חרטה, אותו עניין השייך למנהגי יום הכיפורים, מניחה מעצם טבעה מחשבה שנייה. המחשבה הראשונה היא שגרמה לנו לפגוע בזולתנו (במובן זה, גם העדר מחשבה הוא סוג של מחשבה), ועתה, כשאנו בוחנים את העניין שנית, אנחנו נאלצים להגיע למסקנה שטעינו. ואין לנו דרך להחליט שלא טעינו: אנו מצווים להתחרט, משמע להודות שטעינו. העיסוק בביקורת אמנות נושא בחובו את הפגיעה: מבקר נדרש להביע ולנמק את דעתו על יצירת אמנות שהיא מעשה ידיו ופרי רוחו של יוצר. כמובן, קיימת האפשרות לשבח ולהימנע לכאורה מפגיעה, אבל אני יכול לספר לכם על מקרים רבים שבהם פגעתי ביוצרים כששיבחתי ללא ההתלהבות שציפו לה, או כששיבחתי, אבל לדעתם לא הבנתי מה בעצם עשו.

ביקורת התיאטרון שאני עוסק בה רוב ימות השנה מונעת מטבעה מחשבה שנייה. לעתים רחוקות היא מאפשרת מחשבה ראשונה. עם תום הצגת הבכורה, בזמן הקצר עד שהעיתון יורד לדפוס, אני צריך לתאר במספר מוגבל של מלים את מה שראיתי ולהגיב עליו. המחשבה על מה שאני כותב מתרחשת במקביל לתהליך הכתיבה עצמו. בכך, אגב, איני שונה בהרבה מצופה תיאטרון רגיל. גם לו, כמוני, יש רקע תרבותי וציפיות המבוססות על ניסיונו. בתחום הזה ייתכן שלי יש קצת יותר ניסיון והכשרה מקצועית מסוימת, אבל גם אני וגם הצופה נפגשים עם ההצגה הזאת לראשונה. ברוב המקרים הוא לא ממשיך להרהר ביצירה הרבה מעבר לערב שצפה בה. ההבדל העיקרי ביני לבינו הוא שאני משאיר עדות מודפסת למחשבתי הראשונה. בכך אני מתחייב לאותה מחשבה.

מחשבה שנייה היא מטבעה נינוחה יותר. היא מאפשרת, כמעט כופה, להטיל ספק בתקפותה של המחשבה הראשונה. היא מאפשרת לשקול בעד ונגד, להתחבט, לראות דבר מצד אחד ומצד שני (ואין סוף צדדים לדבר התיאטרוני). מחשבה שנייה לעולם תהיה שונה מהראשונה. מה קל יותר מאשר לשנות את דעתך? לשגות הוא דבר אנושי, והודאה בטעות היא הוכחה שאתה אנושי. סליחה על טעויות היא תכונה אלוהית, והאמנים שטעית לדעתם בהערכת יצירתם הם אולי אלוהיים באיכותם, אבל אנושיים באישיותם ואינם ממהרים לסלוח. להתעקש ולדבוק בטעות נחשב לתכונה שטנית.

"הארץ" גילה סובלנות כלפי ואיפשר לי תמיד לפרסם ביקורת תיאטרון מורחבת אחרי הביקורת הקצרה, ושם לנמק, להבהיר ואף לשנות את הדעה שהבעתי במחשבה ראשונה בביקורת הקצרה. השתדלתי לנצל אפשרות זאת במשורה: יכול להיות שאני מוכיח את אנושיותי כשאני מודה שוב ושוב בטעויותי, אבל בסופו של דבר אף אחד לא יתייחס ברצינות למבקר תיאטרון שמחליף את דעתו על ההצגה באותה תדירות שבה הוא מחליף גרביים.

חביב עלי במיוחד ניסוח שמצאתי בעיבודו של מבקר התיאטרון הפולני יאן קוט למחזהו של מולייר, "המיזנתרופ". אחת הדמויות במחזה בעיבודו, פילינט, חברו של אלצסט שונא האדם, מספר כי קרא ביקורת תיאטרון של מכר משותף שלהם ובה הוא משבח מחזה גרוע של מחזאי מחביבי הממסד. "כולם שיבחו", מספר פילינט, "אבל חשבתי שהוא איש בעל עמוד שדרה אמנותי ויושר אינטלקטואלי. שאלתי אותו על כך, והוא אמר לי שלמבקר יש שתי אפשרויות: 'או שהוא כותב מה שהוא חשב, או שהוא חושב מה שהוא כתב'". הייתי שמח לדבוק במשנתו של אותו מבקר רב ניסיון, אבל קטונתי. ואמנם בניסיון המצטבר שלי, כששיניתי את דעתי על הצגה במחשבה שנייה, בדרך כלל היה זה לרעה (כלומר התלהבותי הצטננה), ולא היה לי דחוף לקלקל את החגיגה. ייתכן גם שלמבקרי תיאטרון, או לפחות לי, יש נטייה "להתחפר" בדעה קטלנית, בעיקר כשהיא לא פופולרית.

אבל כל זה נאמר כדי לדחות את הרגע לאותה מחשבה שנייה על ביקורת שכתבתי. עברו 33 שנים מאז נכתבה. זו היתה השנה הראשונה שלי כמבקר התיאטרון של "הארץ". היה לי ניסיון קודם של שש שנות כתיבה ביקורתית, בעיתון "למרחב" ובתחנת גלי צה"ל. זו היתה ביקורת ארוכה (כלומר אחרי מחשבה שנייה, לפחות), שהתפרסמה ב-28.5.1975, על הצגתו של נסים אלוני "אדי קינג" בתיאטרון הבימה. בביקורת כתבתי על תשעת חודשי החזרות ועל הציפייה להצגה חדשה של אלוני שידע להקסים צופים בערבי תיאטרון נפלאים אך חמקמקים ("הנסיכה האמריקאית", "דודה ליזה", "הצוענים של יפו", "הכלה וצייד הפרפרים"), וגם עמדתי על כך שהקסמים התיאטרוניים שלו מקשים על המנסים לנתחם, ממש כמו מעשים של קוסם. טענתי שאלוני משתמש במיתוס אדיפוס, מעביר אותו למציאות של מאפיה בניו יורק, אבל מעבר לזה אינו מספק פירוש חדש למיתוס העתיק. מובן שעשיתי את זה בצורה הרבה יותר עילגת, וגם הרבה יותר בוטה, מכפי שאני עושה כאן עכשיו.

בסיכומו של דבר כיוונתי את ביקורתי לא רק לאלוני, למחזהו והצגתו, אלא גם למנהלי תיאטרון הבימה, שהעניקו לו חופש אמנותי בלתי מוגבל במושגי תיאטרון מקצועי, מבחינת עלות ההפקה ומשך תקופת החזרות, וגם על כך שבעשותם כן "כפו" עליו ליצור ולהעלות הצגה שאינה בשלה דיה. כך הפכו אותו, סיכמתי בניסוח חריף במיוחד, שהוא בוודאי פרי רוחי, למה שהיה לכותרת הביקורת (ואני חושב שאני גם קבעתי אותה ככותרת אבל בזה אני לא בטוח): "אלוני כשרלטן בעל כורחו". כבר אז ידעתי שהביקורת נחשבה חריפה במיוחד, בוודאי בתיאטרון הבימה. לא ידעתי עד כמה היא הותירה את רישומה באלוני עצמו. כמה שנים אחרי כן, לקראת סוף שנות השבעים, ריאיינתי אותו לקראת אחת מהצגות ז'ורז' פיידו שתירגם וביים בתיאטרון הקאמרי, והוא שוחח אתי מבלי להפגין עוינות מיוחדת.

מאז "אדי קינג" לא העלה אלוני עוד מחזה שלו בתיאטרון הישראלי. הוא תירגם, יצר בשביל "הגשש החיוור", היה נערץ, ערך במשך תקופה ארוכה בראשית שנות השמונים חזרות בהבימה על מחזה ששמו "היש מקקים בישראל", אבל החזרות הסתיימו ללא הצגה. ב-1998, שנתיים אחרי שזכה בפרס ישראל והגיע לטקס קבלתו במאמץ רב, אחרי מחלה קשה, מת אלוני, ערב העלאת מופע מיוחד של מחווה ליצירתו במסגרת פסטיבל ישראל. סיפרו לי שבטקס הפרידה ממנו, כשארונו ניצב על במת התיאטרון, האשים אותי ידידו של אלוני, הבמאי מיכאל גורביץ - מבלי לנקוב בשמי, נכון, אבל לאף אחד שנכח שם לא היה ספק במה מדובר; הכותרת של הביקורת ההיא היתה מין "שם דבר" - בכך שבביקורת זו גרמתי למותו של אלוני כיוצר, ובעקיפין תרמתי להחשת מותו הפיסי.

אני מודה שמאז התפרסמה אותה ביקורת, עוד לפני שהואשמה ככלי רצח, חזרתי אליה פעמים רבות. ברוב הפעמים שקראתי אותה (צילומה נמצא בדרך כלל על שולחני) הצדקתי את עצמי והשתדלתי לחשוב מה שכתבתי. הסברתי לעצמי, ולמי שהיה מוכן לשמוע, שהטענה אינה נגד אלוני, אלא להיפך, בעצם בעדו: אני מציג אותו כקורבן של התיאטרון שכופה עליו להקסים, ובכך גורם לו להיחשף בחולשתו. אמרתי לעצמי שעם כל הצער שגרמתי לאלוני ולידידיו, אני עומד מאחורי הכותרת, בכל חריפותה.

לפני כמה חודשים התפרסמה כתבה של ציפי שוחט ב"גלריה" ובה טענה קשה מפי חסידי אלוני ומעריציו, כי בניגוד לעניין המתמיד והגובר ביצירתו של חנוך לוין, מזניחים התיאטרונים את יצירתו של אלוני ולא חוזרים אליה. זה נושא מורכב, ונובע לא רק מהתעלמות בעלמא מאלוני ויצירתו, אלא מאופי העשייה התיאטרונית בישראל ואופיה הייחודי של יצירת אלוני.

עתה, לקראת כתיבת רשימה זו, קראתי שוב את הביקורת ההיא, בעיניים מבוגרות יותר ב-33 שנים. אני לא חושב לרגע שגרמתי למותו של אלוני כיוצר. אפילו מגלומן כמוני יודע את גבולות השפעתו. אבל כשאני קורא את הביקורת היום, ממה שאני יודע על עצמי היום, אני לא חושב שהייתי צריך לכתוב כמו שכתבתי. הביקורת ההיא, אף שכנראה לא יכולתי לכתוב אותה אז אחרת, מסבה לי היום הרבה מאוד אי-נוחות. בעיקר משום שהיא לא מצליחה להחיות בזיכרוני את ההצגה בפרטיה, אלא רק את עצמי ב"זעמי הקדוש".

ואיך היתה באמת הצגת "אדי קינג"? היא לא היתה "באמת", אלא רק בדמיונם של אלה שראוה. אני, כפי שאני קורא, לא הייתי עד מהימן במיוחד. האם אני מתחרט? לא יודע. האם אני מצטער שכתבתי אותה? כן, שכתבתי אותה כך. אפשר היה לומר אותו דבר אחרת. אז לא הייתי יכול אחרת. חרטה לא תשנה כאן דבר.

"הארץ", 28.5.1975

אלוני כשרלטן בעל כורחו

תשעה חודשי ציפייה הגיעו לסיומם. עלה המסך על "אדי קינג" מאת נסים אלוני ובבימויו. כל הצגה של אלוני נחשבת למאורע בנוף התרבותי הישראלי, והכל כבר התרגלו שהפרמיירה נדחית לפחות פעמיים, ואלוני מקצר את המחזה - והמחזה נשאר בכל זאת ארוך.

הפעם, למרות שלא נעדרו כל הסממנים המלווים פרמיירה של אלוני - והעיתונים סיפרו על תמונות חדשות מדי בוקר - הרי שהיה ידוע לא כמקובל, זמן רב מראש במה עוסק המחזה. אלוני נטל כאן שני מיתוסים, האחד - כנרמז בשם המחזה - סיפורו של אדיפוס, אותו סיפור הידוע לכל, על הנער שהרג את אביו ושכב עם אמו - והאמת ניקרה את עיניו. המיתוס השני בו אמור היה לטפל אלוני הוא המאפיה. ואם יש מיתוס ששולט בחיינו במחצית השנייה של המאה העשרים - הרי זהו המיתוס. וכל עיתון יומי משמש לכך עדות.

וכך מתרחש "אדי קינג" בניו יורק בין כנופיות, גנגסטרים, כשאמצעי התקשורת (וזהו מוטיב אלוני מוכר) מוסיפים שמן למדורה.

יוקסטה היא ג'וקסטה, לאיוס הוא דון לאיוס, קראון הוא דון קריאונה, ותרזייס, הנביא העיוור, הוא תרזה נביא של אמצעי התקשורת ההמונית.

אבל כשבאים לטפל במיתוסים כל כך חשובים - שאמורים להוות את אשיות חיינו, מן הדין שטיפול זה יביא אל המיתוסים משהו חדש, יאיר אותם באור חדש, ייתן להם פירוש חדש. וכאן נכשל אלוני לכל אורכה של הדרך. הוא פשוט מספר את הסיפור. מעין "אדיפוס" בחליפות ובפראקים. מה שהרשים בסיפור המקורי, מרשים גם היום. לא לחינם מתגלגל הסיפור בתודעתנו זמן כה רב. אבל אלוני לא טיפל בדברים טיפול של ממש. הוא הראה אותם, לא השתמש בהם. (....)

יוסי בנאי ואדית אסטרוק בהצגה "אדי קינג"