בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הברווזון המכוער וחיות אחרות

על שפת נחל הירקון גרים ביחד תוכים, זרזירים וציפורי מים צבעוניות. מאחורי הפסטורליה הזאת מסתתר אחד האסונות האקולוגיים של הטבע בארץ. איך הגיעה הציפור הפולשת המסוכנת בעולם לפארק? מדוע לא נעשה דבר כדי להציל מכליה את הזנים המקומיים? ומי יכול על הברווזים של נסים אלפרון?

תגובות

כמעט מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות, מגיע נסים אלפרון לגדת הירקון כדי להאכיל את הברווזים שלו. הוא מתאר את הזמן שהוא שוהה במחיצתם כפרק השלווה היחיד שיש לו במהלך היום ומצהיר שעליו, בכל מזג אוויר, הוא לא מתכוון לוותר. שומרי ראשו ספק לועגים ספק מצחקקים במבוכה, כשהאיש החסון והמאיים הזה מספר בקולו הצרוד על חיבתו ללהקת הברווזים ועל השקט הנפשי שנגרם לו כתוצאה משהייה במחיצתם. כנראה שגם להם קשה להבין איך מי שמוגדר על ידי המשטרה כאחד מראשי משפחות הפשע הגדולות מתמסר בלבביות לתחביב תמים כל כך. "מדיטציה", הם מכנים את ההרגל של הבוס, וכעבור כמה דקות שיחה מודים שגם הם בעצם די נלהבים מהאכלת העופות ומההפוגה הקצרה מפעילות היום-יום השוחקת שמזמנת גדת הירקון.

לפני כעשור הביא אלפרון לבריכות המים שבאזור "שבע טחנות" ברמת גן כמה אווזים. לדבריו, לא היתה לכך שום סיבה פרט לאהבתו הכנה לחיות. בהמשך הוא צירף ללהקה עוד ברווזים ממינים שונים ובשם האהבה שיחרר אל הנחל גם כמה צבי מים. הברווזים של אלפרון נקלטו היטב במקום, התרבו והפכו את הפינה הירוקה בלב הכרך המעושן לאטרקציה המושכת מדי יום עשרות ולעתים גם מאות מבקרים.

שוחרי טבע אדוקים כאלפרון יודעים שהשעות המומלצות לצפייה בציפורים בפארק הן השכם בבוקר, ממש עם הזריחה - אז הן קמות ויוצאות לחפש אחר מזון בטרם יהיה חם מדי. כך, מטרים ספורים מעל ראשיהם של שוחרי הכושר הממלאים בשעות המוקדמות את שביליו, רוחשים חיי טבע סוערים גם בשמי הפארק. מטסי תוכי דררות ירוקים חותכים בצווחות את צמרות עצי האקליפטוס; שלדגים לבני חזה מרחפים בגובה רב וצוללים בווירטואוזיות בעקבותיו של דג אל תוך המים; לבניות ארוכות רגליים מהלכות על גדת הנחל ונסות למראה נוטריה שיצאה לתור אחר מזון, ובמדשאות הבוהקות מטל הבוקר מבצעות להקות תוכים נזירים טבילת בוקר מרעננת, בשלוליות מי ממטרות.

אבל אל תיתנו למראה הפסטורלי של נסים אלפרון מאכיל ברווזים בקרעי פיתות, תחת משק כנפי ציפורים אקזוטיות, לבלבל אתכם. התוכים, הזרזירים, ציפורי המים והשיר הצבעוניות הם ציפורים פולשות. לדעתם של זואולוגים, אנשי מדע וצפרים, הן מייצגות את אחד האסונות האקולוגיים ההרסניים ביותר שמתרחשים כרגע בטבע הארץ-ישראלי.

פלישת הנסיכה לאגם

על פי ההגדרה הנפוצה, מין פולש הוא אורגניזם שהתפתח במקום אחד, הועבר על ידי האדם והתבסס באופן מכוון או בטעות במקום חדש. כמעט בכל מקום שאליו מגיעים מינים פולשים נוצר איום קיומי ומיידי על הסביבה ועל המינים המקומיים. במקרה של ציפורים, המינים הפולשים עלולים להשתלט על מקורות המזון ומקומות הקינון, ולשנות את האיזון האקולוגי העדין על ידי פגיעה בשרשרת המזון ויצירת בני כלאיים כתוצאה מהזדווגות עם זנים מקומיים. מינים פולשים גם מעבירים מחלות שהמערכת החיסונית של המינים המקומיים אינה מכירה וגורמים נזקים אדירים לחקלאות ולתשתיות, שלא הותאמו מראש לצרכים ולתפריט האהוב עליהם. התופעה נחקרת על ידי ממשלות, אוניברסיטאות וגופים האמונים על שמירת הטבע בכל העולם ומשאבים רבים מוקצים לטיפול בה.

האסון האקולוגי המפורסם ביותר שנגרם בשל מינים פולשים התרחש באגם ויקטוריה, במזרח אפריקה. באמצע שנות החמישים הובאו לאגם, ששטחו גדול פי שלושה משטח מדינת ישראל, דגי נסיכת הנילוס. הכוונה היתה להעשיר את הדגה המקומית ואת תפריט המזון של תושבי האזור, אולם בתוך פחות מעשרים שנה השתלטו דגי נסיכת הנילוס על האגם כליל והכחידו כמעט לחלוטין מאות מיני חיים מקומיים. כ-200 מיני דגים הם טרפו עד כליה בלסתותיהם, ומספר גבוה עוד יותר של מיני חי וצומח נעלמו כתוצאה מהשינוי שהם הביאו למבנה האקולוגי העדין במקום.

מעבר לכך, גרמו דגי נסיכת הנילוס לנזקים חסרי תקדים בהיבטים כלכליים וחברתיים. במשך מאות שנים היו דייגי אגם ויקטוריה מייבשים ומשמרים במלח את דגי האמנון המקוריים, שהיו קטנים ודקי גזרה. את דגי נסיכת הנילוס השמנים, לעומת זאת, הם נאלצו להקפיא ולשמר בקרח או באמצעות עישון. ייצור אנרגיה למטרה זו הצריך חומר בערה כפחם, וכך נכחדו בתוך פחות מעשור גם כל היערות הקרובים. בעקבותיהם נעלמו עוד עשרות מיני צמחים ובעלי חיים. בסוף גילו קברניטי הפרויקט שאנשי האזור בכלל לא אוהבים את טעמו של דג נסיכת הנילוס. כך נשארו מיליוני התושבים סביב האגם ללא אוכל, ללא פרנסה וללא היער.

רק בשנים האחרונות, בעידוד האו"ם והאיחוד האירופי, החלו שלוש המדינות השוכנות לחופי האגם, אוגנדה, טנזניה וקניה, להילחם בהשתלטות דגי נסיכת הנילוס. היתרי דיג לא מוגבלים ניתנו לתושבי האגם ודגים אשר היו מוכרים בו, טרם פלישת נסיכת הנילוס, הובאו מחדש בהמוניהם מאגמים סמוכים. בכמה אזורים המאמצים נשאו פרי, ומינים שהיה חשש כי נכחדו שבו והופיעו במספרים קטנים. אבל למרות האופטימיות החלקית, לדעת רוב המדענים המאבק באגם ויקטוריה הוכרע כבר מזמן לטובת דגי נסיכת הנילוס - מכיוון שפרט להדברה ביולוגית על ידי שימוש בדגים חדשים באגם אין שום אפשרות מעשית להיפטר מהם. אחרי הניסיון המר עם נסיכת הנילוס, האופציה הזאת נשמעת כמו בדיחה ממש גרועה ולדעתם של רוב המדענים חייבים כרגע להציל ולשמר את הקיים בגני חיות ובאקווריומים ולעבור לטפל במפגע אחר שיש בו עוד סיכוי להצלחה.

עם המינים הפולשים נמנים בעלי חיים, צמחים, פטריות ומיקרואורגניזמים. במקרה של פארק הירקון, הסוגיה נוגעת בעיקר לצמחים ולציפורים. בכל חלקי הפארק, משפך הירקון בתל אביב ועד אזור האיצטדיון הלאומי ברמת גן, ניכרת כיום היטב נוכחות המינים הפולשים. תוכי דררה ירוקים מקננים כמעט בכל חלקיו, וכך גם התוכים הנזיריים וציפורי המיינה ההודית. במי הנחל, בעיקר באזור שבע טחנות, חיים האווזים, הברווזים והברבורים של אלפרון. מערבה משם, לאורך הנחל, נמצאות היאוריות ועוד מיני ציפורי מים שמעולם לא השתייכו לטבע הארץ-ישראלי.

תוכים נזיריים. מתחרים על מקורות מזון ובתי הגידול של הציפורים המקומיות

גם בשכונות המגורים הסמוכות למי הנחל ניכרת היטב התופעה. אוהד הצופה, אקולוג עופות ועובד רשות הטבע והגנים, עוקב אחר הציפורים הפולשות כבר כמה שנים. לטענתו "רק בעשור האחרון הפכה התופעה להיות כל כך דומיננטית. נוכחותם של תוכי הדררה, למשל, החלה בארץ עוד בשנות השישים. הם הובאו לכאן בעיקר מאיראן למטרות נוי וכמה פריטים שברחו מכלובים הצליחו להתבסס במקומות שונים. תיעוד ראשון לקינון בטבע נעשה בסוף שנות השבעים באזור הרצליה, ובאמצע שנות השמונים הם התחילו לקנן ולהתרבות כמעט בכל הארץ".

גם היאורית המצרית, ציפור מים ממשפחת הברווזים שנפוצה מאוד בשנים האחרונות במי הירקון, מוגדרת כאחת הפולשות הוותיקות בארץ. מקורה בנילוס המצרי, והפרטים הרבים שמפוזרים כרגע בכמה אזורים הם צאצאי יאוריות שגודלו בפינות חי וברחו אל הטבע. "הריכוזים הגדולים ביותר של יאוריות נמצאים באזור מאגרי מים בנגב המערבי ובנחל הבשור", מספר הצופה. "ההערכה היא שלשם הן הגיעו מאזור עזה או מפינות חי בקיבוצי הנגב. אלו שבפארק הירקון נדדו מאזור הדרום או, סביר יותר להניח, שברחו מהגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב".

הבריחה מהצפארי

מוקד נוסף שממנו ברחו ציפורים אל הטבע נמצא ב"צפארי" - שהוקם כמיזם פרטי בלבו של פארק הירקון באמצע שנות השמונים והמתיימר להיות פארק הציפורים הגדול במזרח התיכון. פעילי איכות סביבה ואיכות שלטון התרעמו לא פעם על הפקעת השטח הציבורי לטובת מיזם פרטי, שעצם קיומו עומד בסתירה לכמה מערכי הגנת הטבע היסודיים.

בשטח המשתרע על פני כ-30 דונם ניתן לצפות בעשרות מיני ציפורים אקזוטיות ונדירות מכל רחבי העולם. בפינה הנקראת "יער הציפורים", למשל, תוכלו לראות ציפורי פלמינגו משתכשכות בשלולית מלאכותית. בין שבילי "היער" שצמרתו מחופה ברשת, תפגשו גם טווסים, תרנגולים מרהיבים ומיני ציפורי מים צבעוניות. באזור הכלובים משוכנים בצפיפות עשרות סוגי תוכים - בהם כמה מהמינים שפלשו אל הפארק. באמפיתיאטרון הקטן במקום נערכים מופעי בידור רעשניים במהלכם תוכים רוכבים על אופניים או סקייטבורד. בהמשך המופע, שנערך מספר פעמים ביום, הם מבצעים עוד שלל גדול של תעלולים וקסמים לקול עידוד הצופים.

חוקיותם של מופעים אלה נבדקת כרגע על ידי הממונה על חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות, אך את אחריותו לכאורה של הצפארי בבריחת כמה מהמינים הפולשים לפארק, אי אפשר יהיה לבדוק או להוכיח לעולם. החשדות נגדו מבוססים על העובדה שהתצפיות הראשונות שנעשו על ידי חוקרים ואנשי רשות שמורות הטבע על כמה מהמינים הפולשים כשהם מקננים באופן חופשי נערכו בצמרות עצים סמוכים אליו. באמצעות תצפיות מאוחרות יותר ברדיוסים גדולים יותר, אפשר היה לעקוב אחר קצב ומגמות כיוון הפלישה וההתרבות.

הצופה טוען שהראיות לבריחת ציפורים מהצפארי הן נסיבתיות בלבד. "מאז שהוקם הפארק ניכרת עלייה משמעותית בתפוצת הציפורים הפולשות", הוא אומר. "יש לנו הרבה עדויות על ציפורים שברחו או שוחררו משם, אבל לא כל מי שבורח נחשב פולש. אם הוא אינו מתרבה ומתפשט, הוא נכחד. ידוע לי למשל, על מין של אורג דרומי המקנן מעל המים, שברח מהצפארי ולא הצליח לשרוד, וגם על זרזיר הדור מזרח אפריקאי וזרזיר בוהק סגול, שקיננו עונה אחת בפארק ונעלמו. אבל במקרים אחרים ציפורים כנראה ברחו ונשארו. לדעתי התוכים הנזירים, הדררות אדומות החזה ושלושה מינים של מיינות - הבורמזית, המצויה והמיינה שחורת הקולר, שבפארק, פלשו מהצפארי בסוף שנות התשעים".

תוכי בצפארי. לא ניתן להוכיח אם המינים הפולשים ברחו מבין כלוביו אל הפארק

ברשימה שהופצה על ידי רשות הטבע והגנים ב-2004 מצוינים 18 זני ציפורים פולשות, מתוכן כעשר נפוצות מאוד בפארק הירקון. הנפוצה והמסוכנת מכולן בהקשרים של פלישה, היא המיינה ההודית, המשתייכת למשפחת הזרזירים. על פי רוב הסברות גם היא השתכנה בפארק לאחר שברחה מהצפארי ב-97'. המיינה נחשבת לציפור הפולשת המסוכנת ביותר בעולם; ברשימת 100 הפולשים המסוכנים שחוברה על ידי צוות עבודה מיוחד של IUCN, האיגוד הבינלאומי לשמירת הטבע, מופיעות רק שלוש ציפורים. המיינה ההודית מדורגת בראש, לפני הבולבול אדום השת, שהשתלט כליל על איים באוקיינוס האטלנטי, ולפני קרוב משפחתה, הזרזיר המצוי, שמנסה להשתלט מדי פעם על אזורי קינון שונים בארץ.

את המיינות ניתן לראות בכל רחבי פארק הירקון, כמו גם באזורים נוספים בארץ, מאילת ועד לאגם החולה. הן קטנות יחסית. גופן כהה, כנפיהן מוכתמות בפסים לבנים ורגליהן, מקורן וצלליות עיניהן צהובות. הן עפות בדרך כלל בלהקות קטנות ומטיילות גם זמן רב על הקרקע, ניזונות מחרקים קטנים, זרעים, פירות ואשפה שנזרקת על המדשאות ובפחים. המיינות, עם מעופן המרהיב ושירתן הנעימה, לא נראות מאיימות במיוחד, אבל התנאים הנוחים בפארק הירקון איפשרו להן להתפתח בצורה אגרסיווית מאוד ולהפוך לאויבות טבע של ממש. הן השתלטו על מקורות מזון, על אזורי קינון ונצפו תוקפות קנים וגוזלים של ציפורים אחרות.

עוד פולשים נפוצים בפארק הם התוכי הנזירי שמוצאו מדרום אמריקה, הדררה הירוקה שמקורה באסיה התיכונה והדררה אדומת החזה שנחשבת לפולשת החדשה ביותר - היא אפילו לא עודכנה עדיין ברשימת הפולשים של רשות הטבע והגנים. בדומה לשני סוגי התוכים הוותיקים, גם הדררה אדומת החזה הגיעה לכאן כחיית מחמד. מקורה בצפון מזרח הודו ובאיים בדרום אינדונזיה שבכמה מהם אוכלוסייתה כמעט נכחדה בשל סחר למטרות נוי. גם ציפורי המים של אלפרון נחשבות כפולשות, אך השפעתן על הסביבה נחשבת עדיין כמינורית. אם המיינות ומיני התוכים מתחרים על מקורות מזון ובתי הגידול של הציפורים המקומיות, ציפורי המים סתם נחשבות כמזהמות הפוגעות באיזון האקולוגי.

פרופ' תמר דיין מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב מכנה את התופעה קטסטרופלית. "רק בעשורים האחרונים אנו מתחילים להבין את עוצמת המשבר שנגרם למגוון הביולוגי בעולם כתוצאה מהתפשטות מינים פולשים", היא אומרת. "בשל התערבות האדם, היעלמם של מינים שונים הוערכה בקנה מידה עולמי של פי אלף מהר יותר ממה שהיה אמור להיות בטבע. היום, לאחר ניתוח מודלים חדשים, המשקללים גם את השפעת המינים הפולשים, אנו חוזים שקצב ההכחדה של מינים יעלה ויגיע לפי עשרת אלפים יותר מהיר. זה קצב חסר תקדים ולפי הערכות שונות אנו עתידים לאבד 50%-70% ממיני בעלי החיים והצמחים על פני כדור הארץ".

