בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורפאוס לבדו

בשירו המפעים של מילוש, "אורפאוס ואורידיקה", פתח השאול הוא בית חולים מודרני

תגובות

צ'סלב מילוש, "זה". שירים. מפולנית: דוד וינפלד. הוצאת אבן חושן, 2008

הסיפור על אורפאוס, המוסיקאי הפלאי שנשא לאשה את הנימפה אורידיקה, וזו מתה מנשיכת-נחש ביום הכלולות, והוא, בכוח נגינתו חדר אל מחוזות השאול להצילה, הוא אחד המיתוסים החיוניים ביותר בתרבות המערב. היוונים מזכירים אותו פעמים רבות והמשוררים הרומאים הגדולים - וירגיליוס ואובידיוס - כתבו אותו כסיפור. ביוון העתיקה צמחה כת דתית מתוך דמותו. הוא ניבט מתוך תבליטים עתיקים, פסלים וציורי-כדים והתגלגל באין-ספור שירים וסיפורים שבהם הוא דימוי לאוהב שאהבתו מושכת אותו אל מחוזות המוות ולמוסיקאי שכל יצירתו היא געגוע אל אהובתו המתה.

במאה ה-17 הוא עובד לאופרה. כמעט כל מלחיני האופרה הראשונים באיטליה הלחינו את "אורפאוס". הנודע וגם הגדול שבהם היה מונטוורדי ב"אורפאו" שלו (מנטובה 1607). אורפאוס של האופרה סיפר על תשתיתו הנפשית של הז'אנר החדש: אדם המתמודד עם המוות והאובדן בשיר ובשירה. מעשה השיר והמוסיקה קיבלו מתוכו כוח דרמטי אמיתי: המוות, כזכור, נסוג לרגע מפני שירתו של אורפאוס, ומתיר לאדם לבוא אל מחוזותיו אל אהובתו המתה. התנאי המפורסם שמתנים אלי השאול, שעל פיו אסור לאורפאוס להביט באורידיקה עד בואם אל ארצות החיים, הוא המכין את כישלון המסע ההרואי אל המוות: אורפאוס פנה והביט באורידיקה וזו נסוגה ונעלמה בחשכת השאול. כך פוגש אורפאוס באמת המרה של טבע הדברים: אהובתו מתה. היא איננה. סופה הוא גמור ובלתי ניתן לשינוי.

באופרה צמח פרק השאול שבסיפור והפך לעיקרו, ובכך התרענן הסיפור העתיק והחל את מסעו החדש אל תפיסת-אדם אחרת: בסיפור העתיק מוקד הדברים הוא עוצמתה הפלאית של המוסיקה ועוצמתו של הארוס, הקשר העז שבאהבה, שאינו ניתק בחיי האוהב והוא הולך איתו וחי אותו הלאה עד מותו (בכמה מנוסחיו העתיקים אורפאוס נשחט בידי נשים תראקיות הנוקמות בו על אהבתו לאשה מתה, וגופו המבותר מושלך אל הנהר!). באופרה מוקד הסיפור הוא הבנת המוות. עיקר הדרמה הוא בהעמדת האדם השר בתוך מחוזות המוות, עד שהוא מתפכח מן הדימוי העצמי הגיבורי-מוסיקלי שלו ורואה את הבור השחור שמולו, שאין עוד מה לשיר בפניו. אורפאוס האיטלקי של האופרה עולה לשמים בסופו של דבר. כלפי-חוץ משמעות הדברים היא שהוא נוצרי (ונצר לדנטה ב"קומדיה") ושהחסד האלוהי גואל אותו. כלפי-פנים משמעות הדברים היא שהוא מת.

האופרה היא אפוא סיפור על הקושי העצום להבין את המוות. האהבה והמוסיקה (המובנות כביטוי של אותו כוח עצמו) הן ביטויה המועצם של התודעה האנושית, של תנועות הרגש, של תמורות היצר בדמיון, הנבדלת באורח נחרץ כל כך מן הידיעה האלוהית (שאין לה דבר עם תודעה) הגוזרת אי-ראייה, כלומר - קבלה מתוך אי-ידיעה.

לא אגע כאן באופרה המפורסמת ביותר על מיתוס אורפאוס, זו של גלוק ("אורפאוס ואורידיקה", וינה 1762) שבסיומה מוחזרת אורידיקה לאהובה לאחר שהיא נלקחת, בדרך ה"דאוס-אקס-מאכינה", משום שבכך הופר המיתוס כליל, ובמקומו הושתל בסיפור סיום פוליטי המבטא את דימויו עתיר החסד של השליט האבסולוטי-הנאור. גם לא באופרה הסאטירית של אופנבך "אורפאוס בשאול", גם לא באופרות המודרניות ובסרטים המרתקים ("אורפאוס" של קוקטו ו"אורפאוס השחור" של מרסל קאמי), וגם לא בשפע אזכוריו ברומנים עכשוויים ובחרושת הבידור. אגע רק בשיר גדול אחד של צ'סלב מילוש, שיצא לאחרונה לאור בקובץ השירים "זה" (במהדורה יפה במיוחד) בתרגום דוד וינפלד.

הקובץ כולו, המחזיק כמה מן הנפלאים בשיריו המאוחרים של המשורר הפולני הגדול, הוא מן האירועים המשמעותיים ביותר בשירה העברית בשנה האחרונה, משום שהשירה הגדולה הזאת נוכחת בו נוכחות עברית תקפה לחלוטין. איני יודע פולנית. אבל למקרא תרגומיו של וינפלד מן השירה הפולנית אתה נחשף לשירה עברית גדולה שמקורה פולני. אין זה לבוש עברי אלא עירום; וינפלד הפך את התרגום לגילום מעמיק של המקור. בספר הזה יש שיר גדול - "אורפאוס ואורידיקה" - המוקדש לזכרה של קרול, רעיית המשורר, שמתה בת 58 בשנת 2002. זהו אחד הגילומים המעניינים והמעמיקים ביותר של מיתוס אורפאוס. בכל שורה שלו אתה חש במודעותו הדרוכה של המשורר לתולדותיו הארוכות של המיתוס: מילוש כמו רואה בכל תחנה מתחנותיו של הסיפור את פירושיה המשתנים. יודע שהמיתוס אינו קיים כשלעצמו וכי הוא נראה רק מבעד לעיניהם של משוררים וכי כל התממשויותיו אינן אלא פירוש.

פתח השאול בשירו של מילוש הוא בית חולים מודרני המוביל למעבה האדמה: "מבוך של מסדרונות, מעליות. הכחול-אפור לא היה, כי אם חשכת האדמה", ובו נפתח המסע פנימה אל המפגש עם האהובה המתה - "פניה נשתנו. האפירו כליל. עפעפיה שמוטים, תחתיהם צל הריסים..." אלא שהמשורר בשירו של מילוש אינו אדם אידיאלי או גיבור רומנטי אלא אדם עכשווי, חילוני, המודע גם לחלקיות רגשותיו ולחוסר-יכולתו להכילם. "לליריקנים, זאת ידע, יש בדרך כלל לב קר", הוא מודה, ומעמיד בסיס לדיבורו השירי המפוכח, שבו רק האשה, "אהבתה, רק היא חיממה אותו, הפכה אותו לאנושי". הכניסה לשאול אחרי האשה היא אפוא מעשה של משורר, שבו הוא חדל להיות משורר; שבו הוא מבטא נאמנות לאנושיות רגשית פשוטה דווקא, ולא איזו חזיוניות השמורה לבחירי המוזות.

העמדה הזאת היא התרסה ברורה כנגד ממדיו הגיבוריים של הסיפור הקדמון, ועוד יותר מזה - כנגד שירו הנודע של ריינר מריה רילקה, "אורפאוס, אורידיקה, הרמס" (שתורגם, אגב, להפליא, בידי אברהם הוס). בשירו של רילקה נבנית חוויה בעלת עוצמה מיסטית של הימצאות בספרה של אובדן וחיים אחרים שהם הם חוויית השירה בזיקוקה העליון. שירו של מילוש, הבנוי בהקבלה ברורה לשירו של רילקה, מפרק מעל המסע בשאול את יפעת ההתגלות והמסתורין והופך אותו להתבוננות הולכת ומתחזקת בהיעדר. במסע מתוך השאול, כשהרמס מוביל מאחוריו את אורידיקה, בונה מילוש את סיבתו שלו להביט אחורנית: "מתחת לאמונתו צץ ספק ונכרך סביבו כמו חבלבל צונן./ בלי שידע לבכות בכה על אובדן תקוות אדם לתחיית המתים./ עכשיו היה ככל בן-תמותה,/ נבלו נדם. חסר מגן היה בחלומו". המבט אחורנית הוא אפוא התעוררות: "כשהביט מאחריו - לא היתה נפש חיה על השביל".

אורפאוס לבדו. אין בעולם לא עד ולא הד לאבלו.

המפעים בשיר הזה הוא שלמרות פיכחונו הצולב, המיתוס אינו גווע בו. ההפך. נדמה כי עצם ההתפכחות והעמידה חסרת האונים מול האובדן הן לב לבו של המיתוס הזה, וכי כל מתרסי האלוהות והאמנות שבו אינם אלא מחסומי הבעתה האנושיים מפני ככותו הבוטה של המוות.



צ'סלב מילוש. התרסה נגד המיתוס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו