רבין על הרצוג: מעולם לא היה המצב במודיעין כה חמור - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

רבין על הרצוג: מעולם לא היה המצב במודיעין כה חמור

אמ"ן פיצח בסוף שנות ה-50 את הצופן המצרי, אך שאננות במודיעין הצבאי ובמטכ"ל גרמה לכך שבניית המערך המצרי המשוריין בסיני אותרה באיחור. הרמטכ"ל חיים לסקוב, מאוכזב מהכישלון, רצה להדיח את ראש אמ"ן חיים הרצוג

יחידת ההאזנה ופיצוח הצפנים באגף המודיעין של צה"ל הצליחה בסוף שנות ה-50 לפענח את השדרים שהוחלפו בין שליט מצרים גמאל עבד-אל נאצר בקהיר לבין מפקד צבאו עבד-אל חכים עאמר בדמשק. צוות ממדור מחקר הצפנים ביחידה 515 - כיום יחידה 8200 - הצליח לפצח את כתב הסתר המיוחד ששימש להעברת מברקים בין נאצר ועאמר בשני חבלי קע"ם, "הקהילה הערבית המאוחדת". למרות הצלחה זו, נכשל אמ"ן בגילוי תנועות הצבא המצרי לתוך סיני בפברואר 1960, והתנהגותו של ראש אמ"ן, אלוף-משנה חיים הרצוג, הביאה לאובדן האמון שנתן בו הרמטכ"ל חיים לסקוב. לסקוב ביקש מראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון להדיח את הרצוג מתפקידו ואף איים להתפטר אם ייענה בסירוב. בן-גוריון לא נעתר לדרישת לסקוב, אך הוציא את הרצוג לחופשה מאונס עד לפרישת לסקוב ולמינוי צבי צור לרמטכ"ל במקומו.

פרטים אלה נכללים בספרו של יגאל שפי, "התרעה במבחן: פרשת 'רותם' ותפיסת הבטחון של ישראל 1957-1960", שהופיע השבוע בהוצאת "מערכות" ומשרד הביטחון. אירועי "רותם" סופרו בעבר בהרחבה וזכורים כתקדים לכניסת הצבא המצרי לסיני במאי 1967, אך שפי מאיר בספרו רבדים נעלמים. שפי, קצין מודיעין בכיר במילואים, חושף - ברשות ובסמכות - שיטות ומקורות, את סודות פעולתן של סוכנויות האיסוף ואת הכשלים בתפקוד צה"ל בתחילת העשור השני למדינה. חוץ מרשימת שמות וכתובות של סוכני המוסד ויחידה 154 של אמ"ן, הוא מגלה הכל.

אף שבמלחמת ששת הימים חשפה ישראל, לצרכים מדיניים, את יכולתה לצותת לשיחות טלפון-אלחוט בין נאצר לבין חוסיין מלך ירדן, זהו גילוי תקדימי של המקורות "פגז" ו"פדן" - המברקים בערוץ נאצר-עאמר. עולה ממנו שהקשרים הבין-ערביים הקלו על המודיעין הישראלי ללמוד מה מתרחש בין המדינות השונות. כך קרה גם ב-1973, כאשר חוסיין פגש את הנשיאים אנואר סאדאת וחאפז אל אסד, למד מהם על הכנותיהם למלחמה בישראל ודיווח על כך (בצירוף הערכה מסתייגת) לגולדה מאיר.

בניגוד קוטבי לניסיונו של הרצוג, בין השאר באוטוביוגרפיה שפירסם לאחר פרישתו מהנשיאות, להציג את פרשת "רותם" - כניסת הצבא המצרי לסיני - כהצלחה של אמ"ן, מתעד שפי היבטים בעייתיים בפעילות הרצוג בעת המשבר ולאחריו. הוא העדיף לסייר ולסעוד עם אורחים זרים, לא סיפק התרעה מהירה ומדויקת וניסה להציג גרסה משופצת של השתלשלות האירועים. לסקוב, ששפי מצביע גם על ליקויים בתפקודו כרמטכ"ל, "איבד את אמונו בהרצוג, הן כמי שעומד בראש מערכת המודיעין והן במישור האישי". הוא השתכנע שהיו תקלות בדיווחי המודיעין אליו וש"הגרסה שהציג אמ"ן לאחר האירועים רחוקה מלשקף את העובדות, מנסה להעלים נתונים בלתי-נוחים ומבקשת לייפות את שהתרחש". טבלה נגדית של הדיווחים והמועדים, שהכין ראש לשכת הרמטכ"ל לבקשת לסקוב, חיזקה את דעתו. אלוף יצחק רבין, מספר 2 במטכ"ל כראש אג"ם, כתב ש"מעולם לא היה המצב כה חמור במודיעין". שפי מספר ש"רק לאחר חצי שנה של האשמות והאשמות-נגד ביצע בן-גוריון 'הפרדת כוחות'."

יחידה 515 נוסדה בצה"ל כ"ש.מ.2" - ראשי התיבות של "שירות מודיעין" - ושינתה את כינויה עם השנים ליחידה 848 ולבסוף ל-8200. שפי זוקף לזכות היחידה השגת "מידע מעולה, ודאי וחד-משמעי בתחום הכוונות וההחלטות" בקע"ם, האיחוד שכפתה מצרים על סוריה בשנים 1958-1961. זה היה "מקור צמרת מתחום הסיגינט - מודיעין קשר - ששיקף בצורה מדויקת וכמעט בזמן אמת, הגם שבתמציתיות, את הערכתה והחלטותיה של צמרת קע"ם, כולל הנשיא נאצר, המפקד הצבאי העליון עאמר וראשי המודיעין הצבאי". אך שקיפות הכוונות המצריות ההגנתיות, שמגמתן הייתה להרתיע את צה"ל מהתקפה על סוריה או להגיב על התקפה כזו, גרמה לשאננות באמ"ן ובמטכ"ל. המודיעין והמפקדים איחרו להבחין בבניית המערך המצרי המשוריין בסיני, שבינו לבין יכולת לתקוף את ישראל לפתע, לפני שצה"ל יספיק לגייס מילואים בעוצמה מספקת לבלימה, הפרידה רק החלטת נאצר.

המסמכים הסודיים ששימשו את שפי למחקרו מגלים, בין השאר, כי לאחר מבצע "קדש" הוטל על אמ"ן להרחיב את החדירה הבסיסית של סוכניו למצרים בדרכים עקיפות, למשל דרך צפון אפריקה, מזרח אפריקה ואירופה; להגדיל לצורך התרעה את מערך הסוכנים המשדרים במכשירי אלחוט, ולפרוס סוכנים בקרבת צירי תנועה וצומתי מפתח; להקים מערך איכון והאזנה מוגבר ואף "לרכוש מחשב עצמאי ככלי עזר לפענוח צפנים", במסווה של רכש מחשב למוסד אקדמי.

אף שליחידה 515 חסרו חיילים רבים בשירות חובה, הניחו בכירי אמ"ן שניתן להמתין בסגירת הפערים עד לשנת 1962, שהוערכה כשנת מפנה מסוכן בהתעצמות הערבית. "השיפור העיקרי בהתרעת הסוכנים נועד להיות בתקשורת, על ידי ציוד סוכנים רבים ככל האפשר במכשירי שידור, אך בדגש על התרעה טקטית לאחר התעוררות מצב חירום. רק אז אמורים היו חלק מהסוכנים המשדרים ו'ח.מ.', חוליות סוכנים מבצעיים, להישלח ליעדים קריטיים, כמו שדות תעופה, צומתי תחבורה וצירי תנועה, כדי לעקוב אחר המתרחש שם ולדווח ברדיו לישראל, לאחר שיתמקמו בקרבת היעד או יסיירו לידו. יעדים כאלה נקבעו בחצי האי סיני, בסוריה ובירדן".

מחלקת המחקר באמ"ן המליצה להתמקד בגיוס סוכנים לחדירה עמוקה למפקדות, אך "הכדור גולגל" לעבר המוסד, שלראשו איסר הראל היו יחסים טובים עם לסקוב ורעים עם הרצוג. אמ"ן לחץ, גם באמצעות בן-גוריון, שהמוסד יראה עצמו שותף להתרעה, אך הרצוג הופתע לשמוע מהראל כי בן-גוריון הטיל עליו את האחריות למערך ההתרעה במצרים ובתעלת סואץ (בן-גוריון הכחיש טענה זאת באוזני הרצוג). המוסד הקים באירופה שלוחה מיוחדת לריכוז הטיפול בהתרעה, אך כעבור שנתיים וחצי טען הרצוג שלא היתה כל תוצאה לפעילות זו. הצלחות הגיוס של המוסד במצרים היו בקרב מומחים זרים, הרבה יותר מאשר בקרב בני המקום, שאמינותם בשעת מלחמה נחשבה מפוקפקת. "קשה לדעת כיצד יגיבו ברגעי מבחן עליונים," אמר לסקוב, "הרי נגד עמם הם פועלים". אם צדק לסקוב, יש בכך מפתח אפשרי גם להבנת תפקודו של סוכן הצמרת אשראף מרוואן, חתנו של נאצר, לקראת מלחמת יום הכיפורים.

לסקוב דרש מיחידת מפעילי הסוכנים 154, לשעבר קת"ם (קציני תפקידים מיוחדים), לפרוס "בסיסנים" ליד יעדים נבחרים. כוונתו, קובע שפי, היתה ל"לוחמים", אנשי איסוף ישראלים או יהודים, הפועלים במדינות היעד בכיסוי מלא ולא סוכנים זרים שגויסו לשירות ישראל. היה זה המשך למאמץ שקדם למבצע "קדש", לגייס יהודים שיישלחו למדינות ערב ויתמקמו שם כ"רשת אזעקה". מאמץ זה נכשל משום שאותרו רק מועמדים מעטים, ורמתם האישית הירודה סיכלה את הכשרתם. כתחליף הוצבו "דווחנים" בקרבת שדות התעופה אל-עריש וג'בל ליבני בסיני, ולאחר מכן בשדות תעופה אחרים סמוך לתעלת סואץ, בהנחה כי בכך ייפתרו "עיקר הבעיות שלנו בנושא ההתרעה". בעדיפות שניה תוצפתו מעברי התעלה וצירי התנועה ממנה לסיני, על ידי שניים עד ארבעה דווחנים בכל ציר. עדיפות שלישית הוקצתה להצבת סוכני התרעה בערי נמל. הדיווח התבסס על אלחוט ועל יוני דואר.

לדברי שפי, "לראשונה הוחלט להשתמש בלוחמים ישראלים כדי לגבות בשטח את הכיסוי ההתרעתי המוגבל, שנעשה על ידי סוכנים ערביים."

יחידת הפעלת הסוכנים של המוסד, שנקראה אז "הרשות" (לימים "הצומת"), לא ראתה את עצמה כסוכנות להתרעה ופעלה בעיקר בתוך הנוכחות הערבית באירופה ופחות בארצות היעד, למעט עיראק, שם הקימה חוליה מיוחדת להתרעה.

מידע חיוני במשבר "רותם" הגיע לאמ"ן ולמוסד משירותי מודיעין זרים. קשרי החוץ גרמו גם לתקלות: אמ"ן תידרך את הנספח הצבאי הבריטי בתל אביב, שדיווח ללונדון, שמשרד החוץ בה עידכן את השגריר הבריטי בישראל, שמסר את המידע שברשותו למשרד החוץ בירושלים, שהעביר את החומר החשוב לאמ"ן, שטעה לראות בכך חיזוק להערכותיו במקום הד חוזר.



למעלה: נאצר ומפקד צבאו, עאמר, ב-1967. מימין: מברק מצרי מ-1960 שפוענח על ידי המודיעין, מתוך ספרו של שפי, "התרעה במבחן" תצלומי ארכיון ורפרודוקציה: מוטי קמחי ואי-פי


למעלה: חיים הרצוג, ב-1980. למטה: חיים לסקוב, ב-1958 / תצלום ארכיון: עוזי קרן ופריץ כה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים