בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימי הרדיו

כשדלת חרקה, כל המדינה רעדה. סוד הקסם של פול טמפל

תגובות

לדוביק

הדקות שלפני תשע בערב בימי שני, השעות שלפני, היום שלפני, הימים, השבוע כולו היו ציפייה דרוכה, מתוקה ועצבנית כאחת, ל"פול טמפל" - התסכית הבלשי ששודר בקול ישראל בשנים 1963-1965. הייתי אז ילד בכיתה ד'. בתשע בערב הייתי כבר במיטה, רחוץ, בפיג'מה מפוספסת, והטרנזיסטור איתי, מתחת לסדין. כשנשמעה נעימת התוכנית גאתה הציפייה עד צמרמורת; הנעימה זרעה חלחלה. חושך אימים, מזימה וסכנות ארבו מאחוריה. כל מי שהיה אז ילד כאן לא ישכח אותה עד יומו האחרון.

קראתי מאז עלילות נפתלות ומפחידות יותר וראיתי סרטים מותחים ומאיימים באמת, הדומים למערבולות חרדה ממשיות, אבל הצירוף החי הזה שבין מתח ומתיקות שבכניסה השלמה אל תוך העלילה לא חזר מאז. לא רק היותי ילד עשתה את זה אלא גם המדיום. הכוח המדמה שנכנס לפעולה בתסכיתי הרדיו לא היה מסוג המתח הצומח בסרטים. העובדה שהעין אינה מקבלת מענה לסקרנותה בדבר צורתם של הדברים פתחה את ממגורות הדמיון הגדולות והחושניות ביותר. החדרים הריקים, הנטושים, שבהם התחבאו הפושעים, הדלתות החורקות, הסמטאות האפלות, נפתחו משום כך מתוך הנפש עצמה. פול טמפל חיפש את הפושע בתוך ה"אני".

פול טמפל הוא סופר של סיפורי בלשים ובלש פרטי חובב הנקרא לעזרת הסקוטלנד-יארד בפענוח פשעים. הוא מלווה באשתו האמיצה סטיב. השוטרים (רב-פקד גרהם פורבס ופקד ווספר) לעולם אינם משיגים את פול טמפל בדרכם הנפתלת של הפושעים ואינם מסתכנים כמותו בדרכים אפלות. רק דמיונו היוצר של פול טמפל, השנון, הקורא את המציאות כסיפור, מובילו אל עקבות הרע. רגעי האימים הגדולים ביותר הם הרגעים שבהם סטיב אשתו נלכדת פתאום במפולת קורות במפעל עזוב, או בבור מים חשוך במחילה תת-קרקעית, ופול טמפל החש לעזרתה זועק "הלס בלז" (פעמוני גיהנום) והפרק נקטע במתח חונק; הסיום המכונה באנגלית "תלוי-על-צוק" (cliffhanger).

איני זוכר מה היו "פול טמפל ומקרה ג'ילברט" או "המסתורין של יונתן", אבל אני זוכר היטב, וכך כל מי שהאזין לתסכיתים האלה, את קולו העמוק, הסמכותי והחכם של בצלאל לוי (פול טמפל) ואת קולה האמין, המתרגש רק בקושי, הצלול, של נילי קינן (סטיב אשתו) ואת הבריטון של שמואל מרגולין (מפקד המשטרה) ובמיוחד - את הפעלולים הנפלאים: עולם מלא של קולות - צרצורי לילה, אוושות עלים, פכפוכי מים, משבי רוחות, נקישת נצרות נדרכות וכמובן - מניפה רחבה של חריקות - דלתות ישנות, שערים חלודים, רצפות-עץ, נעליים... ואת הבמאי, ראובן מורגן, ששמו זרע סביבו חלחלה לא פחות מן הנעימה העוטפת את התוכנית.

ראובן מורגן היה וולשי שבא לישראל והביא עמו לקול ישראל את אמנות הבימוי הרדיופונית הבריטית ברמתה הגבוהה ביותר. לדברי במאי הסרטים רם לוי (ששיחק את פקד ווספר בתסכית), הוא הפך את שעות החזרות וההקלטות לדינמיקה יצירתית ומרגשת מאוד, והיה גם בקי במיוחד בתחום פעלולי הקול וידע להפיק מתוכם אותו מסתורין עילאי. "ב'פול טמפל'", אומר לוי, "כשדלת חרקה, כל המדינה רעדה".

בתקופת "פול טמפל" נשא מורגן את נילי קינן (סטיב) לאשה. עוזי לוי, ששיחק את תפקידי הפושעים, זוכר היטב את אווירת היחד היוצר שפיעמה בהם באולפן התסכית וזוכר גם את השכר שקיבל: שבע וחצי לירות לתסכית (ארוחה במנזה עלתה לירה וחצי. שכר דירה חודשי היה 60 לירות). קול ישראל, אגב, לא שמר את הקלטות התסכיתים.

לא רק אני האזנתי כך ל"פול טמפל". כמעט כל מי שהיה אז ילד או נער האזין כך. עוד בדרך לבית הספר היינו, דוביק ואני, עוברים מחדש את כל סכנות פול טמפל ומגלים שבדיוק באותו רגע חרדנו מאותו דבר עצמו. אני יודע על מבוגרים לא מעטים שהאזינו אז בדיוק כך, באותה רצינות, לכל פרק בימי שני בתשע בערב.

ולא רק בישראל הגיבו כך על הסיפור הזה. באנגליה, מכורתו של פול טמפל, שודר התסכית בבי-בי-סי מסוף שנות ה-30 לאורך 30 שנה, והוסב גם לסרטים וספרים. בגרמניה הוא היה גדול "מטאטאי הרחובות" (תוכנית או סרט המרוקנים את רחובות העיר בזמן השידור) לכל אורך שנות ה-50. ידיד אנגלי סיפר לי על אותה חלחלה שעברה בו אז לשמע נעימת התוכנית, שהיתה באנגליה נעימה אחרת לגמרי ("מוסיקת הרכבת" Coronation Scot מאת ויוויאן אליס). אין לי ספק שהנעימה ה"ישראלית" ("עיר נפחדת" של "הצלליות"!) נכונה יותר.

"פול טמפל" הוא יצירתו של פרנסיס דארבריג' (1912-1998), שהפך את יציר דמיונו לתעשייה לא קטנה של תסכיתים, ספרים ותסריטים שהעסיקה בשיאה גם כמה כותבים-עוזרים, כשם שיצרה גם גל של חיקויים. הוא לא ידע, גם אם ידע שתסכיתיו תורגמו לעברית, מה הוא היה לנו, הילדים של ימי הרדיו הישראליים. כאן הוא לא היה חלק משלשלת קבלה ארוכה של בלשים מאז שרלוק הולמס והרקול פוארו ולא הצטרף לנופי הערפל הלחים של לונדון. כאן הוא בא לפני כל הבלשים ולפני כל המראות הזרים. הוא היה החלון הראשון לעולמות הלילה של הספרות והחיים.

"חסמבה" היה אמנם בלשי למהדרין, אבל מקומיותו היתה מרגיעה וביתית. אף פעם לא עמדו גיבוריו באימה אמיתית. מקומיותו עשתה אותו לאגדי דווקא. האמת על עולם הפשע והאימה היתה באנגלית, בשם הרחוק, המיתולוגי, של ערי חוץ-לארץ העתיקות. רק שם היו "סמטאות"... סמטאות צרות ומתפתלות, ערפילים וגשם-נצח. רק שם לא היה אור כה רב ולא ראית הכל ולא היו שמות כה מוכרים כמו איציק או גידי שביטלו כל מסתורין. שם היו ג'ילברט וואנדייק וסאליבן. טועה מי שחושב שהזר מרחיק או מגן מפני משמעותו. ההפך הוא הנכון. הזר מפרק את ההגנות. דוביק ואני שמענו את פול טמפל ורעדנו רעד של אמת. הרעד המשמעותי הראשון בחיינו.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו