לזכר אבי קורט הירשפלד ארבעים שנה למותו מאה שנה להולדתו

הישראליות קבעה תוויות לעדות ולתפוצות היהודים השונות, והייקים זכו למנה דשנה במיוחד מידה: דייקנות, קמצנות, חריצות, יסודיות, בוקיות, אי יכולת ללמוד עברית, קצפת, שטרודל-תפוחים... אין מה לריב את ריבם היום. רוב הייקים ההם אינם עוד, וגם אלה שטפלו עליהם את התוויות האלה נסוגו ונעלמו. שלא ככמה מעדות המזרח שתוויותיהן מתרעננות מדי עשור וכפולניות שצמחה בתרבות הישראלית לכדי סמל-על אווילי לכל מיני רגשות אשם, דאגה, דאגנות, אמהות, סימביוטיות, צביעות ועוד כמה הבלים - הייקים נעלמו וה"ייקיות" נותרה כאיזו מלה עברית נרדפת לדייקנות ותו לא. רק בניהם יודעים שיש עדיין חיץ בינם לבין הישראליות, ואין לו דבר עם גרמנית או גרמניה, אלא עם ישראליות אחרת, רוויית פאתוס, שהיתה של הייקים.

כל מי שצמח בארץ הזאת תחת התוויות העדתיות האלה יודע שגם בני העדות עצמם היו שותפים ביצירת התוויות וכי כך הם יצרו איזו שותפות עם הישראליות החדשה ומצאו איזו זהות בתוכה, גם אם היא גיחכה עליהם. עד היום, רוב השיח והשיחות על מוצא ומסורת בארץ הזאת נבנה ממשחק בתוויות הישנות. וכידוע - עיקר חומרי הנפץ של הצחוק הישראלי נוצר מחיכוכי עדות, נטיות ומבטאים. איני רוצה לדבר על התוויות, אלא על משהו שהיה אמנם אופייני לייקים רבים וגם בדמותו של אבי הוא היה עיקר גדול, והדבר הזה לא נכלל מעולם, כמובן, בין התוויות הרווחות ההן - הוא יחסם של הייקים למוסיקה. אין תרבות יהודית, במערב או במזרח, שאין בה יחס עמוק למוסיקה, אבל צורת היחס שונה בכל עדה.

אבי הביא עמו, כשבא מגרמניה בחורף 1933 לארץ ישראל, חפצים מעטים: כלי הנגרות שלו - כלי-מקצועו, ספרים ורהיט אחד, ארון קטן דמוי קובייה ולו שתי דלתות משני צדדים שונים (כלומר, ארון שנועד לעמוד באמצע חדר ולא ליד קיר). זהו ארון התקליטים שלו - ארון יפה מעשה ידיו שפנימו מחופה בלוחות מהגוני, והוא שמור היטב במשפחתנו. זה הדבר היחיד בעולמו שהובא בשלמות מגרמניה. שאר הדברים עברו תמורות עמוקות. הוא למד עברית ודיבר וקרא וכתב בה היטב, וסגנון חייו התעדכן והשתנה מן הקצה. הוא היה רחוק מלהיות "בוק". ציוניותו, כישרונו הרב וחריצותו חברו לכריזמה ולעורמה עסקית יעילה מאוד. הוא היה אדם משגשג והשגשוג הזה הואצל על כל סביבתו, הרבה מעבר למעגל משפחתנו הצר.

לא אכתוב כאן על חייו הקצרים, וגם לא על יחסו העמוק לספרות ולאמנות, אלא על אותו תו מיוחד שהיה בו וראיתי כמותו גם אצל כמה מידידיו הייקים, והתו הזה עבר בלי חוצץ אל ילדיו ומהם הלאה לנכדיו, והוא האופן שבו הקשיב למוסיקה. תמיד היה בבית פטפון, וכבר בסוף שנות החמישים הוא קנה מערכת סטריאופונית משוכללת, בלי כל יחס לצנעה ולפשטות שאיפיינו את שאר רהיטי הבית, משום שהיחס להקשבה לתקליטים היה אי לעצמו; מובלעת של עושר וחופש גמור. הוא לא אמר על כך דבר. הוא לא "חינך" למוסיקה. כולם הקשיבו כמותו, וברור היה שזה בא ממנו. כשמישהו "שם תקליט" - נעצר העולם, ישבו והקשיבו, והוא היה עוזב את עיסוקיו בחדר עבודתו, נשען על המשקוף ומקשיב.

ברור היה שכניסתם של הצלילים האלה חשובה יותר, מכריעה יותר, מרוב העבודות והדאגות. וכשהוא בחר תקליט והקשיב לו, הוא היה בו כל-כולו וכל העולם סביבו נאלם. עיניו הגדולות והחודרות היו נשואות אל אופק נעלם והיה ברור שכל הווייתו מרוכזת בצלילים. מי שהביט בו ראה לפעמים שברגעים שבהם מתקרב מעבר מוסיקלי שהסעיר אותו היתה כף ידו הגדולה מתאגרפת בלי-משים. הוא לא היה מדבר או קורא לזולתו "תקשיב, תקשיב לקטע הזה, למעבר הזה..." משום שהוא ידע שילדיו כבר מזמן, מינקותם כמעט, הקשיבו בלאו הכי כמותו.

הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של שופן עם רובינשטיין, סוף הפיתוח, הפסאז' הסוער המוביל לסיום, כשעל רקע אקורדים שבורים ביד ימין פותחת יד שמאל בהידרדרות בסולם כרומטי מטה - אז ידו הלכה והתאגרפה. ועד היום, כשאני מקשיב לקונצ'רטו הזה אני רואה את כף ידו הגדולה, המגוידת, מגיבה כך על המתח הנצבר הזה, עדות חיצונית תמימה לנחשולים הסמויים שנגרשו בתוכו במוסיקה.

הוא היה חוזר מנסיעות עסקיות לתל אביב וכמעט תמיד היה תחת ידו אוצר מוסיקלי חדש. פעם אחת היתה זו הסימפוניה "הפנטסטית" של ברליוז. הוא נכנס והביא עמו את שותפו (בניהול הנגרייה הגדולה) יעקב אלון, קרא גם לי להקשיב ליצירה החדשה שאיש מאיתנו לא הכיר עדיין. עמדנו סביב הפטפון לאורך הפרק הראשון כולו, שותקים. ברור היה שנפל דבר. עובדת קיומה של הסימפוניה הזאת בעולם היתה דבר חמור, מחייב משהו, גם אם איש לא יצליח לנסח זאת. החיים השתנו במשהו. זו הקשבה חודרת; היא נכנסת בין הכלים ובין קולות המקהלות. זו לא בדיוק היסחפות וגם לא מדיטציה. היא דומה לביצוע המוסיקה עצמו.

פעם אחת הוא הביא את "לה טראוויאטה". הייתי בן עשר. הוא ישב איתי ערב שלם והסביר, סצנה אחר סצנה, מה קורה בה. זו הפעם הראשונה שבה למדתי על מחלת השחפת, על מוות ממחלה, על אהבה, על מוסכמות בורגניות, על קורבן נורא של עצם החיים. כשנדם רעם התוף באקורד המסיים, רגע אחרי שוויולטה גוועת ואהובה מוכה צער וחרטה, נפל עלי אלם ולא יכולתי לדבר שעות רבות וגם ביום למחרת הייתי מזועזע עד היסוד. היום אני יודע שבהסברו הרציני הזה, המפורט, המדייק, הוא עבר גם בשער פנימי בתוכו, שבו חיכו לו המכות הגדולות של חייו שלו, שאין גדולות מהן. ועוד אני יודע היום שמאז ואילך, כל הקשבה אמיתית, כל קריאה של ממש, נמדדת בי מול ההקשבה ההיא.

כמה שבועות אחר כך הוא הביא את "הספר מסביליה" (קאלאס, טיטו גובי). איני יודע אם הוא עשה זאת ביודעין - כדי להכין בי רפואה ל"טראוויאטה", או שיציאתו לאור של הביצוע המופתי הזה הלהיבה אותו. על כל פנים, "הספר" הזה שינה את חיי. הקשבתי לו כמו ל"טראוויאטה". אבל אם מקשיבים כך, בריכוז הזה, לרוסיני, עובר אליך שיקוי של צחוק עמוק יותר מכל אובדן. מאז, רוסיני הוא המלחין "שלי".

איני יודע להסביר את המסתורין של הנתינה הזאת. אבל ברור שבספרה של המוסיקה, מעל ומעבר למלים ולקניינים, הוא נגע ישירות בעצם החיים וביסוד הניווט בתוכם. המוסיקה לא היתה לו לוואי "תרבותי" לחיים; איזו פעילות של פנאי, של זמן הטפל לעיקר אחר. במוסיקה מתרחש המסע עצמו; שאר הדברים הם חתירה ושאיבת מים מן הספינה הנסדקת.

צילום: אימג'בנק / GettyImages