ביום הכיפורים שעבר הבטתי בשעון ומדדתי בדיוק: 45 דקות של הליכה מתונה לאורכה של העיר, לא יותר. מרחוב סלמה בדרום תל אביב, צעד אחר צעד בדרכי המלך - ברחוב הרצל, בשדרות רוטשילד וח"ן ובן גוריון, וברחוב דיזנגוף - בהליכה נינוחה, בנשימה מדודה, רגל אחרי רגל בקצב המחשבה, בצל פיקוסים וצאלונים, לקול ציוצי דרורים ועורבנים, בלב השיחות הבטלות, קרקושי האופניים וצהלות ילדים, עד לדשא, לאקליפטוסים ולגדות הירקון, שתוחמים את העיר בצפון. עיר שלמה בשלושת רבעי שעה, לא יותר. הנה כי כן, זו תל אביב במיטבה: כרך במידת אדם; בגובה העיניים. במרחק הליכה.

כמובן, בכל יום מימות השנה אפשר לעשות את הדרך הזאת ברגל, או לשוטט בעיר מכאן לשם בלי מטרה, בתוך חיי התנועה והמסחר והמפגש והבילוי, שהם כל כולם העירוניות בהתגלמותה. אבל יום אחד בשנה, יום הכיפורים, יום דממת המנועים, הוא ללא ספק יום החג והכבוד - יחיד ומיוחד בעולם כולו - של ההליכה ושל העיר. מצווה לצאת בו מהבית ולתור את הרחובות, לפגוש ולהיפגש, לראות ולהיראות, להרגיש את האבן ואת האספלט, לאמוד את הדרכים, לדעת את חוצות העיר. כי לחילונים גמורים שכמותי, יום הכיפורים אמנם אינו יום שמכפר על עבירות בין אדם לבין "המקום" - אבל הוא ללא ספק יום שמחבר בין האדם לבין המקום.

והנה, השנה יותר מאי פעם, מתאים להכריז על יום הכיפורים כיומם העולמי של הולכי הרגל. שכן אירוע היסטורי מכריע מאין כמותו התרחש החודש לפני מאה שנה: ב-1 באוקטובר 1908 התגלגלה מתוך מפעל "פורד מוטורס" בדטרויט שבארצות הברית המכונית "מודל טי" הראשונה, ויצאה לשנות את פני החברה האנושית כולה. הנרי פורד, מבשר המהפיכה, פיתח את שיטת פס הייצור במפעל והמציא את הסרט הנע (כל פועל מבצע פעולה אחת פשוטה שוב ושוב וחוזר חלילה, וכבר אינו אחראי לתהליך הייצור כולו). בכך הניח את יסודותיה של תרבות הצריכה: יעילות ותועלתנות, אחידות, נגישות, נוחות, וכן - מכונית פרטית לכל פועל, ועולם שלם שנבנה סביבה ולמענה.

מעניין להיזכר: עד 1908 לא סבלו הערים במיוחד מן המכונית הפרטית. מכוניות פרטיות היו מנת חלקם הבלעדית של העשירים מאוד, ונהגים מיומנים בשכר הסיעו אותם ברחבי ממלכותיהם. ההמונים העירוניים הלכו ברגל, רכבו על אופניים, או נסעו בתחבורה הציבורית. והנה פורד ייצר מכונית שכל אחד יכול לנהוג בה וכל אחד יכול לקנות: מכונית מודל טי יוצרה ב-93 דקות, עלתה לצרכנים 825 דולר (זה היה המחיר ב-1908, והוא הלך וירד עד כדי 360 דולר ב-1916) וזכתה לעידוד פרסומי משכנע וסוחף לאין שיעור. בתחילת שנות העשרים כבר היו בארצות הברית כמעט 10 מיליון מכוניות פרטיות על הכביש, כמחציתן מבית היוצר של הנרי פורד. כעבור חמש שנים היתה מכונית לכל שישה אזרחים; בבריטניה השיעור עוד היה אז מכונית לכל מאה אזרחים. ובסוף שנות העשרים היו 26.5 מיליון מכוניות בכבישים האמריקאיים, אחת לכל 4.6 אזרחים, והחלה נודעת ברבים תופעה חברתית חדשה ומשונה: משפחות שבבעלותן לא פחות משתי מכוניות (כל זאת לפי נתוני ארכיון תעשיית הרכב האמריקאית).

אגב כך הצליחו הנרי פורד וממשיכי דרכו להטמיע בחברה האמריקאית - ובכל החברות האחרות בעולם שמושפעות ממנה - את חיוניותו של ה"פרייווט" כסמל של נורמליות ומשפחתיות, וכדרך חיים. לא זאת בלבד שתעשיית הרכב האמריקאית הביאה ברבות הימים לחיסולם של קווי רכבת ולסלילת מערכת כבישים, לבניית פרוורים ולהקמת מרכזים מסחריים וקניונים, לא די בכך שפני הארץ השתנו לבלי הכר לטובתה של התנועה הפרטית, אלא שהרעיון של ה"פרייווט" הוליד מערכת שלמה של ערכים ומחשבה, שאימצנו כולנו בהתלהבות יתרה, כמובנת מאליה, בלי דעת.

כעבור מאה שנה יש בארצות הברית בממוצע יותר ממכונית אחת לכל משק בית, הדלק אוזל, זיהום האוויר עולה וגואה, פיסות ארץ נכבשו זה כבר באספלט, כדור הארץ מתחמם, קרחונים נמסים, ערים מתקלקלות - ויש המבקשים לעצור ולחשוב על תרבות הפרייווט הזאת, להרהר על מחיריה. לערער עליה. זה לא כבר, ב-22 בספטמבר השנה, צוין במאות ערים בעולם "יום ללא מכוניות" (שעקרונותיו נהגו לראשונה בשלהי שנות התשעים, והוא נקבע כיום בינלאומי פעיל ב-2000). הפעילים - בעיקר באירופה אבל גם בערים רבות ביבשות אחרות - קוראים לתושבי עירם להימנע במשך יממה מנסיעה במכונית, לתור את עירם ברגל ולנצל את היום כדי לחשוב על שגרת חייהם הממונעת ועל השלכותיה.

באירועי "יום ללא מכוניות" מבקשים להחזיר את העיר לאנשיה. להפיח חיים - ולא פיח - ברחובות. לחזור לחיים פעילים, גופניים. להעלות על נס את חיי העיר החברתיים של מגוון, עירוב, מפגש וחיכוך - על המדרכה, באוטובוס, בגינה הציבורית - ולהוקיע את חיי ההפרדה והניכור הכרוכים באותה "פרייווט" רועשת ומזהמת. וכן, פעילי "יום ללא מכוניות" מבקשים להצביע על הקשר המבהיל שנקשר בין שימוש במכוניות ובין שינוי האקלים.

בני מזל אנחנו: לנו יש יום הכיפורים. בשנה שעברה, במשך יום הכיפורים, ירדו ריכוזי תחמוצת הפחמן מ-205 חלקיקים למיליארד ערב החג, ל-2 חלקיקים למיליארד בעיצומו - תופעה שאין לה אח ורע בעולם כולו. ולא רק הזיהום מתפוגג. מתפוגגים גם הלחץ והדחיפות, המרדף והתכליתיות. יורדים אל הרחוב ורואים את העיר במערומיה, כלומר ביופיה הפשוט. כולה עשויה פיסות דרך קצרות, קרנות רחוב, פניות ועצירות. בית הכנסת השכונתי בהכרח הוא קרוב, הרי אין נוסעים בשבת ובחג. אבל בעיר טובה הכל טוב כשהוא קרוב, הכל טוב כשאינו מחייב נסיעה במכונית: הפאב ובית הקפה, המכבסה והמכולת, סניף הדואר וסניף הבנק. הכל קרוב, ולכן הכל מרובה ומגוון, אין איש מרגיש כאן זר ומיותר, כולם שונים וכולם הולמים, הכל בחוץ ולכן אין החוצה.

ההליכה ברגל בעיר משיבה נפש, או מחזירה את המבט - מהחדשות ברדיו ומהתנועה בכביש ומהסרט הנע במשרד ובקניון - פנימה אל הנפש. ההליכה ברגל גם פוקחת את העין לראות את הסביבה. אפשר לשוטט בעיר ברוחו של ולטר בנימין, שהעלה על נס את המשוטט העירוני - הזר והקרוב, המתבונן והקשוב. או, נניח, ברוחו של הנרי דייוויד תורו, שכתב בשבחי ההליכה המהורהרת, והמחשבה שנהגית בתנועה, והחופש שבחוסר התכלית ובהעדר המנוחה. אבל השנה אפשר גם לשוטט שוטטות של מחאה. הרי ביום הכיפורים, הלכה למעשה, אין די לכפר על עבירות בין אדם למקום, אבל אפשר לכל הפחות לצאת לדרך.

תצלום: אי-פי