעדותו: "קיבלתי הודעה באיי-סי-קיו ביום חמישי שלפני כן... הגיע היום ובשעה שמונה וחצי הלכתי להסתפר אצל קובי בן חיים, הספר שלי בפסגת זאב. אחרי שקובי סיים לספר אותי הוא אמר 'יאללה, עוד שעה וחצי מזיינים את הערבים'".

באותה עת, בבית משפחת אבו כמאל בשועפט שבצפון ירושלים, התכונן אחמד בן ה-18 ליציאה. "הוא אמר לי שהוא רוצה לקנות בגדים", מספר האב ג'מאל. "שמעתי שבפסגת זאב יש קניון, שזה כמו רחוב יפו, זול'. אמרתי לו, 'סבבה. לך, למה לא?'"

הוא הלך הרבה לפסגת זאב?

"הוא לא היה הולך לבד וכשהוא הלך אמרתי לו 'תקנה ותחזור מהר'".

אחמד הוא השני מבין 12 ילדיו. "הוא ראה שהמצב שלי קשה ואמר שהוא חייב לעזור לי ומאז הוא עובד בניקיון בבית החולים שערי צדק. הילד שלי רגוע, לאף אחד אצלנו אין תיק במשטרה. יש לנו חברים יהודים וערבים, אין לנו כלום נגד אף אחד ואנשים בכפר עושים לנו כבוד".

לעת ערב עזב אבו כמאל את ביתו וכשהגיע לפסגת זאב פגש בצעיר אחר ממחנה הפליטים, וואליד בן ה-16. "הערבי הקטן", כפי שהגדירו אותו הנערים היהודים בחקירתם, נהג להסתובב באזור בחיפוש אחר עבודות מזדמנות. כשנפגש באותו הערב עם אבו כמאל, הם החליטו להמשיך ביחד לקניון.

בעדותו במשטרה סיפר וואליד: "היינו בדרך לקניון כדי לקנות בגדים. הגענו בשעה 19:00 בערך. כשבאנו להיכנס, השומר אמר לנו שהכל סגור ורק הקופת-חולים פתוחה. עזבנו את הקניון, נכנסנו לתחנת הדלק הסמוכה, קנינו אוכל וישבנו בגן באזור הקניון עד השעה 21:00. התכוונו לחזור הביתה ובדרך חזרה ראינו המון אנשים ליד הקניון".

בעוד אבו כמאל וואליד יושבים לאכול, החלו הנערים היהודים להתאסף ליד מסעדת "בורגר'ס בר" המקומית, שעדיין מכונה בפי כל "בורגר ראנץ'", על שם הרשת ששכנה שם בעבר. רפאל סיפר בחקירתו ש"בערב לקחתי סכין מהחדר שלי. שמתי את הסכין בכיס וירדתי לרחוב".

מה ידעת שהולך לקרות שם?

"מכות עם ערבים... רציתי לראות מה קורה שם".

למה הגעת עם סכין?

"אני הולך עם סכין לכל מקום. אם מישהו רוצה לקנות, יהיה לי לתת לו... הסכין תמיד אצלי ולא משנה אם יש פעולה אלימה או לא. היא היתה אצלי מהבוקר".

גם לבית ספר אתה הולך עם סכין?

"כן. תמיד אחת".

רגליים וקפיצות

לנקודת המפגש הגיע רפאל עם חברו שלומי, בן 15, שהיה להוט לקבל את הסכין מידיו. "כמו איזה מפגר שעה אני מתווכח איתו שיביא לי את הסכין. בסוף לקחתי את הסכין... הידית שלו בגודל שלוש אצבעות, אפילו קצת פחות מזה. מהמסריחות האלה, סתם סכין", סיפר בחקירתו.

רפאל אישר והסביר שלשלומי "יש ידיים חלשות ולי יש כוח בידיים ואני לא צריך שיהיה משהו ביד, שפיץ ביד". זמן ארוך המתינה החבורה במקום, אך דבר לא קרה. "חיכינו איזה שעתיים, כולם עם קרשים, אלות, ולא עבר אף ערבי", סיפר שלומי.

בשלב הזה, החליטו הנערים לעבור לנקודה אסטרטגית יותר, מול הכניסה לקניון. לרוע מזלם של שני החברים משועפט, הם נאלצו לחלוף ליד הקניון בדרך חזרה לביתם. "כשעברנו שם", סיפר וואליד בעדותו, "בא אלינו בחור וקרא לנו לבוא אליו. הוא קרא לחבר שלו, הצביע עלי ואמר לו 'האם זה הבחור שעשה בעיות?' חבר שלו אמר לו שלא".

על פי חקירת המשטרה, שני הצעירים שפנו אליהם היו לירן אסרף, בן 18, ונער נוסף, שאול, בן 15. בחקירתו סיפר שאול: "חיכינו רבע שעה-עשרים דקות והגיעו שני ערבים. ניגשתי לערבי הגדול ודיברתי איתו, אם הוא התחיל עם הבנות. ואז זרקתי סיגריה דלוקה בין הכתף לצוואר של הערבי הגדול. הוא הסתכל עלי, רצה להרוג אותי. העיניים שלו יצאו ואז הוא המשיך להסתכל ופתאום כל הילדים התנפלו על הקטן. פשוט הצמידו אותו לסורגים ודרכו עליו".

למה זרקת על הערבי את הסיגריה הדולקת?

"בגלל שהוא התחיל עם הבנות. בגלל שהערבים מתחילים עם בנות".

האם הוא התחיל עם מישהו במכות?

"לא. בתכל'ס, פעם ראשונה שאני רואה את הערבים האלה בקניון".

מי היה איתך ומה עשה כל אחד?

"אני מבקש שלא תראה להם שאני מדבר עליהם, כי אחרי זה יקראו לי מלשן. מה שראיתי זה רגליים וקפיצות. מי שהיה שם זה רפאל ואח שלו נאור. ירון, שהיה עם מקל הרביץ לו בצלעות או בראש, אני לא זוכר בדיוק. עוזי קפץ עליו על הגוף. פחות או יותר ראיתי שכולם קפצו, בעטו, דרכו עליו, על הערבי. הילד היה טרמפולינה ושק אגרוף. זהו. אני נשבע לך שהזלתי דמעה בצד. ואז באה משטרה וממש כולם כמו נמלים ברחו. אם המשטרה לא היתה מגיעה אחרי חמש דקות הילד הזה היה גומר. חזרתי אחרי שלוש-ארבע דקות לראות מה קרה איתו וראיתי אותו צועק 'אמא, אמא'".

מה קרה עם הערבי הגדול?

"על הגדול לא הסתכלתי. רק על הקטן כי היו שם בסביבות שמונים ילדים".

"ראיתי שלערבי הקטן כולם נותנים לו מכות רצח", סיפר שלומי בחקירתו. "נשבע לך אני לא יודע איך הוא שרד את זה, הוא ילד בן 17, אבל מגיע לי לבטן. כמו שהוא נצמד שם לגדר ואיזה מכות הוא קיבל, אני לא יודע איך הילד חי. כל מי שיגיד לך שהוא לא עשה כלום הוא שקרן".

וואליד זוכר רק ש"התנפלו עלינו חבורה של ילדים שהמספר שלהם עולה על 80 והיה להם אלות וסכינים בידיים ותקפו אותנו. מה שאני זוכר עד עכשיו שאני התעלפתי והתעוררתי בבית חולים".

דופק ברקה: 104

בעוד הנערים חובטים בוואליד כבשק אגרוף, נדקר אבו כמאל בגבו. על פי כתב האישום, מי שדקרו אותו היו נאור ואחיו רפאל, שלקח משלומי חברו את הסכין. "הלכתי לכיוון הקניון", סיפר אבו כמאל ל"הארץ". "אבל לא נכנסתי אליו, עברתי בכניסה לרחבה והיתה שם קבוצה גדולה של בחורים, פשוט עמדו שם ואני הלכתי ביניהם בשולי הכביש. שמעתי שהם דיברו ביניהם ואמרו משהו כמו 'אלה הם? אלה הם?' ואז מישהו תקע לי סכין בגב, הפילו אותי ארצה והמשיכו להכות אותי. בחור אחד נשך אותי באוזן. אני לא יודע איך הצלחתי לקום, אבל קמתי וברחתי. הם רדפו אחרי וזרקו אבנים. המשכתי לרוץ והתחלתי להרגיש קוצר נשימה בגלל הפציעה והריצה, עד לנקודה שבה לא יכולתי להמשיך".

שלומי אישר בחקירתו שניסה לדקור את אבו כמאל, אך לדבריו, הסכין "המסריחה" שלו נשברה. "כשבאו הערבים והתחילו לתת להם מכות, אז אני כמו טמבל באתי לאזור הרגל שלו ונשברה לי הסכין ולילד לא קרה כלום, אפילו לא חור. תבדוק לו אפילו ברגליים".

מה היה חלקם של האחים נאור ורפאל באירוע?

"נאור דקר את הערבי הגדול... הערבי עמד, נאור היה מאחוריו, הערבי התחיל להתקדם ונאור בא אליו עם סכין מטבח עם ידית שחורה ואחרי זה ראיתי את הערבי רץ עם חורים בגב וכל הז'קט שלו היה ספוג דם. ראיתי את זה בבירור". נאור הכחיש את הדברים בחקירתו וטען כי "נתתי לו שתי בעיטות וברחתי. זהו".

צעיר אחר שהיה במקום, יעקב, בן 16, סיפר בחקירתו ש"מדובר בשתי קבוצות שהתחלקו. כל אחת תקפה ערבי אחר, אבל רוב הבלגן היה איפה שאני הסתכלתי. לפחות 20 ילדים מרביצים ומלא נוספים, 100, עמדו בצד... ראיתי איזה אחד מלא, פנים שמנות עם זקן וזיפים, הוא החזיק ביד קרש כמו קרש בניין בגודל של 60 ס"מ. שמעתי מישהו, לא זיהיתי מי, אמר 'זוז שנייה, זוז', ואז הוא בא ונתן לערבי מכה עם המקל על הראש. הערבי תפס את הראש אחרי שנייה וצעק 'איי'... חוץ מהמקל ראיתי שנתנו לו אגרופים חזקים, הרביצו לו. ואז הוא התחיל לרוץ לכיוון התחנת דלק".

מה אתה עשית?

"כלום. אני לא אשקר לך. אני לא נגעתי בו. רק הסתכלתי ביחד עם אחרים שהרביצו".

האם אחד מבני המיעוטים תקף מישהו?

"מה זאת אומרת בני מיעוטים?"

ערבים.

"לא ראיתי שהם תקפו מישהו. ת'אמת, הם גם לא יכלו מרוב הילדים שהיו שם".

למה זה קרה?

"כנראה בגלל שהם ערבים. למה מה זה יכול להיות? לפני שזה קרה שלחו לי באיי-סי-קיו שכל מי שהוא יהודי אמיתי להיות בעשר בלילה ביום השואה בבורגר ראנץ' בפסגת זאב. ראיתי מרחוק שיש הרבה אנשים ואז נזכרתי בהודעה והלכתי לראות מה קרה".

קובי בן חיים, הספר שעל פי עדותו של ירון, צהל על האפשרות "לזיין ערבים", סיפר בחקירתו ש"ירדתי עם חבר שלי לסיבוב אחרי העבודה... התקרבתי למקום המריבה ואז הוא (אבו כמאל), הביא לי אגרוף. אמרתי לו 'מה אתה עושה? מה אתה עושה?' ואז הבאתי לו אגרוף ביד שמאל ובעיטה בפנים בצד שמאל וביד".

למה שהבחור ייתן לך אגרוף אם אתה לא מכיר אותו ולא מסוכסך איתו?

"לא יודע. יכול להיות שבגלל שהאנשים קפצו עליו והוא חשב שאני קפצתי עליו. את זה תשאל אותו, לא אותי".

ההתעללות בשני הצעירים הסתיימה רק כשלמקום התקרבה באקראי ניידת משטרה. הנערים הותירו את וואליד שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו - וברחו. אבו כמאל, שהצליח לברוח, מספר ש"התחלתי לנסות לבקש עזרה ולא יכולתי למצוא אנשים שאני יכול לדבר איתם, כי אני לא מדבר עברית. עד שבסוף ראיתי מישהו שמדבר ערבית וביקשתי ממנו שיתקשר לאמבולנס והוא התקשר והזמין אמבולנס שהגיע ולקח אותי".

רישומי מד"א וחדר המיון מתארים את קורות אותו הערב במלים יבשות: "אופן הנסיעה לאירוע: דחוף", "פצוע לאחר קטטה", "דופק ברקה: 104", "המטומה מתחת לעין ימין", "קוצר נשימה", "נדקר על ידי סכין בשני מוקדים בשטח האחורי של קיר בית החזה", "חתך באפרכסת ימנית" ועוד.

חכה חודש, העניין יירגע

בינתיים, בביתו בשועפט, התקשה ג'מאל אבו כמאל להירדם. "חיכיתי שאחמד יכנס לבית, לא ממש ישנתי", הוא מספר. "כמעט באחת בלילה שמעתי את הטלפון מצלצל. קמתי וישר הסתכלתי וראיתי שהילד לא במיטה שלו. אמרתי 'חס וחלילה, יש משהו. אולי קרה לילד משהו'. עניתי לטלפון ואמרו 'שלום, מדברים מהדסה עין כרם. הבן שלך ככה וככה'. אני, במצב כזה, הלב שלי על הפנים. אמרתי 'מה קרה?' הביאו לטלפון רופא ערבי שאמר לי 'אל תפחד, אבל אתה חייב לבוא'. שאלתי איך המצב של הילד. הוא אמר 'תבוא אלינו, בעזרת השם יהיה בסדר'. אני השתגעתי. הלכתי לשם לקומה חמש ושם ראיתי שעוזרים לו, פתחו מקומות בבטן כדי להוציא דם ואוויר".

באותה עת החלו הנערים החשודים בתקיפה לשוב לביתם. בבדיקת מכשירי הטלפון של המעורבים בפרשה גילתה המשטרה בין השאר את התכתובת הבאה בין שניים מהם, מ-04:40 לפנות בוקר:

"אחי, ראית מה היה אתמול?"

"כן, כן אחי נתתי ביתה (בעיטה, הטעות במקור) לערבי. דרכתי לו על הראש".

"חחח. כן אהה".

"אחי, דבר עם כולם נעשה עוד אחד כזה!!"

"יצור, באו משטרה. בלגן. חכה חודש, ככה ירגע העניין, נעשה עוד אחד. עכשיו תהיה בשקט אחי, אל תדבר על זה, שלא ייפלט למשטרה משהו, אתה יודע".

"אהה, טוב אחי".

"לא נורא, עוד מעט יהיה עוד אחד".

חסרי מעש בבית

עם פינוי הנפגעים, החל מחלק הנוער של מרחב ציון לחקור את התקרית האלימה. לצורך זיהוי התוקפים נעזרו החוקרים בצילומים שנלקחו ממצלמות האבטחה של הקניון, שתיעדו את ההתקהלות. החשודים בתקיפה התגלו כנערים נורמטיבים, ללא עבר פלילי, הלומדים בבתי ספר מוכרים בעיר: רנה קסין, דנמרק ואחרים. חלקם סיפרו שהשתתפותם בתקרית היתה תוצר של לחץ חברתי. "בגלל הלחץ הזה, אתה חייב או להתחבר איתם או לריב איתם", מספר נער בן 15, שמיודד עם הנערים, אבל לא היה מעורב בתקרית. "אף אחד לא רוצה להיות פליט חברתי ולריב איתם כל הזמן, אז מתחברים איתם. כנראה שגם היה להם משעמם, כי באמת שאין להם הרבה מה לעשות".

בודדים מהנאשמים הביעו צער וחרטה. "מוזר לי, כי זה לא היה מתוכנן", אמר שלומי. "אני לא באתי לפגוע, אבל זה התגלגל. אתה רואה שם הרבה אנשים וזהו. באתי כמו איזה טמבל לשם. אני מצטער ואני רוצה להמשיך ללמוד. זה העתיד שלי".

הממונה על החקירה, רפ"ק אייל גורן, ראש מחלק נוער במרחב ציון, אומר בשיחה עמו שמהר מאוד התברר שלא מדובר בעוד מקרה בשגרת אלימות של בני נוער, אלא באירוע יוצא דופן על רקע גזעני-לאומני. "בפסגה אכן יש מדי פעם מפגשים לא נעימים בין בני מיעוטים לצעירים יהודים. יש אירועים של אלימות, הטרדות משני הצדדים, אבל התארגנות כמו זו לא הכרנו בעבר", אומר רפ"ק גורן. "האירוע מאוד אלים וחריג. ההתארגנות המוקדמת חריגה, העובדה היא שהגיעו לשם אנשים שלאו דווקא מכירים זה את זה ושהצעירים הם שביצעו את העבירות היותר החמורות".

מי עמד מאחורי הודעת ההסתה הראשונה באיי-סי-קיו? עו"ד רפי מרכבי, המייצג את האחים רפאל ונאור, אומר שהיא כנראה הופצה דרך אתר אינטרנט הקשור לקבוצה ימנית קיצונית מקרב אוהדי בית"ר ירושלים. הנער בן 15, שלא היה מעורב בתקרית, סיפר ל"הארץ" ששמע שזה היה המקור להודעה. החוקר גורן מתעקש שלא נמצא קשר לאנשי בית"ר ומסרב לומר אם המשטרה הצליחה לאתר את מקור ההודעה.

במהלך החקירה התברר שרבים קיבלו הודעת איי-סי-קיו נוספת, ברוח דומה לזו שהתקבלה לפני יום השואה, שקראה להם להתאסף למטרה זהה בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. בחקירתו סיפר שאול ש"שמעתי מפה לאוזן שבערב יום הזיכרון יש התארגנות שוב אותו דבר לפגוע בערבים. ידעתי שהמשטרה תגיע לזה, אבל לא חשבתי שיגיעו אלי ויפתיעו אותי". שלומי העיד ש"הולכים להיות שם 200 ילדים כי הם הולכים עוד פעם לריב עם ערבים. אם אתם לא תעצרו את זה עכשיו זה יהיה קבוע". לדברי גורן, החקירה מנעה את הלינץ' הנוסף שתוכנן.

שלשום החליט בית המשפט העליון לשחרר את כל הנאשמים שנותרו עד כה במעצר למעצר בית. עו"ד ראובן המבורגר, המייצג את לירן אסרף ואת שאול, אומר שהחשודים צריכים לחזור לספסל הלימודים. לדבריו, "להושיב את הנערים האלה חסרי מעש בבית זה הדבר שחלילה עלול להוביל לאירוע אחר".

עו"ד יהודה שושן, שייצג בדיון שלושה מהנאשמים, אמר כי "אין ספק שמדובר במקרה שיש לתת עליו את הדעת מבחינה חינוכית, אך יחד עם זאת יש לערוך הבחנה בין כל אחד מהנאשמים ומידת מעורבותו. ספק אם יש להאשים את מי שנכח במקום ולא ביצע דבר, שאחרת יש להגיש כתבי אישום נגד 200 ילדים שהיו בזירה".

הוא ילד מקסים

איך נתפסת התקרית האלימה בעיני משפחות הנאשמים? ענת אסרף, אמו של לירן אסרף, בכלל רואה בבנה את הקורבן. "הילד שלי הוא ללא עבר פלילי ונקלע לשם מתוך סקרנות כמו 200 ילדים אחרים. עוד חודשיים וחצי הוא אמור להתגייס ולשרת את המדינה. לא חינכנו את הילדים שלנו לגזענות מחתרתית כמו שהוצג על ידי המשטרה, אלא לדרך הישר. הסקרנות גברה עליו. אני חושבת שהוא ישב במעצר על לא עוול בכפו".

שני נערים ערבים נכנסו לבית חולים.

"תראה, אני לא מצדדת בזה ותמיד אמרנו לילדים שאם הם רואים משהו, אפילו בין יהודי ליהודי - להתרחק. אבל הילד שלי הוא קורבן של המדינה. למה? כי באו ושלפו לי אותו מהבית בצורה שאני לא יודעת איך לתאר לך. איך בא חוקר ומפיל תיק על ילד כזה? הוא ילד מקסים, טוב. שמו סטיגמה עליו. עד כמה אפשר להפליל קבוצה של ילדים ללא הוכחות?"

לא מפריע לך שלירן הלך לראות איך מרביצים לערבים?

"אנחנו לא ידענו, ואם היינו יודעים אני מבטיחה לך שלא הייתי נותנת לו לצאת מהבית. השופט אמר, 'איפה ההורים היו?' באמת, אם ילד אומר שהוא הולך למסיבה, אנחנו יודעים לאן הוא הולך? אמא אחת אמרה לי אתמול שהבן אמר לה שהוא הולך לראות סרט על השואה".

אביהם של רפאל ונאור מתמקד בניסיונות לשקם את משפחתו. "קיבלנו את הבום ומאוד קשה לנו. אני מנסה לשמור איכשהו על התא המשפחתי".

אתה מצליח להבין מאיפה זה הגיע?

"ההתססה לקבץ איזה 150 ילדים ליד הקניון היתה מחרידה וזה מה שסחף אותם להגיע למקום ולחפש 'לנקות' את השכונה. אני מבין שהמשטרה עדיין לא הגיעה למי שהפיץ את ההודעה. אם לא היתה ההודעה, לא היית רואה ילד אחד ברחוב. יש הרבה בעיות בפסגה ולפי דעתי מטאטאים את זה מתחת לשטיח. אין שבוע שלא קורה כאן משהו. לצערי הרב זה קרה ביום הכי לא מתאים בעולם. בלי שום קשר למשפט, אנחנו מטעמנו מנסים להגיע למטפלים שיטפלו גם בילדים וגם בנו כהורים. הייתי בפגישה עם עובדת סוציאלית שמטפלת בהורים ונראה איזה טיפול משפחתי אפשר לעשות".

מי השתלט למי?

קניון פסגת זאב נמצא בלב השכונה היהודית שהוקמה באמצע שנות ה-80 בצפון ירושלים, מעבר לקו הירוק, וכיום מתגוררים בה כ-50 אלף איש. לכאורה, אידיליה של דו-קיום. לקוחות יהודים וערבים, חילונים ודתיים, יושבים בבתי הקפה, ממלאים את העגלות בסופרמרקט ובוחנים את חנויות הבגדים. "60 אחוז מהפדיון של הקניון מגיע מהאוכלוסייה הערבית", אומר אחד מבעלי החנויות.

לא צריך לחקור לעומק את הלקוחות היהודים, כדי להבין איך נתפסת בעיניהם ירושלים המאוחדת: השתלטות ערבית על הקניון שלהם, השכונה שלהם, הבית שלהם. כאן אין סיכוי לחלץ גינוי ללינץ' בנערים הערבים. מוחמד דחלה, עורך דינו של אבו כמאל, אומר שהוא לא יודע אם לצחוק או לבכות למשמע הדברים. "זה מזעזע אותי כשאני שומע שאומרים את זה. הרי זו התנחלות. מי השתלט למי על המקום?"

"זה קניון פלסטיני", אומר נער בן 15 היושב עם חבריו על ספסל אבן ממול לקניון. "90 אחוז ממי שנכנסים אליו הם ערבים". השומרת בכניסה לקניון מספרת ש"נכנסים לפה ילדים או נערים ערבים, עולים לקומה העליונה ויורקים למטה. לפעמים הם שורקים לבחורות, מציקים".

לצדה יושב גבר בשנות העשרים לחייו. כמו כל הדוברים כאן, גם הוא מסרב להתראיין בשמו. עד לאחרונה עבד באבטחה בקניון והוא מכיר את השכונה היטב. הוא שמע מה התרחש כאן בערב יום השואה ולא מסתיר את שביעות רצונו. "המשטרה לא עושה כלום והגיע זמן שמישהו ייקח את החוק לידיים. זה טוב מאוד".

הוא מספר על מקרים שבהם הרביצו ערבים ליהודים ודבר לא נעשה. "הנה, כאן", הוא אומר ומצביע על תחנת אוטובוס סמוכה, "איזה שבעה ילדים ביקשו מיהודי סיגריה. הוא לא נתן להם והם פוצצו אותו. למה אותם לא מעמידים לדין? למה לא מזהים את התמונות שלהם דרך מצלמות האבטחה של הקניון כמו שעשו לחבר'ה היהודים?"

דומה שאחד הדברים שמציקים ביותר לתושבי השכונה הוא העובדה שערבים מעיזים להתחיל עם בחורות יהודיות ולעתים, כפי שתיארו בחלחלה כמה נערים, הבחורות אף נענות להם. עו"ד מרכבי, בעברו יו"ר המינהל הקהילתי בשכונה וכיום חבר בהנהלתה, מסביר: "אי אפשר לנתק את מה שקרה מהעובדה שסביב הרחבה הזאת קרה משהו. הציק להם שהערבים מגיעים ומתחילים עם הבנות פה. החשש הוא שהבנות האלו יתפתו. הם נותנים להן סיגריות ולך תדע אם זה לא מעבר לזה".

אז זה עניין הורמונלי?

"כן. לא רוצים שהערבים יבואו ויתחילו עם הבנות היהודיות. לך תדע איזה אתנן נוסף התפתח שם".

גם את המינהל הקהילתי התופעה הזאת מטרידה?

"בוודאי".

אתם רוצים למנוע מהם להתחיל עם בחורות?

"כן. זו הנקודה, כי זה מה שמלהיט את הרחבה הזאת. במקביל אנחנו גם פועלים להסביר שאסור לקחת את החוק לידיים ולעשות פוגרום כזה".

הילדות לא יכולות להחליט בעצמן אם הן מוכנות שיתחילו איתן?

"תשמע זה מסוכן. זה בנות בגילאי 15-18. אני לא צריך להסביר לך איזה פיתויים יש בחוץ".

לך זה מפריע?

"העמדה האישית שלי פחות חשובה. את עמדתי, בפרט כשאני עורך דין, חשוב לי להסתיר".

יאללה, תעוף מכאן

יום שני שעבר, 11 בלילה. שלושה בחורים צעירים יושבים במורד מדרגות חשוך בפסגת זאב ומשוחחים. הצלם ואני מבקשים לדבר איתם. קשה לטעות בריח הגראס שנישא מכיוונם. אני מציג עצמי כעיתונאי והם מבקשים לראות תעודות. חושדים שאולי אני איש בילוש. אחר כך יספר אחד מהם שאחותו לא מסוגלת ללכת ברחוב מבלי שערבים ישרקו לה. אחר יאמר שהוא מייעץ לאחיו הקטן לא ללכת לבדו בפסגה, מחשש שיותקף על ידי ערבים.

השלושה בקיאים בפרטי הפרשה באופן שכמעט לא מותיר ספק שהם קשורים לקבוצה שהשתתפה בלינץ'. הם מכירים את שמות כל החשודים, מי הם עורכי-דינם ומתי בדיוק נערך כל דיון משפטי בעניינם. לפתע הם מבחינים במכשיר ההקלטה שלי, ועוברים לטון תוקפני. באיומים, הם מכריחים אותי להשמיע להם את ההקלטה האחרונה כדי להיווכח שלא הוקלטו. אני מוחק את ההקלטות, אבל הם לא נרגעים. הצלם רוצה להזעיק משטרה, ותוך שניות, אחד מהם מתחיל לרדוף אחריו. "תתפוס אותו", הוא צועק לשניים האחרים. הם מצייתים, תופסים אותי, בועטים ומפילים אותי לרחבת האבן. "יאללה, תעוף מכאן", הם צועקים עלינו, ומקנחים בבעיטה חזקה. עכשיו נותר רק לדמיין כיצד חשו וואליד ואבו כמאל כשהותקפו לא הרחק משם על ידי עשרות נערים. עליהם, על פי העדויות במשטרה, איש לא ביקש רחמים.

אבו כמאל מספר שהמצב של בנו בכי רע. "הוא קיבל מכה בראש ועכשיו הוא קם שלוש-ארבע פעמים בלילה. הוא מפחד, לפעמים בוכה. הוא נפגע בנפש וזו הפגיעה הכי קשה. עכשיו המצב שלו לא כל כך טוב ואני לא יכול לעזוב אותו. אני מפחד שהוא יקום ויזרוק את עצמו מהחלון בלילה".

"יש לי הרבה חברים יהודים", הוא מספר. "ועד עכשיו אני אומר לילדים שלי שבן אדם הוא בן אדם. זה מקום קטן ואנחנו חייבים לחיות ביחד. אני אומר לו עכשיו לא לפחד, שזה קורה, שגם אצל יהודים יש דברים כאלה, שאלוהים כתב לו את הדבר הזה. זה האנשים הקטנים עשו לו את זה, אולי יש להם מחלה. אבל הוא מפחד ואני לא יודע מה לעשות".*



אבו כמאל. לא יודע איך הצלחתי לקום, אבל קמתי וברחתי


צילום: יובל יוסף, כל העיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו