כשהייתי ילדה קראו ללילה הלבן יום העצמאות והרעיון היה שאסור ללכת לישון לפני "אור הבוקר", ממש הפיכת סדרי עולם. להישאר ערים כל הלילה זה כיף גדול כשילדים. כשצעירים מודיעים ש"לא ישנתי כל הלילה", התגובה המיידית היא התפעלות מעורבת בקנאה משום שסביר להניח שמדובר אם לא בהתאהבות לפחות בחיי מין מגוונים של רווקים. אפשר להסיק שהפכת לאדם מבוגר וחסר חיים בעיני הסובבים אותך כשהתגובה המיידית להכרזה ש"לא ישנתי הרבה הלילה" היא אהדה או התעלמות. מבוגרים הלוא אמורים לסבול מנדודי שינה.

נדודי שינה כמו חוסר תיאבון הם עדות למזג עדין. שנים אני מחכה לרגע שבו אסבול מאחת מהתופעות האלו, אך לשווא. מדובר בטעות גנטית, כנראה. אמא שלי לעדותה מעודה לא טעמה כזית, משום שהיתה עסוקה מדי בהקרבה עצמית, ואף על פי כן גם במותה עדיין סבלה מעודף משקל מרשים. ומעולם גם לא עצמה עין במשך הלילה מחמת הדאגה שהסבה לה בתה, כמובן, ומשום שרצתה סוף-סוף לראות אותה "מסודרת", אבל דווקא נהגה להירדם בכורסה או ליד שולחן האוכל בדיוק כשנדרשה לתת תשובה לשאלה קשה או כשהפרק בסדרת הטלוויזיה הגיע לשיאו הדרמטי.

אפשר היה לחשוב שהמוני תושבי לב תל אביב שעברו את ה-50 יעלצו ויעלוזו לשמע "הלילה הלבן" שאירגנה עיריית תל אביב ברחובות העיר בשבוע שעבר. הנה מתאפשרת להם פעילות תרבותית בשעות שבהן הם אמורים לספור כבשים או אכזבות כדי להפיל תנומה על עצמם. ציפיתי לפגוש רבים מהם בשדרות בן גוריון ונורדאו, על שפת הים או לפחות בגלריות הפתוחות בבן יהודה שטראסה, אבל בטיול החצות נקרו על דרכי ועל דרכה של כלבתי שושנה רק צעירים וירושלמים.

הירושלמים שאלו אותי איפה הים, איפה אפשר למצוא חנות גלידה בלי תור, איפה המוזיאון ואם אפשר להגיע לשדרות רוטשילד ברגל. הצעירים אמרו לשושנה "איזה כלב יפה", והיא מצדה נמלכה בדעתה ולא השתינה על אחד מהפסלים האנושיים בשדרה. באותו זמן ממש הזקנים שמתגוררים בבניין הסמוך לשלי (שניהם דמויות עבר בוהמייניות ידועות מחבורת "כסית") ניסו להזעיק משטרה בתלונה על שכניהם שערכו מסיבת ריקודים וחתונה מאולתרת על הגג מולם.

את הביקור היחיד שלי במוזיאון הלובר בפאריס ערכתי בעיצומו של לילה לבן. בלילה לבן אחר עליתי על מגדל אייפל והפלגתי בספינת תיירים לאורך הסיין. פעם, לפני שהפוליטיקאים והחרדים גמרו את העיר, ביקור לפנות בוקר יום שישי במאפיית "אביחיל" או אצל מוכר הבייגלה בשער יפו או אצל מוכרי האבטיחים או הסחלב בעיר המזרחית היה הופך את הלילות בירושלים ללבנים. אבל אז שרפו את המאפייה והביקור בעיר המזרחית הפך למסוכן ולירושלים נשארו רק לילות לבנים מסוג אחר. לילות שבהם הקול היחיד הנשמע ברחובות הוא קולם של המוני אנשים מדברים, כי בלילות הלבנים של ירושלים אין אפילו פיצוצייה אחת פתוחה, כל בתי העסק והעינוגים סגורים ומוגפי תריסים. רק תאורת רחוב קלושה מאירה את המוני בית ישראל העומדים ברחובות בחולצות לבנות ומשוחחים זה עם זה כדי להשכיח מעצמם את עינויי צום יום כיפור או תשעה באב. לילות לבנים לדתיים בלבד.

אז אמנם לחילונים בירושלים אין לילה לבן, אבל בכל שנה יש להם עשרה ימים של חסד. תל-אביבים הממלאים את העיר באותם ימים לא שואלים אותם וגם לא איפה הכותל או יד ושם, אבל כן מתעניינים בשאלות כמו איפה יש מסעדה טובה שפתוחה בשבת. הישר מהלילה הלבן בתל אביב, בצהרי יום שישי, נסעתי לירושלים לחגיגות המקדימות את החגיגה הירושלמית הגדולה מכולם - פסטיבל הקולנוע. בכל שנה, בסוף השבוע שלפני תחילת הפסטיבל, נערכות בסינמטק הקרנות מוקדמות לעיתונאים של כמה מהטובים בסרטי הפסטיבל (מסוג האירועים שבגינם כדאי להיות עיתונאי, למרות המשכורת והטוקבקיסטים).

ראינו סרטים מצוינים, בפרט הסרט הדוקומנטרי המהמם (במובן המקורי של המלה) "שגרה מבצעית", שביים גדול הדוקומנטריסטים ארול מוריס ומתאר את מעללי הסוהרים האמריקאים בכלא אל-גרייב בעיראק. בשעה שלפני תחילת ההקרנות היתה אמורה להתקיים מתחת לגשר המיתרים "הפגנת ענק של חילונים" במחאה על הכפייה הדתית באירועי חנוכת הגשר ועל אווירת הטליבאן שעיריית ירושלים מנסה להשכין בהצלחה מרשימה בעיר. חלפנו על פני המפגינים וציינו לעצמנו בצער שמדובר בכמה עשרות בלבד. "ייתכן שמדובר בקונספירציה של הדתיים, ושהרעיון של ההפגנה היה לרכז את כל החילונים כדי לספור אותם", העיר הטרמפיסט שנסע איתנו לירושלים במיוחד להפגנה.

לידיעת מי שרצו או לא רצו לבצע ספירת מלאי, חילונים נוספים ניצפו בקרב העוברים ושבים ברחובות רחביה והמושבה הגרמנית בואכה הסינמטק. בין התל-אביבים הרבים הסתובבו גם ירושלמים, בהם עיתונאים ומנהלי מוסדות תרבות, שעדיין לא ברחו מהעיר. אין שום פסטיבל בארץ המתקרב באיכותו, ברמתו וביוקרתו הבינלאומית לזה המתקיים בירושלים. אם מוסיפים לזה את מזג האוויר בעיר המגיע לשיא מצוינותו בדיוק בעונה זו של השנה כשהוא מספק ערבים נטולי לחות ועתירי רוחות קלילות ונעימות, את ההקרנות לאור ירח שיהיו פתוחות לכל ואת מופעי המוסיקה באתרי הפסטיבל - מבינים מדוע דווקא ירושלים היא המקום שבו כדאי לא לעצום עין במשך עשרת הימים והלילות הקרובים. ובהזדמנות זו, כשאנחנו עולים לשם, אולי בכל זאת נתאסף כולנו לאיזו הפגנה מתחת לגשר?