צמרת עץ    בהגיעי לגיל 18 שמתי לב לתופעה מטרידה: לא הייתי יכולה להיכנס הביתה בלי להדליק רדיו או לשים תקליט (טלוויזיה לא היתה לי), ואז לתקוע את הראש בספר ולהוציא אותו משם רק לצורכי מקלחת או שינה. הכל, רק לא להימצא לבד בחלל ריק ושקט.

מאחר שהייתי אדם של פיתרונות קיצוניים (שנה לפני כן אכלתי דלי מנגו בניסיון להיגמל מהתאווה לפרי בשיטת זורבה היווני. לא עזר), החלטתי לקבל את הזמנתו של ידיד שהתנחל במערה מבודדת בחוף נעמה בסיני, ולהירפא שם מהפחד להיות לבד ובשקט. אחרי שבוע בסיני הודיע לי הידיד שהוא צריך לנסוע הביתה וביקש שאשמור על המערה בשבילו, שלא יבואו פריקים אחרים וישתלטו עליה. נשארתי לבד.

בלילה הראשון הגיע סיור של מילואימניקים חרמנים, שאנשיו הופתעו למצוא אותי שם. אחרי חצי שעה כבר שאלתי את עצמי מה מפחיד יותר, להישאר לבד או להישאר אתם. כשהמשיכו לדרכם למדתי להעריך מחדש את הלבד ואת השקט. במשך הזמן נגמלתי מהניסיונות לפרש כל פכפוך של גלי הים כהתארגנות עוינת לכיבוש המערה ונותרתי רק עם הפחד מהעכברושים שחלקו אתי את המקום.

אחרי כמה שבועות שמתי לב לתופעה מטרידה אחרת. בכל פעם שמישהו שאל אותי איפה אני ומה אני עושה בחיי, המשפט "אני גרה במערה על החוף בסיני" היה מעורר תגובות רומנטיות שלא היה להן שום קשר לחיים האמיתיים במערה. עם הפרעושים של העכברושים. עם החארות שגנבו לי את כל הכסף והסיגריות. עם החוויה הלא נעימה של אכילת שאריות משולחנות של מסעדה. מילא שאחרים יפתחו פנטזיות רומנטיות, הבעיה היתה שגם אני הלכתי שולל אחרי הכותרת האקזוטית.

בגיל 18 אתה עושה הרבה דברים בשביל להיות קול, אבל גם בשנים הבאות תפסתי את עצמי נופלת באותה מלכודת. האזנתי למוסיקה שלא ממש אהבתי, יצאתי עם בחורים שמשהו בכותרת המשנה שלהם הגניב אותי, עבדתי בעבודות שנשמעו כמו חלום אך התגלו כסיוט. התארים הנאים האלה, כוחם יפה לא רק כדי לעורר קנאה אצל הסובבים. הם גם נותנים כוח להמשיך במסלולים שבדיעבד עדיף היה להתעייף מהם אחרי חמש דקות.

סאונה פרטית

"בכל פעם שאנחנו מדברות אני מדמיינת אותך יושבת על החוף עם קוקטייל פירות טרופיים", אומרת לי בצ'ט תקציבאית ממשרד פרסום שהזמין ממני עבודה אונליין. השעה היא אחת בצהריים, שעון תאילנד. בישראל, אנשים מתחילים עכשיו את יום העבודה שלהם. אנחנו (יש לי בן זוג. תירגעו, סטנדרטי לגמרי) מגיעים מיוזעים, אחרי ירידה במדרון תלול בג'ונגל וצעידה של שני קילומטרים על החוף, אל משרד קטנטן שהוא גם קפה-אינטרנט, רק בלי קפה. הלפטופ שלי רטוב מהגשם. החיבור לאינטרנט בקושי סוחב. קוקטייל על החוף הוא רעיון רע במיוחד. תחזית מזג האוויר מזהירה מפני טייפון שיגיע לאי בשעות הקרובות, אבל את התקציבאית זה לא משכנע. אתה לא באמת יכול להתבכיין על התנאים הקשים כשאתה גר במקום כל כך אקזוטי. מה הסיכוי שהיא תגלה סימפטיה לצעידה בתוך מעיל ניילון שעושה לך סאונה פרטית, עם מטריה שהרוח מתעללת בה ביד אחת ולפטופ ביד השנייה, תוך ניסיון לא למעוד בחול הבוגדני כשהמים הגואים מגיעים לך עד קו הטוסיק? אל תיתממו, אני בתאילנד.

למעשה, לא רק תקציבאים הניחו לדמיון שלהם לעוף אל מחוזות הקלישאה. באותה עונה גשומה של שנת 2005 רוב השיחות שלי ברשת נראו ככה: לאן נעלמת? עברתי לגור בתאילנד. אה, קוקטיילים טרופיים על החוף. במציאות, כשאתה גר בצריף אסבסט שהורכב על עץ במעבה הג'ונגל, הדבר האחרון שאתה רוצה זה לטפס לשם (או גרוע יותר - לרדת משם) אחרי קוקטייל טרופי.

לעתים קרובות, בדרכי אל הצריף, אני מדמיינת שלדים של שיכורים שעברו שם לפני, מוטלים בצד הדרך כמו המשוריינים של באב אל וואד. עם כמות הנמלים בג'ונגל, כל אחד יכול להפוך לשלד תוך זמן קצר. לא הרבה גשם חודר דרך העלווה אל השביל התלול, אבל הלחות הגבוהה הופכת כל משטח לחלקלק כפוליטיקאי. העצים שאנחנו מנסים לאחוז לצורכי תמיכה מתגלים כבעלי קוצים אכזריים. גדר הזרדים שמסביב לשביל היא משענת קנה רצוץ. אני מעמיסה את הלפטופ על הגב ותוקעת את המטריה בין השיניים, בשביל האיזון. המראה, אני מניחה, לא מאוד אקזוטי.

את הטייפון אנחנו עוברים בלי נפגעים בנפש, אבל גם בלי שום אפשרות לרדת מבתי העץ ולקנות משהו לאכול עד למחרת בבוקר. שלושה בתי קפה נסחפים אל הים ויזדקקו לשיפוץ יסודי, אבל ברחוב הראשי של האי כמעט לא מודעים לדרמה שהתרחשה על החוף, גם לא בישראל. מהצד השני של הצ'ט אומרת לי התקציבאית: "יאללה יאללה, יש לנו דד-ליין על הראש". אחרי חודש, כשהלפטופ שלנו קורס בעקבות השינויים הבלתי פוסקים בזרם החשמל, הדד-ליין, אם לצטט את דאגלס אדאמס, חולף לנו ליד האוזן ועושה וווווש.

לחיים בבית על עץ יש היבטים נוספים. במקלחת עם גג פתוח, שגזע עץ ענקי עובר דרכה, מחכה לנו פיתון בגודל בינוני. בפגישתנו הראשונה אני עושה את כל הדרך בחזרה למטה כדי להזעיק לסיוע את אחד מעובדי המקום; כשאנחנו מגיעים למקלחת, איך לא, הנחש כבר לא שם. בפעמים הבאות אנחנו לא טורחים להזעיק עזרה ומתרגלים לשלוח מבט מהיר אל מקום המרבץ החביב עליו עם כל כניסה למקלחת.

בשעות הבוקר המוקדמות נוהג לרדת מן העצים המנהיג של להקת קופים, שחיה גבוה יותר במעלה ההר. הוא קוף חצוף ומעצבן, ואם הוא תופס אותנו עם בוטנים ביד הוא מנסה לחטוף אותם. אחרי כל גשם מתכנסת מקהלת צפרדעים לשירה בציבור אל תוך הלילה. אבל עם כל הכבוד לנחשים, לקופים ולצפרדעים, הם מטרד זניח ביחס לנמלים וליתושים, שנוכחים בכל פינה בתאילנד, לא רק במעבה הג'ונגל. תהליך הלמידה מהיר וכואב. אחרי שינה אחת ללא כילה ועם דלת פתוחה, אני מפתחת משמעת ברזל בעניין. אחרי ישיבה קצרה עם עדר הנמלים שבא לחסל את פירורי העוגיות על המיטה, אני מתחילה להיות פדאנטית שאמא שלי לא היתה מאמינה. עכשיו זה עניין של הישרדות.

טריוויאלי, יגיד כל מי שבילה קצת באיים של תאילנד, ובצדק. כדי לא לצאת נקניקים השתדלנו לא להטריד את מקורבינו בסיפורים כאלה, וכך, מבלי משים, עזרנו להם לטפח את פנטזיית הקוקטיילים. אבל אחרי כמה חודשים על העץ אנחנו מגלים שלפנטזיה הזאת יש השלכות כואבות. כולם כבר יודעים שאנחנו חיים במדינה שבה אפשר לקנות צלחת שרימפס בחמישה שקלים, לכן ברור שמוסר התשלומים הישראלי נהיה עוד יותר גמיש כשהוא מגיע אלינו. בעלי חוב שמכירים אותנו יותר מקרוב מרשים לעצמם לנזוף בנו אחרי שביררו מה אכלנו לארוחת ערב. לך תסביר שצדפות וסרטנים זה מה שכולם אוכלים פה. בעיניהם אנחנו קצת חוצפנים. "כמה כבר עולה לכם לגור על עץ?", הם שואלים רטורית.

כמעט רגיל

אחרי האפיזודה על העץ עברנו לגור בכותרות נוספות שנשמעו מפתות. למשל, בית ספר מבודד למרגלות הר שכולו שמורת טבע, עם 2,000 ילדים תאים בני שלוש עד 18. זה הספיק למקורביי כדי לדמיין אותי כאנה מ"המלך ואני", מרחפת בין התלמידים בסבלנות אין קץ, אבל התחושה האמיתית היתה של קוף לבן בכלוב זכוכית.

בשבע בבוקר הרמקול מחוץ לכיתה שבה אנחנו ישנים מתחיל לנגן ועשרות ילדי הגנון צובאים על חלונותינו. בשמונה יש מסדר ליד הדגל. מי שלא הכין שיעורים חוטף שלושה פליקים בטוסיק מהמורה ואומר תודה. השוטר בדימוס, שבית הספר שייך לו, מגלה לנו כי כל ההורים חתמו על מסמך שמאשר לו לעשות זאת, למרות שזה לא חוקי. מעלינו מתנשא יער גשם ענקי, אבל חצי מהזמן אין מים בברזים. את החלונות אי אפשר לפתוח - בבוקר בגלל הילדים, בערב בגלל החרקים. עוד פנטזיה מתנפצת.

זאת אשמתנו, אנחנו יודעים. למה לא הלכנו על משהו קצת פחות אקזוטי. למצוא איזה מלון דירות בבנגקוק או סתם להישאר בתל אביב? כבר למדנו את הלקח. אקזוטיקה זה פאסה. עכשיו אנחנו סתם חיים בתאילנד, לא על עץ, לא בג'ונגל ובטח לא בכלוב זכוכית, אלא בעיר חוף קטנה ורגועה. אין פקקי תנועה, האוכל הוא הטוב בעולם, האינטרנט עובד והאנשים מצוינים. עיר חוף, אמרתי? הנה אני מזמינה לעצמי צרות. "זה נראה אחרת לגמרי ממה שדמיינתי", אומרת אחותי כשהיא באה לביקור. "ומה דמיינת?", אני שואלת. "את אילת", היא עונה.

סוגרים פינה מייקל פלפס אמנם זכה בשמונה מדליות זהב בבייג'ין, אבל ג'וני וייסמילר, שבעצמו היה אלוף אולימפי במספר משחים, השאיר אחריו מורשת מסוג אחר - השאגה האדירה שהיה משמיע כשגילם את טרזן בסדרת סרטים בשנות השלושים והארבעים מוכרת היטב גם כיום. כל אחד רשאי להחליט בעצמו אם טרזן שאג בגלל שהוא כל כך נהנה או סבל מהחיים על העץ

אחרי ישיבה קצרה עם עדר נמלים שבא לחסל פירורי עוגיות שנשרו למיטה, אני מתחילה להיות פדנטית. עכשיו זה עניין של הישרדות