בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להוריד את גרבי הרשת בדרך לעבודה

"בשביל אסירות משוחררות עולם העבודה הוא בדרך כלל עולם שמשחזר ניצול", מסבירים אנשי מרכז תל"ם, המנסים לסייע לאסירות להשתקם. מנהלת המרכז: הרבה פעמים אין להן כישורי חיים בסיסיים וצריך ללמד אותן דברים טריוויאליים כמו איך נוסעים באוטובוס

תגובות

ראדה בוהה. לפני חודש השתחררה מכלא נוה תרצה ומאז היא משתתפת בקבוצת תעסוקה לאסירות משוחררות, המתעתדות להשתלב בשוק העבודה. "התעסוקה היא עיקר ההוויה שלנו בעולם", אומרת לאסירות לשעבר מנחת הקבוצה, רותי אופיר, עובדת סוציאלית קהילתית, ועיניה נעות בין הנשים, מתעכבות על ראדה. "העבודה מגדירה אותנו, והיא בעצם כרטיס הכניסה שלנו לעולם". אבל ראדה שקועה בעצמה. עיניה כבויות. כשהיא מנסה להגיד לבקשת המנחה מהן שאיפותיה, שפתיה נעות ללא קול, ורק אחרי כמה שניות בוקע מגרונה קול חלוד, כמו לא משומש, שנובע ממעמקי ייאושה. "אני רוצה ללמוד לא להשתמש בסמים", היא אומרת. "אני עוד לא מסוגלת לחשוב במושגים של עבודה", היא מתנצלת.

ראדה, בת 34, ערבייה-ישראלית, נולדה לאב מכור לסמים ולאם אלכוהוליסטית. מגיל חמש עד עשר עברה בין מוסדות ולבסוף חזרה לבית סבתה שגידלה אותה. בגיל 15 נישאה ועד מהרה התברר שבעלה מכור לסמים. בגיל 19 כבר היתה מכורה להרואין. "את בטח יכולה לתאר לעצמך שמעולם לא עבדתי בעבודה רגילה", היא אומרת. "עבדתי בזנות, הלכתי עם כל מי ששילם כדי לממן את הסמים". ראדה נאסרה בגין פריצות לבתים ושימוש בסמים. היא נכלאה לעשרה חודשים, והצליחה להיגמל מהסמים. "זו פעם ראשונה מאז גיל 19 שאני נקייה מסמים", היא אומרת, "אבל אין לי ביטחון עצמי. המחשבה שלי בורחת כל הזמן לילדים, יש לי ארבעה - שלושה מפוזרים במשפחות אומנה ואחת אצל הסבתא. חמש שנים לא ראיתי אותם, אבל גם בזמן שימוש בסמים לא הצלחתי לשכוח אותם. ועכשיו כשאני נקייה אין דקה שאני לא חושבת עליהם - איפה הם, מה הם עוברים, האם ילדים אחרים מציקים להם בגללי?"

הסרסור מחכה בשער

מרכז תל"ם (תעסוקה לאסירות משוחררות) הוקם לפני כ-12 שנה. ענת גור, המכהנת כראש תחום שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, מסבירה כי לאסירות משוחררות קשה יותר להשתלב בעבודה מאשר לאסירים. "אסירים משוחררים משתלבים בעבודות פיסיות כגון נגרות, בניין, חשמל, רכב ונהיגה, והם מצליחים להרוויח יפה ולהתקדם. בשביל נשים, עולם התעסוקה הוא פעמים רבות שחזור של קורבנות וניצול, והוא לא פתוח בפניהן באותה מידה".

לפי הערכת שב"ס, 90% מהאסירות שבנוה תרצה עברו התעללות מינית בילדותן ולא טופלו. "הבנו שהן משתחררות מהכלא עם פוסט-טראומה של פגיעה מינית, שגרמה להן לנשור ממסגרות ולסבול מחסך השכלתי דרמטי", מעידה גור. "בנוסף, נשים, גם בעולם העברייני, נמצאות בתחתית, בעמדת ניצול. הגברים הם הבוסים - הסרסורים, סוחרי הסמים. הבנו שיש צורך חיוני להקים מרכז שיהיה מעבר בין החיים בכלא, בין הזנות והסמים לבין עולם התעסוקה. הנשים האלה חייבות לחוות הפוגה מהעולם הזה, כדי שיציאה שלהן לשוק העבודה לא תלווה בניצול חריף".

תהליך איתור הנשים ושילובן בתוכנית תל"ם מתבצע כשלושה חודשים לפני השחרור מהמאסר. "מחוץ לשער בית הכלא כבר מחכה להן הסרסור שיודע את יום השחרור שלהן, כך שתפקידנו להציע להן רשת שיקום, במטרה לעצור את המעגל ההרסני", מסבירה אורנת אורמיאן-רבינו, יועצת לאסירות משוחררות. "לגברים בדרך כלל מחכה אשה שהחזיקה את הבית וגידלה את הילדים בזמן שהם היו במאסר. לאסירות משוחררות מחכות בדידות והדרה חברתית. הן צריכות לאסוף את עצמן ואת הילדים שמפוזרים במוסדות ובמשפחות אומנה, ולנסות לייצור חיים חדשים".

אורמיאן-רבינו גם מציינת, כי האסירות סובלות מסטיגמה חברתית קשה. "החברה נרתעת יותר מאשה אסירה מאשר מגבר אסיר, וזה מתבטא הרבה פעמים בסירוב להעסיק אסירות משוחררות לעומת היענות להעסיק אסירים משוחררים".

לילך בן-משה געש, המנהלת את מרכז תל"ם זה שמונה שנים, אומרת כי תהליך השיקום שנדרש ארוך ביותר. "הרבה פעמים אין להן כישורי חיים בסיסיים, וצריך ללמד אותן דברים טריוויאליים כמו לקום בבוקר, או איך נוסעים באוטובוס ומחשבים זמנים כדי להגיע לעבודה. הרבה פעמים הן לא יודעות איך להתלבש לעבודה, הן יכולות לבוא או מוזנחות או לבושות כזונות עם גרבי רשת, חולצת בטן זערורית ואיפור צעקני, כי אלה הבגדים שיש להן בארון וככה הן התרגלו להתלבש".

רוב הנשים המשתתפות בתוכנית תל"ם ישנות בהוסטל לאסירות משוחררות, שם מסופק להם מרחב מגורים ומפקחים על שיקומן. "בדרך כלל, עד ליציאתן לעבודה הן מתקיימות מהבטחת הכנסה בסך 1,500 שקלים ומתקשות לשכור דירה", אומרת בן-משה געש, "ההוסטל נותן להן פתרון לשנה. אחר כך הן עוברות לדירת מעבר, שבה חיות 2-3 אסירות משוחררות המממנות את קיומן באופן חלקי ומתרגלות חיי מציאות".

מנה כל חמש דקות

הסדנה נמשכת. מיטל, בת 38, המשוחררת זה שלושה חודשים, מתרגלת עם חברותיה לקבוצה טיעונים שהיא תעלה בקרוב לפני ועדה שתדון אם היא מוכנה ליציאה לעבודה. "אני רוצה כבר להתחיל לעבוד", היא אומרת. "זה מתסכל כי אני מרגישה מוכנה". "אז תתפטרי כבר מהסדנה ותלכי לעבוד", צוחקת משתתפת בקבוצה. כשהיא נשאלת למה היא שואפת, היא עונה: "אני רוצה להחליט בעבור עצמי. שאף אדם לא יחליט בשבילי". היא חושפת את רגלה ומציגה קעקוע עם שם האהוב שלה. "פעם חשבתי שהוא המושיע שלי", היא מתוודה.

16 שנה לא עשיתי דבר עם עצמי חוץ מאשר להשתמש בסמים, לסחור ולהתעסק בפשיעה", מספרת מיטל. היא נאסרה ל-11 חודשים בגין סחר סמים. "עבדתי בסחר בסמים עם החבר שלי, שהשתחרר מהכלא בתחילת החודש. זו פעם ראשונה שאני לא יוצרת אתו קשר. מנסה דרך חדשה".

היא נולדה למשפחה מרובת ילדים. אביה היה אלכוהוליסט. "ספגתי ממנו אלימות פיסית קשה ובגיל 14 ברחתי מהבית", היא מספרת. בגיל 21, אחרי מות אביה, החלה להשתמש בסמים קשים. מיטל ובן זוגה היו מסוחרי הסמים הכבדים שחלשו על אזור הצפון. "כשנכלאתי הייתי מכורה לקראק והזדקקתי למנה כל חמש דקות", היא אומרת. בכלא הצליחה להיגמל. "זה היה מאסר ראשון ואחרון שלי", היא מחייכת.

היא מספרת כי בשבוע שעבר עשתה בייביסיטר לילדי קבוצה של אסירות משוחררות, שעובדות יותר משנה. "אלו היו 40 השקלים הראשונים שהרווחתי ביושר", היא מגלה, ועיניה בורקות מגאווה. "זה היה מרגש לעבוד ולהרוויח כסף בצורה נקייה".

"יש ללוות את האסירות המשוחררות בהשתלבותן בעבודה כי פעמים רבות בגלל תחושת הקורבנות המוכרת הן עושות מעצמן עבדים", מסבירה שירי מנדלבאום, יועצת תעסוקה ארצית ברשות לשיקום האסיר, "הן הרבה פעמים רגילות לרצות, ומסוגלות לתת את הנשמה במטרה להוכיח את עצמן ולכן לא מעזות להתמרד נגד המעסיק גם כשהוא מנצל אותן".

בתל"ם מקפידים לשלב את הנשים במקומות עבודה המכונים "מעסיק ידיד". "אלו מעסיקים שמסכימים לשלב במקום העבודה אסירה משוחררת", מבהירה מנדלבאום. "כך היא מרגישה בנוח כיוון שהיא אינה צריכה להסתיר את עברה ואנחנו מוודאים שהיא מועסקת בסביבת עבודה שאינה מנצלת אותה".

משרה בקונדיטוריה

בצהרי היום מגיעה למרכז תל"ם מיכל, בת 48. היא בדרכה לראיון עבודה ובאה להפיג את המתח ולאגור מעט חום אנושי מצוות העובדות בתל"ם. מיכל מתקשה לספור כמה מאסרים היו לה. "אולי 7 אולי 8", היא אומרת. "גדלתי ברחובות מגיל צעיר", היא מספרת. "נכנסתי לכלא בגיל 23, והתחלתי עם הסמים הקשים. כל פעם הציעו לי לבוא לתל"ם וסירבתי".

לפני שנתיים הסכימה להשתתף בתוכנית תל"ם. "אף אחד לא האמין בי", היא מעידה, "אפילו אני לא האמנתי בעצמי. בהתחלה לא יכולתי לקום בבוקר ולעבוד בשכר מינימום ולקבל פקודות מבחור צעיר. בניתי מעמד בעולם העברייני, ופתאום לרצות נער צעיר לא התאים לי".

לאט לאט הצליחה מיכל לבנות את חייה מחדש. "לימדו אותי להתמודד עם פחדים, להצליח להשתלב. היום אני נקייה מסמים כבר שנתיים, עובדת במשרה מלאה בקונדיטוריה עם צוות שאוהב אותי ומהיום הראשון ריגש אותי באמון שנתן בי, עוד מעט אני עוברת מדירת מעבר לדירה רגילה בחוץ ועכשיו אני מנסה להתקבל לעבודה נוספת עם נוער בסיכון", היא מספרת ועיניה לחות מדמעות. "אני מתרגשת מכל דבר", היא מאשרת בחיוך, "בלי סמים, החיים מרגשים בכל צעד שאני עושה".

החלום של נטליה: להיות שיננית

נטליה, בת 28, מגיעה לסדנת התעסוקה לאסירות משוחררות בשבע בערב, לאחר יום עבודה שהתחיל בבוקר. היא עלתה לבדה לישראל מרוסיה בגיל 16, כחלק מתוכנית הסוכנות לעליית הנוער. היא סיימה תיכון, עשתה פסיכומטרי והשתלבה בלימודי גרפיקה. בגיל 19 התמכרה להירואין. עד מהרה נפלטה מדירה ששכרה ועברה לגור במתחם התחנה המרכזית הישנה.

"שקלתי 39 ק"ג, הייתי ללא שיניים וחייתי ברחוב", היא מספרת. "עבדתי בזנות, גנבתי וסחרתי בסמים. עשיתי הכל כדי לממן את הסמים". לדבריה, יום אחד נתפסה עם כמות גדולה של סמים ונשפטה ל-15 חודשי מאסר. בכלא הצליחה להיגמל.

נטליה קורנת. "יצאתי מהכלא מבולבלת וחסרת ביטחון", היא מספרת. "הגעתי לתל"ם והתחלתי להשתלב בפעילות היומיומית". כיום מועסקת נטליה ברשת "טיב טעם", המעסיקה אסירות משוחררות רבות. "אני עובדת שם כמעט שנה", היא אומרת בגאווה, "התחלתי כקופאית, אחר כך הפכתי למנהלת מעדנייה והיום אני אחראית משמרת".

נטליה מספרת כי בתחילה פחדה לשתף את חבריה לעבודה בעברה. "בהתחלה מרוב שרציתי להוכיח את עצמי ושיראו אותי, לקחתי על עצמי יותר מדי סמכויות. לאט לאט ראיתי שאנשים אוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני, ושאני יכולה לספר בכנות הכל על עצמי. היום אני כבר מרגישה שווה, לא בעמדת נחיתות ופחד. אני גרה בדירת מעבר, משוחררת מהכלא כבר שנתיים, נקייה מסמים וחולמת בעתיד ללמוד להיות שיננית", היא מחייכת.



המרכז להכשרת אסירות משוחררות בצפון תל אביב. "בלי סמים, החיים מרגשים", אומרת מיכל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו