"באתי שבר כלי. מרוסקת נפשית, פיזית. כל הרגליים שלי היו סימנים של הזרקות, חבורות מדממות, שקלתי פחות מ-40 קילו. הייתי אמא לשניים, זרוקה כל הזמן ברחוב. ילד אחד היה בפנימייה והשני הסתובב איתי. הוא נורא סבל. פעם השארתי אותו כאן, פעם פה, הייתי מזריקה ועובדת. והוא הרגיש. כשהגעתי להוסטל לא דיברתי, לא היה לי כוח לנשום. הייתי יושבת ימים ובוהה. הייתי אומרת שיעבור הזמן ואני אחלים. הרגשתי שאני צריכה להחלים, הרגשתי עם רגל אחת בקבר".

כך מתארת סוזי, בת 38, את הפעם הראשונה שניסתה לעזוב את הזנות לאחר שנים של עבודה בדירות דיסקרטיות, במכוני ליווי ולבסוף ברחוב. קשה לעכל את הפער בין המראה השברירי והעיניים הכחולות והסוחפות לבין סיפור חייה המטלטל והכואב. היא חמישית במשפחה בת תשעה ילדים. אמה נטשה את הבית עם גבר אחר, אביה לא תיפקד והילדים פוזרו במשפחות אומנה. בגיל 8 עברה התעללות מינית במשפחה שבה שהתה. היא לא העזה לספר. בגיל 11 ברחה מבית האומנה והועברה לפנימייה, בגיל 13 הכירה מכור לסמים שדירדר אותה אט-אט לסמים ולזנות. בגיל 16 נישאו, והוא החל לסחור בה כדי להשיג סמים.

בגיל 27 הגיעה סוזי לראשונה להוסטל לאסירות משוחררות במרכז הארץ, אבל נשרה לאחר תקופה קצרה. "הייתי ילדונת, רק השתחררתי מהכלא", היא מספרת. "שלוש שנים אחר כך הגעתי למצוקה נפשית מאוד גדולה גם בגלל השימוש בסמים וגם בגלל הזנות, נולד לי ילד ורצו לקחת לי אותו. באה פקידת סעד ואמרה לי, 'או שאת הולכת למרכז גמילה או שאנחנו לוקחים לך את הילד'. לא הסכמתי. היא אמרה לי, 'תחפשי מקום שירצה אותך עם הילד ואני אאשר לך'. התקשרתי להוסטל, ואני לא אשכח את זה בחיים. התחננתי, בכיתי נורא וביקשתי שיעזרו לי. התקשרתי מהרחוב, וענת גור קיבלה אותי בכל זאת".

גור, מנהלת ההוסטל בתקופה ההיא, פרשה על סוזי את חסותה ואיפשרה לה להתגורר במקום. בספרה "מופקרות" שיצא בימים אלה (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) ופורש מחקר מקיף על חייהן של זונות בישראל והדרכים לשיקומן, מקדישה גור פרק נרחב לסיפור חייה של סוזי, שהחליטה לדבר כדי להראות לאחרים שאפשר להשתקם מזנות, ושאפשר אחרי טראומה כזאת לאהוב את החיים ולאהוב את עצמך. "היום אני אוהבת את עצמי, מפחדת על עצמי", אומרת סוזי. "והפחד הזה שומר עלי. אני עצמאית, יש לי ילדים, בן זוג, משפחה, אהבה, חיים חדשים, עיסוקים. צריך לדעת לעזור - אנחנו לא יודעות לא לעבוד, אנחנו מודרות מהחברה, יש לנו דרך ארוכה לעשות. אנחנו צריכות לטפל בנפש, בנשמה. אסור להוציא אותנו בבום לחיים סואנים. אפשר ליפול בחזרה בקלות".

שיטות טיפול נוקשות

ספרה של גור (50), כיום ראש אגף שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, מוליך את הקוראים מילדותן של הנשים, הידרדרותן לזנות ועד ניסיונות השיקום. היא מספרת שבילדותה הצטרפה יום אחד לאביה, מנהל תחזוקה במוסד לאם ולילד של ויצ"ו שבו הוחזקו ילדיהן של עובדות בזנות. "אז היה מקובל שנשים שעבדו בזנות לא גידלו את ילדיהן, שהועברו למוסדות", היא מספרת. "אני זוכרת שבאתי לעזור בקיץ וראיתי נשים שבאו לראות את ילדיהן - הן התחננו לעזרה וביקשו בתחנונים עובדת סוציאלית. אני זוכרת שאמרתי בלב שכשאגדל אהיה עובדת סוציאלית, ובמהלך המחקר הבנתי שהכתיבה היא סגירת מעגל עם המשאלה לעזור לנשים האלו שראיתי כילדה".

גור החלה את דרכה בתחום העבודה הסוציאלית לפני 25 שנה, בכלא הנשים נוה תרצה. "בעבודה הטיפולית עם הנשים גיליתי שכולן עברו בילדותן התעללות מינית קשה, פיזית או נפשית, ניסיונות אובדניים, התמכרויות וזנות", היא מספרת. "אנשי המקצוע התעלמו מההקשר הרחב של התופעה, שהוא ניצול נשים, והתייחסו אליהן כאל מופרעות אינדיווידואליות. הם העדיפו להדחיק את זה כדי לא להתמודד עם התופעה, ראו בהן נשים מופקרות. היה ברור לי שהאסירות המפחידות כביכול הן קורבנות מגיל צעיר שהתגלגלו לתעשיית המין והסחר בסמים. הן קורבנות של החברה, והחברה הישראלית לא יכולה להתנער מהן ולהפקיר אותן".

ב-89' הקימה גור את ההוסטל הראשון בישראל לאסירות משוחררות, במימון הרשות לשיקום האסיר, וניהלה אותו במשך 12 שנה. "רוב המוסדות שטיפלו בנשים עברייניות נוהלו אז על ידי גברים ואימצו שיטות טיפול נוקשות על מנת לחנכן מחדש", אומרת גור. הכישלון בטיפול ובשיקום של נשים שהגיעו לכלא, לדבריה, איתגר אותה וחייב את בנייתה של מסגרת שתאפשר חוויה מתקנת ומרפאת, שתבטל את עקרונות ההיררכיה והענישה ותיצור מרחב טיפולי של חקירה הדדית.

הנשים ששוהות במקום כשנה (12 בכל מחזור) - עברייניות, אסירות משוחררות, מכורות לשעבר שעסקו בזנות וצרכו סמים - מהוות דוגמה לכך שאפשר לפרוץ את מעגל הזנות והסמים. "כשהקמנו את ההוסטל היתה נשירה מאוד גדולה של נשים ממסגרות השיקום", מספרת גור, "שהיו מותאמות למאפיינים של גברים עבריינים ומכורים. אנשי מקצוע אמרו, 'הן רעות, לא רוצות להשתקם, טוב להן שם, עובדה - הן ממשיכות לחזור לרחוב ולסמים ולזנות'. זה היה מעגל סגור שאי אפשר היה לפרוץ. היה הכרח להקים מסגרת אחרת, כדי להראות שאפשר. הבנו שרק באמצעות חום, אהבה, חמלה ותמיכה אפשר לנסות לרפא את הנזקים הקשים שאיתן הן מגיעות".

מה נדרש מתוכנית שיקומית?

"מסגרות שתומכות בכל רצף החיים - בתעסוקה, בכישורי חיים, בדיור, בהרגלים, בהורות. הרבה מהנשים הן אמהות לילדים, על פניו אמהות לא טובות כי לא היה להן מודל חיובי. אחרי הרבה שנים בזנות הן רוצות להשתקם ויש להן כמיהה חזקה לחיים נורמליים. התהליך כולו מורכב מעבודה שאפילו מקדימה טיפול עמוק - רק להשגת ביטחון עצמי בסיסי. ניקיון מסמים הוא דבר מרכזי, שיפור הדימוי העצמי, בניית זהות חדשה, פיתוח יכולת ליצור גבולות, שינוי היחסים ההרסניים שנרכשו. אנחנו נותנות מענה לאמהות באמצעות שילוב הילדים בתוכניות טיפול והעצמה של האם, על מנת להכשירה לטפל בילדים במקום להפריד ביניהם. אנחנו גם מעניקות פתרונות של דיור מוגן, סיוע כלכלי, השלמת השכלה, הכרה מקצועית וסיוע במציאת מקומות עבודה, חינוך בנושאי בריאות, מניעת הריון, מחלות מין ואמצעי מניעה. כל הטיפול מושתת על מידע ומיומנות בטיפול בקורבנות התעללות מינית ופיזית".

תמיד תישאר צלקת

בצהרי יום שישי אני יושבת עם סוזי בפארק. היא מספרת כיצד בעת שהיתה בחודש התשיעי להריונה, הכריח אותה בן זוגה דאז לעבוד. "את מבינה? זה גירה לקוחות. הם חולים. בתור אשה הרה לעבור 10-15 קליינטים ביום היה מאוד קשה. היו באים לקוחות מכל המינים ומכל הסוגים ומכל המעמדות. הרבה אנשים שמחזיקים אוטו יקר והם עורכי דין ובכירים ומפורסמים".

הצלחת לחזור ולבטוח באנשים?

"היה לי קשה, האמון נשבר. את לומדת שניצול חוצה מעמדות, שכולם חלאות ושקרנים ורמאים. את הכי נזקקת לטיפול, לחיבוק, לעזרה, ואת כל הזמן על סמים או בקריז ואין לך ברירה. את חייבת לשכב עם אנשים בשביל כסף, והם מגעילים, לא נקיים, לא מתקלחים, סוטים, משפילים, אכזריים, מתעללים בך, הפנטזיות החולניות והסאדיסטיות יוצאות ברגעים האלה והנשמה שלך מתרסקת".

איך החלטת להשתקם?

"את לא יודעת שתצליחי. היום אני אמא לילדים ועובדת בעבודה מאתגרת ויש לי בן זוג ומערכת יחסים שוויונית. אני אחרי שמונה שנים של גמילה מסמים ושיקום מזנות, ונמצאת במקום טוב. זה לא תהליך קל, בהתחלה אני בעצמי לא ידעתי מה אני רוצה. עברתי עם בן הזוג שלי טיפול מאוד אינטנסיווי במסגרת ההוסטל. כשהגעתי לשם, בחודשים הראשונים, הילד שלי לא היה איתי, הייתי חייבת להתחזק נפשית ופיזית כי הייתי חלשה. הייתי צריכה לעבור תהליך עם עצמי עד שהייתי מוכנה שהילד שלי יבוא אלי. ואז, אחרי שלושה-ארבעה חודשים, כששידרתי שאני רוצה ויכולה, התחלנו בתהליך להביא אותו. עברנו טיפול פרטני, טיפול עם הילדים, טיפול עם בעלי וטיפול קבוצתי. הוא היה בקהילה, הוא היה בא לטיפול לזוגי. עשינו ניקיון יסודי".

אפשר להשתקם לגמרי אחרי שנים של עיסוק בזנות?

"אפשר ועוד איך. היום אני מרגישה שאני מכבדת את עצמי ואני גאה בעצמי ואני מעריכה את עצמי. פעם כל אחד היה יכול למחוק אותי ולעשות בי מה שהוא רצה. היום אני יודעת להגיד לא, להציב גבולות. למדתי להעריך את עצמי ולמדתי שאני שווה. אם היה לי את מה שהיה לי היום ואת מה שאני מרגישה לא הייתי מגיעה לאותם מקומות. ההחלמה היא תהליך, בנייה מאוד ארוכה. אם היום תחליטי - היום אני יוצאת מזה, יהיה לך כוח לצאת. אבל אם לא תעשי כלום, זה לא יילך. את תיפלי לזה שוב ויותר קשה. חייבים לנקות בפנים הכל, כי את כל הזמן מרגישה אשמה. שאת לא בסדר, שאת מקולקלת, פגומה, רעה, אחרת, שונה, אבל כשאת עושה טיפול ומדברת על הכל את פתאום מבינה שאת הקורבן".

יש זיכרונות, הצפה מהטראומה של הזנות?

"כן. אמנם היום פחות, אבל נזכרים בזה. את עוברת במקום שעבדת וזיכרונות עולים. כל פעם שאני עוברת במקום מסוים אני נזכרת באונס קשה שחוויתי על ידי לקוח שגרר אותי לאוטו והיכה אותי ואנס אותי והייתי בטוחה שהוא ירצח אותי. זה לא יכול להיעלם, זה פחד שיישאר איתי לתמיד. היום אני עסוקה בלחיות והחיים שלי מלאים, אבל אני מודה שיש ימים שהמחשבות נודדות לזמנים הקשים האלה. אני חושבת שתמיד תישאר לי צלקת בלב, אבל אני מנסה לא לתת לזה להפריע לי בחיים".

הכרת נשים נוספות שרצו לצאת מזה?

"תמיד, לכל אורך הדרך, ראיתי עוד נשים שרצו לצאת מזה, אבל צריך כל כך הרבה עזרה. אין אשה שרוצה לעבוד בזנות. כשאני לפעמים עוברת עם הרכב ורואה נשים שעדיין בעולם הזה הלב נקרע לי. זה גיהנום. צריך לעשות הכל כדי להוציא נשים ממצבים כאלה. זה מצריך שיקום עמוק ועזרה - אנחנו הרי לא מכירות שום דבר אחר חוץ מחיים ברחוב".

ומערכת היחסים עם בן הזוג?

"שנינו השתחררנו מהטיפול בהוסטל, שכרנו דירה. הוא היה יושב בפינת הסלון ואני בקצה החדר ולא היה לנו על מה לדבר. כלום. בנינו את הקשר מחדש. בגלל שעברתי חוויות לא טובות של התעללויות פחדתי מאהבה, פחדתי שאם אני עוד פעם אעצום עיניים ואתן אמון באדם קרוב - יהיו לי משקעים. בהתחלה היה לי מאוד קשה לשכב איתו. היה לי קשה עם זה שהוא נוגע בי בכלל. עשינו טיפול זוגי כי לא יכולתי בכלל ליהנות ממגע, כי זה נתפס אצלי כדבר פסול, כהשפלה, זה היה מקפיץ אותי. היום זה מאחורי, אבל לקח שנתיים-שלוש עד שהרגשתי שנבנה האמון ומתפתח הקשר, עד שראיתי שעומד מולי בן אדם שאני יכולה לסמוך עליו, שבאמת מעריך אותי, שבאמת מכבד אותי, לא מקלל אותי ולא מרים ידיים ושיש לי מערכת יחסים שוויונית.

והילד?

"תביני, בגלל העבודה בזנות כשהייתי בהוסטל הילד היה בוכה ואני לא יכולתי להתקרב ולחבק אותו. לא היה לי אומץ, לא יכולתי לעשות את זה בשקר והוא הפנים את זה - הוא כבר לא העז לגעת בי מעצמו. מגע היה דבר שלילי עבורי - סוג של הצקה, הטרדה, דבר רע, לא חוויה חיובית, לא משהו שמתקשר עם נועם והנאה. אבל למדתי להתקרב לילדים ולטפל בעצמי וללמוד לחבק. היום אני מנשקת אותם ומפצה על כל החום שלא ידעתי לתת".

יש לך היום חברות?

"חברה בדם ובנפש כמו שאת מתכוונת אין לי, כי הייתי לבד בלי אף אדם ואני עדיין הכי אוהבת להיות לבד. אף פעם לא הרגשתי בנוח ליד נשים רגילות, הרגשתי שאני פחות, הייתי נעלמת לתוך עצמי. זה הקטע של האמון בבני אדם שעדיין לא משוקם אצלי לגמרי".

אמון מוגבל

בינואר 2007 הכריז ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על הקצאת 10 מיליון שקל לתוכנית טיפול בזנות - ראשונה מסוגה בישראל. התוכנית, שפותחה על ידי גור וציפי נחשון-גליק, המפקחת הארצית על הטיפול באלימות במשפחה, כוללת קשת רחבה של שירותים: החל בדירות מקלט והשלמת השכלה וכלה בתוכניות מניעה והסברה לתלמידי תיכון. לנשים שיחליטו לצאת מהזנות יוצע מקלט, שבו יוכלו לשהות במשך שנה ולקבל תמיכה בכל תחומי החיים. לנשים הנמצאות בסכנת אלימות מצד סרסורים או לקוחות יסופקו דירות חירום שבהן יקבלו לא רק הגנה אלא גם טיפול רפואי, עזרה נפשית ותחליפי סמים. נשים שנמצאות בשלבי יציאה מהזנות יוכלו לבקר במרכז יום לקבלת טיפול נפשי, השלמת השכלה ועזרה ברכישת הרגלי עבודה נורמטיוויים ומציאת מקומות תעסוקה.

מי שבוחרות להשתקם נתקלות בקונפליקט קשה. מהלך ההחלמה כרוך בבניית חיים משוחררים מחשאיות והסתרה שאיפיינו את חייהן הקודמים וגרמו לבידוד ובדידות, אולם הנשים חוששות כי חשיפת העבר תגרום לרתיעה לניתוק הקשר או לתפיסתן כאובייקט מיני. עפרה, זונה משוקמת נוספת, מספרת בספר על הקשיים שיש לה עם בן זוג שעמו היא חיה כשנתיים: "הרבה נשים משחקות אותה בשביל בן הזוג, ואני לא יכולה. יש תנועות מסוימות שעושות לי פלאשבק. למשל שמישהו מתנהג באגרסיוויות... אני לא אוהבת שעושים לי את זה, זה כמו שקליינטים היו עושים. במיטה מצפים ממך להיות זונה. בהתחלה לא יכולתי לחיות עם עצמי, הרגשתי שאני מרמה אותו. אני לא שוכבת איתו כי אני לא מסוגלת לשקר לעצמי. הוא יודע שהייתי זונה. אני מבשלת, מנקה, מחבקת בקושי ויש לי המון רגשי אשמה כי אני לא יכולה לשכב איתו".

כיום עפרה עובדת כמדריכה טיפולית, אך מתקשה להמשיך הלאה: "לפעמים אני מפחדת ברחוב שמישהו שהיה לקוח שלי יזהה אותי. עד היום קשה לי עם זה שאני זונה, רוצה לשכוח. צריך להמשיך הלאה. מה אני עושה עם זה? זה לחיות את זה עוד פעם? זה לא נותן לך להתקדם".

מרואיינת נוספת בספר, מיכל, מתארת גם היא את הקושי לשתף את בן זוגה בעברה. מיכל: "כשאני מכירה מישהו יש לי בעיה עם הקטע שהייתי זונה. אני מרגישה שיש כתם, שאני לא שווה. עם בן הזוג האחרון לא דיברתי על זה, הוא שאל אותי איך מימנתי את הסמים ואמרתי לו שבעלי סחר בסמים. כל הזמן יש לי הרגשה שאנשים לא ירצו אותי בגלל הקטע הזה. יש לי פחדים שיצאו איתי, יהיו איתי, אבל אף אחד לא ייקח אשה שהיתה זונה... הזנות - את חיה איתה כל יום, גם בסתם סיטואציות. יש פעמים שאני מקללת את היום שהייתי זונה, ויש פעמים שאני אומרת טוב, לפחות אי אפשר לעבוד עלי. אני משתדלת להשתנות אבל אני אחיה עם זה עד הקבר. הזונה היא בי. היום אני מרגישה שמספיק לי, רוצה לסגור את זה, אין לזה סוף, אני רוצה להמשיך הלאה, לקבל את הכתם הזה שיש לי".

לשאלה אם אשה שעבדה שנים בזנות יכולה להשתקם ולהחלים מהטראומה, עונה גור: "כן, בהחלט, אבל לא לגמרי. אי אפשר לייפות את המציאות, זה מותיר צלקות עמוקות. הנזקים הקשים ממשיכים להשפיע, אבל מצד שני אני זוכה לראות נשים שההחלמה שלהן היא מופלאה ומרגשת עד דמעות. הנשים מבינות שכשהן משתקמות, חלק מהתהליך הוא לא לשמור סודות, כי הסודות הרעילו את הילדות. הן לומדות לאט-לאט לשתף, אבל זה לא פשוט ותמיד מורכב. לא קל לספר לילדים שעבדת בזנות, לא קל לשתף בן זוג בעבר כזה. יש מצבים מרגשים של קבלה ויש מצבים קשים של דחייה. המגמה היא לא להפקיר אותן לגורלן, אלא לדאוג להסברה חברתית וציבורית - אם החברה תהיה מודעת יותר לנזקים של נשים שעבדו בזנות אז לנשים האלו יהיה אולי קל יותר לשתף אחרים בטראומה שהן עברו".

ב-98' הנחתה גור בהוסטל ביחד עם איריס ודאי, עובדת סוציאלית וקרימינולוגית קלינית, קבוצה ראשונה לעיבוד טראומת ההתעללות המינית בילדות - שם שמעה לראשונה נשים מדברות במפורש על זנות כטראומה. "הרבה פעמים הן מתביישות להודות שעבדו בזה", היא אומרת. "הן מכחישות: 'אני לא עבדתי בזנות, מה פתאום. אני גנבתי, סחרתי בסמים'. באחד המפגשים אמרה תקוה (אחת המטופלות) משהו שנחרת עמוק בלבי: 'זו הטראומה הקשה ביותר שעברנו. כולנו. אנחנו לא מעזות לדבר על זה. פה אני מבינה שצריך לדבר על הקטעים הכי קשים: ההשפלה, הכאב, איך היינו עומדות שם בבורסה והיינו עושות משא ומתן עם הקליינטים - מה את נותנת, תמורת כמה כסף. זה הדבר הכי משפיל שיש בעולם'".

למה קיימת כזאת בורות ביחס לזנות?

"אני ואת לא יכולות להעלות בדעתנו שהגוף שלנו יעבור את מה שאשה כזאת עוברת ברבע ערב - מכות, אונס, חתכים, כיבוי סיגריות בוערות. אי אפשר להעלות על הדעת שהגוף או הנפש יעמדו בזה, ובכל זאת הרבה אנשים מציגים אותן כאילו שהן נהנות מזה. זה דה-הומניזציה".

את מציינת לא אחת שהמסע הזה שינה את חייך המקצועיים והאישיים.

"בשיא המחקר, כשהייתי מוצפת מהאלימות של הלקוחות כלפי הנשים, מהסאדיזם, מהרצח - מאלה שהכרתי והן מתות היום - הייתי מוצפת בכאב ובשוק. הייתי יושבת בערבים ומסתכלת על החברים שלי וחושבת: 'מי מהם הולך לזונה? מי נוסע לתאילנד?' היו רגעים שהרגשתי יותר קרובה לנשים שעבדו בזנות, שיש בהן משהו מאוד אמיתי ולא מזויף. הן ראו את החיים מלמטה, מהתחתית, בצורה הכי אמיתית שלהם. הן רואות את החברה הישראלית במערומיה, במלוא מובן המלה".

איך משפיעה עלייך החשיפה הזאת לרוע האנושי?

"מגיל 30 אני כבדת שמיעה ונעזרת במכשיר שמיעה. בשנים האחרונות השמיעה שלי הולכת ומידררדת", היא צוחקת, "מטפלת אלטרנטיווית אחת אמרה לי שזה בגלל הסיפורים שאני שומעת, כנראה שהגוף כבר לא יכול. אבל ברצינות, לפני חודשיים הנחינו קבוצה של החלמה מזנות שכללה 12 מפגשים. הנשים כל הזמן מבקשות שנפתח קבוצה חדשה ואני כבר לא מסוגלת, כי אני יוצאת בלי יכולת לדבר. אני יוצאת מפורקת עם בחילות קשות וסחרחורת. אני מטפלת מאוד מיומנת שיודעת לבכות פנימה ולא החוצה, אבל זה מרסק. לפעמים את בוכה איתן, ואחרי זה חוזרת הביתה לסביבה הבורגנית שלך ומסתכלת על האנשים מסביבך ותוהה - 'גם אני יכולה להתנהג ככה?'"

אשליה של שליטה

איכות ספרה של גור היא שלצד הישענות על השיח הפמיניסטי היא לא זונחת את האדם. מחקרה משלב ראיונות ושיחות עם נשים שעבדו בזנות, ומתבסס על היכרות מעמיקה עמן וטיפול בהן שנמשך כבר 25 שנה. בספרה פורמת גור הרבה מיתוסים שנרקמו סביב זנות, כשהמרכזי מביניהם הוא נושא הבחירה. גור מצטטת מחקרים שנעשו בעולם בשנים האחרונות ומדגישה כי הגיל הממוצע של נשים בזנות נע בין 13 ל-18. בספרה היא מביאה עדויות התומכות בכך שרוב הנשים מתחילות לעסוק בזנות בכפייה, על ידי גבר שעמו הן בקשר אינטימי ועל רקע של התמכרות לסמים - שברוב המקרים הגבר גרם לה במכוון.

פרק נרחב בספר מוקדש לתפקידם של הסרסורים. היא מצטטת קטע מתוך ראיון עם סרסור, שתיאר מה הם מחפשים בעת גיוס נערות לזנות: "יופי? כן. מומחיות במתן שירותי מין? זה ניתן ללמוד בקלות יותר ממה שניתן לחשוב. אבל מה שהכי חשוב זה ציות. צייתנות. וכיצד משיגים צייתנות? אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן - מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד".

"הנשים היו בורחות מהבית מתוך אקט של מרידה", אומרת גור, "כי בבתים התעללו בהן, והיו נלכדות ברחוב על ידי סרסורים שמיד ניצלו את הבדידות והפגיעות שלהן ואת הצורך באהבה. הם יצרו מערכת יחסים המושתתת על פחד. יש לי ויכוח עצום עם אנשי מקצוע שלא הבינו במשך שנים שנערות שבורחות מהבית הן לא מופרעות, אלא בורחות על נפשן וזכאיות לסוג אחר של טיפול. הסרסורים מיומנים מאוד באיתור הנערות. היום אני מבינה שכל מי שעושה מעשה רע יש לו היסטוריה של התעללות, אז יכול להיות שגם הסרסורים האלה הם ילדים שעברו התעללות ופגיעות קשות. אני יכולה להסתכל עליהם גם בחמלה, אבל בקונטקסט הזה של נשים בזנות, האכזריות שלהם היא דמונית ומצמררת והם עושים את זה מתוך הבנה עמוקה שאם הם לא ישברו את רוחה בצורה האכזרית ביותר שהם יכולים - היא לא תשרוד בזנות. הם מבינים שכדי שהיא תשרוד ותפרנס אותם הם חייבים לשבור אותה לגמרי, שלא יהיה שם יותר בן אדם שלם. כי ברגע שיהיה שם בן אדם שלם היא תקום ותלך אבל כל עוד היא מרוסקת לגמרי היא תישאר עבד שלהם".

הדבר הכי קשה שמתארות הזונות, אומרת גור, הוא המשא ומתן היומיומי. "הלקוח עם המאה שקל בכיס יכול לעשות מה שהוא רוצה בה. לפעמים הן אומרות בהומור 'מה הוא בא להתחתן איתי? מה זה הדרישות האלה? מה זה הטקס המשפיל הזה? זה משרת את הלקוחות כאמצעי להשגת שליטה והשפלה, וזה חלק מההנאה".

גור מספרת שכאשר הן מידרדרות לסמים, אין לנשים את הכוח אפילו להתמקח. "הלקוח מנצל את זה ומציע חמישה שקלים, עשרה שקלים, כמו שקורה בתחנה המרכזית הישנה כיום. וזה הרי השיא ההשפלה, זה התחתית של התחתית. היא מבינה בעצמה שהיא לא שווה כלום. הרוב המכריע של נשים שעוסקות בזנות מכורות, והעיסוק בזנות נועד למימון מנת הסם, לאפשר אלחוש ולנסות למנוע תחושה ולגרום לנתק כדי לא להרגיש את הסלידה שהן חשות".

ואפשר אחרי זה לשקם יחסי אמון בבני אדם? בגברים?

"כן, אבל לא במאה אחוז. שיקום עד גבול מסוים. את לא יכולה לקחת אשה שמגיל 0 ועד גיל 30 ההורים וכל הסביבה הקרובה בגדו בה, ניצלו אותה, כולל האנשים שהיו הכי קרובים לה, ולשקם לגמרי".

נשים רוצות להשתקם מזנות?

"רוב הזונות רוצות לצאת מהזנות ולשקם את חייהן. במחקר רחב היקף שנעשה בתשע מדינות ב-2003 נמצא ש-89% מהאנשים העוסקים בזנות ביטאו רצון להימלט משם. אבל לנשים שמנסות לעזוב את התחום צפויים קשיים רבים, גם בגלל מחסומים שיש להן בעצמן וגם עקב מחסור בהיערכות טיפולית-שיקומית שהנשים זקוקות לה. תעשיית הזנות, שמגלגלת כסף רב בעולם כולו, מהווה משקל נגד רב עוצמה מול שירותי הטיפול, שברוב המקרים לא ערוכים ולא מתוקצבים כראוי".

מה מקשה על נשים לצאת מהזנות?

"יש סכנה אמיתית שכרוכה בניסיון להיחלץ מהסרסורים, בהיעדר מקלט בטוח, בהתמכרות לסמים או לאלכוהול, בהיעדר כישורי פרנסה וכישורי חיים נורמטיוויים, בנידוי ובסטיגמה חברתית. הנשים מבודדות חברתית ויש להן רק מעט קשרי משפחה או קשרים חברתיים. אחרי שנים של עבודה בזנות נשים סובלות מנזקים קשים של טראומה נפשית וגופנית, שביטויה חוסר אמון עמוק בעצמן ובאחרים, הפנמת זהות של זונה, הפנמת ראייתן כאובייקט מיני, הזדהות עם המתעללים, בעיות בריאות קשות ודיכאון עמוק".

יש בכל דברים שמתגעגעים אליהם?

"הן מדברות על געגועים לזנות, וצריך להבין את זה ולא לגנות. כנראה יש שם דברים מתגמלים בצורה טרגית. יש בזנות תחושה מזויפת של שליטה - אם כילדה נאנסתי כל החיים אז עכשיו אני כאילו נותנת את הגוף שלי, אבל תמורת כסף. זו אשליה של שליטה. הן מקבלות המון מחמאות על כמה הן זונות טובות. משהו בדימוי העצמי עובר רק דרך הזנות - אני שווה כי אני נותנת שירותי מין טובים, אני שווה כי רוצים אותי. וכשהן מפסיקות להיות זונות הן נשארות עם חלל ועם כלום. כאילו הן אפס, שום דבר. הן לא יודעות לדבר, הן מודרות מהחברה, הן לא יודעות לעבוד בשום עבודה אחרת. להיות לא שווה כלום זה הכי נורא, זה סוג של מוות, זה דיכאון. אז הן חוזרות לזנות, כי שם הן מרגישות שרוצים אותן, שמישהו משלם עליהן באופן נורא טרגי 50 שקל. זה יותר טוב מכלום. זה אחד הדברים שאני מדגישה בפני אנשי המקצוע, שהכלום הזה, אם לא מספיק רגישים אליו, הוא סכנת מוות".

איור: רות גוילי


ענת גור וסוזי (מאחור), שהשתקמה מהזנות. אסור לחברה הישראלית להתנער מהקורבנות שלה