בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינמה בלש

הסרט הזה התחיל בפח הזבל. הבמאי טל יופה מצא מסמכים ותמונות שמישהו השליך, ויצא לתעד את קורות המשפחה האלמונית. התוצאה: טרגדיה ישראלית של זוג ניצולי שואה שבתם התינוקת מתה בזמן המלחמה, שבנם נהרג ב-73' בסיני, ושבתם הגדולה מתה בגלל טעות רפואית

2תגובות

יום בהיר אחד באפריל 2007 רכב הבמאי טל יופה על הטוסטוס שלו בדרום תל אביב, באזור של תעשייה זעירה. תוך כדי נסיעה לכד משהו את עינו והוא עצר ליד מכל אשפה גדול, מלא עד גדותיו. מעל הזבל היו מפוזרים מסמכים ותמונות של משפחה שלא הכיר, שנראו כאילו הושלכו לשם לפני זמן קצר. מיד כשהגיע הביתה פרש יופה על השטיח את המסמכים שמצא, והחליט להתחקות אחרי קורותיה של המשפחה. כך נפתחה חקירה, שנמשכה כשנה. הוא ביקר בבתי קברות, חפר בארכיונים ובשלב מסוים אף ביקש ברדיו את עזרת הציבור. התוצאה המצולמת של האובססיה הבלשית הזאת היא סרט דוקומנטרי מרגש, "התעלומה במכולה הירוקה", שיוקרן ב-17 ביולי בפסטיבל הסרטים בירושלים, וב-2 באוגוסט בערוץ 8.

קצה החוט היה מכתב המודיע למשפחה על נפילתו בקרב של שוע וולקוביץ. באתר האינטרנט "יזכור" של משרד הביטחון מצא יופה את קיצור תולדות חייו הקצרים של וולקוביץ, שנהרג בגיל 20 ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור. מתמונה אחרת, שעל גבה כתוב "צולמה בגטו", הסיק שזו משפחה של ניצולי שואה. אחר כך גילה יופה כי האם מתה "משברון לב" אחרי נפילת הבן, ושגם הבת, אחותו היחידה של שוע, מתה בגיל צעיר. האב מת לפני כעשור.

כמו חוקר המתעד זן נכחד נמשך יופה לספר את סיפור המשפחה שלא קיימת עוד. כשמצא קרובים של בני משפחת וולקוביץ הם הגיבו בתחילה בחשדנות. "פתאום נפל עליהם מישהו שמצא מסמכים בזבל", הוא מספר. "זה קצת מביך, והם לא ידעו מה מידת טוהר הכוונות שלי. אני מבין את החשש שלהם. אחר כך הם בטחו בי הרבה יותר מאשר בהתחלה".

כבר ביום שמצא את המסמכים, הוא אומר, החליט לעשות מזה סרט. "גייסתי את ארי עמית, הצלם ואת ענת לחוביץ, העורכת. מיד התחלתי לחפש קצת פרטים באינטרנט, היה לי הרושם שזו משפחה מעניינת". ביום הזיכרון לחללי צה"ל, במאי 2007, יצא יופה לבית הקברות בקרית שאול כשהוא חמוש במצלמה, כדי "לארוב" כדבריו ליד קברו של שוע, בתקווה לפגוש קרובים שאולי יבואו. התקווה לא נכזבה, וברגע קולנועי תיעודי מעניין הוא מציג את עצמו לפניהם. לאחר שנוצר הקשר הראשוני עם אנשים שהכירו את המצולמים בתמונות, הוא המשיך בחקירה כשהוא מתעד כל שלב בה.

למעשה, הוא עדיין ממשיך לעבוד על הסרט, בתקווה לגלות פרטים נוספים על המשפחה. "הסרט איכשהו נכתב מעצמו, אין לי תוכנית או תסריט מראש", הוא מסביר. "אני מצלם סצנה של כל שלב בחקירה או מפגש עם קרובים ועורך אותה עוד לפני שאני יודע מה השלב הבא".

פוטו-גטו. על ילדיהם של פולה ויעקב וולקוביץ הצליח יופה לאסוף פרטים די מהר. גילוי מידע על חיי ההורים היה קשה הרבה יותר, לא רק משום שכבר אינם בחיים, אלא משום שכניצולי שואה רבים אחרים הם לא סיפרו על מה שעבר עליהם באירופה, ופולה היתה ככל הנראה אשה שתקנית וסגורה במיוחד.

על גבו של צילום ממוסגר ובו דיוקן של אשה הופיע הכתובת בפולנית: "רוזן חלה 1940, התמונה צולמה בגטו ונמצאה אחרי המלחמה". כשהניח יופה את התמונה ליד תמונתה של פולה, הוא מצא דמיון ביניהן. הוא הניח שזאת היתה אמה או אחותה. "כשהמלחמה נגמרה הם חזרו לפולין כדי לראות אם מישהו שרד, הם הגיעו לגטו לודז' וכנראה מצאו את הצילום הזה", הוא אומר. "זה צילום פספורט מאחת התעודות, פוטו רצח של הגטו".

בעזרת המחשב של חברה קדישא הוא איתר את קבריהם של פולה ויעקב וולקוביץ. על מצבתו של יעקב חקוקים שמות הוריו, ואילו על המצבה של פולה כתוב רק שם האב - יוסף, בלי שם משפחתו ובלי שם האם. "זה קטע מטורף", אומר יופה. "זה אומר כנראה שאפילו בעלה לא ידע איך קוראים לאמא שלה, כי כשהכינו את המצבה הרי שאלו אותו את הפרטים".

למעלה: יעקב ופרלה וולקוביץ, עם ילדיהם ריבי ושוע. מימין: שוע בזמן שירותו הצבאי, וחיה רוזן, בתמונה שצולמה בגטו לודז'

באוקטובר 2007 זכה הסינופסיס של הסרט בפרס ע"ש יוהנה פרנר בפסטיבל ראש פינה וזיכה את יופה בסכום כסף שאיפשר לו להתקדם בהכנתו. "עמנואל הלפרין, שהיה בצוות השופטים, שאל אותי מה יהיה הסוף של הסרט. מרחתי איזו תשובה. אבל הפנטזיה שלי לגבי הסצנה האחרונה היא שאני מגלה מה השם של אמא של פולה ומביא חרט שחוצב את זה על המצבה שלה. ככה הייתי רוצה לסיים את הסרט".

לז'אנר, שבו הבמאי מפצח תעלומה תוך כדי עשיית סרט, קורא יופה "דוקו-דיטקטיב". סרטים מעטים כאלה נעשו, ונדירים עוד יותר סרטים שליוצריהם אין קשר אישי לתוכנם. המפורסם שבהם הוא "הקו הכחול הדק" משנת 88', שבו הבמאי ארול מוריס הוכיח בחקירה מצולמת את חפותו של נידון למוות בטקסס, והביא לשחרורו. בגרמניה נפוץ ז'אנר של סרטים דוקומנטריים שעושים צעירים שמנסים לברר פרטים שהוסתרו והושתקו על בני משפחתם במלחמת העולם השנייה. בישראל אפשר לשייך לז'אנר הזה את הסרטים "ההרוג ה-17" (דוד אופק, 2003), "סובנירים" (שחר כהן, 2006) ו"ילד מותר" (ישרי הלפרין, 2008).

"הסרט הזה הוא לא עלי בכלום, זה סרט על משפחה אחרת, אבל אני מרגיש שזה סרט אישי שלי", אומר יופה. "לא מעניין אותי להיות צופה מהצד ואני ממש לא, אני ממש מעורב בזבל. מישהו שאל אותי למה אני לא עושה סרטים דוקומנטריים נורמליים, על פועל פלסטיני שעוצרים אותו במחסומים. אמרתי לו שזה נראה לי מוזר לעשות סרט דוקומנטרי על מישהו שאתה לא מכיר".

אבל זה בדיוק מה שאתה עושה, לא?

"נכון, אבל זה סרט עלי, זה סרט שלי. המעורבות שלי בסרט היא לא רק להחליט איפה המצלמה עומדת ומה לשאול את הבן אדם, המעורבות שלי הרבה יותר גדולה, מעורבות רגשית. המשפחה הזאת מרגשת אותי באופן שאני לא מסוגל בכלל להבין אותו. בגלל שזה סרט דוקו-בלשי הסיפור הוא על החיפוש שלי, מנקודת המבט של הבמאי/הבלש. החומרים הישירים הם לא שלי, אבל מי שעובר פה מסע זה בעצם אני".

הבת הבכורה. יופה הרכיב את סיפורה של המשפחה מן המידע שליקט, מהדברים שסיפרו לו המכרים שפגש על קברו של שוע והאנשים שאליהם פנה בהמלצתם. ב-1939, כשהנאצים פלשו לפולין, ברחו יעקב, אז בן 22, ופולה, בת 18, מלודז' לברית המועצות. הם סירבו לקבל אזרחות סובייטית ונשלחו למחנה עבודה בארכנגלסק, שבו הוחזקו כמה שנים, ולפחות עד הפלישה הגרמנית לברית המועצות. אחר כך עברו לקווקז ("אני לא יודע בדיוק לאן ואף אחד לא יודע"), שם נולדה להם בת שמתה בערך בגיל שלוש, מטיפוס או מרעב. בתום המלחמה הם חזרו ללודז', כנראה כדי לחפש קרובים או זכר לחייהם הקודמים.

בשלב הנדודים באירופה נולדה ריבי, בתם השנייה. הם ניסו לעלות ארצה מאיטליה בספינת מעפילים בלתי לגאלית, נתפסו על ידי הבריטים וגורשו לקפריסין. לאחר מכן עלו לישראל וקיבלו בשלב ראשון חדר ביפו. בנם שוע, שנולד ב-53', נהרג כעבור עשרים שנה בחזית התעלה. ב-81' מתה פולה מסרטן, ב-88' מתה ריבי מטיפול תרופתי שהסתבך. יעקב מת ב-95' בגיל 78.

יופה מוצא דרמה ועניין בחיי כל אחת מהדמויות. הדמות של פולה מרתקת אותו בגלל "הטרגדיה שהיא השאירה מאחור ומה השתיקה שלה מסתירה". בדמות של שוע הוא מנסה להתחקות אחר הרגעים האחרונים שלו, שלא היו ידועים אפילו לבני משפחתו הקרובה, לאתר את החייל שהיה איתו בטנק וניצל, חברה שאולי היתה לו אז. ריבי מרתקת אותו באורח החיים הססגוני ויוצא הדופן שלה: "היא מתה בזמן שניסתה להיכנס להריון ולהביא עוד וולקוביץ לעולם, כאילו נגזר עליהם להיכחד".

על ההורים הוא אומר: "כואב לי שהם הרגישו שהם לא אנשים שראוי שהסיפור שלהם יישמע. התחושה אז במדינה היתה שהם צריכים קצת להתבייש במה שעבר עליהם, כי הם היו כצאן מובל לטבח. המדינה גרמה להם להרגיש רע עם העבר שלהם והם ניסו להתנתק ממנו, שזה נראה לי נורא ואיום. הביטוי הכי מצמרר של מחיקת העבר זה שאפילו השם של אמא של פולה לא כתוב על המצבה".

שוע. הדבר הראשון שסיקרן את יופה היה השם הייחודי של החייל הנופל - שוע. הוא בדק ולא מצא עוד אדם בעולם שזה שמו. "במשפחה קראו לו שבי או שביק", אומר יופה. "סיפרו לי שהוא נקרא על שם הסבתא מצד אבא, שנקראה שבע - שזה שם מוזר בפני עצמו. לסבא קראו שוכר - על המצבה של יעקב גיליתי שזה בעצם קיצור של יששכר". מכרה קרובה של המשפחה סיפרה לו כי אמרה ליעקב, "על מה חשבתם כשקראתם לו שוע, אתה לא מרגיש את הדמיון המצמרר בין המלה שוע לשואה? קראת לילד על שם רצח עם?"

שוע היה מפקד טנק בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. הוא נפגע ב-6 באוקטובר 73'. במשך כמה חודשים הוא נחשב "נעדר", אחר כך הוכרז "חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע", עד שגופתו נמצאה.

ריבי. מן הבת היו בידיו של יופה שתי תמונות מחזור ותמונת חתונה אחת. "פולה היתה יפהפייה עוצרת נשימה וגם הבת שלה ריבי היתה בחורה מדהימה ביופיה", הוא אומר. "לריבי יש סיפור חיים מדהים, בגיל 15 היא החליטה לעזוב את התיכון - זה היה אז נדיר מאוד. היא עבדה כדיילת באל-על, השלימה בגרויות, הלכה לאוניברסיטה והפכה להיות פסיכולוגית. היא התחתנה עם מתי בן ארי ונולדה להם ילדה, סיון, היום בת 34, והיא השריד האחרון למשפחה. ואז ריבי התגרשה".

מכל הקרובים שפגש, אומר יופה, דווקא מתי בן ארי ידע הכי הרבה על המשפחה. "היא התחתנה שוב, עם פסיכולוג ידוע, שניהם היו מדור המייסדים של 'שלום עכשיו' ואז, בגיל 41-42, היא ניסתה להיכנס שוב להריון והיתה איזושהי פאשלה רפואית בטיפול בה, משהו טריוויאלי, והיא מתה".

יעקב. יעקב וולקוביץ, שנדמה כאילו היה הדמות הכי פחות דרמטית, שלא עורר שום חקירה בסרט, היה כנראה הדמות הכי טרגית. "אחרי שכל המשפחה נפטרה, יעקב נשאר לבד", אומר יופה. "חברים הכירו לו את פנינה גרינשפן, והם התחתנו" (גרינשפן, חברת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, רואיינה לפני שנתיים לסרט התיעודי "המורדים האחרונים" של רונן זרצקי ויעל קיפר-זרצקי). "הבת שלה סיפרה לי, שכשיעקב הרגיש שהוא הולך למות הוא ביקש ממנה שתמיד תבקר את הקבר של שוע".

כמו ריאליטי. "תהליך העבודה הוא על גבול הריאליטי, זה מסקרן", אומרת עורכת הסרט, ענת לחוביץ. "אתה יוצר תוך כדי פתרון התעלומה. בדרך כלל בסרט תיעודי מצלמים הרבה ואז בונים מבנה, עוד לא נתקלתי במצב שאתה יוצר סרט תוך כדי. יש משהו נעים בעשייה הזאת, זה כאילו ניסיון חדש. היו מצבים שבהם נתקענו עם העלילה, אבל אז משהו מתגלה והסרט מתפתח".

גם היא נשאבה לתוך הסיפור ופיתחה מעורבות רגשית עם הדמויות כבר בשלב ההתחלתי, שבו עיבדה את התמונות במחשב. "את יושבת בשקט ומסתכלת על המשפחה ואת נכנסת להם לנקבוביות", היא אומרת. "בכל פעם לגלות עוד דמות ואז לגלות שהיא לא חיה יותר, זה כל פעם מכה בך מחדש".

היא נקשרה במיוחד לדמותו של שוע, בעיקר משום שהוא צעיר ואטרקטיווי. "אני חושבת שטל נמשך בעיקר אל ריבי, קודם כל בגלל שהיא מאוד יפה, ואני יושבת ואומרת על שוע 'איזה חתיך, איזה בחור שווה'. המשיכה טבעית. בשבילי זה היה פחות חיבור לדמות ויותר מחשבות על הארעיות של החיים. גם הנכדה סיקרנה אותי מאוד. זה סיפור מדהים, כל כך ישראלי, כל כך עצוב, ישנם בו כל הסמלים של הישראליות: שואה, צבא, רשלנות רפואית, סרטן. יש מהכל: כל סוגי המוות האפשריים בחברה הישראלית - במשפחה אחת".

יופה מתרגש מהמאמצים שמשקיעים אנשים בשמירה על זכר קרוביהם המתים, כפי שהתגלו לו בחקירתו אחר קורות המשפחה. "זה משהו שמאוד הטריד אותי: האם יש משמעות לחיים אם אף אחד לא זוכר אותך? יום אחד גם התמונות שלי ייעלמו, גם אם אעשה סרטים שיישארו אחרי. אצל משפחת וולקוביץ זה מוקצן, כי הגורל הנורא רדף אחריהם, הטרגדיה ליוותה אותם מאירופה לארץ".

כשיצא לראשונה אל קברו של שוע וולקוביץ עם מצלמה, אף אחד מהמשפחה לא ידע שיהיה שם. להפתעתו פגש ליד הקבר תשעה אנשים. "זה מפעים בעיני שהבעל הראשון של ריבי מגיע כבר 34 שנים בכל יום זיכרון לקבר של אח של גרושתו, הוא לא אח שלו ואפילו לא בן דוד שלו. חבר של שוע מהתיכון, מהפנימייה בכפר הירוק, עולה בכל יום כיפור לקבר, וגם לקברים של פולה, יעקב וריבי. אני בכלל לא זוכר מי היה איתי בתיכון ובטח שאני לא חושב לבקר את הקברים של ההורים של אנשים שלמדו איתי. לאזכרה של אבא שלי קורה שפעם בכמה שנים אני לא מגיע. זה מדהים לגלות שבני דודים של שוע מגיעים לקבר כל שנה".

משפחת יופה. יופה, בן 39, נשוי ואב לבת, סיים לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב בשנת 92'. במשך 15 שנה ביים קדימונים לטלוויזיה ורק ב-2003 החל לעבוד על סרטו הראשון, שנקרא "גנבו לי את האוטו". גם סרט זה אפשר לשייך לז'אנר דוקו-דיטקטיב: בעקבות גניבת מכוניתו, פיאט אונו לבנה, יצא יופה לחיפוש חסר תוחלת אחריה. "אני מצולם בו נפגש עם המוסכניק שלי, עם שוטר, ומראיין גנב רכב, ובכל פעם שאני עובר ליד אונו לבנה אני עוצר ומסתכל על לוחית הרישוי". הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה ושודר פעמים רבות בערוץ יס פלוס.

ילדותו עברה עליו בקיבוץ מעוז חיים, שבו נולד אביו עמיר, איש צבא קבע שנהרג ב-77' בתאונת דרכים בדרך לסיני. "במלחמת יום כיפור אבא שלי היה מג"ד ולחם בדיוק באותה גזרה ביום ששוע נהרג בו. הדבר הראשון שעשיתי כשקראתי ב'יזכור' באיזו גזרה הוא נפל, היה לבדוק את רשימת הנופלים של הגדוד של אבי".

הוא נצר למשפחה מפוארת ומתועדת. הסבא-רבא חיים יופה עלה ב-1904 מבלארוס והיה עם א"ד גורדון ממקימי יבנאל. סבו של טל, אורי יופה, היה פעיל מרכזי בהגנה ואחר כך בפלמ"ח. אבי סבו מצד האם היה יוצק הפלדה העברי הראשון, שלמד את המקצוע ממנהיגי הטמפלרים שישבו בשרונה. "יש לנו תיעוד של חמישה דורות אחורה, ויש גם פרטים על הדור השישי", הוא מספר. "תמיד התעניינתי בעבר המשפחתי, אבל העניין האמיתי שלך מתחיל כשכבר אין את מי לשאול".

במשך ארבע שנים הוא עובד על סרט דוקומנטרי על משפחתו שלו, ותוך כדי כך נשאב אל הסרט על משפחת וולקוביץ. "זה כמו נופש בשבילי, בגלל שזו לא המשפחה שלי יותר קל לי מבחינה רגשית להתמודד איתו. זו משפחה מרתקת בעיני, משפחה אנונימית לחלוטין, והיא מייצגת עשרות אלפי עולים אנונימיים כאלה, אנשים שלא היו בעלייה השנייה ושלא נכנסו לדפי הזהב של ההיסטוריה של מדינת ישראל. הדור הזה שלהם, קצת זילזלו בו. האנשים האלה באו ובנו את המדינה, ושילמו את המחיר הנורא מכל - הבן היחיד שלהם מת במלחמה. מגיע לאנשים האלה שהסיפור שלהם יסופר, הם עברו חיים כל כך קשים ואני משוכנע שהם לא התלוננו, ובאו ועבדו והקימו משפחה ושלחו את הבן שלהם לצבא".

בדירה השכורה של יופה ומשפחתו בגבעתיים נמצא מתחת ללוח הזכוכית של שולחן האוכל צילום של בעלי הבית המקוריים, שמתו כבר לפני שנים רבות. "יש לי סקרנות טבעית להיסטוריה של אנשים", הוא מסביר. "אני אוהב תמונות ישנות ואוהב היסטוריה באופן כללי. יש לי משיכה להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אני מאוד בקיא בה למרות שאין ניצולי שואה במשפחה שלי. ההיעלמות של אחרוני הניצולים, זה שעוד מעט לא יהיו אנשים עם מספר על היד, זה מפחיד".

הקופסה. כחודש לאחר השיחה הראשונה עם יופה, הוא הודיע בדואר אלקטרוני: "התעלומה נפתרה".

הנכדה, סיון בן ארי, חששה בתחילה מההת-עסקות של יופה במשפחתה. "אני מרגיש שהעול קשה לה", אמר אז. "ההתמודדות עם החומרים האלה לא נעימה לה במיוחד". רק בפגישתם השלישית היא ניאותה לומר לו כי ברשותה קופסת קרטון ובה צילומים של המשפחה. יופה נפעם לגלות מאות תמונות, שאחדות מהן היו מפולין.

כך גילה כי חלה רוזן נקראה גם חיה ושהיא היתה אחותה של פולה. על גב תמונה אחרת היה כתוב "אמא שלי רבקה". כך פיצח יופה את החידה: פולה היא בתה של רבקה רוזן. אבל המשפחה ביקשה להשאיר את המצבה של פולה כפי שהיא, ולכן דחתה את הצעתו להוסיף את שם האם.

גם לאחר פתרון התעלומה הזאת מטרידות את יופה שאלות נוספות שלא מצא עליהן תשובות. "דרך התמונות גיליתי שלפולה היה אח קטן בשם יעקב, שהיה אמור להיות בן 16 בסוף המלחמה. היא לא מילאה עליו 'דף עד', כך שלכאורה הוא לא מת בשואה. אולי היא לא איתרה את תעודת הפטירה שלו ויכול להיות שהוא הצליח לשרוד אבל איבד את הזהות שלו, התנצר וכבר שינה את השם".

אבל דווקא בת המשפחה שחייה היו הקצרים ביותר אינה נותנת לו מנוח: "אם יש משהו שמציק לי זה שלא מצאתי את השם או את הקבר של הבת הקטנה שלהם, שמתה בנדודים בקווקז, כי מישהי אי שם בזמן ובמרחב נולדה ומתה, נשכחה ונעלמה. אני לא רוצה שלמשפחה הזאת יהיו קצוות לא קשורים, זה חשוב לי, אני לא יודע למה".

סמרקנד. בחודש מארס עלה יופה לשידור בתוכנית "המדור לחיפוש קרובים" של ירון אנוש ברשת ב'. בעקבות זאת התקשרו אליו עשרה אנשים, ששניים מהם סיפקו לו מידע משמעותי, והוא המשיך לצלם את הסרט. "יצרה איתי קשר אחיינית של יעקב, ברכה קילצ'בסקי, יש לה תמונות מפולין וגם מכתבים וגלויות ששלחו פולה ויעקב. כך גיליתי שהם היו בסמרקנד. במכתב אחד יעקב מספר שהתינוקת בת שנה, ויש גם גלויה שפולה כותבת אחרי שהילדה מתה, אבל הם לא כותבים את השם של הבת. לפי התאריכים גיליתי שהיא מתה בגיל שנה וכמה חודשים, פחות ממה שידעתי קודם".

עכשיו מנסה יופה לפתור עוד תעלומה. החודש הוא נסע עם המצלמה שלו לסמרקנד כדי לחפש את שמה של התינוקת, ואת קברה בבית העלמין היהודי.*



טל יופה בתוך מכל האשפה. קצה החוט היה מכתב המודיע למשפחה על נפילתו בקרב של שוע וולקוביץ


קברו של שוע וולקוביץ. לא נשכח גם אחרי 35 שנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו