בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך מצאתי ואיבדתי את היפה

כתבתי אז שמושגי היופי הם מושגים תלויי תרבות, שראשיתם ביצירתיות של אמן גאון, המרחיב מושג יופי קיים ומנסח מושג יופי חדש, וסופם בהתמסדות מושג היופי החדש בתרבות והיטמעותו בהכרתנו. אף התיימרתי לנסח מנגנון מוחני מתוחכם ההולם את התהליך

תגובות

לאחר שנים של הידרשות לסוגיית "הגדרת האמנות" הבנתי שלא השאלה "אמנות מהי?" היא השאלה המעניינת אותי באמת, כי אם השאלה "אמנות טובה מהי?" נדרשו לי עוד כשלוש שנות התחבטות בשאלה האחרונה כדי להבין, שאם כל הדילמות האסתטיות אינה חידת אמות המידה לשיפוט, אלא חידת היופי. כי בשורש השורשים של השיפוט האמנותי שבתי ואיתרתי את היופי בבחינת השיקול המכריע בין אמות המידה השיפוטיות: מה מאמות המידה יגרום ליצירה להיראות "יפה" יותר (מורכבת באחדותה, מרתקת, מסעירה, מרוממת נפש). ב-1978, לפני שלושה עשורים, יצאתי אפוא לתור אחר תשובתי האולטימטיווית לשאלת היפה. 2,500 שנות מסעותיהם של ענקי רוח אל אותו יעד עלום לא ריפו את רוחי, אלא דווקא להיפך; הן שימשו לי מזון-מלכות לחיזוק הדעת. ולמותר לציין: בתשובות העבר של אפלטון, אקווינס, קאנט, ניטשה וכו' לא מצאתי את סיפוקי המלא.

18 שנים התחבטתי. האמנתי אז שבכוח חשיבה אנליטית ו"שכל פשוט" אפלס את דרכי אל הסוד. לא חדלתי לתהות על פשר היופי - מול נופים עוצרי נשימה ויצירות מופת, אך גם מול תסרוקת יפה, נעל יפה, רהיט יפה וכו'. היה ברור לי שהיופי אינו שמור לפסגות בלבד, אלא הוא שוכן סביבנו בכל אשר נתבונן: בחלון הראווה, באיש ובאשה הפוסעים מולנו, במראה הרחוב, בגינת חצרנו וכו'. ותהיתי: כיצד אצליח לחלוף מבעד שיפוטי האינטואיטיווי והמיידי - "זה יפה", או "זה מכוער", או "זה ככה-ככה" - אל מפתח העל המסתתר, קרי אל הגדרת היופי? וכלום מקנן היופי בנו וקורן מתוכנו, "מעיני המתבוננים", כבמאמר הידוע? ומה אעשה נוכח יחסיותו התרבותית של השיפוט האסתטי? מידת הצניעות תבעה ממני לא לדרוש במופלא ממני, אך בה בעת - "משהו בי אומר שאינני רשאי להיפרד מהעולם הזה בטרם ניסיתי לתת דין וחשבון למושג היופי, אותו מושג-על שקדושה ואלוהיות דבקו בו מקדמת דנא. משהו בי מאמין, שכל דור ודור חייב להציע את תשובתו לשאלת היופי..."

את המלים האחרונות כבר כתבתי בשער הספר "דפוסי היופי", שראה אור ב-1998. לאורך אותו ספר שוחחתי עם גמד מדומה, "איפכא" קראתי לו, מלשון "איפכא מסתברא", מעין קול פנימי ששולל ומטיל ספק ללא הרף. בעזרתו פילסתי דרכי מחשבה בין מכשולים, מהמורות ומעקשים שהציבו תולדות האסתטיקה על דרכו של צליין היופי. סיקלתי, ניכשתי וביערתי המוני הגדרות עבר, בחנתי וניתחתי קושיות יסוד למיניהן (ריחוק אסתטי, הבחנת היפה באמנות מהיפה בטבע ועוד), אף שקלתי שיקולים תשתיתיים (סובייקטיוויזם? אובייקטיוויזם? רלטיוויזם?). ויכוחים אין-ספור ניהלתי עם איפכא, עד שבסופם הובילני בן-שיחי המעצבן אך החכם אל תשובה, שהבהילה אותי בפשטותה, כמעט פשטנותה הבלתי נסבלת, אך לא ראיתי כל דרך להפריכה (ושהדי במרומים שניסיתי): היפה הוא האמנותי. דפוסים אסתטיים, כך טענתי, הם פועל יוצא של דפוסים אמנותיים משתנים. במלים אחרות: מאחורי כל מושג יופי נחבא לו דפוס של אמן. האמנים הם המקדמים של מושגי היופי לדורותיהם ולמחוזותיהם: "כל שיפוט אסתטי משתמש, במודע או שלא במודע (על פי רוב, שלא במודע), בתקן אסתטי שגובש קודם לכן בסגנון אמנותי מסוים ופועפע באמצעים מוסדיים אל התרבות במובנה הרחב ביותר ואל תוככי הכרתו של היחיד" ("דפוסי היופי", עמ' 139).

לא, אל תנסו לתפוס אותי באזלת הטיעון באמצעות ארגומנטים אלה ואחרים. האמינו לי, הספר גדוש בטיעונים ביקורתיים ערניים ומפוכחים מכל זווית אפשרית, כולם גם יחד מבקשים לקעקע את הצעתי, הנדמית קלושה אולי, אך מתיימרת לרצינות ואחריות מחשבתית. בשורש התמוגגותנו מיפי שקיעת השמש, כך טענתי, ניצב דפוס יופי שגובש וקודם על ידי אמנים (גם משוררים, סופרים וכו') קדם-רומנטיים ורומנטיים; ובשורש קלסתרם היפה של אשה או איש ניצבים מושגי יופי שפותחו וקודמו על ידי פסלים קלאסיים, ציירים רנסנסיים וכיו"ב, וכך הלאה. מושגי היופי הם מושגים תלויי תרבות, שראשיתם ביצירתיות של אמן גאון, המרחיב מושג יופי קיים ומנסח מושג יופי חדש, וסופם בהתמסדות מושג היופי החדש בתרבות והיטמעותו בהכרתנו. אף התיימרתי לנסח מנגנון מוחני מתוחכם ההולם תהליך זה.

270 עמודים של התלבטויות סוערות עם גמד חצוף ופיקח היו מאמץ לניסוחה של נוסחה תבונית המגובה בגיבויים שכליים ובידע היסטורי. והנה, משפותח אדם את הספר (וזאת עשו מתי מעטים בלבד), הוא מוצא מוטו אפלטוני כדלקמן: "סוקרטס: הס, היפיאס, אל תדבר גבוהה! הרי רואה אתה כבר כמה הציק לנו היפה; שמא יתכער עלינו, וירחיק עוד לברוח!" מה פשר הנמכת הציפיות הזאת בשערו של ספר המתיימר לגילוי תשובה-רבתי? המבוא הקצר שבעמוד מנגד אף הגדיל עשות וכמו שמט את הקרקע כולה מתחת רגלי מבקש היופי הבא להפליג בין דפי הספר: "בראשית 1996, ימים בהם תמה כתיבת ספר זה, פנתה דרכי פנייה חדה מנופי האסתטיקה האנגלו-סקסית אל עבר פילוסופיה קונטיננטלית שבסימן האונטו-תיאולוגיה (מלים אחרות להודאה בהשפעתו המכרעת של ז'אק דרידה). אני, שבאתי אל 'דפוסי היופי' כמי שמבקש להשלים מהלך משולש של 'הגדרת האמנות' (1969-1975) ו'השיפוט האמנותי' (1975-1978), נקלעתי אל מרחב פילוסופי-פיוטי, פוסט-סטרוקטורליסטי, עתיר במטאפורות של קברים, חורבות ושברים, ונכבשתי על ידו. ויכוחים עליזים עם גמד חוצפן, תוך שמירת נאמנות להיגיון פשוט ולפרקטיקות סוציו-תרבותיות, נראים לי עתה רחוקים: מוארים ולכודים מדי בגלוי ופחות מדי שבויים בסמוי. להוטים מדי לפתרון ופחות מדי לחידה" (עמ' 9).

פתיחה מוזרה, ללא כל ספק: מחבר הפותח את ספרו בכפירה גורפת בתוכנו. אך האמת היא שב"דפוסי היופי" נקלעתי מבלי משים לסחרור מעגלי וחסר מוצא: מאחר שבאתי אל חידת היופי מתוך שאלת האמנות הטובה, כיצד זה שאפתור את החידה בהענקת שרביט היופי לאמנות הטובה? אתם תופשים: אם היפה הוא האמנותי (והכוונה, כמובן, לאמנות טובה), ואם אמנות טובה מיוסדת על יופי - משהו רקוב, מן הסתם, בממלכת הגיגי. מדוע, אם כן, פירסמתי את הספר? בעיקר, משום שהיו שמצאו בו עניין (יותר מכל, במהלכיו עתירי המקורות הביבליוגרפיים).

כך, לא חלפו שנתיים מאז צאת הספר הנ"ל, ובחוברת "שבו" מס' 5 פירסמתי מאמר עם כותרת שאימצה את שם שירו הנודע של נתן זך, "יופיה אינו ידוע". עתה הפניתי גב אי-רציונלי ובוטה אל כל שהעליתי בספרי הנ"ל, ותחת סמי הגותו של דרידה, באתי אל היפה מכיווני הסוד של המיתוס (פסיכה הנמה מול ארוס המתבונן בה ממרחק) והשירה (ביאטריצ'ה של דנטה), ומעל לכל, מכיווני הבלתי נודע, החומק מההכרה והנעדר: "נדמה לי שאיתרתי את כתובתה של אפרודיטה, את ביתה של היפה: שם, במרחק המסתורי שבין הנוגע לבלתי נוגע. כתובת ללא כתובת: בגעגוע של הנוגע ושל בר-המגע לאי-הנגיעה, לזה שמעל ומעבר למגע. געגועי החושי לרחק ההכרתי, געגוע החיים למוות, הגעגוע של 'כאן' ל'שם', ל'מעבר'.... כתובת-לא-כתובת, ומכתב-אהבה. מכתב אל האנונימית המופלאה, מכתב חיזור, מכתב פיתוי, מכתב מלכודת. 'הזמנה למסע', בלשונו של שארל בודלר, ובה בעת, בניית מעבר מדומה אל המעבר... היופי כגשר בין אין לבין אין, בין העדרות של אובדן (משהו שהיה ואיננו עוד) לבין העדרות של בטרם ולקראת... ברית היופי והאין בבחינת ברית היופי והמוות. היופי כגשר בין ארוס לתנטוס. הגעגוע של המגע לאל-מגע כחיזורם של חיים אחר המעל ומעבר לחיים, משמע מוות" (עמ' 47-50).

שמונה שנים חלפו מאז אותו מאמר סמי-מיסטי, שהנחתי בו ליופי לסגת מגבולי, לחזור וליהפך לסוד, ובו ניסחתי את פשר היופי ככמיהה מלנכולית לאחרות, כזו שאינה ניתנת לתפישה תבונית. גם אם הבראתי למדי מנגיף דרידה (עודני חסידו, למרות הכל), בשמונה השנים שחלפו העמקתי את אחיזתי בבלתי ידוע ובנעדר, שהפכו בעבורי אף למרחב רליגיוזי מפרה: חשיכה, פחד, אילמות ואל-הכרה הם שכוננו את האני האמוני שלי. והיופי? אודה ואתוודה: השנים שנקפו מאז עימעמו את זוהר אפלתו. כל עוד ברגעי שגב נדירים עסקינן - למשמע הרקוויאם של ורדי בכנסייה בעיר העתיקה בירושלים, או למראה רישום המדונה של דה וינצ'י בגלריה הלאומית בלונדון, או על פסגת הרי ההימלאיה, או למקרא "תהילים" - עודני חוזר אל אפרודיטה הבלתי מושגת.

ברם, מול היופי הפרוזאי, המצוי, התדיר - יפי השמלה, הצילום, המכונית, התסרוקת וכו' - שום געגוע מטאפיסי אינו מנחה את שיפוטי. להיפך: משהו פרוזאי, מיידי, כמעט ביולוגי, אחראי לתגובתי הבלתי אמצעית והבלתי מתווכת: לא דפוסי אמנות, לא תהומות מוות. לא פחות משיפוטי טעם קולינרי - משהו בי (רק בי?) חווה את היופי כחוויית חיים פרטיקולרית (וללא שום תביעת אוניוורסליות קאנטית). לא איפכא הגמד ולא דרידה הענק - אף לא אחד מהם לא היה לי לווירגיליוס בשאול-תחתיות של היופי כפי שאני פוגשו ביום-יום.

לא אכחד: עודני סבור שהאמנות היא מקור לדפוסי יופי, בה במידה שעודני נוטה לאבחן געגוע בעומק היפה. אך איני רואה, לא באמת זו ולא באחרת, את התשובה המיוחלת, הגדולה, הטוטאלית. לפיכך, מול היופי לא נותר לי אלא לשתוק. האם רק נדמה לי שבתהום השתיקה שנגזרה עלי אני שומע את קול צחקוקו של היפה? הנה כי כן, ב-2008 לא נותר לי אלא להצטרף לאותה עדה לא קטנה של מבקשי גיזות זהב לדורותיהם, אותם תשושי דרך שחכתם נגררת מאחוריהם כזנבו של סאטיר.



אפרודיטה מפומפיי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו