האמת שהכל היה מוכן לפתיח הספרותי ההולם. אחרי ככלות הכל חוגג יעקב בוצ'ן, הסופר בן ה-62, את יציאת ספרו ה-12, "פנטזיה לבנטינית" (ספריית פועלים), רומן רחב יריעה המתרחש בישראל לאורך המאה ה-20. אלא שאז שלף בוצ'ן ג'וקר וטרף את הקלפים. כל חייו עבד בעבודות שונות ומשונות כדי להתפרנס, סיפר, ובשנים האחרונות מצא לו עיסוק מכניס חדש: גילוח כרבולות של תרנגולים.

זו לא מטאפורה. העיסוק הביזארי, שנעשה בחדרי חדרים ומכניס לו כמה מאות שקלים לכרבולת, מעניק לכת המקומית הנסתרת של אספני כרבולות תרנגולים סיפוק פטישיסטי. מדובר באנשים אמידים בדרך כלל, הוא מספר, שמתביישים בסטייה הקטנה שלהם שאינה בת כיבוש.

איפה מציגים האספנים את האוסף הזה?

"הם לא מציגים אותו. הם מתביישים במאניה הזאת ומסתירים אותה. זה כנראה נותן איזשהו סיפוק לגבריות. הם מתנאים בכרבולות כמו שהקאובויז במערב הפרוע היו מנקבים חורים בחגורה על כל מי שהרגו. חשוב להם יופיה של הכרבולת, עומק הגוון שלה ומספר השיניים. יש כרבולות בשני צבעים, יש כחולות, סגולות, צהובות, לבנות וכמובן האדומות הקלאסיות".

אספני כרבולות, לפי בוצ'ן, הם אנשים שילכו מקצה ארץ עד קצה כדי להשיג כרבולת מיוחדת שעוד אין לאיש. הכרבולות מוחזקות בקופסאות זכוכית, בחומר מיוחד שמשמר אותן לאורך שנים. הוא עצמו לא מכיר אישית את האספנים ועובד מול דילר שמתווך בינם לבינו.

מסכן התרנגול.

"זה לא כואב לו. מאלחשים את המקום בחומר הרדמה ומסירים את הכרבולת בסכין מיוחד. מי שיודע את הטכניקה - יש שלושה או ארבעה אנשים שעוסקים בזה בארץ - עושה את זה מהר מאוד ובצורה כזאת שזה כמעט לא מדמם. הסבל של התרנגול רחוק מאוד ממה שעושים לאווזים כשמפטמים אותם. את זה בחיים לא הייתי מסכים לעשות. חוץ מזה שהכרבולת היא חומר סחוסי שצומח מחדש".

למה לי פוליטיקה

אי אפשר לנחש שזה מה שבוצ'ן עושה בעשר אצבעותיו, ממש כשם שקשה לנחש שהוא אדם שאינו מהסס לחצות גבולות. דמותו החנונית - פניו הילדותיים, חיוכו הדק והנבוך משהו, הרמת הגבה האגבית - מסתירה היטב את הסערות המתחוללות בנפשו.

אלו הן סערות עצומות, פראיות וחסרות מעצורים, כפי שכל קוראי "פנטזיה לבנטינית" יגלו על נקלה. שנתיים אהב מיכאל לב, גיבור הספר, את מונה מדאן, עד שנעלמה יום אחד בדרך מסתורית ולא השאירה עקבות. 40 שנה, לא פחות, חי מיכאל בצל אהבתו השורפת, לא מרפה ולא מניח, לא חווה לא יום ולא לילה שבהם אינו שוקע במחשבות ערגה ותשוקה על אהובתו. סופו של הרומן מפיח תקווה באוהבים רחוקים החולמים להתאחד יום אחד, ואולי, בסתר לבם, שוב להיפרד.

חלק מהאש הפנימית הנסתרת של בוצ'ן, נשוי ואב לשלושה, מתבטא בסלידתו העמוקה מחשיפה. רק אמונה עמוקה במלים יכולה היתה להרחיק אותו כך מהבלי האגו. זה עשרות שנים הוא חי בכפר מונש, מושב בעמק חפר, רחוק מהעיר הגדולה ומהזירה הספרותית, לא מתנחמד ולא מתנהל ולא פועל לקידומו.

לא שהוא בז להצלחה, אלא שכל השנים האמין שספריו ידברו בשמו. זה קרה חלקית בלבד. בעיני כמה מהמבקרים הוא מוערך עד מאוד, עשרות מאמרים וסיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו בכתבי עת ובמוספים הספרותיים והוא זכה בשלל פרסים, לרבות פרס ברנשטיין לרומן העברי המקורי. אבל מחוץ לחוג הספרותי שמעו עליו מעט.

"אני לא יודע איך לעשות את זה, איך לפרוץ", הוא אומר. "אולי כדי שזה יקרה אתה צריך להיות שייך לאיזו קבוצה, שיהיו לך חברים במקומות הנכונים, שתהיה מעורב פוליטית, ואני אף פעם לא התחברתי לזה, אלא ציפיתי שאיכות הספרים תדבר בעד עצמה. האיכויות מוכרות אצל אלה שמחלקים לי את הפרסים, אבל זה לא שייך לנחלת הכלל ולא לראש מצעד הפזמונים. אני לא מסתובב ולא מתחכך. אני חושב שהזמן הקצר שניתן לנו כאן על כדור הארץ, מיותר לבזבז אותו על פוליטיקה".

אבל כולם עושים את זה.

"אני לא מתכוון לשנות את עורי".

בוצ'ן, שבהכשרתו הוא בכלל גרפיקאי, מוכן לשלם את מחיר אי החשיפה, כבד ככל שיהיה. היו ימים שלא היה לו במה לקנות אוכל, הוא אומר, ובימים אחרים התגבר על המצוקה בעשרות עבודות מזדמנות, בין היתר כפועל בהקמת ביצורים בסיני, כנהג ניסוי בקטרי רכבת וכפועל במה ב"הבימה". גם היום הוא לא מתבטל ובמקביל לכתיבת ספרו הבא הוא מלמד כתיבה, כותב לאחרים כסופר צללים (וגם עוזר להם בהפקה ובעיצוב העטיפה), מפיק ומעצב לוחות שנה ותוכניות אור-קוליות. בעברו הספיק לכתוב ערכים לאנציקלופדיה לנוער "אביב חדש", לעצב את הלוגו לגבינת קוטג' של תנובה ואת המדליון לזכר ספורטאי מינכן, וגם כתב כתובות על קלף וצייר על ביצי יען בקיבוץ דגניה. "אני גם טוב מאוד בשקשוקה", הוא מעיר, "ויודע ללכת על הידיים ולקפוץ במוט".

וגם לחתוך כרבולות. איך בכלל הגעת לזה?

"יש לי חבר רצף שהריצוף שלו זו אמנות, והוא היה מוריד כרבולות בעצמו. כשהוא ראה את הכתב-יד שלי על קלף, הוא לא האמין שיד אדם עשתה את זה ואז לקח אותי בסודי סודות, כמו חבר בחסמב"ה, לפגישה ראשונה ומיד תפסתי את זה וחשבתי שגם אני יכול".

מאות טונות של רכבת

בוצ'ן נולד באוסטריה להורים שנפגשו אחרי המלחמה. אמו, אידה, נולדה בריגה שבלטוויה ואביו, שמעון, בלודז', שבה היה נגר. שניהם שרדו את אושוויץ. אביו, שהיה בזונדר קומנדו, איבד אשה, ואמו, שאיבדה בעל, היתה במשך שנתיים מזכירתו האישית של מנגלה.

"אבא היה שתקן ואמא כל השנים היתה דברנית", הוא אומר. "היא ידעה שפות - רוסית, גרמנית, פולנית וגם אנגלית - והיתה מתרגמת למנגלה מכתבים מרוסית לגרמנית ומדפיסה. כשהוא היה מכתיב לה את המכתבים, סיפרה לי, היא היתה יושבת כמי שכפאו שד. היא לא היתה מופתעת אם בכל רגע היה מורה לירות בה. זה היה פחד מוות, כאילו כל הזמן אתה מחובר לחשמל ומי שרוצה מרים את השאלטר ואתה מת. בין המכתבים והתרגומים היא עשתה לו גם מניקור. אני לא מצליח לראות לנגד עיני את התמונה הזאת. שאלתי אותה לא פעם: 'למה לא תפסת מספריים והכנסת לו בין העיניים בזמן שעשית לו מניקור? אולי היית מתה אבל היית מצילה הרבה אנשים'. ואז היא היתה מביטה בי במבט של אמא שמסתכלת על בנה האידיוט ואומרת: 'אוי יעקב, הם גנבו לנו שם את השכל. נותנים לך לגעת בידיים של הרוצח, זה כאילו שנתנו לך לגעת בידיים של אלוהים'".

בדרכם לישראל נישאו הוריו במחנה מעבר באוסטריה, ושם, בדצמבר 46', גם נולד בוצ'ן. כעבור שנתיים עלו לארץ וגרו בשכונת שפירא בתל אביב ולאחר מכן בנחלת יצחק, על יד בית חרושת "יצהר". אביו המשיך לעבוד כנגר ואמו טיפלה בו ובאחיו הצעיר, רזי. בוצ'ן חושב שזרע הפורענות שצמח בנפשו ניטע בינקותו. "אמא שלי היתה משוגעת. פרנואידית. שומעת קולות. עוברת דירות. חושדת באנשים. בשלב מסוים הם ירדו מהארץ. נסעו בעקבות אחי שעזב לטורונטו ושם חיו עד סוף ימיהם. אבל אני לא הרגשתי בשיגעון שלה. אצלי זה היה מובן מאליו. חשבתי שככה זה אצל כולם. היא היתה מאכילה אותי עם סיפורי שואה, ואני לא הסכמתי לאכול בלי סיפור טוב על מנגלה. ככל שעבר הזמן הייתי ברמה כזאת גבוהה של גירוי שכבר לא יכולתי לרדת ולשמוע סתם סיפורי ילדים על ציפורים ופרחים. היה בינינו הסכם לא כתוב. את רוצה שאני אוכל? תני סיפור כהלכה".

היא לא חששה לנפשך?

"היא בכלל לא הגנה עלי. סיפרה לי את הדברים הכי מוטרפים, הכי זוועתיים שהיו, וזה עורר בי תחושות של רוצח. הרגשתי איך לאט לאט, ביחד עם הסיפורים האלה, נולד בתוכי רוצח שצריך לנקום במי שעשו לה את זה. שחייבים להשמיד את הנאצים האלה כדי לפתור את הבעיה של אמא שלי. אבל מאחר שלא היה במי לנקום כי לא היו נאצים בסביבה, זה היה כמו לתת פול גז בניוטרל".

אז לאן כל הגז הזה נותב?

"כנראה לתוך עצמי. זה לא שההרגשה הזאת מביאה אותי לרצון לרצוח מישהו, אבל כן לבדוק את הגבולות של החיים. כאילו לראות מה מסתתר מהצד השני של המוות, אבל לא של עצמי אלא של אחרים".

אולי יש לזה קשר לכרבולות?

"כנראה שכן, אבל לא רק. היום זה יוצא אצלי בכתיבה. אני לא יכול להצביע בחיים שלי על שום פטיש או סטייה. מי שיש לו שואה לא צריך עוד פטיש, זה בהחלט מספיק".

בתיכון ויצ"ו צרפת שבו למד גרפיקה הוא הכיר את אשתו, מרים, מעצבת ובונה ויטראז'ים (לשניים שתי בנות ובן). בצבא הוא שירת בצנחנים ושם חווה, בעוצמה רבה, את התפרצות רגשותיו המוקצנים מילדות. "באתי עם המחלקה שלי לירקון ויש שם, בשיכון בבלי, גשר רכבת שעובר מעל לירקון. אמרתי לחיילים שאני עולה למעלה לשכב מתחת למסילה ולרכבת שתעבור על הגשר. החיילים אמרו לי: 'בשום אופן אל תעשה את זה', אבל הייתי המפקד שלהם ואף אחד לא יכול היה לעצור אותי. עליתי לשם וחיכיתי לרכבת. קשה להסביר מה זה מאות טונות של רכבת בתנועה שעוברות לך במרחק חצי מטר מהראש ואתה תופס את הקונסטרוקציה הזאת בכל הכוח שיש לך. זה משהו קיצוני כל כך ואיום כל כך, מבחינת החוויה, ששום דבר אחר לא הגיע לדרגה של השניות האלו כשאתה מרגיש שהלב שלך הולך להתפוצץ ואתה הופך לכלום. אי אפשר להסביר את זה במלים".

זה תרגול של התאבדות, לא?

"אולי. זה בטוח ללכת על חוד התער. לא יודע אם מישהו קולט את הזוועה של השואה, איך זה לחיות 24 שעות בפחד מוות. השואה אצלי זה כמו מערכת דם שנייה".

אחרי הצבא הוא ומרים נישאו ועברו לחיות במשך שנה במושב הבונים. הוא עבד שם בעבודות חקלאיות שונות, אהב את הבדידות שמעניק הפרדס. "כי תמיד הייתי במצב של מאחורי הקלעים, בצל, באפלה, ללא תשומת לב", הוא כתב בספר הביכורים שלו, "שני חיי יעקב" (ספריית פועלים, 79') - ספר חושפני וקשה לעיכול, שחושף את קצות העצבים שלו.

בבונים פגשו בוצ'ן ואשתו בשני זוגות מבוגרים חובבי סטיות שנהגו, ברוח שנות ה-60, לרענן את משכבם בחילופי זוגות ובמעשי אהבה פומביים. אחד מבני הזוג היה בנה מנישואיה השניים של ואליס סימפסון - אשתו של מלך אנגליה אדוארד השמיני שוויתר בשבילה על הכתר. "הם העמידו אותנו שם בכל מיני ניסיונות. אנחנו היינו צעירים, הם היו כבר יותר מבוגרים וחיפשו ריגושים חדשים. אני רציתי לבדוק את הגבול של עצמי ולא סירבתי. הם רצו לראות איך אנחנו מגיבים לשני זוגות שמזדיינים לנגד עינינו. בהתחלה שיתפנו פעולה, אבל ברגע מסוים נסוגונו כי זה היה יותר מדי מאיים ומבהיל. לקח לנו זמן להבין שהם רצו לראות בשר טרי".

במלחמת יום הכיפורים, שאליה גויס במילואים, הוא נפצע בקרבות ברמת הגולן. נכנס לו רסיס לרגל וקוץ לנשמה, כדבריו. "לפני שפינו אותי לבית חולים ראיתי משאית מלאה ועמוסה בחיילים ישראלים הרוגים ששכבו אחד על השני כמו שקי מלט, מכוסים בשמיכות ודם שכבר השחיר עליהם. ראיתי את זה והרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהפנים ומכל הגוף. זו לא היתה מלחמה ראשונה שלי, אבל אף פעם לא ראיתי כמות כזאת של נערים הרוגים. אחר כך שלחו אותי לבית חולים ולבית הבראה בחיפה ואבא שלי בא לבקר אותי ואמר: 'אוייכעט א מילחומע' (גם כן מלחמה). ואז התחילו הצרות".

הוא התקשה להירדם, היה מתוח ועצבני וסירב לקבל טיפול תרופתי או פסיכולוגי. "צלעתי שלוש שנים בגלל הרגל והיו לי כבר שתי ילדות קטנות. זו היתה תקופה קשה. המראה הזה של המשאית עם החיילים ההרוגים לא עזב אותי. אז יום אחד התיישבתי בחדר שלי והתחלתי לכתוב. כתבתי בלילות, בעקבות הטראומה של מלחמת יום כיפור".

הוא זוכר איך כשסיים לכתוב את הספר, ירד לקומת המגורים וצעק לאשתו שהיתה במטבח: "גמרתי את הספר". אחר כך השיל מעליו את בגדיו והזמין אותה, עירום כתינוק, לרקוד בסלון. "שתי הבנות הקטנות שלנו הסתכלו עלינו במבט קצת מבועת, ואמרתי למרים: 'אני נוסע לתל אביב, אני צריך להיות בין אנשים'. התלבשתי, ירדתי ברגל לתחנת האוטובוס, הגעתי לתל אביב, הלכתי בדיזנגוף ואני זוכר שבאו מולי שתי בחורות ואמרתי להן: 'גמרתי את הספר'. הן הסתכלו עלי במבט מוזר. אחת עשתה תנועה של משוגע סביב הראש עם היד שלה. בחנות פירות וירקות קניתי למרים אננס וחזרתי הביתה באוטובוס".

והשתחרת מהשדים?

"אני יכול להגיד שכן. אבל בכפר מונש הספר התקבל בתדהמה. החשיפה שלי הבהילה אותם והם החרימו אותי כמה שנים בגללו. הייתי בא לצרכנייה, הם היו נדבקים לקירות. בבריכה של הכפר התרחקו ממני כאילו שיש לי איזה מגפה. היה להם נורא קשה להסתכל על המלים שהוצאתי החוצה. אמרתי שם כל מה שהיה להם נגד עצמם, שמתי מראה מול הפרצוף, אבל המלים היו חזקות יותר מהיכולת שלהם להתנגד, אז במקום לגעת במקומות האלה בתוך עצמם הם הפנו את השנאה כלפי והוציאו את הזעם עלי. שאלו את אשתי איך היא יכולה לחיות עם טיפוס שכל העולם שלו זה רק מין. רק כשיצא לאור האלבום 'שביל ישראל', שכתבתי ואיירתי אחרי שצעדתי את כל השביל, הם עשו לי 'מישביירך' וחזרו בתשובה".

מה יש בספר שזיעזע כל כך את החברים? בעיקר אמת קיומית עירומה של גבר ישראלי שחייו נתלו בין אם ניצולת שואה למלחמה עקובה מדם. בזרם תודעה לירי, עמוס וידויים וזיכרונות ונטול נימוס, תיאר בוצ'ן גיבור בדמותו הגורר את חייו ללא תכלית, ללא אושר ואהבה, רק עם רגעי השפלה והתאכזרות ומין בוטה. זה לא רק שבאחת התמונות מאונן הגיבור בחשכת הפרדס במושב הבונים, אלא גם שכל נערה שעוברת ברחוב מעוררת את יצריו והופכת למזור רגעי לתאוותו שאינה יודעת שובע.

הספר, שיצא לאור בסדרה שערך נתן יונתן בספריית פועלים, היה סנסציה. "'שני חיי יעקב' הנו ההפתעה החיובית הגדולה ביותר של הספרות הישראלית החדשה בשנתיים האחרונות", כתב דן עומר ב"העולם הזה". "בוצ'ן מתגלה כסופר מיומן שיש בכוח תיאוריו והמבנה של סיפורו להביא לכדי חיוורון את כל ליגת הסופרים המתחילה בדור הסופרים הזקן כאהרון מגד, יורם קניוק ואחרים, דרך דן צלקה ויעקב שבתאי. ליד יכולת תיאוריו, עוצמת לשונו, רובדי שפתו, הרי שספריהם של כל אלה הנם בבחינת מעשה חובבים". גבריאל מוקד כינה אותו הנציג הקיצוני ביותר של הזרם הווידויי בספרות העברית, והדה בושס הוסיפה: "יעקב נע ונד עם איבר זקור מפטמה זקורה אחת לאחרת כדי להציל את הנפש מן הייסורים והחיפוש".

"הכל אמת", אומר בוצ'ן על הספר היום, "אחד לאחד כמו שזה קרה במציאות. היום? היום הכל השתנה. סוג הקסם או ההזיה שחיפשתי אז, זה משהו שמזמן לא מתאים לי. אני כבר לא האיש ההוא. תאי העור השתנו, הציפורניים, השערות, המחשבות, ההתנהגות. היום אני צועד כל בוקר יותר משעה, בגשם, בשמש ובחמסין, ועושה יוגה. כל מה שצריך להתפוצץ מתפוצץ על הנייר, בכתיבה. זה המקצוע שלי, אלה החיים והיעוד שלי. אלא אם צריך ללכת להוריד איזה כרבולת".

אף חבר סופר

מערכת יחסיו עם אשתו, הוא אומר, לא נפגעה בעקבות "שני חיי יעקב". טוב, אולי קצת. "לא היה לה קל, אבל עברנו את זה", הוא אומר. בספריו הבאים הוא היה יותר זהיר, ניסה לתפוס מרחק מהגיבורים שלו, אף שאת נושאיו המרכזיים - השואה והחיפוש אחר משמעות - המשיך לחקור באינטנסיוויות.

גם על ספרו השני, "מימים ימימה" (ספריית פועלים), רומן רווי מיניות לא פחות על צעיר בודד ופגיע העובד בחריתת מצבות למתים ולחללי מלחמות, היו תגובות המבקרים קיצוניות. "מהמצוינים שבספרי השואה שנכתבו בארץ", כתב יורם ברונובסקי, ואורציון ברתנא התעלה והגדיר אותו כטריפ. דן מירון ודן עומר התקוטטו ביניהם. מירון חשב שהגיבור הוא "אדם משעמם כנסיך יגונות בעיני עצמו", ועומר בתגובה תקף את אטימותו של מירון על שאינו רואה את מעלותיו של ספר זה, "מהמעולים שראו אור בעברית".

הקלחת הספרותית המתמשכת שהתעוררה סביבו לא עלתה ולא הורידה מבחינת בוצ'ן. הוא המשיך לכתוב ולהסתגר בכפר. ב-90' יצא לאור ספרו "עיוור צבעים" (עם עובד), מונולוג של ניצולת שואה שמספרת מה זה בשבילה לחיות בארץ ישראל; בנה של הניצולה סובל מעיוורון צבעים בגלל הפחד מפני מותה של אמו. על בסיס הספר כתב גם מונודרמה לתיאטרונטו, "לאורך הקירות", שקיבלה ציון לשבח. ב-91' ראה אור קובץ הסיפורים "צרעה" (עם עובד, ידיעות אחרונות) ואחריו, ב-96', הרומן "כחול חלודה" (זמורה ביתן), סיפור בשלושה קולות על צייר מתוסכל שבהיותו נער התאהב במורתו לציור וחווה איתה חוויה שנחקקה בנפשו לכל חייו. על ספרו הבא, "ילד שקוף" (זמורה ביתן), זכה בפרס ברנשטיין. מאז, לצד "שביל ישראל", שני ספרי נעורים ועוד קובץ סיפורים, הוציא עוד רומן אחד, "נחל חלב ותפוז דם" (הקיבוץ המאוחד, 2002), שעסק ביחסים, רעות ונאמנות וגם במשיכה הומו-ארוטית. רות אלמוג כתבה עליו ב"הארץ": "קראתי את הספר ולא יכולתי להניח אותו מידי, למרות שהוא מערים פה ושם קשיים לפני הקורא, ונהניתי מאוד מן הזרימה, מן הכנות, מאיכות הכתיבה, אבל בעיקר מן האהבה הגדולה שהספר רווי בה".

עם כאלו ביקורות היית צריך להיות מאוד מפורסם.

"היה לי מאוד נעים מהביקורות הטובות האלו. אבל לא טרחתי במיוחד שיידעו מי אני. המשכתי לעבוד במה שאני עובד ונסעתי באוטובוס ובאופניים ורק שמחתי בתוכי שמחה שקטה מהסיפוק העצום והעמוק שהכתיבה מסבה לי. אין עוד סיפוק כזה - לא במין ולא בשבירת רעב או צמא".

בכל זאת, למה לא רואים ושומעים אותך בחיי הספרות?

"אין לי אף חבר אחד שהוא סופר. אני לא בדיוק יודע למה. אולי בגלל שפיזית אני גר יחסית רחוק".

עמוס עוז גר יותר רחוק ממך.

"נו באמת, עוז הוא מכשף השבט. אבל הדוגמה לא רלוונטית. העובדה היא זאת ואני לא מתייסר בגללה ולא מצטער. אולי אפילו קצת שמח. הכי טוב להרגשתי לא להיות בחברת סופרים. אם זה המחיר, אז אני אמשיך לשלם אותו. להערכתי ולדעת נותני הפרסים האיכות שלי לא השתנתה לאורך השנים, להפך, רק השתפרה. צר לי שאני לא יותר פופולרי אבל אני מקבל את זה כמו שזה".*

יעקב בוצ'ן. אין עוד סיפוק כפי שיש בכתיבה - לא במין ולא בשבירת רעב או צמא


בוצ'ן בצעירותו. היה לי מאוד נעים מהביקורות הטובות, אבל לא טרחתי שיידעו מי אני