ישראל ביתנו - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

ישראל ביתנו

בבניין המועצה ובבית הספר של התנחלות נוה דקלים ברצועת עזה לומדים היום סטודנטים פלשתינים מאוניברסיטת אל-אקצה בחסות חמאס. את שאר השטחים שישראל פינתה ברצועה וביו"ש מנצלים הפלשתינים בעיקר לפיקניקים

  • יותם פלדמן, צילום: פאדי עדוואן, ג'יני
  • פורסם לראשונה: 28.05.2008
  • 00:00
  • עודכן ב: 30.05.2008
  • 00:00

סטודנטיות פלשתיניות באוניברסיטת אל-אקצה, לשעבר נוה דקלים. בין המבנים הוקם מסגד ובכניסה לקמפוס ניצבים שומרים מטעם חמאס

בני המשפחות שעורכות פיקניק ליד העיירה בית סחור ביום שישי אביבי לא מייחסים חשיבות לשימוש שנעשה באתר עד לפני שנתיים, אז שימש חניון לטנקים ישראליים שצרו על העיירה בראשית האינתיפאדה השנייה. לפעמים אפילו נדמה שהם נהנים מזה: המזרקה שבמרכז האתר הורכבה על בסיס מגדל שמירה צה"לי, ואילו עמדת השמירה נהפכה לתחנת מעקב אחר נדידת ציפורים של החברה הפלשתינית להגנת הטבע (Wildlife Foundation). כשמטפסים על קיר הטיפוס שבמרכז פארק השעשועים הסמוך אפשר להשקיף על המטווחים שבהם התאמנו חיילי צה"ל, ובשנה האחרונה נערכו במחנה הנטוש הקרנות סרטים תחת כיפת השמים ואירועים ציבוריים. כאן גרים בכיף, בקיצור.

עוד לפני פינוי המחנה, באפריל 2006, החתימה עיריית בית סחור את ערפאת על הבטחה שלא יהפוך את השטח למתחם צבאי אלא ישאירו פתוח לשימוש תושבי העיירה. שטחים פתוחים כאלה נדירים באזור בית לחם. "דמיינתי את המחנה כמבצר צבאי, חשבתי שיש מערכת של מנהרות מתחת למבנים", מספר ראאד עמאד, צלם מבית סחור שסועד עם משפחתו לא רחוק מהמקום שבו היה מגדל השמירה. אחרי פינוי המחנה התאכזב עמאד לגלות שאין שום תעלות ושהמקום אינו שונה מאוד מכפי שראה אותו מהעיירה.

מחנה בית סחור מצטרף להתנחלויות ומחנות צבא אחרים בגדה המערבית ובעזה שבהם עושים כעת הפלשתינים שימושים שונים, ציבוריים ופרטיים. רבים גילו, בעיקר לאחר ההתנתקות, שהמבנים הישראליים שאליהם לא הורשו להתקרב הוקמו בכמה מפינות החמד המושכות ביותר בשטחים. לא בכדי עורכות משפחות מג'נין פיקניקים על שרידי ההתנחלות המפונה כדים. בדרך לראש הגבעה שעליה שכנה ההתנחלות עדיין ניכר ההרס. גם מערכת הכבישים הישראלית והמשטחים המיושרים שעליהם נבנו הבתים נותרו כשהיו.

ביום שישי לפני שבועיים בילו שתי משפחות, מג'נין ומשכם, בראש הגבעה. בני אחת מהן החנו את המכוניות בצמוד למגרש הכדורגל של ההתנחלות, שגם הוא נותר שלם. הם מספרים שאם לפני האינתיפאדה היו משפחות בג'נין יוצאות לפוש בטבריה או במחנה הפליטים אל-פרעה שליד טובאס, מרחק רב מהעיר, הרי שכעת יש להם שטח פתוח נגיש וקרוב יותר, עם בריזה נעימה בחודשי הקיץ.

"אני יכול לדמיין שהיו לאנשים כאן חיים יפים, היו בתים יפים, כבישים מסודרים", אומר מעתז סובוח, תלמיד תיכון בן 17 מג'נין על מתנחלי כדים. "בעבר לא יכולתי לדמיין את המקום מבפנים, רק קראתי עליו בעיתון". כשהוא נשאל מה צריך לעשות עם השטח, הוא אומר שהיה שמח אילו היו מביאים בעלי חיים למקום והופכים אותו למעין ספארי.

הרשות הפלסטינית כבר דנה בתוכניות שונות לשימוש בהתנחלויות המפונות. בעל הון יפני הציע להפוך את השטח לכפר נוער בינלאומי, ואילו תעשיינים פלסטינים ביקשו להקים בתי חרושת. אלו תוכניות יפות אך רחוקות מביצוע. שטח ההתנחלויות המפונות מוגדר כשטח C (שטח פלסטיני בשליטה ישראלית), וישראל לא מתירה לרשות לבנות על האדמה. באמצע מאי אף נכנסו מתנחלים לבסיס הצבאי בבית סחור וצה"ל הגביל את כניסת התושבים הפלסטינים למקום. לעת עתה אפשר לעשות רק פיקניקים.

במרחק נסיעה של פחות מחמש דקות משם נמצאים שרידי ההתנחלות גנים, אך כאן האזור שומם ממבקרים ונראה, על הריסותיו וכבישיו, כאתר ארכיאולוגי. מעט פלסטינים מעיזים להגיע גם אל שתי ההתנחלויות האחרות שפונו, חומש וסנור, שאליהן ממשיכים מתנחלים לשוב ולעלות תוך עימותים עם הצבא.

דווקא בבסיסי צבא שפונו בצפון השומרון נראים שימושים חדשים. בעלי האדמות שעליהן הוקם בסיס סנור של חטיבת הצנחנים, תושבי הכפרים סנור וג'בע, שבו לעבד חלק ניכר מהאדמות. על שטחו של בסיס קטן יותר, ליד העיירה קבטיה, הקים הבעלים הפלסטיני בית חרושת קטן לאבני בניין. בית הכלא הישראלי במחנה אל-פרעה, שפלסטינים רבים מספרים על העינויים שסבלו בו, הפך למרכז קהילתי של משרד הנוער הפלסטיני, ואילו עמדה צבאית בכפר ג'בל טוויל, באזור רמאללה, היתה לבית ספר שמשמש את תושבי הכפר.

דונלד טראמפ בעזה

לפני ההתנתקות נרקמו תוכניות שונות לגבי השימוש בבתי המתנחלים ברצועת עזה, אך אלו נגוזו כשישראל החליטה להרוס את המבנים. לאיל הנדל"ן מדובאי, מחמד עלי אל-עבר, היה רעיון רדיקלי ממש: אל-עבר, שמגלם כיום את תפקידו של דונלד טראמפ בגרסה הערבית לתוכנית "המתמחה", הציע לישראל לקנות את אתרי ההתנחלויות תמורת 56 מיליון דולר, במטרה להקים בהן אתרי נופש. הוא אף קיים על כך פגישה חטופה עם שרון, אבל כצפוי ירדה תוכניתו לטמיון.

המצב כיום הוא שמרבית ההתנחלויות המפונות ברצועת עזה שוממות מאדם. תושבי הרצועה אף לא מעיזים להתקרב אל ההתנחלויות בצפון רצועה, שם עוד נמשכים הקרבות בין צה"ל לבין משגרי הקסאמים, וגם לא למתחמים הצבאיים שהקים חמאס בשטחי ההתנחלויות בדרום. התנחלות גדולה כמו נצרים, שנמחקה כמעט לחלוטין מעל פני האדמה, עומדת שוממה לגמרי. אפילו הריסות הבתים אינן. לנוכחות הישראלית במקום יש זכר בים - שובר הגלים שמול נצרים הוקם משברי מבני ההתנחלויות.

בדרום הרצועה המצב שונה במעט. סוחרים פלסטינים משתמשים באזור כפר דרום כשוק; ההתנחלות רפיח ים שבגוש קטיף משמשת דייגים פלסטינים; ושטחים פתוחים בין ההתנחלויות הפכו כאמור מתחמים צבאיים של חמאס. היוצאים מן הכלל הם שני מבנים שנותרו בנוה דקלים, ההתנחלות הגדולה ביותר בגוש קטיף. מבנה המועצה המקומית ובית הספר של הישוב נותרו על תלם והוסבו לשמש את אוניברסיטת אל-אקצה שמפעילה הרשות הפלסטינית. בין המבנים הוקם מסגד ובכניסה לקמפוס ניצבים שומרים מטעם חמאס שמקפידים כי סטודנטים לא יכניסו כלי נשק.

ריאד בזראן, מרצה לערבית באוניברסיטה, אומר בראיון טלפוני שאינו מוטרד מכך שהוא מלמד במבנים שתיכננו מתנחלים (ובנו פלסטינים). "הדבר הכי חשוב הוא שזו האדמה שלנו ואנחנו לא מרגישים שום בעיה לחזור לאדמה שלנו ולהשתמש במבנים שלנו", הוא אומר.

הסטודנטית פידא קישטא, תושבת דרום הרצועה שהחלה ללמוד צרפתית מיד לאחר פתיחת המבנים החדשים של האוניברסיטה העממית, אדישה פחות כלפי המבנים. "כשבאתי לאוניברסיטה בפעם הראשונה", היא מספרת, "בכיתי מהמחשבה על כמה שהחיים של המתנחלים היו שונים משלנו, על כך שהיתה להם אוניברסיטה שהם יכולים ללמוד בה בבטחה. זו היתה תחושה טובה, לחזור, אבל גם התקשיתי להאמין שזה קורה".

מתנחלים בנוה דקלים. רגע השיבה של הפלסטינים הוא רגע מהפכני ואלים | צילום: מירי צחי

הדבר הכי פחות אוטופי

השימוש המחודש באתרים הישראליים המפונים מעסיק בשנים האחרונות את אלסנדרו פטי וסנדי הלאל. השניים, זוג אדריכלים, הוא איטלקי מוונציה והיא פלסטינית מבית סחור, נפגשו תוך כדי הלימודים באיטליה, התחתנו לפני שש שנים והולידו בת, טאלה. יחד עם האדריכל והתיאורטיקן הישראלי איל ויצמן הקימו בבית סחור משרד שעוסק בהכנת תוכניות לאתרים שפונו ולאלה שאולי יפונו בעתיד.

פטי, הלאל ואורחיהם לנים במבנה בן שלוש קומות, מרשים ומעוצב בקפידה. בקומה הראשונה, קומת המשרדים, שוקדים ארבעה מתמחים צעירים, מצוידים במחשבים ניידים. על הקירות תמונות קרקעיות ואוויריות של אתרים שפונו בשטחים - למשל המחנה שליד בית סחור שאותו הם רואים מהחלון - וכאלה שפינוים אינו נראה באופק, כמו ההתנחלות פסגות שליד רמאללה.

הלאל ופטי מקיימים פגישות תכופות עם תושבי האזורים הסמוכים להתנחלויות ולמחנות הצבא, כמו עם נציגי ארגונים בלתי ממשלתיים. לצורך הפרויקט הם אף ראיינו מתנחלים שסיפרו כיצד היו רוצים שישתמשו במקומות שבהם התגוררו. "כשהתחלנו לספר לפלסטינים על האפשרות לחשוב על המקומות האלה כשייכים להם, רבים התנגדו לזה", מספרת הלאל. "אמרו שלעולם לא יפנו. אבל אז אתה מדבר איתם על עזה, מראה להם שזה כבר קרה, והם מבינים שזה עשוי להיות אמיתי גם אצלם, שזו לא אוטופיה".

העובדה שהפלסטינים לא נערכו מראש לשימוש בשטחים שפונו בעזה היא נקודת המוצא של פטי. "אנחנו מתחילים בתוכנית בנקודה שבה נכשלו בעזה", הוא אומר. "אף אחד לא היה מוכן לזה, אף אחד לא חשב איך לשנות את השטח. למה לא לחשוב איך לעשות את זה באופן חיובי? למה לא לחשוב על שימוש מחדש לפני שהכל מתמוטט?"

הוא ושותפיו מתנגדים לשימוש במבני ההתנחלויות בדיוק כפי שהיו, בעיקר בשל חששם שיהפכו לשכונות יוקרה לאליטה הפלסטינית - ויישארו סגורות. יותר מזה, אומר פטי, זה יוצר דרמה כפולה. "מצד אחד פלסטינים שואלים איך פליטים יכולים לחיות בהתנחלויות, אך ישנה גם האפשרות שמתנחלים יבואו לבתים וישאלו: 'למה שלא נחזור לבתים שלנו?'"

יחד עם זאת, הם שוללים את הגישה ההפוכה הדוגלת בהרס מוחלט. "התגובה הראשונה שאנחנו שומעים מפלסטינים ששואלים אותם מה לעשות בהתנחלויות היא 'להרוס הכל'", אומר פטי. "אומרים לנו: אני לא רוצה לראות שום דבר מהדברים האלה. חאלס, טבולה ראסה, אני רוצה לגמור את זה". אבל כשמדברים על רעיון ההריסה לעומק, הוא ממשיך, מתגלות בו בעיות. "שואלים מה לעשות עם הפסולת, איך להשתמש בקרקע לאחר מכן". אחרים מעלים בעיות עקרוניות יותר. "אומרים לנו שלא רוצים לשכוח את הכיבוש, שצריך להשאיר משהו מזה על האדמה".

ככלל, אומר פטי, היחס של הפלסטינים לבתי המתנחלים יותר מורכב מכפי שנדמה. פלסטינים רבים מתרשמים מהבנייה בהתנחלויות ואף מחקים אותה בבואם לבנות את בתיהם. "זה יחס מסובך. יש פלסטינים שחושבים שזו המודרניות, שאלה החיים המודרניים. אנשים שיכולים להרשות לעצמם חושבים שכך היו רוצים לגור". כשאחד הסטודנטים של הלאל ופטי מביר-זית ראיין את הפועלים הפלסטינים שבנו את פסגות, אמר לו אחד מהם שאין סיבה שפלסטינים לא יגורו בבתים אם יפונו: "אנחנו בנינו את הבתים האלה, למה שנהרוס אותם? יש לנו זכות להשתמש בהם".

החלופה שמציעים פטי, הלאל וויצמן לשתי האפשרויות - הריסה טוטלית או שימוש מחדש - היא, כלשונם, "חתירה" (subversion) תחת השימוש המקורי של המבנים, "כלומר לבדוק אופנים שבהם אפשר להפוך את המוכר לבלתי מוכר", אומר פטי, ומזכיר שלפעמים שינויים קלים ביותר יכולים לשנות לחלוטין את משמעות המקום. אחד הרעיונות שפיתחו הוא "התערבות בפני השטח" (unearthing). פטי מסביר: "חשבנו שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא להרוס את פני השטח בעומק של כמה סנטימטרים. לא מדובר בבתים, שאנחנו רוצים להשאיר, אלא בכבישים ובגדרות. אם משתמשים במערכת הכבישים הפלסטינית אז לא צריך את הכבישים העוקפים ואת כבישי הביטחון, הגישה ממקום למקום היא בהליכה". מחשבה על התערבות בבסיס הקרקע עומדת בבסיס ההדמיות הסוריאליסטיות למראה שיצר המשרד, ובהן נראים בתי ההתנחלויות מוקפים באדמת טרשים או בשדות מצהיבים.

אהבה ושנאה

הלאל ופטי מדגישים את חשיבות רגע הכניסה של הפלסטינים אל השטח המפונה. "אתה רואה את התחושה בפנים שלהם", אומר פטי. "זה רגע כמעט מהפכני שבו האלימות היא הכרחית. לא נגד הבניינים עצמם אלא אלימות נגד החלל, נגד אדריכלות שנועדה להרוג. מרגישים צורה של ניצחון. פלסטינים רבים לא התגברו על פחדיהם מהבסיסים וההתנחלויות הישראליות". הוא נזכר בתושב בית סחור שהתוודה בפניו שהוא עדיין מפחד להיכנס לבסיס שממנו ירה צה"ל על ביתו.

הלאל מספרת שבפעם הראשונה שבאה למחנה הצבאי המפונה בית סחור התקשתה גם היא להישאר אדישה. "נגעתי בגוף שלי כדי לוודא שאני באמת שם. זה היה המקום שממנו יוצאים האורות אל תוך העיר בלילה, ואתה מרגיש מרחוק שזה מקום מסוכן מעצם הקרבה אליו. רגע הכניסה למחנה והכעס עליו חשוב לנו, זה חלק מהעבודה שלנו. אנחנו לא מתכננים טהורים שחושבים על הדרך הנכונה ביותר להשתמש, אלא מנסים לחשוב על הדרך הצודקת ביותר. זה תהליך של צדק ולכן קוראים לזה דה קולוניזציה".

היא התרשמה גם מנקודת המבט הרעננה שמציע המחנה על עיירתם. "כשבאתי לשם עם אלסנדרו ואיל ועם טאלה, היא אמרה לי: 'אמא, אנחנו בים', כי כל מה שהוא מחוץ לבית לחם בשבילה הוא ים. היא חשבה שזה מקום שהוא מחוץ לבית לחם והתחושה שלי היתה דומה. בתוך העיר יש הקלאוסטרופוביות, הבניינים והאספלט, לא רואים 360 מעלות, ושם רואים את בית לחם מבחוץ ורואים שהיא ממש יפה.

"אתה תמיד מייחד מקום לאויב", היא ממשיכה ואומרת בעודה משקיפה על הר חומה מגג ביתה. "אתה אוהב ושונא את המקומות האלה באותו זמן. אני זוכרת היטב את המקום הזה של המחנה ויכולה להיזכר בפרטי הפרטים שלו, כי זה היה אחד המקומות הכי נחמדים באזור שלנו. כיום זה ערימה של אבנים. אני לא יכולה למצוא בזה שום דבר נחמד". *



פלשתינים מבלים ליד בית סחור, בשטח שהיה מחנה של צה"ל. בסוף לא היו מנהרות מתחת למבנים


סנדי הלאל ואלסנדרו פטי. זו לא אוטופיה

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת