מותו של המשורר מחמוד דרוויש, בבית חולים אמריקאי, הרחק מארצו, מצער אותי. האיש הזה ושירתו רבת הפנים העסיקו אותי מאז אמצע שנות ה-60 במאה שעברה. הוא כבר נודע אז כמשורר צעיר בקרב חבורת המשוררים והסופרים חברי מק"י הדו-לאומית, שכתבו בעיתון המפלגה "אל-אתיחאד" ובמוסף הספרותי שלו "אל-ג'דיד". מצאת שם שמות כמו אמיל חביבי, תופיק זיאד, סליבה חמיס, ד"ר אמיל תומא, סמיח אל-קאסם, מחמוד דרוויש, סאלם ג'ובראן "ואחרים".

בשנים ההן התקיימו כמה פגישות בין יוצרים ערבים ועברים, שאם לא הביאו מרפא לפצעי ארצנו עוררו סקרנות הדדית גרויה ואף יצרו קשרים אישיים שנמשכו. אני זוכר פגישה חיפאית אחת, בשנת 1970, שאינה מרפה ממני. נסענו רעייתי ואני מירושלים לחיפה לאסיפת מחאה שנערכה באולם קולנוע במורד העיר. מצאנו שם גם את חנוך ויהודית ברטוב. על הפרק: צו הצנזורה למשוררים הערבים להגיש לביקורת כתבי יד לפני הפרסום. כבר איני זוכר את שמות הדוברים. היה ביניהם גם עמוס קינן. אמרנו לכמה מעמיתינו הערבים שעל אף המחלוקת בינינו אנו שותפים למחאה הזאת נגד ההוראה שנתפסה בעינינו כמעליבה, טיפשית וחסרת תועלת.

סעדנו סעודת צהריים במסעדה סמוכה. חמישה היינו: מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, דליה רביקוביץ, רעייתי עליקה ואני ואולי עוד כמה שנשכחו ממני. הם התאוננו בפנינו שעל אף החלטת הכנסת על ביטול הממשל הצבאי יורד השלטון לחייהם, אוסר תנועה חופשית בארץ וכופה עליהם התייצבות תקופתית במשטרה. אז קם מחמוד וביקש את סליחתנו, אמר שכעת עליו להתייצב בתחנת המשטרה. דליה רביקוביץ, הנסערת מאוד, הצטרפה אליו. חיכינו לשובם. אז, כזכור לי, אמרתי להם כי על אף המחלוקת הקשה, הלאומית-פוליטית, היחס הזה מקומם גם אותנו ואם ימצאו את עצמם נרדפים אל יהססו לפנות אלינו.

זמן קצר אחר כך התקשר מחמוד לביתי וגילה לי כי הוזמן לבוא למוסקווה, אך אין הוא יודע כיצד יגיע לנמל התעופה בלוד כאשר מתקיים הצו האוסר עליו לצאת מחיפה. בסופו של דבר עזב את הארץ, ללא דרכון ישראלי, שלא ניתן לו, אלא באמצעות תעודת לסה-פאסה. זאת למדתי ביום א' השבוע מפי סמיח אל-קאסם בשיחת טלפון שהעלתה את זיכרון הפגישה ההיא. סמיח שב ואמר לי, מעבר לזמן שחלף, שהשלטון ירד לחייהם, אף שמק"י היתה המפלגה היחידה ברחבי המזרח שהכירה במדינת ישראל.

לדבריו, שהה מחמוד במוסקווה שנה אחת. הוא לא שב לחיפה אלא המשיך לקהיר. כך החלה האודיסיאה המתמשכת של המשורר הצעיר, בן הכפר הנטוש ברווה שבגליל, שהיה ברבות הימים, והוא מתעצם והולך, מוכר בעולם כולו כמשורר גולה, גדול המשוררים הפלסטינים, מי שהיה בעיני מעריציו הרבים למשורר הלאומי בה"א הידיעה. לימים גם שמעתי שאם יוכרז על שלום בין פלסטינים לישראלים יזכו מחמוד דרוויש ויהודה עמיחי בפרס נובל.

ואני עקבתי אחריו - מוסקווה, קהיר, ביירות, תוניס, פאריס, רבת עמון, רמאללה... כאיש המצוי בהנהגת אש"ף היה הוא כמטאפורה אישית למצב לאומי - העקור, הפליט, הגולה. אך גם בהיותו בקרב המנהיגים והמפקדים שמר על עצמאותו כמשורר ולא פעם השמיע דברי ביקורת החולקים על "הקו".

רבים משיריו תורגמו לעברית בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. הוצאות ספרים ישראליות - שוקן, בבל ואנדלוס - פירסמו את ספריו "זכר לשכחה", "ערש הנוכרייה", "למה עזבת את הסוס לבדו", "מצב מצור", "ציור קיר". הוא התגלה גם לקורא העברי כמשורר אמיתי, שיש בו מן הגדולה, המערב סגנונות שונים, מן המסורת השירית הערבית רבת הדורות וזרמים מודרניים בשירה הבינלאומית. יוסי שריד כשר החינוך ביקש לכלול שירים משלו בתוכנית הלימודים בבתי הספר שלנו ועורר שערורייה.

בראיון המרתק שהעניק לדליה קרפל, שפורסם במוסף "הארץ" ביולי אשתקד, הוא אומר: "אני מאמין בכוחה של השירה, שמעניקה לי סיבות להסתכל קדימה ולזהות ניצוץ של אור. השירה יכולה להיות ממזרה. היא סלפנית ומסלפת. בכוחה להפוך את הבלתי ריאלי לריאלי, בכוחה לבנות עולם מנוגד לעולם שבו אנו חיים. אני רואה בשירה תרופה רוחנית... אין לי שום כלי אחר למציאת משמעות לחיי או לחייו של העם שלי... בניתי במלים מולדת לעם שלי ולעצמי".

ואני קראתי בשיריו. מהם שהיו רבי עוצמה, הן כשירים אישיים והן כפוליטיים, עשירי מבע, חכמים, מערבים פאתוס באירוניה וליריות מעודנת בסרקאזם. אלה העלו עולם שחרב בארץ הזאת, שבה התקיימה גאולת ישראל במסות ובמוראים גדולים. הוא הקים אותו מהריסותיו באמצעות סמליו המוכרים ובהם שיח הצבר, האלון והגפן, התאנה והזית, הבור והבאר, ושאר המראות, הריחות והעצמים. אך בחשבון הקשה מנשוא שערך איתנו, הישראלים-העברים, מצאתי למרבה הצער, התימהון והבושה, גם שירים שקשה היה לקרוא בהם, שקוממו אותי משום שתקפו לא את השלטון הכובש, השנוא עליו, אלא את עמי שלי בארץ הזאת, שאנו רואים בה את מולדתנו מקדמת דנא, כבשת הרש שלנו, שעמי העניק לה את משמעותה בתולדות התרבות, ואת זכותנו לממש ולו בחלקה עצמאות וריבונות.

במארס 1988 קראתי ב"מעריב", בתרגומו של שפי גבאי, את שירו של דרוויש "אתם העוברים בים המלים" שבו נאמר: "אתם העוברים בים המלים החולפות/ שאו שמותיכם והסתלקו. גנבו מה שתרצו/ מתכול הים ומחולות הזיכרון./ קחו מה שתרצו, תמונות למזכרת/ שתלמדו/ אבל לא תדעו לעולם/ כיצד בונה אבן מאדמתנו את גג השמים/ ...מכם הפלדה והאש, ומאיתנו בשרנו/ מכם עוד טנק ומאיתנו אבן/ מכם עוד פצצת גז ומאיתנו הגשם/ קחו את מנתכם מדמנו ורק הסתלקו/ אל תעברו בינינו כחרקים/ קחו את העבר, אם תרצו, לשוק המזכרות/ ערמו את אשליותיכם בבור נטוש והסתלקו/ כי לנו יש בארץ מה שאין לכם, מולדת..." והוא מסיים את שירו: "לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו/ בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו/ שתמותו היכן שתרצו/ אבל לא בינינו/ צאו מכל דבר/ צאו מפצעינו, מאדמתנו/ צאו מהיבשה, מהים, מהכל". איני ערב לאיכות התרגום אך זהו תוכנו של השיר.

השיר עורר זעזוע כבד בקרב הישראלים, בעיקר בשמאל, שרבים בתוכו ראו בדרוויש משורר המבטא את ענות עמו אך המכיר בקיומה של ישראל ושואף למרות הכל לאחוות עמים בארץ המדממת הזאת. זכורה לי תגובתה החריפה של הלית ישורון. המשוררת סיהאם דאוד, המכובדת בעיני, הסבירה לי אז ש"הוא מתכוון רק לשטחים. הוא לא טמבל. הוא משורר עולמי!" וסמיח אל-קאסם הוסיף: "זה לא פייר לא להבין את הכאב מול המתרחש בגדה וברצועה, מאה הרוגים, מאות פצועים, אלפי עצורים. אנחנו בני אדם ולא מלאכים וכל אדם ברגע מסוים יכול להתרגז בלי מעצורים".

בעקבות המהומה נסע תום שגב לפאריס וערך ראיון ארוך עם מחמוד דרוויש. זה אמר לו בין השאר "גם חיים גורי כותב לעתים שירים גרועים". אני מודה באשמה. מחמוד לא חדל להעסיק אותי. רציתי לפגוש בו. קשה היה להגיע אליו. נמסרו לי מספרי טלפון ברבת-עמון וברמאללה. הוא הרבה לשהות בחו"ל. מידידי הצעיר פרופ' אמנון רז-קרקוצקין, ששמר איתו על קשר רצוף וגם התראה איתו, נודעו לי פרטים נוספים על בדידותו, על מחלת לבו שהחמירה, גם על התמורות שחלו בו.

ב-16 ביולי 2003 התפרסמה במוסף "הארץ ספרים" רשימת ביקורת שכתבתי על ספרו "מצב מצור", בשם "הדם ואבן התכלת". הספר הזה ריתק אותי. אין זו פואמה סיפורית רצופת עלילה קושרת. השירים נקראים במבודד. פעם הם מזדהים עם שכניהם ופעם הם נוגדים להם. לפעמים שני חלקי שיר יריבים זה לזה. זהו ספר חשוב ביותר להבנת הסכסוך הממאיר והממושך בינינו לשכנינו. דרוויש, בצד ערכו הנחשב מאוד כמשורר, הוא נציג. ואני, שגדלתי בתוככי "תרבות הנצורים והצודקים" ראיתי כיצד מחלחלת ברבים ממשוררינו "תרבות האשמה והחרטה".

אין זכר לכך בשירת העם האחר, אך הספר מתאפיין באמביוולנטיות שבו. הקורא ימצא בו איזה ניסיון נואש להידברות, לפיוס אפשרי. ספר השונה מאוד מהשיר הנ"ל "צאו מכל דבר, מפצעינו, מאדמתנו". מצאתי בו לא מעט שירים מהמיטב, חוכמת ניסוח, דקויות ויכולת הגדרה אנינה, גם עייפות מדם. פרק הנעילה שבו עוסק כולו בשלום אפשרי. הוא פותח במלים המזכירות את נתן זך: "שקט בבקשה" ושם נאמר בין השאר: "הפסקת אש בבקשה, לבחינת ההוראות:/ האם ניתן לכתת מטוסים לאתים?/ אמרנו להם: הפסקת אש בבקשה, לבחינת הכוונות/ הן יתכן שיסתנן איזה פיוס לנשמה"... כן, גם זאת מצוי בספר הזה ששירים אחרים בו הכאיבו לי והרגיזו אותי וחייב הייתי להשיב עליהם.

לא נפגשנו. בשובו לרמאללה, מההתכנסות ההמונית והחגיגית מאוד שנערכה לכבודו בחיפה אשתקד, מטעם כתב העת "משארף" וחד"ש, שוחחנו בטלפון שיחה ארוכה. הוא דיבר עברית מצוינת. עסקנו גם במחלות ובזקנה והעלינו באוב את הפגישה החיפאית ההיא, לפני שיצא אל האודיסיאה הארוכה שתמה כעת ביוסטון. איני יודע בעת כתיבת הדברים האלה אם תינתן לגופתו זכות השיבה לגליל.

דרוויש עם המשוררת סיהאם דאוד, חיפה 1996. הוא התכוון רק לשטחים