טומי לפיד היה מגשים חלומות סדרתי ולא פלא שהקרין כל כך הרבה ביטחון עצמי ואושר. בילדותו חלם להיות משפטן ועיתונאי כאביו, בלה למפל, ומנהיג בקהילה כמותו. והנה, כל אחד ממאווייו אלה התממש באופן גדול יותר משהעז לקוות: לא סתם עיתונאי, אלא כוכב תקשורת פופולרי; לא סתם משפטן, אלא שר המשפטים של מדינת ישראל; לא סתם מנהיג בקהילה, אלא סגן ראש ממשלה ואחד מהאנשים בעלי ההשפעה בפוליטיקה הישראלית ובשיח הציבורי.

כשעלה ארצה, חלם להיות ישראלי והיה רגיש מאוד להתייחסות אליו מצד עמיתיו הצברים, כאל "סבון" ו"עולה חדש כרוני", והנה הוא נעשה ישראלי מובהק, מרושת ומקובל ומבוקש בכל פורום ובכל חברה. הוא זכר בדיוק את הרגע המתוק הזה שבו התלונן באוזניו מכר, בן הארץ, שהוא התעלם ממנו כשחלף על פניו, ביושבו על המדרכה בקפה "כסית". "כבר לא נאה לך לומר לי שלום?" התלונן האיש וטומי רץ לאשתו שולה והודיע לה חגיגית "התקבלתי!".

אחרי שאביו נלקח ממנו מול עיניו על ידי הגסטאפו ולא שב, אחרי שביתו היציב והבורגני, הדשן והמאושר, חרב בן לילה, טומי חלם להקים בית ומשפחה יציבים. והנה, ההגשמה עלתה על החלום כי הוא נעשה לראש משפחה אוהבת, חמה, הדוקה, שנחשבת בצדק למשפחת אצולה ישראלית. לאו דווקא אצולת ממון, אלא אצולה של הון יצירתי ספרותי ותקשורתי.

ביום שישי האחרון, טומי שכב בעילפון גמור שנדמה היה שלא יתעורר ממנו. ואז, כמה דקות לפני שמונה בערב, הוא התעורר פתאום ואמר שמתקרבת שעת השידור של התוכנית "אולפן שישי" בהנחיית בנו יאיר. הוא הספיק עוד לראות חלק ממנה, עד ששקע שוב בשינה, ממנה גלש אל המוות. את האושר והגאווה שלו באשתו שולה, בבנו יאיר ובבתו מירב, ואת האהבה העצומה שלו אליהם אפשר להעריך על הרקע הקשה של חורבן משפחתו בשואה.

אצל טומי היתה חיוניות עצומה שהצטרפה לחריצות בלתי נדלית ושאפתנות גדולה. במדינת מהגרים, שמלאה בהכרח בסיפורי פליטים ששיקמו עצמם והגיעו להישגים גדולים, הוא היה סמל מובהק להצלחה כזאת. ואיזה סמל יכול להיות מובהק יותר ממי שסקר, כסגן ראש ממשלה ושר משפטים של ישראל, מסדר כבוד מחוץ לפרלמנט ההונגרי, רק מרחק קצר מהמרתף שבו הסתתר עם אמו בגטו בודפשט. שם, במרתף, אמרה לו אמו, היום הוא יום הבר מצווה שלך ואין לנו במה לחגוג אלא בדבר אחד שנשאר לי, שלפה בקבוקון בושם נשים וניפצה אותו על הרצפה כדי שריחו ינעים לשעה קלה.

זה הריח שעורר אצל טומי תיאבון עצום לחיים שמהם נגס מנות גדושות בתאווה גדולה לאנשים, להישגים, לידע, לעונג שבספר, להצגה, למוזיקה ולאמנות פלסטית, לחברותא, לשיחה ערה, לדברי שנינה, לצחוק, לאוכל ולמשקה וגם לריב בריא ורועש. החיים, שאותם הצילה בשבילו אמו האוהבת ובעלת האומץ והתושייה, היטיבו אתו והוא, שפעמים כה רבות היה כחוט השערה בינו למוות, ידע לאחוז בהם ולמצות אותם.

למרות ההלם והכאב שבחורבן, עמדה בו תחושת הביטחון העצמי שניטעה בו בילדותו הבטוחה והמוגנת כבן יחיד, והוא היה מסוג האנשים המהלכים בעולם בתחושה שלמה של בעל בית גמור. אותו ביטחון עצמי גרם לו להיות תמיד חופשי מחשש מביקורת, ולהיות נאמן לעצמו עד הסוף. הוא אמר בלי כחל וסרק את מה שחשב, בלי לעשות שקר בנפשו ובלי להתחשב בעריצות הפוליטיקלי קורקט. ניכר שהוא נהנה כל כך מהחופש ומהעצמאות של הביטוי העצמי שלו, עד שלא ירא מדברי ההסתייגות ומהאשמות בדבר בוטות שערורייתית.

גם הקסם האישי הנדיר שלו סייע לו לחמוק מהתייחסות מחמירה מדי לאמירותיו. זה היה שארם אוסטרו-הונגרי מהסוג שעבר מהעולם למרבה הצער, אבל אצל טומי הוא עבד בהתמדה והיה יכול להמיס לבבות ולהפוך אויב לאוהב. הטמפרמנט הסוער שלו התאזן בסנטימנטליות ובאהבת אדם, שהיתה מכפרת על התפרצות זועמת בחיוך מתחטא ובהומור לבבי. עובדה: למרות האנטי-חרדיות הגועשת שלו, הוא יצר ידידות מופלאה ומלאה בחיבה עם אריה דרעי, ולמרות היותו קפיטליסט אדוק ואיש ימין חברתי מובהק, הוא נעשה חבר בנפש של שלי יחימוביץ'. אף שרוב חבריו הקרובים היו ביקורתיים כלפי מערכת המשפט, כשכיהן כשר משפטים הוא גונן עליה בקנאות והדף כל ניסיון למצוא בה פגם. הוא היה רב וצועק עד השמים - ונשאר חבר.

טומי הפרטי היה איש של חברים. חברות אצלו היתה ערך וגם תשוקה. עליו נכון לומר שבצד כל הנסים הציבוריים שהניף, בחייו האישיים דגלו היה אהבה. מי שזכה להיות חבר שלו ונאהב על ידיו, זכה במעטפת מגוננת וחמה של אהבה טוטאלית ומסירות לאין קץ, שדומה כי כבר יצאו מן האופנה.

כאן רוככו הישירות והבוטות שלו, בעדינות וברגישות, בדאגה ובחמלה. מגוון תכונותיו עשה אותו לפריט-אספנים אנושי, אדם נדיר, חד-פעמי בצירוף של חריפות ואהבה, קסם ובוטות, חכמה וששון אלי תגרת-שפתיים, רוחב השכלה וארציות חושנית. מי שזכה יודע, ומי שהתחמם באהבתו יתגעגע אליה כל ימיו.

תצלום ארכיון: משה שי