נגיעה אחת רכה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

נגיעה אחת רכה

מה שלומה של נורית גלרון בימים אלה? טוב, תודה. רפי עזב את הרדיו, הגדולים עזבו את הפנטהאוס והיא פורחת בסדרת טלוויזיה חדשה, ומקליטה אלבום. גלרון למדה לחיות עם הדיכאונות הקטנים שאחרי ההצלחות הצנועות, להישיר מבט למציאות ולהתמודד עם הקשיים והפגמים שהפכו אותה לצעירה מחושלת בגיל 57

נורית גלרון. יש לי תמיד הילה של עצבות ונוגות, אבל האמת היא שאני גם נורא אוהבת לצחוק ולהצחיק ובהופעות אני די משתוללת

כך נראית נוסחת ארבעת השלבים לאושר בחיי הנישואים של נורית גלרון ורפי רשף: "בתחילת כל זוגיות הכל תמיד נהדר", אומרת גלרון. "אחר כך מתחילה השגרה המתישה. אחר כך מגיע השלב שבו את שואלת את עצמך - זה הכל? עם זה אני צריכה להישאר כל החיים? ואני חושבת שאחרי שמתגברים על זה מגיעים לשלב הכי נפלא. פה אני ורפי נמצאים. ובעניין הזה כמו בכל דבר אחר בחיים הכלל הכי חשוב הוא לא להפסיק להסתכל על עצמך במראה".

וכעת, בשלב הזה, נשכחו כבר השמועות, השאלות על פער הגילים ביניכם.

"אני זוכרת טוב את התחושה שבא לי לרוץ ברחובות ולצעוק 'זה לא נכון' ואת ההבנה שכלום לא ייצא מזה. אני גם זוכרת איך פעם ירון לונדון ריאיין אותי בבית שלו באפקה. הייתי אז מאוד צעירה, בת פחות מ-40, ולונדון הסתכל עלי מקרוב ושאל אותי אם אני עם מייק-אפ. דווקא הייתי בלי. אחר כך הוא אמר לי, את לא מפחדת מזה שאת מבוגרת בחמש שנים מרפי? למה שהוא ירצה אותך? הרגשתי נורא ואיום. בעיקר כי גם ירון נשוי לאשה מבוגרת ממנו והרגשתי כאילו אולי יש לי קרניים ואני לא יודעת על זה".

הפריע לך פעם שרפי צעיר ממך?

"אף פעם לא. קודם כל כי ממילא הוא תמיד המבוגר האחראי מבין שנינו, וחוץ מזה עם הזמן ההבדל בגיל מצטמצם. פתאום כולנו פחות או יותר באותו גיל".

היו לכם משברים?

"היו לי משברים והיו לרפי משברים, אבל אף פעם לא היה לנו משבר כזוג. אצלי זה תמיד האחרי הזה. אחרי שאת עושה הופעה. אחרי שאת מוציאה תקליט. אחרי שאת באיזה פיק היסטרי של יצירה. מין דאון כזה, כמו דיכאון קטן אחר לידה, שלומדים לחיות איתו. יודעים מראש שזה זמני ויעבור. בימים כאלה רפי מרים אותי בחזרה".

דונה אידיאלה של הפרוורים

גלרון תמיד היתה בסביבה, אבל דומה שדווקא הבשלות הזאת, בגיל 57, סייעה לה לאזור אומץ ולחזור אחרי שנים רבות למשחק. החודש עלתה בערוץ yes stars סדרת הדרמה "רביעיית רן", שם מגלמת גלרון את מיקי רן, אם לרביעייה הראשונה שנולדה בארץ. מיקי הקדישה את חייה לילדים ולטיפוח בעל ובית לתפארת רמת השרון, ובגיל דומה לזה של גלרון וכשילדיה כבר בני 32, היא מחפשת תוכן חדש לחייה (בפרקים הבאים היא עתידה בין השאר להתיידד עם הוואגינה שלה ולהתמכר להימורים).

קשה להשוות בין מיקי, דונה אידיאלה מהפרוורים, לגלרון, שמציינת 30 שנות התקשרות עם חברת התקליטים אן-אם-סי, ומעולם לא עמדה בפני הבחירה אמהות או קריירה. ובכל זאת, יש ביניהן כמה קווי דמיון: כמו מיקי, גם גלרון מאוד משפחתית ואמהית, וגם היא קצת חיפשה את עצמה בשנים האחרונות, מה שהוביל אותה בין השאר למסע לאפריקה בחסות יוניצ"ף עם מיה פארו, לפיסול וכן, גם למשחק.

בפעם האחרונה כיכבה על המסך לפני 15 שנה בתפקיד ראשי בסרטו של אורי ברבש, "דרך הנשר", כבוגרת לימודים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אחד ממוריה היה המחזאי והבמאי דני הורוביץ, אביו של הבמאי של "רביעיית רן", יריב הורוביץ.

"לפני שנתיים, אחרי התקליט 'מה שהשמים נותנים' שלא הצליח, החלטתי לעבור לניהולו האישי של אסף דרעי וגם להירשם אצל סוכנת השחקנים פרי כפרי. כשפרי הציעה לי ללכת לאודישן ל'רביעיית רן' חשבתי שיהיה נחמד מאוד לחזור לחוויה הזאת של משחק. מאוד אהבתי את זה אז ומאוד אהבתי את זה עכשיו. לשמחתי, יריב עשה לי אודישן ועוד אודישן ועוד אודישן. הוא מאוד רצה אותי ומאוד עזר לי כל הזמן, נתן לי תחושה בטוחה. הוא במאי נפלא עם ראייה לפרטי-פרטים והוא גם נורא אסתטיקן. כשהיה תלתל לא בסדר, גם אם הרפליקה היתה טובה, צילמנו שוב".

גלרון רואה בסדרה התחלה חדשה: "מאוד אשמח אם יפנו אלי לעשות עוד אודישנים", היא אומרת. "דיברתי על זה עם שוש עטרי, שהספיקה להופיע בתפקיד אורח בסדרה לפני מותה, ועשתה את זה כל כך טוב. כמה חבל עליה. היא דיברה איתי על התחושה שקרה לה ממש נס עם 'הכל דבש', שהיא לא הצליחה להכיל את האושר על זה שהסדרה נפלה עליה פתאום מהשמים. גם לי יש קצת תחושה כזאת לגבי 'רביעיית רן'".

הלוואי שהיה לי פסנתר כילדה

בשישי בערב עומדת גלרון בדופלקס-פנטהאוס הצפון תל-אביבי ונאבקת בהכנת שניצלים משודרגים לבני ביתה: בעלה זה 25 שנה, השדרן והמגיש רפי רשף, ושלושת ילדיה: עומר, בן 24, סטודנט לקולנוע; מיכל בת ה-23, סטודנטית לפסיכולוגיה ואמנויות ונועה בת ה-16, תלמידת תיכון. לפני חודש עברה מיכל מהדירונת הקטנה על הגג לדירה עם שותפים בתל אביב; עומר עזב את הבית לאחר שחזר מטיול גדול אחרי הצבא. מאז הבית קצת גדול לבני הזוג גלרון-רשף.

"כשהגדולים עוד היו בבית היה לנו כל שבוע ערב שקראנו לו 'שיחת משפחה'", אומרת גלרון, "והילדים היו ממש מחכים לזה ומכינים נושאים לשיחה. הקפדנו כל קיץ לנסוע לטייל בחו"ל לבד בלי חברים כדי להדק את הקשרים המשפחתיים. זה עשה דברים נורא טובים ויש בינינו משהו מאוד פתוח. בכל מה שקשור ליחסים שלי עם הילדים אני מאושרת".

מה הרגשת כשהם עזבו את הבית?

"היה לי קצת מוזר. כשמיכלי עזבה ממש הרגשנו שאנחנו מתחילים להזדקן ושבאמת הגוזלים יוצאים מהקן. רק גוזל אחד נשאר כאן. ההרגשה אמביוולנטית - מצד אחד שמחתי על העצמאות שלהם, אני זוכרת את עצמי שוכרת דירה ואת השמחה על חיי העצמאיים. מצד שני פתאום הבנתי שאנחנו משנים פאזה".

את חוששת לרגע שבו תזדקקי להם יותר משהם לך?

"אני מקווה שזה לא יקרה. זה קרה לי עם ההורים שלי".

גלרון זוכרת היטב את השנים הראשונות האלה, שהביאו איתן את חרדות האמהות. "כשעומר נולד הרגשתי שאני מושיטה יד אחת אליו למטה ויד אחת למעלה למקום שבו היתה אמורה להיות אמא שלי, ואין מי שיחזיק לי את היד. כתבתי על זה את השיר הראשון שכתבתי מעודי, 'קשר השתיקה'. כתבתי שם - 'מה גבוהים החיים מזווית מבטך, ידך הקטנה בידי, אתה בוודאי בטוח שאני כל כך חזקה, אתה לא תראה את ידי האחרת, מחפשת את ידה של אמי, כי זהו קשר השתיקה'. אבל מהר מאוד התאהבתי בעניין של להיות אמא, וצריך לזכור שיש לילדים שלי אבא נפלא, שהוא אלוף ההקשבה וגם אבא שגדל אצל הורים נהדרים. לשמחתי היה לנו מספיק כסף ויכולתי בכל תקופה בחיי להחליט כמה אני רוצה להיות בבית וכמה אני רוצה להופיע. לא נאלצתי להישאב לגמרי לתוך האמהות, כמו הדמות שאני משחקת בסדרה".

דומה שיש פער גדול בין הפנטהאוס המרווח של גלרון-רשף לדירת הפועלים של הוריה בשכונת נוה עמל בהרצליה, שבה גדלו גלרון ואחותה הגדולה איטה גלוזמן. האב, משה קלימבורד, היה קופאי בסופרמרקט, והאם, לאה סיטין, ויתרה על קריירה מצליחה של זמרת במצוות בעלה שעמו גם היתה לה מחלוקת פוליטית: "הוא העריץ את בגין והיא היתה מפ"מניקית וכמו על כל דבר הם רבו גם על זה".

סיטין היתה סולנית להקת הבריגדה והראשונה ששרה את הלהיט "עץ הרימון נתן ריחו". כמו גלרון בבגרותה היא אהבה מאוד את אלה פיצג'רלד ובילי הולידיי, אבל לא היה באפשרותה לקנות לבנותיה המוסיקליות פסנתר. איטה ובעקבותיה נורית נשלחו ללמוד נגינה באקורדיון. "שנאתי את האקורדיון נורא, בעיקר בגלל שאחותי שהיתה גדולה ממני בארבע שנים ניגנה הרבה יותר טוב ממני. היום היא מורה לריתמיקה. אני חושבת שהחיים שלי היו אחרים לגמרי לו היה בבית שלי פסנתר".

שונים באיזה אופן?

"יכול להיות שהייתי מרגישה מספיק מוסיקלית כדי להלחין בעצמי. אבל בעצם אולי לא, אני יותר מדי עצלנית. יכול להיות שהייתי ממש שרה ג'אז כי בשביל ג'אז צריך לאלתר. אני שרה קרוב לג'אז ואני מאוד אוהבת את זה גם מבחינה טכנית ומבחינת הקצב, אבל אני לא זמרת ג'אז".

אמא שלך רצתה שתהיי זמרת?

"אני מתארת לעצמי שהיא היתה שמחה לו היתה יודעת שהפכתי לכזו, אבל היא לא הספיקה. היא התחילה להיות חולה כשהייתי בת 18, כתוצאה מטיפול של מרפא אליל בשם בייגלמאכר שעשה לה קנאק לא נכון בצוואר. היא מתה כשהייתי בת 22. כשאני חושבת עליה אני זוכרת בעיקר את החזה שלה ואת הלחי שלי נשענת על החזה שלה באוטובוס כשהיא לוקחת אותי לקרובים בחיפה. אבא שלי איבד בשואה אשה וילד. הוא היה חייל בצבא של אנדרס והשאיר אחריו אשה בהריון. סבא שלי היה החזן בבית הכנסת והוא קרא לכולם פנימה. אבל אז באו והרגו אותם. אבא שלי ברח והגיע לארץ לרמת הכובש, שם הסתתר עם קבוצת עריקים במשך כמה חודשים. אמא שלי עלתה ארצה לפני השואה והתגייסה לבריגדה והיתה פייטרית. היא היתה גרושה כשאבי הכיר אותה בתל אביב. הוא לא אהב את זה שהיא זמרת והפך אותה לאשה מאוד מתוסכלת שנאלצה לוותר על הצעות שקיבלה מ'המטאטא' וה'לי-לה-לו'. לא הייתי קרובה אליה כי בגיל ההתבגרות הייתי במרד גדול וכשהתחלתי להתקרב אליה היא כבר היתה חולה וחסרת ישע".

ואיזה קשר היה לך עם אבא שלך?

"לא היה לי כל כך קשר איתו. יש רגע אחד שאני זוכרת, שהייתי חולה וכבר גדולה כי גרתי מחוץ לבית, והוא בא לבקר אותי בדירה השכורה שלי וישב וסיפר לי על השלג באוקראינה, איפה שגדל. שאלתי את עצמי - מה, אבא שלי בכלל הבחין בזה שהיה שלג? הוא היה אדם כל כך קשה-יום, ועבודה, ולחץ ומתח, שאף פעם לא ישבתי ודיברתי איתו על משהו מבחינת חיים או תפיסת עולם. לא היה לנו שום קשר כזה".

יש הבדל בין ההורות שלך ושל רפי להורות של הורייך?

"הבדל תהומי. לילדים שלי יש אבא הכי שונה שאפשר לתאר מהאבא שהיה לי. אני גם הייתי הרבה יותר עם הילדים משיכלה להרשות לעצמה אמא שלי. שניהם היו קשי יום ממש ועבדו בלי סוף. אני חושבת שמכיוון שבניגוד להורים שלנו אנחנו לא שינינו תרבות ולא שינינו ארץ ולא שינינו שפה, פער הדורות הצטמצם מאוד".

יש אבולוציה באמהות שלך, ככל שהילדים גדלים?

"אנחנו הרבה יותר בגובה העיניים עכשיו. אני לא רוצה להגיד חברים טובים, כי זה נשמע מתקתק, וגם כי כולנו זוכרים מי ההורים ומי הילדים. אבל אנחנו שווי מעמד. הכלל של להסתכל במראה ולא להתחמק ממה שאני רואה שם כולל גם את הבעיות עם הילדים. כשיש, אני מרגישה צורך לפתור אותן. אותו דבר לגבי הבעיות בקריירה והבעיות עם רפי - הכי חשוב זה לא להתעלם".

זך אחד לפחות

בשבוע שעבר הוציאה גלרון לרדיו סינגל חדש, "עייפתי", ראשון מאלבום המוקדש כולו לשירי נתן זך בלחניו של אילן וירצברג. זה התקליט השני של גלרון שמוקדש לשיריו של זך. הראשון, "שירים באמצע הלילה" מ-81', מכיל שירים שהפכו לקלאסיקה של כל הזמנים כמו "כי האדם עץ השדה" ו"כשצילצלת רעד קולך". מאז, בכל תקליט שלה יש לפחות שיר אחד של זך. "לו הייתי משורר, הייתי נתן זך", היא אומרת.

היא גילתה אותו בתיכון. "הייתי נערה שקוראת שירים ועל יד המיטה היו זך וגולדברג ואלתרמן ודליה רביקוביץ ויונה וולך. היה לי מורה נפלא לספרות ואמא שלי, שהיתה לה עברית נפלאה ומושלמת, תמיד טיפטפה לי שבשירים המלים הן הדבר הכי חשוב".

בניגוד למלות השיר האחרון שלה, גלרון אומרת שהיא רחוקה מלהיות עייפה. "ממש להפך. את ממש תופסת אותי בתקופה הכי אנרגטית בשנים האחרונות. גם הסדרה, גם ההופעות ואפילו הפיסול. אני ממש בתקופת עשייה. הקטע של 'עייפתי' הוא קטע של כולנו בכל גיל ובכל דור. יש הקטע שאתה מתעייף ממשהו. מלרוץ, מהעבודה, מלחפש הצלחה, מלהכאיב, מלכאוב, מלאכול, מלרעוב".

וממה בכל זאת עייפת?

"היום מכלום. חוץ מרוע ומאלימות. מחוסר ראיית האור בקצה המנהרה בחיים שלנו פה. עייפתי מטיפשות ומכל החולאים שיש בחברה".

יותר מהעייפות שלה, היה זה רשף ש"פשוט היה נרדם על השולחן בערב אחרי שהוא היה הולך בבוקר מוקדם לרדיו וממשיך משם בלי הפסקה לערוץ 10". בחודש שעבר, בגיל 52, קם ועזב את תוכנית הבוקר של גלי צה"ל. גלרון, מצדה, קמה ונסעה לרפובליקה של מרכז אפריקה, למסע יחסי ציבור ב"עולם השלישי של העולם השלישי" כהגדרתה, בשליחות ישראייד ויוניצ"ף. "אז רפי עזב את גל"צ ואני נסעתי למרכז אפריקה, כך חגגנו יובל לנישואינו", היא צוחקת היום. למעלה מ-25 שנה עברו מאז חטף רשף בלק-אאוט בשידור חי, כשהתבקש לראיין את מי שהיתה כבר אז זמרת מפורסמת.

את קומת הסלון-מטבח-הורים בביתם מקשטים פסליה של גלרון, בעיקר דמויות של נשים. שניים מהם דיוקנאות עצמיים: אחד מתמצת את הפנים שלה לפה פעור ותלתלים (המורה שלה לפיסול אמרה לה להתחיל בפורטרט עצמי, וגלרון, באופן טבעי לגמרי למי שכל חייה שרה, אומרת "אז ברור שהתחלתי מהפה"). בשני היא רצינית ומהורהרת: "יש לי תמיד הילה של עצבות ונוגות, אבל האמת היא שאני גם נורא אוהבת לצחוק ולהצחיק ובהופעות שלי אני די משתוללת".

לפיסול הגיעה לפני שנתיים בעקבות כישלון התקליט הקודם. "חיפשתי משהו חדש לעשות עם עצמי וראיתי למטה פתק על שיעורי פיסול אצל איווי פוליג. מכיוון שהכרתי אותה לפני שנים הרמתי לה טלפון. לפני זה בכלל לא ידעתי שאני יודעת לפסל וגם אף פעם לא ציירתי. היא אמרה לי, בואי תנסי. אני כל כך אוהבת את זה. ימי ראשון שבהם יש לי שיעורי פיסול הם ימים נהדרים בשבילי. אבל תערוכה אני בחיים לא אעשה. אני מתארת לעצמי שלו הייתי חושבת שאני מפסלת כמו שאני שרה, הייתי עושה תערוכה.

"לפני עשר או 15 שנה, באחת העצירות שאני עושה מדי פעם כדי לשאול את עצמי מה צריך לשנות בחיים, הלכתי למכון להכוונה מקצועית. המסקנה הראשונה שהבדיקה העלתה זה שאני בפתולוגיה שלי זמרת והזמרה שלי היא גם צורך שלי וגם משהו טיפולי לאנשים ששומעים. אז חזרתי לשיר. בעצם קיבלתי גושפנקה לשיר כי מתברר שזה לא סתם אגואיסטי מצדי אלא שככה אני גם עוזרת לעולם".

עם הגר בן אשר, המגלמת את בתה גלי ב"רביעיית רן". שמחה לחזור למשחק / צילום: ורד אדיר

לא בנויה למלחמות

על האידיליה בבית גלרון-רשף העיבו שני אירועים שהותירו חותם טראומטי: אחייניתה של גלרון, ליהי גלוזמן, היתה מעורבת בפרשת רצח הצעיר אסף שטיירמן ב-96', והפכה לעדת מדינה. השני זכה לסיקור נרחב שלא היה זוכה לו לולא היה מדובר בבניין שהזוג רשף-גלרון גר בו: מותו בתאונה ב-2005 של טכנאי מזגנים שנפל מהקומה העליונה. על שניהם היא לא מדברת.

השניים מתרחקים ממדורי הרכילות, אנשים של בית. "אנחנו לא מבלים. אנחנו מזמינים חברים, או הולכים אליהם, ולפעמים הולכים לבתי קפה", היא אומרת. גלרון משכימה קום כדי לשלוח את נועה לבית הספר, וכשלא חם מדי פותחת את יומה בצעידה על שפת הים, לפעמים בפילאטיס. לפעמים יש לה הופעות, לפעמים היא עובדת על תקליט. "אין לי בכלל סדר יום ואף פעם לא היה לי. לזמרים אין סדר יום. מכיוון שאני גם לא חייבת להופיע המון כדי להתקיים אני גם לא לחוצה ממש".

ב"אחרינו המבול", שיר שלך שנאסר להשמעה בגל"צ, מחית נגד הנהנתנות התל-אביבית. את מרגישה אשמה על כל החיים השבעים, הבורגניים שלך?

"לא. את מה שיש לנו רפי ואני עשינו בעשרים אצבעותינו. בהתחלה, כשרפי הכיר אותי, חשבתי שאני היותר עשירה מבין שנינו. כבר הרווחתי כסף ואני זוכרת את התחושה השמחה וגם המאוד עצובה שהיתה לי כשהבנתי פתאום שאני מרוויחה הרבה יותר כסף מאבא שלי שעבד כמו חמור כל חייו. רפי אמנם בא ממשפחה מבוססת מאוד, אבל תמיד חי רק על חשבון עצמו וגם אנחנו חיים על חשבון עצמנו. כיום כמובן שרפי אחראי הרבה יותר ממני לרווחה הכלכלית.

"חוץ מזה כל הדברים מנקרי העיניים הם ממילא לא הטעם שלנו. אני שמחה שיש לנו כסף להיות במלון נוח כשאנחנו נוסעים לחו"ל ואני שמחה שיש לנו יכולת לאפשר לילדים להתלבט קצת מה ללמוד ומה לעשות. לי לא היתה הפריווילגיה הזאת, לא היה כסף בבית. אני למדתי על מלגה ועד שלא הוצאתי את התקליט הראשון והייתי בטוחה שאוכל להתפרנס גם המשכתי ללמוד באוניברסיטה ולשיר בהצגות תיאטרון הנוער של אורנה פורת. כיום אני לא צריכה לחסוך ונעים שאין לי אוברדראפט בבנק, אבל אני בכלל לא בזבזנית".

את "אחרינו המבול" היא מגדירה היום כלא אקטואלי. "כשכתבתי אותו ב-89' זה היה כשרפי ואני היינו תקועים בפקק אימתני בחצות וחצי ביום חמישי בתל אביב. בתל אביב יש פקקים של מבלים ובאותו זמן ברדיו שמענו על דברים איומים שקורים בשטחים. זה מה שהדליק אותי לכתוב את השיר שמוחה על הניתוק בין מדינת תל אביב שכולה היתה אז נהנתנות לבין מה שקורה באמת. היום כולם, בלי יוצא מן הכלל, בתל אביב כמו בכל מקום בארץ, מחפשים פתרון".

ואת לא מרגישה שאת עומדת מנגד? הקול שלך לא ממש נשמע בהפגנות או באירועים פוליטיים.

"אני לא בנויה למלחמות כאלו, אבל מאוד מרוצה מכך שבגילי ובגלל המעמד המסוים שלי אני יכולה לרתום את מה שנקרא 'סלבריטאות' כדי לעזור בעניינים הומניטריים. הלכתי פעם אחת לראות את הפליטים מדרפור במקלט בתחנה המרכזית. יש לי חברות במחסום ווטש ואני מעריצה אותן - אבל אני לא בנויה למלחמות".

מעבר לנסיעה החד-פעמית לאפריקה, הוקם ביוזמתה של גלרון בשיתוף אקי"ם והחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, תיאטרון משותף, שבו מחצית מהשחקנים הם מבוגרים מוגבלים והמחצית השנייה סטודנטים לתיאטרון. ביחד הם מעלים הצגה לילדים.

"לא חשבתי על זה כשבחרתי באקי"ם, אבל מיד אחר כך הבנתי מה עשיתי. בכל ילדותי אמא שלי היתה מטפלת במוסד הפרטי 'לבצלר' לילדים מפגרים שבהרצליה. היא עבדה מהצהריים ועד הערב, בשעות שכבר הייתי בבית. תמיד היתה לי תחושה אמביוולנטית כלפי העבודה הזאת, שהיא מקדישה לילדים האלה יותר ממה שהיא מקדישה לי. זה יצא חזק מאוד בתקופת המרד שלי, כאילו בתחושה האשמתי אותה. אני זוכרת שב-67' היה טיול לירושלים לעובדי המוסד וילדיהם. אמא שלי החליטה לקחת בנוסף לי גם עוד ילדה אחת שהיא אהבה במיוחד מהמוגבלים. אף אחד אחר לא הביא ילדים לא שלו, וזה היה טראומטי בשבילי. פתאום מצאתי את עצמי פעילה באקי"ם והבנתי שאני ממשיכה באיזשהו מקום את הקשר עם אמא שלי".

התלתלים של יהודית

את התקליט הראשון שלה, "נורית גלרון", הוציאה לפני 30 שנה בדיוק. מאז הוציאה 17 תקליטים ומכרה כ-250 אלף עותקים. המצליח מכולם היה "משהו בלבבה" מ-86', שהפך לתקליט פלטינה. השנים לא ניכרות בקולה. "עד היום אני יכולה לשיר את כל השירים באותם סולמות ששרתי פעם, לשמחתי".

בראשית דרכה הופיעה בעיקר בקיבוצים ביחד עם יעל גרמן (מלחינה ומלווה שעבדה איתה). השתיים שרו אז גרסאות כיסוי לשירים של הזמרת הנערצת עליה עד היום - חוה אלברשטיין. "חוה לא מבוגרת ממני בהרבה, אבל היא התחילה לשיר מאוד צעירה ולכן אני יכולה לומר שהערצתי אותה מילדות". מהר מאוד גילה אותה המפיק אשר ביטנסקי, שעמו הקליטה את התקליט הראשון.

עד היום, היא מספרת, אנשים מתבלבלים בינה לבין יהודית רביץ. אולי בגלל התלתלים ואולי משום שהשתיים - המיודדות ממש מתחילת דרכן - התפרסמו בערך באותה תקופה. בערוץ 33 עדיין משדרים מדי פעם אותו סרטון בלתי נשכח, שבו רואים את גלרון, רביץ ויוני רכטר שרים בשחור-לבן את "עטור מצחך".

"היה גם משהו דומה בשירה שלנו. שתינו שרנו מאוד אינטימי. המלים שלנו לא היו לאומיות. שרנו מהחיים, מהיומיום, שרנו קרוב למיקרופון. יש לנו צבע דומה מאוד בריינג' ושתינו מבינות טקסט אותו דבר. הכרנו כשהיינו שתינו עם אורי שבח בתוכנית של דובי לנץ, אולפן מס' 1 בגל"צ. כל אחת הקליטה שלושה שירים".

אולי היו אלו הבחירות של רביץ וגלרון, שהובילו את הראשונה לקהלים הגדולים של קיסריה, ואת גלרון להופעות במקומות קטנים. "אף פעם לא היתה לי הופעה לבד בקיסריה, אבל הופעתי פעם שם עם יהודית", היא אומרת.

זה לא מעורר בך קנאה?

"לא. יותר מתאימים לי מקומות קטנים".

את לא מרגישה שבכך שאת לא מלחינה וגם כמעט לא כותבת לעצמך את המלים ולא מפיקה לזמרים אחרים, כפי שעושה רביץ, את מחמיצה משהו מהקריירה שלך? אולי זה יוצר תחושה שאת עומדת בצלה?

"קודם כל זה כבוד גדול לעמוד בצלה, אם כי זה קצת נשמע מגוחך. אם כבר 30 שנה אני מופיעה ומוציאה תקליטים זה לא מוגזם לומר שאני בצל? לגבי כתיבה, אני יכולה למצוא שירים כתובים של משוררים ולהתחבר אליהם כאילו אני כתבתי אותם, כך אני בוחרת מה לשיר, ואני לא מרגישה מספיק מוסיקאית כדי לכתוב. יש גם יתרון לכך שאני רק מבצעת - אני יכולה לגעת בכל סגנון שאני רוצה. הסתובבתי פעם בשדות הג'אז ואחר כך ברוקנרול, והיום אני ברוקנרול הרך. אני יכולה לשיר כל מה שאני אוהבת כשהאינטרפרטציה שלי לכל התחנות שעברתי היא תמיד אני. אני זו האינטרפרטציה".

את מרגישה שאת עדיין רלוונטית?

"אני שמחה לגלות שנוסף לי גם דור חדש של קהל. לפעמים אלה צעירים שבאים עם ההורים, אבל בהופעות שלי אני גם רואה צעירים שבאים לבד".

די אדישה לפופ

דקות לאחר שהושמע "עייפתי" לראשונה, בעודנו יושבות בבית קפה בנמל תל אביב, קיבלה גלרון מסרון מרגש במיוחד מאהרון גבע, בנו של דודו גבע, שהיה חבר טוב שלה ושל רשף. גבע כתב שהדיסק חזק ומרגש מאוד. באותו יום התקשר נתן זך - הידוע כאיש שלא קל לרצות - כדי להחמיא לגלרון על הביצוע. בהופעה האחרונה שלה במועדון "זאפה" בתל אביב הצטרפה אליה בתה מיכל באחד השירים. "בכל הופעה אנשים מבקשים ממני שירים, והפעם ביקשו ממני את 'בוא וחבק אותי'. מיכל שלי היתה בקהל והזמנתי אותה לשיר. היא שרה נהדר. מבחינת העוצמה הקול שלה דומה לשלי, אבל לא במנעד".

איזה סוג של זמרים את מעריכה?

"אלה שאני מאמינה להם. יהודית רביץ. אריק איינשטיין, שלום חנוך ושלומי שבן. אני בטוחה ששכחתי עכשיו זמרים מצוינים אחרים, וכמובן שאני עדיין אוהבת מאוד את חוה אלברשטיין וגם את רונה קינן ושילה פרבר".

למה את מאמינה?

"לטקסטים, למנגינה, להתכוונות. אני לא מרגישה שיש שם פוזות".

את אוהבת את נינט ואת כל תוצרי "כוכב נולד"?

"כל היחס שלי לפופ די אדיש. אני לא מתרגשת מזה אבל לפעמים אני יכולה מאוד להתפעם מהעטיפה של המופע, של כל ההוויה הזאת. לפעמים אני גם יכולה מאוד להידחות".

מה את רואה בדימוי שמשתקף מהמראה? יש חששות מהגיל?

"אני אף פעם לא אהיה שלמה עם עצמי ויש לי רושם שאני לא מחבבת אנשים שלגמרי שלמים עם עצמם. אבל מה שחשוב זה שאני מסתכלת, שאני רואה את הפגמים, לא מזיזה הצדה דברים שלא נוחים לי בכל התחומים של החיים. ואני גם בכלל לא מרגישה זקנה. אף אחד היום לא זקן בגיל 57".

את משלימה באלגנטיות עם השנים שחולפות?

"לא. אבל אני גם לא ממש מפחדת מזה. בינתיים אני גם מסתדרת עם הצורה שלי, אולי כי אני כבר לא רואה כל כך טוב. הגוף, טפו, טפו, טפו, עדיין לא בוגד בי. לנשמה ההתבגרות עושה רק טוב וגם המקצוע הזה שלי שמלווה אותי כל כך הרבה שנים נכנס אצלי לפרופורציות. פחות אכפת לי מה יכתבו בטוקבקים ואם הקהל יאהב את התקליט. החשוב הוא שאני עושה. אני נורא אוהבת לשיר, אני שמחה מאוד שהקול שלי לא נהרס, אני נורא אסירת תודה שאני יכולה לעשות את זה. אני מקווה שלא אהיה פתטית. כשהייתי בת 40 חברה אחת אמרה לי שתלתלים אחרי גיל 40 זה פתטי. כמו שאת רואה זה לא ממש השפיע עלי".*



עם רפי רשף. הוא המבוגר האחראי


גלרון (משמאל) עם יהודית רביץ, '88. הלכה איתה לקיסריה

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 מיצטער לא אהב את הכל שלה. רוני
  • 03:40
  • 07.01.14

מיצטער לא אהב את הכל שלה.