דאגתה של דיין מפלישת מינים ומצמצום המגוון הביולוגי אינה נובעת רק מאהבת הטבע. לדבריה, המגוון הביולוגי הוא אחד המרכיבים החשובים בכלכלה העולמית: "זה מה שמנקה את האוויר מזיהום, יוצר פוטוסינתזה, עוצר את סחף החולות, מניב גידולים חקלאיים ויוצר פונקציות רבות נוספות. 30%-40% מתרופות המדף בעולם באות מהמגוון הביולוגי הקיים, שמאוים כרגע על ידי הרס וקיטוע של בתי גידול טבעיים ועל ידי מינים פולשים. זה בלי להתייחס לנזקים שהם גורמים בתחום החקלאות, שם הם נחשבים למזיקים ההרסניים ביותר וגם לפגיעה של חלק מהם באיכות החיים של כולנו. הרי גם המדוזות החדשות בחופי ארצנו נחשבות פולשות".

למה דווקא אקליפטוס?

ברוב שעות היום, בעונה זו של השנה, פארק הירקון כמעט שומם ממבקרים. גם הציפורים ברובן ממעיטות בפעילות בשעות החמות. פרט למיינות ההודיות, לסיקסקים ולעורבים האפורים, המתכתשים על שאריות אשפה במדשאות וליד הפחים, רובן מעדיפות להעביר את הזמן בצל העצים. אך כשהשמש רק מתחילה לשקוע חוזר הפארק לחיים. הפרפורים העקודים והשלדגים מפליאים בצלילתם האקרובטית אל המים, הברווזים חוזרים למנוחת הלילה בבריכות באזור שבע טחנות וציפורי הלילה מתעוררות בהתמתחויות אציליות בין ענפי צמרות. גם רוכבי האופניים והרצים ממלאים לאחר יום עבודה את שבילי הפארק בהמוניהם, חולפים על פני לבניות קטנות שזוכות על שפת הנחל לארוחת ערב משלל דייגים. מעליהן עפים התוכים המתעוררים. מראם, חוצים את שמי אוגוסט הבוערים, נראה יותר מכל, כלקוח מיערות הגשם הטרופיים.

האזור המומלץ ביותר בפארק לצפייה בציפורים ובשאר חיות הטבע, נמצא במשולש שנוצר במפגש הנחלים הירקון ואיילון, בשטח השייך מוניציפלית לעיריית רמת גן. רובו קירח ממדשאות ומראהו פראי וטבעי משאר חלקי הפארק, ככל שאפשר להתייחס למגרש זעיר וירוק מוקף אוטוסטרדות במושגים כאלה. באזור המרוחק יותר מהנחל, אין כמעט שבילים או ספסלים שימשכו מבקרים ושם גם יונקים קטנים וחוגלות מרגישים בטוחים להסתובב.

פארק הירקון. פינה ירוקה בתוך הכרך האפור

יובל דקס, מדריך בכיר במרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, מבצע בין שבילי הפארק סיורי צפרות מודרכים, בעיקר בעונת הקינון שמתרחשת בחודשי הקיץ. הוא יוצא אליהם מצויד במשקפות, מדריכי ציפורים והרבה ידע והתלהבות. כבר חמש שנים שהוא עוקב אחר התמעטות אוכלוסיית הציפורים המקומיות בשל התרחבות אוכלוסיית הפושטות. "שחרורים, ירגזים, פשושים, חוחיות ובולבולים מקננים בפארק הרבה פחות מבעבר", הוא מעיד. "גם כמה סוגי ציפורים נודדות שהיו עוצרות בפארק למנוחה בזמן נדידת האביב, ממעטים בביקורים בשנים האחרונות".

דקס מגדיר עוד שתי תופעות הפוגעות באיזון האקולוגי העדין של ציפורים בפארק הירקון: מינים מתפרצים ומינים גרים. הראשונים משתייכים לסביבה, אך בשל התערבות האדם התרבותם חורגת מיחסם במאזן האקולוגי, כך קורה בפארק עם העורבים והסיקסקים. המינים הגרים נחשבים פולשים אך קצב התרבותם אטי ובכל רגע ניתן יהיה למגרם.

"השינויים שהמקום עובר גורמים לתחושה שיש פה קן צרעות שהעולם עוד לא יודע מה מתרחש בתוכו ולאיזה נזק הוא עלול לגרום בעתיד", אומר דקס. הוא מסביר כי שלוש התופעות האלו נגרמות לא רק בשל הגורמים ששיחררו את הציפורים לטבע, אלא גם ובעיקר בגלל רשלנות הממסד ורשויות הפארק. "לאחרונה למשל הם שתלו חורשה חדשה של אקליפטוסים בפארק. אפילו בקק"ל למדו שהאקליפטוסים, כמו עוד כמה עצים לא מקומיים, מעודדים קינון מינים פולשים והפסיקו בכך. אם היו חושבים טיפה על ההשלכות ומחפשים אחר עצים מקומיים היו לבטח מקטינים את היקף התופעה. אבל הבעיה היא לא רק בנטיעת העצים, כל תפיסת הפארק הקיימת מעודדת פלישת ציפורים. מינים מקומיים למשל לא צריכים דשא. הם מקננים וחיים על צמרות העצים. המיינות, הסיקסקים והעורבים מוצאים בדשא את המזון שלהם. הרי גם הדשא הוא בסופו של דבר מין מתפשט ובלעדיו הסיכויים של הציפורים להתפתח בפארק היו הרבה יותר קלושים".

רונית ג'וסטו, דוקטורנטית במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, עשתה את עבודת המאסטר שלה על היבטים שונים של מדיניות ומשפט בעניין מינים פולשים. בימים אלה היא כותבת מסמך מדיניות בנושא עבור רשות הגנים ועבור מכון ירושלים לחקר ישראל. המסמך שלה יעניק לרשויות המלצות למסגרת משפטית ומוסדית לטיפול בעניין. לדעתה, הטיפול בבעיה צריך להתחיל בהקטנת היקף התופעה, ואת זה היא ממליצה לעשות באמצעות צמצום היתרי היבוא למינים בעלי פוטנציאל התפשטות.

"מדיניות היבוא של ישראל דורשת שיפור. היא צריכה לאמץ סטנדרטים מדעיים ואקולוגיים כדי שלא ייגרמו נזקים נוספים למגוון הביולוגי הקיים. יש פה הרבה מודעות אבל המדיניות והעשייה עדיין לא מותאמות לידע המדעי שכבר נצבר בנושא. זה מתחיל מהעובדה שכמה גופים במדינה אחראים לנושא מכמה אספקטים שונים. משרד החקלאות אחראי לדגים ובעלי חיים אקוואטיים, רשות הטבע והגנים לחולייתני יבשה, יונקים, זוחלים, וציפורים ועוד. לצמחים אחראים במשרד החקלאות וגם השירותים להגנת הצומח. אין כרגע מאמצי ניטור משותפים, אין בקרה וגם לא שיתוף פעולה בין כל הגופים. כמובן שכרגע גם אין אג'נדה משותפת, קווי פיקוח וקווי מדיניות דומים".

לדעתה של ג'וסטו, פרט לתיאום עמדות וקביעת מדיניות אחידה "נדרש קודם כל אימוץ של הגישה הרווחת בעולם שנקראת 'גישת המערכת האקולוגית' - לפיה לא מסתכלים על פרטים שונים אלא על מכלול אקולוגי שלם". אך המכלול האקולוגי השלם שאליו מתייחסת ג'וסטו כולל בתוכו את המינים שכבר פלשו לארץ. במסמך ההמלצות שלה שיוגש בעוד כשנה, לא קיימת שום התייחסות קונקרטית לטיפול במצב הקיים או למיגור התופעה.

בסיוריו המודרכים בפארק מנסה דקס להראות את השפעתן השלילית של הציפורים הפולשות. הוא מכיר את כולן בשמותיהן, את מקומות הקינון שלהם ויודע לספר על הזוועה האקולוגית שהן גורמות. הוא מכנה אותן 'זיהום' ומסביר שזה המונח השגור באירופה למינים פולשים. כחובב צפרות מילדות, נראה שהוא מתייחס אל נזקי התופעה ממש באופן אישי. קשה להוציא ממנו מלים טובות על המיינות, הדררות ושאר הפולשים. לעומת זאת כשהוא מדבר על השחרורים, החוחיות והירגזים עיניו נדלקות.

לדעתו המאמצים לשיפור המצב נעשים מעט מדי ומאוחר מדי. והוא לא היחיד. כמעט כל הנוגעים בדבר חושבים בדיוק אותו הדבר. בעניין הדררות, למשל, הרימו רשות הטבע והגנים ומשרד החקלאות ידיים, וזו המדיניות המוצהרת. הם הבינו שאין שום דרך להתמודד עם היקף הפלישה. פרט לאישורים בודדים הניתנים על ידי משרד החקלאות לציד דררות בשדות חקלאיים אחדים, שום דבר לא נעשה בעניין. לגבי המיינות המצב חמור בהרבה. תפוצתן בארץ כל כך רחבה, שלא ניתן לראות איך אפשר להסיג את גלגל הזמן האקולוגי בחזרה.

עם הברווזים של אלפרון נדמה שאף אחד לא רוצה להתעסק. אולי עוד ניתן למגר אותם אבל אין מי שמעז. בינתיים, כמו ראשי משפחות פשע אקולוגי אחרים, הם שומרים על הטריטוריה שלהם ומעבירים את הזמן במריבות על שאריות האוכל שנזרקות לנחל עם הנוטריות, עוד פולשות דומיננטיות בפארק, השייכות למשפחת המכרסמים ונראות כמו חולדות ענק. *

shayf@haaretz.co.il

פרפור עקוד ושתי מיינות מצויות. כשהשמש מתחילה לשקוע הפארק מתחיל להתעורר

ציפורי הפארק מדריך למתחילים

מינים ישראליים

אנפת לילה

אנפת הלילה, כשמה, פעילה בעיקר בשעות הערב והלילה. בשעות היום אפשר לראות אותה מנמנמת על עצים סמוך למים כשצווארה מכווץ וצלליתה גוצית. הריכוז הגדול ביותר של אנפות לילה נמצא בקטע שבין שבע טחנות למפגש הירקון עם נחל אילון

אנפה אפורה

האנפה האפורה היא אולי העוף הגדול ביותר ששוכן באופן כמעט קבוע בפארק. מוטת כנפיה יכולה להגיע לכשני מטרים. מעופה אטי, קולה צרוד ובדרך כלל ניתן לראות אותה עומדת בצמרות עצי האקליפטוס, גבוה מעל שאר הציפורים

בז מצוי

הבז המצוי הוא דורס היום הנפוץ ביותר באזור גוש דן. ראייתו מעולה והוא צד מגובה רב חרקים, זוחלים ויונקים קטנים. באזור הירקון הוא מקנן באדניות, באדני חלונות ובבליטות המבנים גבוהים בשכונות שמקיפות את הפארק

ביצנית לבנת בטן

הביצנית לבנת הבטן אינה נפוצה מאוד בפארק הירקון, אך באזור הנחל, בעיקר על גדותיו, ניתן לראותה לעתים תרה אחר אוכל. הליכתה, תוך כדי נענוע הזנב, חריגה ומצחיקה, וכך גם מעופה מעל המים שמדי כמה שניות מופרע קצבו על ידי נפנוף כנפיים מהיר במיוחד

דרור הבית

ציפור שיר קטנה ונפוצה מאוד בכל הארץ, שבפארק מקננת בעיקר בגזעי עצי תמר. בדרך כלל נצפים הדרורים כשהם עפים בלהקות גדולות וקולניות

דוכיפת

עם ציצית הנוצות הכתומה לראשה, קשה להתבלבל בזיהוי הדוכיפת. באחרונה היא נבחרה להיות הציפור הלאומית של ישראל ובפארק הירקון ניתן לראותה מחפשת מזון על הקרקע, בעיקר באזור אמפי וואהל והצפארי

לבנית קטנה

הלבנית קלה לזיהוי בזכות ציצית נוצות לבנה שמעטרת את עורפה, גובהה כחצי מטר והיא מקננת בשיחים ובעצים צפופים בקרבת הירקון. בשעות היום אפשר לראותה מהלכת על גדות הנחל

פרפור עקוד

הפרפור העקוד שייך למשפחת השלדגים. הוא נפוץ בכל הפארק ובעיקר סביב גדות הנחל. הפרפור נחשב לשיאן ישראל בצלילה מגובה רב ובשעות הערב והבוקר אפשר לראותו מרחף מעל הנחל וצולל לתוך המים בעקבותיו של דג

שלדג לבן חזה

השלדג לבן החזה נחשב לאחת הציפורים הססגוניות ביותר על גדות הירקון. הוא היה מועמד להיות ציפור לאומית כי צבעו הכחול והנדיר - שנוצר בזכות מבנה פיזיקלי מיוחד של הנוצות - מזכיר את זה של דגל ישראל. למרות שמו, הוא חי היטב דווקא במדשאות

שלדג גמדי

השלדג הגמדי הוא קטן וממזרי. אורכו אינו עולה על עשרים ס"מ, כשרבע מהם שייכים למקור הגדול שהופך אותו לדייג מצטיין. בדרך כלל הוא אורב לטרפו בעמידה על שיח או ענף קרובים למים וצולל במהירות בעקבותיו

סופית

נחשבת למומחית בהסוואה ובמשך שעות היום היא מסתתרת בין קני הסוף שעל גדת הנחל

מינים מתפרצים

אנפית בקר

יש המכנים אותה פח הזבל של הטבע. היא נמצאת כמעט בכל מקום ואוכלת כמעט כל דבר. בפארק הירקון היא מתעופפת בעיקר בשטחים הפתוחים המרוחקים מהנחל. נבדלת מהלבנית הקטנה בצבע המקור הצהוב

עורב אפור

העורב האפור - ציפור מוכרת בפארק הירקון - נחשב לאחת הציפורים האינטליגנטיות וכנראה בשל כך גם לאחת המזיקות

סיקסק

הסיקסק הוא אחד משוכני הפארק הנפוצים. הוא היה מועמד בולט בתחרות הציפור של המדינה, על אף היותו מין מתפרץ. עד שנות השישים קינן הסיקסק בסמוך למקורות מים בצפון אך כיום הוא נמצא כמעט בכל הארץ

צוצלת

הצוצלת דומה מאוד לשאר אחיה ממשפחת היונים. היא מזוהה בזכות זנבה הארוך, כנפיה הכחולות אפורות ומקבץ הנקודות השחורות שמעטר את צווארה. אפשר לפגוש בה בכל חלקיו של פארק הירקון

מינים פולשים

ברכיה

הברכיה היא הברווז הנפוץ ביותר בפארק. ראש הזכר ירוק בוהק וקשה לטעות בזיהויו, הנקבה מנומרת בגוונים חומים ולשניהם כתם נוצות בולט בצבעי כחול-סגול המכונה דגל בחלק האחורי של הכנפיים. אפשר למצוא אותם בעיקר באזור שבע טחנות ולאורך הירקון

יאורית

היאורית היא עוף מים גדול ומוצק ונחשב לאחד הפולשים הנפוצים בארץ. צבעו חום כתום וכנפיו מוכתמות גם במקטעים לבנים, שחורים וירוקים. סביב עיניו בולט כתם חום כהה

דררה מצויה

קשה להתעלם מנוכחותם של תוכי הדררה בפארק - הם נמצאים כמעט בכל חלקיו, עפים בדרך כלל בקבוצות קטנות וצווחניות. המקור העליון שלהם אדום, הזכרים מאופיינים בקולר שחור על הצוואר

מיינה מצויה

המיינה המצויה (המכונה גם מיינה הודית) היא הציפור הפולשת הנפוצה ביותר בפארק. היא פעילה בין העצים וגם על מדשאות ושבילים בכל חלקיו. המיינות חיות בדרך כלל בקבוצות של עד עשרה פרטים וקל לזהות אותן בזכות צלליות העין הצהובות

אווז בית

בנחל הירקון חיים מגוון גדול של אווזים ובני תערובת מכמה מינים, רובם צאצאי האווז האפור. הם נמצאים באזור שבע טחנות



אווזים בבריכה בפארק הירקון. מספקים לנסים אלפרון שקט נפשי


דררה אדומת חזה. כל כך חדשה, שעדיין לא עודכנה ברשימת הפולשים של רשות הטבע והגנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו