"אדמה קדושה" - מחזה מאת מוחמד קאסימי בבימוי נולה צ'לטון, תיאטרון החאן בירושלים.

זהו מחזה על כיבוש; על חיי הנכבשים הנאבקים על שרידיו של צלם-אנוש ועל הכובשים שאינם יודעים עוד דבר על טעם הכיבוש. אין בו דבר שלא נגע בו הרס. מציאות שכולה נגע. והוא אחד המחזות היפים ביותר שפגשתי בשנים האחרונות. איך הוא יפה? יצירה גדולה חדשה נותנת משמעות חדשה ליפה.

"מה זה הדם הזה על הארץ?" שואל החייל הכובש, השומר על הרחוב, הנכנס לכל בית.

"זה הדם של ישו", עונה לו אשה בודדה החיה בבית.

"את צוחקת עלי?"

"ישו, זה החתול-רחוב שלי".

זהו המקום היחיד בעולמם של הנכבשים, שבו המלה "ישו" אינה ריקה מכל תוכן. רק החתול הפצוע, שהפחיד חייל שישב בצריח של טנק עד ששבר את רגלו, יכול לשאת את השריד הזה של עולם האמונות. אבל החתול אינו יורשו של ישו. אין בו אף שמץ מן הערך או הכוח שהיה לבן האלוהים. ובכל זאת: דמו נושא עדיין הד אחרון, דק אבל אמיתי, של ישו. החתול, או בני האדם המקיפים אותו ב"אדמה קדושה" אינם יורשים דבר מעולם החיים של המסורת, האמונות והערכים. הם מוכים עד עפר, מנושלים מכל כלי האמונה והאמון, נאחזים בשרידים האחרונים בהחלט של עולם החיים והאהבה, וכשהחוטים האחרונים של העולם הזה נפרמים - גם להם אין עוד חיים.

נולה צ'לטון, בעבודת בימוי חזקה - שהיתה מסוגלת לאחוז בעוצמות הרגש, הגועל, הייאוש, החרון והעדינות שבמחזה הזה, בלי למעוד אל הצעוק ואל המייבב, ובלי להתפתות לציני ולגרוטסקי - העמידה את "אדמה קדושה" כמציאות קרובה, ובעיקר כדיבור אינטימי חי לחלוטין של אנשים האוחזים בכוחות אחרונים בצלם האנוש שלהם. היא, עם הטקסט הנדיר של קאסימי, הפכה את הדיבור על הכיבוש מקלישאה רעיונית למקום אנושי מדויק; פתח למצבי נפש שלא הוגדרו עדיין ואינם מובנים בכלי התיאור השגורים, ובמיוחד בהקשר היהודי-ישראלי שבו הדיבור על השואה חרך את המלים שנועדו למצבי חורבן אחרים והקהה את הרגישות לתוכניהן.

השחקנים יוצרים במשך ההצגה זרם מעמיק והולך של תנועה רגשית ופורשים את הדבר הכה מיוחד למחזה - מצב הכיבוש וההיכבשות כמצב של רגש. השימוש בגוף, מושג ה"דמות" כולו, מקבל כאן משמעות מיוחדת; השחקנים עומדים על הגבול בין סובייקט לסמל אלגורי, בין אדם יחיד לבין דמות בתמונה (קלאסית - עיתונאית), כשבשתי צורות הקיום הללו נשללות מהם זכויותיהם ומוכחש כל סיכוי לרגש כלשהו, ורק בהרפי-עין של המעברים בין ה"תפקידים" מבליח שריד האדם שהיו.

המחזה משתמש באורח מבריק בכמה רמיזות תרבותיות, כמו נוכחותו של ה"אידיוט" בחייו של עיאד האב (בביצועו היוצא-מן-הכלל של אריה צ'רנר). עיאד משאיל את הרומן הדוסטויבסקאי לשכנתו רגע לפני שביתה נהרס על יושביו. הרמיזה מרתקת: החשוב לעיאד אינו סיפור של ישו הארצי, אלא דמויותיהם של רוגוז'ין ונסטסיה פיליפובנה בסצנה שבה שורפת נסטסיה את הכסף ובמשפט של רוגוז'ין: "לפעמים חולמים בעוצמה כזאת עד שנעשים אשמים". הדמויות הללו אינן דומות כלל לאנשים המוכים והעניים שבמחזה ואפילו אינן מהוות עבורם מחוז כיסופים. עיאד מדבר על רוגוז'ין ונסטסיה פיליפובנה כי בסיפור התשוקה הנוראה שביניהם נחשף משהו הדומה לעולמם של הכובשים והנכבשים; התשוקה הקיצונית, המביאה אנשים לשבירת-כלים אובדנית של כל חייהם, היא המישור שממנו ראו פעם בספרות תמונה הדומה לכיבוש - תמונה שבה מתוך הנפש, בכוח התשוקה, עולה ההרס, ה"שאול" מן הדמיון (ה"חלום") אל המציאות.

המחזה ממחיש בעוצמה רבה את ייחודו של ההרס השייך לכיבוש כ"מצב", את חלחולו ההדרגתי, המתפשט, של ה"מצב" אל פינותיהם העדינות ביותר של החיים - המעשיים, הרגשיים, הדתיים והמחשבתיים. הבית, העיר, הנוף, השמים, המחשבות, האלוהים - כולם עוברים תמורה מתוך ההרס. בכולם נבעה "חור".

דמותו של הבן אמין (גם הוא - בביצוע רגיש ונוגע ללב של ויטלי פרידלנד) מביאה דיון מעניין ביותר בנושא השאהידים. המחזה אינו מעלה אותם על נס כלל וכלל. אביו של אמין בוחל במושג הזה ובכל העולם המטפיזי הכרוך בו. ה"מזרחיות" שבו "נמאסת" עליו. מושג הכבוד שבו נראה לו כוזב לא פחות מכבוד הכובשים. אבל האופן שבו מובל הנער אל האפשרות להיות גיבור שאהידי, לא על ידי פיתוי פוליטי כלשהו אלא מתוך סגירת החיים עד חנק, מתוך עוני, עוני במובן הפשוט אבל המקיף הכל, הסוגר בפניו כל דרך ביטוי - משנה את הבנת המושג הזה. השאהידיות נובעת מתוך מצב הכיבוש כתהליך פסיכולוגי מובן ומתבקש כמעט, לא כביטוי פוליטי אמיתי דווקא, אלא כפורקן נפשי ויצרי הכרחי לאדם צעיר שכל דרך למימוש עצמי, מיני ומעשי, נחסמה בפניו.

אי-אפשר שלא להיזכר כאן, נוכח התמונה שבונה מוחמד קאסימי, בשורותיו הנוקבות של אלתרמן ב"שירי מכות מצרים": "לנוס מזה אין דרך. כי באשר נלך תהיה צרועה הדרך. (...) רק אל תשאל מחר. צרועה תקות מחר".

אימן, הבחורה (עירית פשטן בתפקידה הטוב ביותר) ועליה המיילדת, אשתו של עיאד (פלורנס בלוך, גם היא - נפלאה!) בונות עולם בתוך העולם הזה, לא מתוך איזו גבורה שרדנית-חייתית כאמא קוראז' הברכטית, אלא מתוך ערבות נמשכת לערכי האהבה, ואהבת חתול בכלל זה, גם בתוך עולם הכיבוש. כוחן אינו גיבורי יותר משל הגברים, אבל החורבן הפנימי החל בגברים אינו חל בהן. מתוכן ובזיקה אליהן נשמר ערוץ של מגע עם עולם השלום; ערוץ דק וזעיר אבל שריר וקיים.

"אדמה קדושה" של המחזאי האלג'ירי-צרפתי אינו עוסק בישראל ובפלסטינים דווקא, אבל ישראל היא מודל אידיאלי לנושא הזה (כמודל לציור), והלוואי שהיא לא תסב פניה בבהלה מפני המראה הזאת ולא תגייס את ידידתה הקבועה לעת הצרה הזאת - ההתנשאות.

עירית פשטן ויואב היימן ב"אדמה קדושה". ערוץ של מגע עם עולם השלום