בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמא, הו אמא

אמו הרוסייה של גנאדי קוצ'וק תיעבה את הרעיון שבנה עומד להתחתן עם אתיופית. סרטו "יידישע מאמע" מתעד בישירות מכאיבה את הטלטלות שעוברת מערכת היחסים בין האם לבנה - מדחייה מוחלטת של ה"צ'ורמינקה" (שחורה) ועד להשלמה יחסית עם הרעיון. בחתונה הן אפילו הצליחו לרקוד יחד

תגובות

"מה, חמוד שלי?" תוהה זינה קוצ'וק בקול רך למשמע קולו של בנה יחידה, גנאדי, בטלפון. "אני ונורית התחלנו לחפש אולם אירועים לחתונה", הוא משיב ברוסית. "אוי... לא, לא, לא, בלעדי. אני נגד. תעשו את זה בלעדי", נאנחת האם. "אבל אמא, אנחנו יחד כבר ארבע שנים", הוא מתחנן. "זהו זה, לא טוב. אין מצב, היא שחורה... אתה ירדת לגמרי מהפסים. אני מתפלאת עליך". למשמע קולה ההולך וגווע של האם עשויים צופי הסרט "יידישע מאמע" לתהות אם התעלפה, אלא שאז נשמע קול הנכאים של האב: "לאמא אין מצב רוח", הוא אומר. עכשיו קוצ'וק ממש זועם: "אתה, אל תדרדר את המצב... אמא מובילה אותך להתאבדות... אתה, אל תוסיף לזה". "היא בן אדם כזה, היא רואה הכל באור שלילי", מנסה האב להרגיע, "נמצא את הכסף". האם חוזרת לשיחה: "גנא'לה, איך יכולת להסתכל... איך זה? למה לא הסתכלת על מישהי לבנה?"

לפני כשנה וחצי, כשהחליטו הוא וחברתו נורית ברו להינשא, ידע גנאדי קוצ'וק שיתעד את השיחה במהלכה יבשר להוריו על החתונה המתקרבת. לא היה לו ספק כיצד תגיב אמו למשמע הבשורה שבחר לקשור את חייו עם "צ'ורמינקה" (שחורה, ברוסית). בסצנה המופיעה בסרט מאזינה ברו לשיחת הטלפון של הבן עם אמו, לא מבינה מלה מהדיאלוג שמתנהל ברוסית. בתום השיחה, כשקוצ'וק הנסער ניגש אליה, היא אומרת לו: "זה קשה. אני חושבת שהתחלתי לרעוד ונהיה לי הכי קר בעולם". קוצ'וק לא מבין. "מה, מהקור? מבחוץ?" היא משיבה בשלילה, אמנם לא הבינה דבר אבל הרגישה היטב עד כמה היא לא רצויה - עד שהקור זחל לאטו במעלה עמוד השדרה שלה.

קוצ'וק וברו, בני 30, חיים ביחד כשש שנים ונשואים מפברואר 2007. ברו, כיום צלמת סטילס, עלתה לארץ מאתיופיה עם משפחתה בגיל שש. קוצ'וק הגיע עם הוריו מקישינב, מולדובה, כשהיה בן 12. הסרט הדוקומנטרי "יידישע מאמע", שביים עם חברו פימה שליק (שניהם בוגרי בית הספר מנשר במגמת קולנוע), הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" האחרון וזיכה אותם בפרס היוצר המבטיח. בחודש הבא יוקרן בפסטיבל "Silverdocs" בוושינגטון וישודר בערוץ יס דוקו. הסרט עוקב אחר זינה קוצ'וק, מורה לאנגלית שעולמה נחרב לאחר שבנה מחליט להתחתן עם אתיופית. לא רק גוון עורה של הכלה טורד את מנוחתה של האם, ההבדלים התרבותיים נראים בעיניה כבלתי ניתנים לגישור ולאורך הסרט היא לא בוחלת בשום אמצעי סחיטה מניפולטיווי בניסיונה לדחות את הקץ - כלומר את החתונה.

הרומן התחיל, איך לא, על סט של סרט. לפני כשש שנים הפיקו יוסי ואסה ואחיה של ברו, שמואל (האתיופי הישראלי הראשון שעובד כיום על סרט באורך מלא), סדרת קלטות של מערכונים באמהרית על חיי האתיופים בישראל. ברו וקוצ'וק - אז תלמידי שנה א' בקמרה אובסקורה, היא בתקשורת והוא בקולנוע - עבדו על הסט והתאהבו. כעבור כחודשיים שכרו דירת חדר עלובה ברמת גן ועברו לגור יחד. "דווקא הוריה של נורית, שבעיניהם לחיות יחד לפני החתונה זה לא דבר מקובל, קיבלו את זה יפה", אומר קוצ'וק. בצד שלו לא התלהבו, בלשון המעטה. "באחד מימי הצילומים נעקצתי על ידי עקרב. אמא מיהרה להתייצב בדירה למחרת כדי לקחת אותי לרופא וכך היא ונורית נפגשו בפעם הראשונה. הכל היה נחמד ומנומס, אבל אחר כך היה ברור שאמא נגד הרעיון. היא לא הפסיקה לקוות שהקשר זמני ומדי פעם יעצה לי לבדוק עוד אופציות".

מתי החלטת לעשות סרט על יחסיך עם אמך?

"במשך הרבה זמן רצה לי בראש סצנה מעניינת שבמהלכה ייפגשו הורי עם הוריה של נורית. חשבתי איך זה ייראה על המסך. כשנפלה ההחלטה להתחתן ידעתי שיש פה סיפור קולנועי חזק. הסיפור שלנו ייחודי והיה ברור שסצנת החתונה תהיה השיא של הסרט. בשבילי קולנוע וסרטים זה כמו דת, משמעות החיים, ולא יכולתי לפספס סיפור עם איכות קולנועית שרק המציאות יכולה לייצר, שאי אפשר להמציא כדרמה. ניסיתי גם להרחיק מעצמי את המציאות כדי להתמודד עם זה טוב יותר. להסתכל על החיים כמו על סרט המשחרר אותך מההכרח להתמודד עם קשיים".

אז קולנוע הוא סוג של תרפיה?

"חשבתי שסרט כזה עשוי לעזור גם לי וגם לאמא, שהוא יהיה מעין פסיכודרמה וכל אחד יוכל לשחרר ולא להחזיק בבטן את מה שכואב לו. חשבתי שהסרט יעזור לי להסתכל על הפרשה קצת מהצד, אבל זה לא קרה. הבעיה קשה ואי אפשר לברוח ממנה. לאמא זה דווקא עשה טוב. היא שפכה החוצה את כל מה שהיה לה על הלב בפני פימה, שצילם אותה כמה פעמים כשאני לא נכחתי. היא נורא בודדה, הדבר היחיד שיש לה זה אני. היא גם הכי דומיננטית בחיי. עכשיו גם נורית דומיננטית, אבל אז זו היתה רק היא. כך שהסרט הוא על אהבת אם לבנה ואהבת בן לאמו - שעושה בשבילו הכל תוך שהיא מבטלת את עצמה בפניו, דבר הגורם לו לקשיים".

מה מצב היחסים ביניכם עכשיו?

"חשבתי שהכל טוב, אלא שההקרנה ב'דוקאביב' הזכירה לכולנו כל מיני ויכוחים וכעסים. רק שם, כשנורית קראה את התרגום לעברית, היא גילתה הרבה דברים קשים שנאמרו בשיחות שלי עם אמא. נורית לא ידעה עד כמה באמת לא רצו אותה".

ואיך קיבלה אמך את הסרט?

"טוב. החברות שלה ישבו איתה בהקרנה בסינמטק תל אביב והחזיקו לה את היד. היא צחקה ובכתה. אמא היא דמות שקל לחבב אותה ובטח שאי אפשר לשנוא אותה, כי היא קורבן של הדעות שלה ושל החינוך שהיא קיבלה. באולם היו הרבה צחוקים גם ברגעים לא מצחיקים. אני חושב שאמא לא הבינה שאלה צחוקים של הקהל מתוך מבוכה".

מפגש קצוות

משפחתה של נורית ברו הגיעה לישראל ב-84'. "הלכנו ברגל מאתיופיה לסודאן, עשר משפחות. אנחנו תשעה ילדים. הקטנה, עדנה, היתה אז בת שנה וחצי ואמא נשאה אותה על הגב. הלכנו במשך שבועיים וחצי ברגל, בעיקר בלילות כי היה חשש משודדים והיה חם מאוד. המסע לא זכור לי כסיוט. נהניתי, כי חשבתי שזה טיול והשתעשעתי עם מורה הדרך שלנו. להורי היה קשה כי היו רגעים שלא היו לנו מים, והגברים חצבו באדמה כדי למצוא. אכלנו בעיקר סוגים של לחם מיוחד שהוכן מראש וצמחים מהטבע".

בארץ נשלחו למרכז קליטה בצפת, שם סיימה ברו תיכון. אחר כך עברה המשפחה לשכונת גזית, מעין גטו של יוצאי אתיופיה בחדרה. "הורי התאקלמו יפה. אמא היתה קדרית באתיופיה ואבי היה חקלאי ושותף בבית קפה. בארץ אבא עבד בעבודות מזדמנות. גידלו אותנו בלי הרבה כסף אבל עם הרבה אהבה. כולנו הלכנו לעבוד כשיכולנו. כשהתחלתי ללמוד בקמרה אובסקורה נכנסתי להפקות, ולבסוף הבנתי שאני רוצה להתרכז בצילום סטילס".

ברו, שעובדת כעת על תערוכה ראשונה, הסכימה להשתתף בסרט כי חשבה כמו קוצ'וק שזה רעיון טוב לצלם את המפגש בין שני קצוות תרבותיים, הוריו והוריה. "לאט-לאט הסרט הלך לכיוון אחר והתמקד במערכת היחסים בין קוצ'וק לאמו. החלטנו לחשוף את זה. גם בשבילנו זה היה מעין טיפול נפשי". באחת הסצנות בסרט מביא קוצ'וק לאמו את ההזמנות לחתונה, שעליהן דיוקנם של בני הזוג. "אוי, אני מתה... אוי, אתם לא דומים לעצמכם", נזעקת האם. העיצוב לא נראה לה, והיא מוטרדת מהעובדה שעל ההזמנה מופיעה נורית בשמה האתיופי, נגיסטה. "400 איש הזמנתם?" מתפלצת האם. "צריך לעשות חתונה קטנה וצנועה, מקסימום 20 איש כדי שלא להפיץ ברבים את הבושה". והיא ממשיכה: "למה יש לך כזה טעם... אני כבר לא מדברת על דברים אחרים... כולם בהלם, כולם נופלים מהרגליים".

אבל למרות הכל, ברו מבטאת יחס סלחני למדי כלפי החמות. "ברור שעמדותיה ביחס לאתיופים נובעות מבורות, השתדלתי לא לקחת את זה אישית, יותר כאב לי מה שהיא עוללה לו. לא עשיתי כלום כדי למצוא חן בעיניה. הורי האמינו שזו שאלה של זמן והרגיעו אותי שלא אדאג. בזכות תמיכה רבה ממשפחתי והודות לגנאדי ניצלנו. גם ההומור הציל אותנו - היינו צוחקים על המצב ומקצינים סיטואציות בבית".

ההקרנה בסינמטק לא היתה חוויה קלה לברו. "נדהמתי. לא ידעתי עד כמה היא הרחיקה לכת בהתבטאויות שלה. אני עדיין לא אמא ואני לא יכולה לשים את עצמי במקומה, אבל לא היה פשוט לשמוע מה שהיא אומרת שם. זאת לא בעיה נקודתית אלא תופעה רחבה בחברה הישראלית. אני נתקלת בגזענות כל הזמן ולכן היה לי חשוב שעוד אנשים ייחשפו לסיפור שלנו".

סלחת לה?

"אני לא יודעת. הייתי רוצה לשים את כל הסיפור הזה והסרט הזה מאחורי, אבל זה לא פשוט להתחיל מחדש כאילו שלא היו דברים מעולם. גנאדי ואני החלטנו לנסות להמשיך הלאה. אין הוקוס-פוקוס, קשה לי להאמין שמחשבותיה ישתנו. היא גדלה וחונכה וחיה לפי תפיסות מסוימות וקשה להאמין שבגיל 60 היא תזוז מהן. העלבון קיים, אבל החלטתי לא להיעלב. אנחנו לומדות לקבל זו את זו וזו עבודה תמידית".

חלום על כלה בלונדינית

מגיל שלוש עד גיל 13 חייתה זינה קוצ'וק בסיביר, שאליה הוגלו הוריה ב-49' עקב הלשנה. לפני ההגליה היה אביה בעל עסק קטן ואמה שימשה מזכירה במשרד עורכי דין. "לילה אחד הגיעו אנשי המשטרה החשאית לבית שלנו. לא היה משפט ולא כלום והורי נשלחו עם עוד יהודים רבים לסיביר", מספרת קוצ'וק. ב-59' חזרה המשפחה למולדובה והתמקמה בעיר קטנה בשם בינדריי, שם רכשו בית קטן. קוצ'וק השלימה תואר שני באוניברסיטת קישינב בחוג לאנגלית. בשנת 76' הכירה את מיכאל קוצ'וק במסיבה והשניים נישאו. ב-90' הם עלו ארצה. מיכאל החל לעבוד כמסגר עד שנפצע בתאונה. כיום הוא מאמן ילדים בחוגי אגרוף. זינה מלמדת אנגלית. הזוגיות ביניהם, כפי שהיא מצטיירת בסרט, לא מזהירה במיוחד ("יש לי כבר סאדיסט אחד בבית", היא אומרת לבנה באחת השיחות ביניהם).

"חיי לא קלים", אמרה קוצ'וק השבוע. "הורי ואחי משמשים דוגמה להצלחה בחיים ובנישואים, ואף אחד לא מבין למה אצלי זה לא הסתדר. זה גורל. אולי אפשר היה לתקן אבל לא היה לי אומץ". בסרט היא מתריסה בפני בנה שלברו "אין מה לכעוס עלינו. תמיד היינו נדיבים אליה, אז למה אתה לא מביא אותה לפה? כי לא יקבלו אותה פה באוכלוסייה שלנו, בבית הזה". הם מעשנים סיגריה אחר סיגריה בניסיון לפוגג את הזעם הכבוש. "אני לא צריך את האוכלוסייה הזאת ואת הבית הזה", אומר קוצ'וק. "לא צריך? זה הבית שלך", היא עונה. "לא, לא, זה הבית שלך", הוא חוזר ואומר. "הוא יישאר לך אחרי שנלך. אנחנו לא יודעים כמה נשאר לנו... אבל אתה לא תביא אותה לפה כי העיניים האלו פה יטרפו אותה. כי כולם פה רוסים. בטח שיהיו בעיות. למה צריך להתבלט? צריך לבחור מהסביבה שלך, לא בהכרח מישהי רוסייה, אבל בכל מקרה מישהי לבנה".

מאז ומתמיד חלמה קוצ'וק שבנה יתחתן עם בלונדינית. "תמיד אמרתי לו תשים לב, אני שחורה ואבא שלך גם שחור, אז אני רוצה מישהי בהירה במשפחה", היא אומרת.

אז בואי נסכם שאת פשוט גזענית.

"אני לא גזענית. רציתי מישהי שתהיה יותר קרובה לתרבות שלנו. לא ידענו הרבה על החברה האתיופית. ידענו מה שכולם, אני לא יודעת איך להגיד, כולם חשבו שהרמה של האתיופים היא לא כל כך גבוהה. לא צדקתי. אין מה לעשות. הוא בחר במה שהוא רצה. הם היו ארבע שנים ביחד ואני ידעתי הכל. גנאדי ילד טוב והוא סיפר לי הכל, לא חיטטתי".

אולי בעצם לא רצית שהוא יעזוב אותך ויתחתן?

"היה לי קשה שהוא מתחתן. הוא ביקר אצלנו באותו יום ולא אמר מלה. כשהודיע לנו בטלפון היה לי ברור שהוא לא רצה להגיד לי בפנים כי הוא לא רצה סכסוך ואת הדמעות שלי. כשהוא טילפן ניחשתי מה הוא הולך לומר. אני תמיד מרגישה אותו".

אז איך עשית לו דבר כזה?

"נורית ממש מקסימה. להוריה יש תשעה ילדים ואנחנו כבר נפגשנו מאז וביום העצמאות האחרון גנאדי לקח אותי וחגגנו איתם בפארק הלאומי ברמת גן. המשפחה היא ממש ברמה גבוהה מהרבה בחינות".

אז את כבר לא גזענית?

"אני לא גזענית עד הסוף. אני אפילו לא מרשה לדבר לידי ולומר שההוא גרוזיני וזה מרוקאי והיא תוניסאית. מהרגע הראשון שבאנו ארצה לא קיבלתי את החלוקות האלו. לא חשבתי שהאתיופים רעים. עבדתי שלוש שנים כמורה עם ילדים אתיופים".

אבל בסרט את אומרת דברים איומים.

"אנחנו גרים בשכונה באשדוד שכולם בה יוצאי רוסיה, והיה לי ברור שאם אומר שגנאדי מתחתן עם אתיופית יגידו אוי ואבוי. פחדתי ממה שיגידו ופחדתי שיאמרו שזה שהוא מתחתן עם אתיופית זה אומר שמעמדו פגום ושהוא לא מוצלח. אבל המשפחה שלי בארצות הברית, אחי וכולם שם קיבלו את נורית מהרגע הראשון".

למה בכלל הסכמת להשתתף בסרט?

"לא תמיד ידעתי שמצלמים אותי. הסכמתי כי רציתי שהבן שלי יתקדם במקצוע שהוא בחר. להגיד לך את האמת, לא הכל קרה כמו בסרט. אחרי שקיבלתי את ההודעה שהוא מתחתן איתה החלטתי שאני סוגרת את הפה שלי כי הפסדתי וזהו. בכל הלב אני מקבלת את נורית וקיבלתי תמיד. לא רציתי, אבל קיבלתי".

את חושבת שנורית תסלח לך אי פעם?

"אולי בגלל הסרט היא לא תסלח. אבל אני חושבת שמלים זה לא הכל בחיים".

איך הרגשת לאחר ההקרנה של הסרט בסינמטק?

"לא נתקלתי בתגובה כזאת בימי חיי. כשנגמרה ההקרנה והדליקו את האורות אנשים זיהו אותי ורבים ניגשו אלי ולחצו לי את היד. ריחמתי קצת על נורית, שלא קיבלו אותה בחום כמו שקיבלו אותי. אמרו לי שאני מקסימה, והייתי כל כך גרועה בסרט מבחינת האופי שלי. אני גם בגיל לא צעיר וצריכה איפור. בכל הסרט אני מצולמת ללא איפור, רק בחתונה אני נראית טוב".

מה תעשי כשייוולדו נכדים, שיהיו אולי בעלי גוון עור כהה?

"מה אפשר לעשות? אני גם על זה חושבת כל הזמן. הנכדים האלה הם שלנו. מה אומר להם כשיראו את הסרט? אני לא יודעת. הם יגדלו ואני כבר אהיה בעולם הבא. בטוח שלא תחסר להם אהבה. גם מצדי. אני לא יודעת אם הם יכעסו עלי, נראה. נורית, מעומק הלב הטוב שלה, לא יכולה לכעוס. היא אמרה שהיא יודעת שזה לא היה אישי ולא נגדה, שהכל נבע אצלי מדעות קדומות".

אהבה חונקת

לקוצ'וק היתה ילדות טובה. לדבריו הוא היה הילד הרוסי היחיד בבית הספר היסודי בחולון, וב-93' רכשו הוריו רכשו דירה ברובע י' באשדוד. "הייתי ילד שקט, ביישן ומנומס. שלחו אותי לכל החוגים האפשריים - כדורגל, אמנות לחימה, כדורסל, שחייה, שחמט. היתה לי מורה פרטית לפסנתר. אמא היתה אוהבת ומחבקת עד כדי מבוכה. הייתי מאוד סגור ורק אחרי שהתחלתי ללמוד קולנוע נפתחתי".

המתחים בין ההורים הביאו אותו להחליט ללכת ללמוד בפנימייה צבאית (אמו תמיד חלמה שיפתח קריירה צבאית), והוא עבר לפנימייה הטכנית של חיל האוויר בחיפה. "התלהבתי מהצבא ומהמדים. חשבתי שבצבא יטושטשו הבדלי המעמדות. הייתי טיפש. סיימתי ארבע שנים בטכני עם דיפלומה של טכנאי מכונות תעופה והתגייסתי ב-97' לחיל האוויר. שירתתי שלוש שנים כמכונאי מטוסים בתל נוף. סיימתי בהצטיינות יתרה קורס הכנה למבדקי קצונה, אבל אי הצדק הכניע אותי. למרות שעברתי את המבחנים בהצטיינות לא נתנו לי ללכת לקורס קצינים והמליצו שקודם אגמור את השירות ואתגייס לקבע. השתחררתי ולאחר תקופה שהתעניינתי בפילוסופיה החלטתי ללמוד קולנוע. יום לפני שנסעתי לניו יורק סיפרתי להורי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה בניו יורק".

ההורים עזרו. עד קריסת מגדלי התאומים הוא חרש את ארצות הברית כסבל בחברת הובלות וחסך 5,000 דולר, אבל לבסוף חזר ארצה עם מצלמת וידיאו ונרשם ללימודים בקמרה. "עכשיו אבא מאשים את אמא שנהייתי קולנוען בגלל אנציקלופדיה ברוסית לקולנוע עולמי שהיתה לנו בבית".

לא חשבת שאתה מנצל בסרט את אמך?

"בתחילה חשבנו שהסרט יהיה עלי, ואז הבנו שאני לא דמות מתפתחת שיכולה להשתנות ושרק דמות האם היא בת שינוי והכי מעניינת. יכולתי להפריד ולהסתכל מהצד על הסיטואציות של הסרט ולנתח את החיים כתסריט. אבל אני לא ראיינתי את אמא ולא התערבתי בבימוי כשהייתי במצב רגשי סוער".

במהלך החתונה מבקשת אמך שינגנו את השיר "יידישע מאמע" כדי לרקוד איתך ואתה נעלמת. האם זה היה מתוכנן?

"זה לא היה מבוים, יצאתי לעשן. נתתי את השיר לדי-ג'יי כי ידעתי שהיא רוצה שהוא ינוגן. לא ידעתי שהיא התכוונה לרקוד איתי. זו סצנה שפימה ביים והיא כל כך מרגשת אותי שאני תמיד בוכה במהלכה. שם יוצא הכל. היא רוקדת עם נורית והיא עצובה, וזה כל כך מוזר שאי אפשר להמציא סצנה כזאת לסרט עלילתי. מבחינתי זו סצנת השיא של הסרט - וצילמנו 50 שעות".

נחזור לעניין הניצול. ידעת שהיא תצא רע.

"היו הרבה דחפים רגשיים שפעלתי מתוכם. לא חשבתי על הסוף ועל העריכה. לא הבנתי כמה היא תצא רע או טוב. לא הפריע לי אז שהיא תצא רע ועכשיו זה מפריע לי מאוד. אמא שלי היא נושא טוב לסרט גם אם הבמאי אינו בנה. ניסינו להוציא את דמותה מעבר לדעותיה, לצייר את דמותה כאם טובה למרות שהיא אנטגוניסטית כדי שאפשר יהיה לא רק לשנוא אותה אלא גם לחבבה ולחוס עליה. לא רציתי לנצל אותה ולא לפגוע בה, אבל יצא שהיא נפגעה. ביקשתי את אישורה לפני שסגרנו את הסרט".

אז בנינו קריירה על הגב של אמא?

"כל יום אני חי עם הדבר הזה. אני מנסה להצליח בתחום הקולנוע כדי שהיא תהיה מרוצה. אומרים שיהודים מצליחים בעולם בגלל פוגרומים ורדיפות, אבל המניע האמיתי היא האמא היהודייה שאף פעם לא מרוצה".*

חיילים במנהרה

סרטו החדש של קוצ'וק יוצג בשבוע הבא בפסטיבל הסטודנטים

השבוע נפתח פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. סרט הגמר של קוצ'וק, "המנהרה", נבחר להשתתף בתחרות ויוקרן ב-3 ביוני בסינמטק תל אביב. הוא עוסק במפגש מטלטל אחר, בין חייל צה"ל רוסי ללוחם חמאס המוצאים עצמם זה מול זה במנהרה להברחת נשק בגבול עזה. תקרת המנהרה קורסת על השניים, והישראלי מקבל התקף אסתמה. הפלסטיני מהסס, אך לבסוף מגיש לחייל את המשאף ומציל את חייו. היחסים הנרקמים ביניהם מביאים לכך שהם מצליחים לחלץ עצמם, אולם כאשר הם יוצאים החוצה מרסס אותם חייל ישראלי בתת-מקלע שלו.

"אני הורג אותם כי כרגע דו-קיום בין שני העמים בלתי אפשרי", אומר קוצ'וק. "רציתי לזעזע. רציתי להדגיש שללא המדים יכול היה להתקיים דיאלוג ושיתוף פעולה בין שני העמים, כמו שקורה בין שני החיילים במנהרה, אבל כשהם יוצאים החוצה המציאות מתרסקת בפניהם והם נורים למוות".



גנאדי קוצ'וק ונורית ברו. המניע האמיתי להצלחה הוא האמא היהודייה שלא מרוצה אף פעם


למעלה: קוצ'וק וברו ביום כלולותיהם. תהליך ארוך. למטה: זינה קוצ'וק. אני לא גזענית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו