בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשבר הכלכלי בארה"ב: נפילת האימפריה

זה התחיל בהלם ה-11 בספטמבר, המשיך בהסתבכות המפוארת באפגניסטאן ובעיראק, העמיק עם מחדלי הממשל באסון קתרינה, התעצם לנוכח מפגן הכוח הרוסי בגיאורגיה, נפל על המסלול במירוץ השליחים בבייג'ין, והגיע לשיא עם המשבר הכלכלי הגדול. ומה עכשיו? אנשי רוח, סופרים ועיתונאים אמריקאים מנסים לנבא את עתידה של המעצמה הקפיטליסטית ביום שאחרי

תגובות

1 "למה הנואמים המצוינים שלנו אינם עולים/ לשאת דברים על במות כמנהגם מאז?/ כי הברברים צריכים לבוא היום/ ונאומים נאים משעממים את הברברים". ("מחכים לברברים", קונסטנטין קוואפיס. תרגום: יורם ברונובסקי)

החודש לפני 72 שנה יצא לאור הספר האמריקאי הראשון לעזרה עצמית: "כיצד להשיג חברים ולהשפיע על אנשים", שהיה במהרה לרב-מכר ויצר סוגה פופולרית בתרבות האמריקאית. מחבר הספר, מרצה לעסקים בשם דייל קרנגי, המליץ על טכניקות "לשנות אנשים מבלי להעליבם או לעורר טינה", כמו למשל "לאפשר לזולת לשמור על כבודו", "להתחיל במחמאות ותשבחות" או "לשאול שאלות במקום לתת הוראות". דומה שיחסיו הנוכחיים של השלטון האמריקאי עם אזרחיו קרובים פחות לאידיאל של קרנגי ויותר לפרודיה על הספר שנכתבה שנה לאחר מכן: "כיצד לאבד את חבריך ולעורר דחייה".

המשבר הפיננסי הנוכחי מעורר ספקות עמוקים לגבי הצלחת המודל הכלכלי שארה"ב מימשה בהתלהבות יתרה בשני העשורים האחרונים, וייצאה בהתלהבות רבה עוד יותר לאזורים אחרים בעולם. הכלכלנים והפרשנים המובילים במדינה תמימי דעים כי צפויה לה תקופת משבר והאטה ארוכה, וכי הנשיא שייבחר ב-4 בנובמבר יחולל שינויים מרחיקי לכת במערכת השלטון.

אולם חשיבותן ההיסטורית של הבחירות אינה נעוצה רק במשבר הנוכחי, אלא בסדרת אירועים שהביאו לבחינה מחדש של העוצמה וההשפעה האמריקאיות: פיגועי 11 בספטמבר, חוסר ההצלחה לבסס את השלטון בעיראק, המלחמה באפגניסטאן, פלישת רוסיה לגיאורגיה, וככלל אובדן האמון הבינלאומי ביושר כוונותיו של הממשל כמו גם אוזלת ידו במילוי חובותיו הבסיסיים לאזרחים האמריקאים - כפי שקרה למשל בטיפול בנפגעי סופת ההוריקן קתרינה. מעבר לבעיות מבית, שינויים אלה מעידים לכל הפחות על ערעור כוחה של ארה"ב בעולם ושינוי מאפייני ההשפעה שלה כפי שהתעצבו מאז מלחמת העולם השנייה.

בשנים האחרונות הירבו היסטוריונים, כלכלנים ועיתונאים מארה"ב ומחוץ לה להעלות השערות על שקיעתה של ארה"ב. הספרים והמאמרים הרבים, פרי עטם של מחברים אמריקאים, הנושאים שמות כמו "עלייתה ונפילתה של האימפריה האמריקאית" מזכירים את שירו של המשורר היווני קונסטנטין קוואפיס, "מחכים לברברים", על אזרחי רומא שמחכים בדממה להחרבתה של האימפריה.

2 "אני הקיסרית בסוף שקיעת ימיה/ צופה בבוא עם זר בהיר, בריא אולם/ חורזת בעצלות אקרוסטיכון מועם שבו רפיון השמש מפזז כמה. ("רפיון", פול ורלן. מצרפתית: ראובן צור)

צילומי העיתונות שהתמקדו בגורלם של הבנקאים והברוקרים האמריקאים העלימו מעין הציבור את מי שנפגע יותר מכל מהמשבר - לווי המשכנתאות שמפונים בקצב מואץ מבתיהם לאחר שלא הצליחו לעמוד בהחזרים. במסצ'וסטס, למשל, עלה מספר ההומלסים שלא נמצא להם מקום במקלטים מ-17 בספטמבר אשתקד ל-500 בחודש שעבר. קים ריצ'רדסון, בת 59 מצפון קרולינה העומדת בפני שימוע לפני עיקול ביתה בחודש הבא, מספרת לבוב הרברטס, כותב טור ב"ניו יורק טיימס", כי כאשר רכשה את ביתה בדצמבר 2005 הבהירה לבנק שלה שלא תוכל לעמוד בהחזר חודשי גבוה בהרבה מ-500 דולר. לדבריה אנשי הבנק העבירו לה בחופזה את החוזה מבלי שתבין שהתשלום החודשי שלה אינו קבוע. "הם רק העבירו ניירות הלוך וחזור כדי שאחתום עליהם, ואני כל הזמן אמרתי 'חכו רגע, חכו רגע'", אמרה.

התשלום שלה עלה ועלה עד שהיה גבוה מ-800 דולר, הרבה יותר מכפי שביכולתה לשלם. "הפעם הראשונה שבה את מבינה שאת לא יכולה לשלם את המשכנתה - זו תחילתה של פאניקה מאוד עמוקה... את מוצאת עצמך מידרדרת במורד הסולם הכלכלי וחושבת לעצמך 'אלוהים, איך אני אשרוד... בסוף אשן במכונית שלי".

"המשבר מזכיר לאמריקאים שהם לא רק סופרמנים כלכליים, הם לא רק הצרכנים של כל משאבי העולם, אלא בעלי זהות מורכבת יותר", אומר ל"הארץ" ההיסטוריון הסקוטי ניאל פרגוסון, שמאמרו "סוף השגשוג?" הופיע לפני שבועיים על שער המגזין "טיים". השער לווה בתצלום מדכדך משנות השפל הכלכלי, בו נראית שורת גברים, כולם במעילים ומגבעות, עומדים בתור לחלוקת מזון. לדברי פרגוסון, "חלק מההוויה האמריקאית היא גם של זמנים קשים יותר, ואם אמריקאים ייזכרו בחוויות של שנות ה-40 זה יעזור לחזק את התודעה העצמית שלהם. כמובן שיש דברים שישתנו: לא נראה בזמן הקרוב את אנשי מחלקת האוצר טסים ברחבי העולם ומסבירים לאחרים איך לנהל את הכלכלה שלהם. אבל אני חושב שזה לא רע, שהאסייתים לא יצטרכו להאזין לרטוריקה הנפוחה שלהם".

הרטוריקה הנפוחה שעליה מדבר פרגוסון עשויה, למשל, להיות עידוד הצריכה בכל מחיר שהוביל הממשל האמריקאי בשנים האחרונות והיתה לחלק מהותי מהזהות האמריקאית. צריכה מוגזמת זו, שהיה לה חלק בקריסת המערכת הפיננסית שמימנה אותה, נבעה ממדיניות תקיפה של הממשל. כך למשל, מיד לאחר פיגועי 11 בספטמבר קרא הנשיא ג'ורג' בוש לאזרחים לצאת לקניות: "סעו לדיסניוורלד בקליפורניה", אמר, "קחו את משפחותיכם ותהנו מהחיים כפי שאנחנו רוצים שייהנו מהם".

ראש העיר ניו יורק, רודולף ג'וליאני, אמר בראיון לסי-אן-אן ב-21 בספטמבר 2001: "אני יודע מדוע אתם נשארים בבית... זה לא בגלל שאתם מפחדים, אתם אבלים ונסערים ומעט מבולבלים. אבל צאו לקניות, אנחנו הכי טובים בעולם בשופינג, ואני מקוה שהחנויות מציעות יותר מבצעים - כי מי שיוצא לקניות בזמנים כאלה לא ירצה לשלם מחיר מלא". האמריקאים קיבלו כנראה את הצעות הממשל והחלו לבזבז כסף; חובם של משקי הבית בארה"ב האמיר מ-50% מהתוצר הלאומי הגולמי לשנה ב-1980 ל-100% ממנו ב-2006. האמריקאים, אם כן, לוו כסף שווה ערך לכלל היקף כלכלתם בשנה שלמה.

מוצר הצריכה האולטימטיווי היה הבית, הנכס המשמעותי היחיד שבו מחזיקות משפחות מהמעמד הנמוך והבינוני. כדי לאפשר לאמריקאים רבים יותר לרכוש בתים, מימנה חברת פאני-מיי משכנתאות של לווים שנחשבו כשירים פחות להחזירן או שרכשה אותן ומכרה בחזרה למשקיעים. כתוצאה מהתחרות, בנקים רבים כמו גם חברות קטנות יותר העניקו הלוואות מבלי לדקדק במצב הלקוחות. בה בעת, הביקוש לבתים הביא לעלייה בלתי פרופורציונלית בערכם ולבועה שהתפוצצה לאחר שהגיעה לשיאה בפברואר 2007.

עם התפוצצות הבועה וירידת מחירי הבתים - עד כדי שליש ממחירם המקורי בחלק מהערים - הפך ערך הבתים של הלווים נמוך משמעותית מגובה המשכנתאות שלקחו. אמריקאים רבים שנענו לניסיונות השיווק האגרסיוויים של המערכת הפיננסית לא עמדו בהחזר התשלומים ומצאו עצמם ברחוב (בנק ההלוואות קרדיט סוויס מעריך כי 13% מבעלי הבתים האמריקאים שלקחו משכנתאות עשויים לאבד את בתיהם). מחירי מניות הבנקים שהעניקו ללווים את המשכנתאות ירדו, והממשל נאלץ לקנות אותן כדי למנוע קריסה מוחלטת שתגרור לדעת כל האטה מתמשכת בכלכלה.

פרגוסון מדבר על מידה רבה של יוהרה בגישה של הבנקים האמריקאיים: "הלך הרוח בשווקים ובמוסדות הפיננסיים ב-2006 הזכיר לי את הניאו-שמרנים ב-2002 ו-2003. הם חשבו שבכוח צבאי הם יכולים לשנות את העולם כולו, בנקי ההשקעות פעלו כאילו לא יהיה עוד מיתון וכאילו כל הבעיות ייפתרו. העניין הוא שאתה מתחיל להאמין בתעמולה שאתה בעצמך מפיץ וזה מסתיים בנמסיס - כפי שקרה במשבר הסאב-פריים. אלה אנשים חסרי ידע היסטורי, או לכל הפחות אנשים שלא יודעים שההיסטוריה רלוונטית. כל מי שיש לו חוש היסטורי יכול היה להבין שאי אפשר להפוך את עיראק לדמוקרטיה בפחות מ-50 שנה, וכל מי שמבין בכלכלה יכול היה לצפות שיהיה משבר כלכלי. זה מה שקורה כשאתה חושב שההיסטוריה לא חלה עליך".

זה מה שקרה לאימפריות היסטוריות?

"אימפריות שוקעות כשהבסיס החומרי שלהן מתאיין, כשהמחיר של החזקתן עולה על התוצר. העתיד יגיד אם זה מה שקורה בארה"ב. יוהרה היא לא הסכנה לאימפריות, בדרך כלל הסוף מלווה דווקא בתחושת תבוסתנות. זו לא תחושה של וינה ב-1918 או לונדון בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20".

ההיסטוריון הרולד ג'יימס סבור דווקא כי יש דמיון בין המצב האמריקאי הנוכחי לדמדומי האימפריה הבריטית: "לונדון היתה המרכז של העולם הכלכלי", הוא אומר ל"הארץ", "אבל היא נחלשה כתוצאה מעלייתה של ארה"ב שהחליפה את מקומה של בריטניה. כיום סין מאתגרת את ארה"ב באופן דומה לאתגר שהיא הציבה בפני בריטניה. אבל הבריטים לא התמוטטו מיד בשנות ה-20 וה-30 - היתה דרושה מלחמת העולם השנייה והאירועים שלאחריה כדי שזה יקרה. לכן התפקיד העולמי של ארה"ב לא ייעלם מיד".

פאריד זכריה, עיתונאי אמריקאי פופולרי ומחבר הספר "העולם הפוסט-אמריקאי", סבור כי יש נקודת דמיון משמעותית בין שתי האימפריות: "בשנותיה האחרונות", הוא אומר, "בריטניה השקיעה זמן, אנרגיה ותשומת לב מרובים להגיע למקומות פריפריאליים בעולם - סודאן, מצרים, אפגניסטאן, עיראק. היא נכנסה להתחייבויות גיאופוליטיות עצומות בין 1900 ל-1925, שגבו ממנה עלות נכבדת. במקביל היא התעלמה מהבעיה העקרונית שלה, שהיתה חוסר התחרותיות הכלכלית מול גרמניה. בארה"ב קורה דבר שאינו בלתי שונה - אנחנו משוקעים בעולם, וזה דורש אנרגיה, זמן ומשאבים".

יש מי שיחליף את ההשפעה האמריקאית?

"האירופים לא מספיק מאוחדים, הסינים 'תופסים טרמפ' בשלב הזה - הם לא רוצים לקבל על עצמם את האחריות של השפעה בינלאומית וההודים עוד רחוקים מפיתוח כלכלי שיאפשר להם השפעה כזו. הרוסים אולי היו רוצים להיות משקל נגד לארה"ב, אבל חוששים מאיבת המדינות שמקיפות אותן. לכן, בלעדיות הפעלת הכוח האמריקאית היא ברירת מחדל. אין אף אחד אחר שיעשה את זה".

3 "אמריקה היא מזימה כבירה שנועדה לעשות אותך מאושר". ("כיצד לאהוב את אמריקה ולעזוב אותה באותה עת", ג'ון אפדייק)

מכה קשה יותר לארה"ב מהחולשה הכלכלית היא כישלונו של המודל הרעיוני שבו דוגלת ארה"ב מאז שלטון רייגן, המבוסס, לפחות באופן מוצהר, על רגולציה מינימלית של השווקים ומסים נמוכים. "הם אומרים שהם לא יתערבו, אבל הם יתערבו", אמר לפני חמש שנים רוברט רובן, מזכיר האוצר של בוש בתגובה לביקורת של פול אוניל, מזכיר האוצר הראשון של בוש, על ההתערבות של קודמיו בשוק. כיום, כאשר הממשל האמריקאי מלאים בנקים ומעביר חבילות סיוע, ברור כי היה מרכיב אשלייתי במדיניות חוסר ההתערבות.

"השווקים הנוכחיים לוקחים סיכונים ומכסים בכך את עלויותיהם", אומר ל"הארץ" הבלשן הסוציאליסט נועם חומסקי, "אבל הם לא מתחשבים בסיכון המערכתי, ולכן מחיר הסיכון מונמך ולוקחים יותר סיכונים ממה ששיטה יעילה כלכלית היתה מאפשרת".

מבקרת התרבות והסופרת נעמי קליין כתבה במאמר ב"גרדיאן": "אנחנו רואים פתאום ממשל אקטיווי מאוד, מעורב מאוד, שנראה כי מוכן לעשות כל מה שיידרש כדי להציל את המשקיעים מעצמם. המחזה הזה מעורר בהכרח את השאלה: אם המדינה יכולה להתערב כדי להציל תאגידים שנראה כי נהגו בחוסר אחריות כשנטלו סיכונים בשוק הדיור, למה היא לא יכולה להתערב כדי למנוע את עיקול בתיהם של מיליוני אמריקאים? באותו אופן, אם אפשר למצוא מיד 85 מיליארד דולר כדי לרכוש את ענקית הביטוח איי-איי-ג'י, למה שירות בריאות אחד - שיגן על אמריקאים מהשיטות הדורסניות של חברת ביטוח הבריאות - נראה כחלום בלתי מושג? ואם תאגידים נוספים יזדקקו לכספי משלם המסים כדי לצוף, למה שמשלמי המסים לא יציבו דרישות משל עצמם, כמו הגבלת שכר הבכירים, או הבטחה שלא יפוטרו עובדים?".

כישלון זה של המדיניות הכלכלית האמריקאית לא רק מפחית את יכולתה של ארה"ב להשליט "כוח רך" (כפי שכינה ההיסטוריון ג'וזף ניי את ההשפעה האמריקאית) וגם רך פחות על אזורים שונים בעולם. "בין 2002 ל-2007", כתב בשבוע שעבר ההיסטוריון האמריקאי פרנסיס פוקויאמה במגזין "ניוזוויק", "כשהעולם נהנה מתקופה חסרת תקדים של צמיחה, קל היה להתעלם מהסוציאליסטים האירופים והפופוליסטים באמריקה הלטינית שהוקיעו את המודל הכלכלי האמריקאי כ'קפיטליזם של קאובויז'. אבל כעת קטר הצמיחה הזאת, הכלכלה האמריקאית, ירד מהפסים ומאיים לגרור עמו את העולם כולו. גרוע יותר, האשם בכך הוא אותו המודל עצמו: תחת המנטרה של צמצום פעולות הממשל, וושינגטון לא הצליחה לווסת את המגזר הפיננסי והרשתה לו לגרום נזק עצום לחברה כולה".

בשיחת טלפון עם "הארץ" מעריך פוקויאמה כי גורם מרכזי למשבר הוא אמונתה העיוורת של ארה"ב בשיטתה: "המסים והדה-רגולציה הן שתי מורשות של רייגן", הוא אומר. "כשרייגן נכנס לתפקיד, המס השולי היה גבוה ביותר ולא היה תמריץ להשקיע ולעבוד. לכן קיצצו את המסים מתוך מחשבה כי צמיחת הכלכלה תפצה על אובדן ההכנסה ממסים. בוודאי שהדבר סייע לצמיחה, אך זו לא הספיקה למלא את החור, ורבים חשבו על זה כנתון אידיאולוגי גם אם המציאות לא התאימה לשיטה זו. מה שהיה מזיק יותר הוא הגירעון הכלכלי שהממשל הסכים לקבל על עצמו כל עוד היה מבוסס על קיצוץ במס".

המורשת האידיאולוגית השנייה של הממשל, אומר פוקויאמה, היתה הדה-רגולציה: "יש מקומות רבים שבהם דה-רגולציה טובה", הוא אומר, "יש תחרות בתעופה, בתחבורה, בהיי-טק, עמק הסיליקון צמח בסביבה של דה-רגולציה. אבל בתחומים אחרים זה התגלה כאסון, וההחלטות על כך התקבלו בסמכות רבה כל כך עד שלא היה מי שיערער עליהן".

"אנחנו רואים היום את מה שהיינו צריכים לדעת מזמן", אומר ההיסטוריון האמריקאי פרדריק קופר, "ששווקים ללא רגולציה יכולים להפוך משותקים. המיתוס הזה מתפוצץ והוא יביא לכך שגם אם ארה"ב תרצה להשפיע על אחרים היא תעשה את זה באופן פחות שחצני. הגישה לא תהיה של 'אנחנו יודעים הכל', אלא של 'כולנו באותה סירה'".

פוקויאמה אומר שכבר כיום המודל הכלכלי האמריקאי אינו בלעדי, ויש לו מתחרים חזקים: "עוד לפני המשבר רוסיה, סין והודו הציעו מודלים חלופיים לזה של הכלכלה האמריקאית. החזק מכולם הוא אולי הסיני - מודרניזציה תחת שלטון של מפלגה קפיטליסטית וריכוזית. התחרות הזאת מול ארה"ב לא קשורה למשבר, אבל הנזק שנגרם לאמינות המודל האמריקאי קשה. אני לא חושב שזה מצב אבוד, כי אמריקה עוד יכולה לשנות את המערכת שלה, מה שגם שהמערכת הרוסית לא נראית טוב והסינים זקוקים לשישה אחוזי צמיחה כדי להשיג יציבות כלכלית. כך שמוקדם לומר שהמודל האמריקאי הוא שיתגלה כחלש ביותר".

פוקויאמה, שניסה להחיל את הפילוסופיה של הגל על פוליטיקת המאה ה-20, טוען כי המדינות כולן מתקדמות לעבר צורת שלטון דמוקרטית וליברלית. לאחר שכולן יגיעו אליהן, הוא טוען, תגיע ההיסטוריה לסופה, כלומר, ייפסקו המאבקים האידיאולוגיים בין מדינות וייוותרו רק סכסוכים מקומיים קטנים. כיום הוא טוען כי מבנה האיחוד האירופי קרוב יותר בעיניו לקץ ההיסטוריה שאליה צועד העולם. "ההתגברות הסופית על הסתירות ההיסטוריות מגולמת באיחוד האירופי ולא בארה"ב", הוא אומר, "שכן הראשון מנסה להחליף את פוליטיקת הכוח בשלטון החוק, וזה קרוב יותר לאופן שבו צריך להיראות סופה של ההיסטוריה".

"אמריקאים מתחילים לקבל את הרעיון שיש לנו שותפי מסחר ואנחנו צריכים לקבל את התנאים שלהם ולא שלנו", אומר קופר. "אנחנו אולי לא אוהבים את הכלכלה שלהם או את מצב זכויות האדם שם אבל לא נשנה אותם. במאה ה-19, המיסיונרים היו חלק משמעותי מהאופן שבו האמריקאים חשבו על סין, והיום אלה אנשי עסקים שמנסים להרוויח כסף ואמריקאים צריכים להתמודד עם הרעיון שרוסיה והאיחוד האירופי הן יישויות פוליטיות שיישארו כפי שהן. כמה אמריקאים מוכנים לקבל מציאות שהיא לא חדשה - זו שאלה".

ג'יימס סבור שארה"ב עתידה להיות אחת מבין ארבעה או חמישה כוחות משמעותיים בעולם ביחד עם סין, רוסיה והאיחוד האירופי: "העובדה שהאמריקאים שולטים ביותר נשק", הוא אומר, "לא תשתנה, אבל חלק מהנשק הזה לא יהיה ניתן לשימוש. יש לא מעט אמריקאים שיכולים לחיות עם החיזיון הזה - אולי רבע מארה"ב מסוגלת לקבל את זה, רבע יגיד שזה מצב תבוסתני לאמריקאים וחצי לא חשבו על זה כנראה".

4 אמריקה היא המדינה היחידה שעברה מברבריות לדקדנס בלי ציוויליזציה באמצע. (אוסקר ווילד)

המשתתפים במירוץ לחלל, עוד תחרות רב-לאומית עתירת סמליות פוליטית, השתנו בשנים האחרונות. מ-2010 ועד 2015 לא תהיה לסוכנות החלל האמריקאית חללית שתאפשר לאסטרונאוטים שלה להגיע אל תחנת החלל הבינלאומית והיא תהיה תלויה בחללית ה"סויוז" הרוסית; נחיתה אמריקאית נוספת על הירח לא צפויה לפני 2020. בהתחשב במהירות התפתחות תוכנית החלל שלה - בהחלט ייתכן כי הסינים יקדימו את ארה"ב.

בה בעת, הודו משגרת השבוע את החללית הלא-מאוישת הראשונה לירח, ומנסה להדביק בכך את התקדמות ההתקדמות הסינית. "אמנם סין הקדימה אותנו", אמר השבוע ראש הארגון ההודי לחקר החלל, "אבל היום אנחנו מנסים לגשר על הפער ולהגיע אליהם". מעבר להפגנת הכוח הטכנולוגית, יכולות השיגור לחלל מניבות להודו רווח כלכלי לא מבוטל. כך, למשל, באפריל 2007 הרוויחה 11 מיליון דולר על שיגור לוויין איטלקי לחלל וב-21 בינואר השנה שיגרה בעבור ישראל את לווין הריגול "טסקר".

המירוץ לחלל מסמל את התחזקות כוחן של הודו, ובעיקר סין, ואת האיום הכלכלי שיוצרת תמיכתן לארה"ב. יחד עם זאת, פרגוסון מדגיש כי חרף התחרות בין סין לארה"ב, התלות הכלכלית בין שתי המדינות אינה מאפשרת לראשונה לשמוח על מפולת השנייה. היחסים הסימביוטיים בין שתי הכלכלות - להן הוא קורא צ'יימריקה (chaimerica) - מבוססים על כך שהסינים רוכשים איגרות חוב אמריקאיות בשווי מיליארדי דולרים כדי לייצב את שערי החליפין שלהם, שמאפשרים להם לייצא לארה"ב סחורה זולה מזו המקומית.

הממשל האמריקאי, לעומת זאת, נשען על ההון הסיני כדי להתקיים ולממן, למשל, את שתי המלחמות היקרות שאליהן יצא ממשל בוש: "אני לא חושב שהסינים ימכרו את כל הביטחונות האמריקאיים שלהם. מה שקרה עכשיו (בעקבות התערבות הממשל) הוא שחוב פרטי הפך לחוב ציבורי, השאלה היא מי יממן את החוב הזה והתשובה היא עדיין אסיה. אבל התיאבון האמריקאי יימשך. סין היא בעמדה הקלאסית של הגובה שזכה בחוב גדול. לבעל החוב יש את הכוח ביחסים, בעיקר אם הוא גדול, וארה"ב גדולה".

עם זאת, לא בטוח שדרושה אלטרנטיווה שתחליף את ההשפעה של ארה"ב. זכריה סבור כי לאחר התפוררות הבלעדיות האמריקאית צפויה מציאות עולמית ריכוזית פחות: "אנחנו עוברים לעולם שבו יש ריבוי של מודלים", הוא אומר, "ריבוי של קולות, וריבוי של כוחות ושל השתתפות. זה עולם שבו אין מדינה אחת שתוכל לשלוט במערכת, באידיאולוגיה, כפי שארה"ב עשתה בשני העשורים האחרונים. גם אם מדינות אחרות לא יוכלו לגבור על ארה"ב הם לא בהכרח יוכלו ללכת אחריה בכל נושא - אם זה מסחר, אם זה גיאופוליטיקה, כלכלה, נראה מידה רבה יותר של עצמאות מצד כל מדינות העולם".

לדבריו, "ירידת בלעדיות הכוח האמריקאי היא חוויה מעצימה בעבור מדינות אחרות. בתוך קיץ אחד טירפדה הודו את פגישת ארגון הסחר העולמי, רוסיה פלשה לגיאורגיה וסין העלתה את מחזה הראווה הגדול ביותר בעולם - שרק טקס הפתיחה שלו עלה 100 מיליון דולר. לפני עשר שנים שום דבר מהדברים האלה לא היה קורה וזו רק ההתחלה. אנחנו נראה יותר ויותר מכך".

האכזבות הסמליות שזימנה האולימפיאדה האחרונה לספורט האמריקאי לא שיפרו אף הן את המצב. אמנם היא זכתה להצלחה מרשימה בשחייה - האמריקאי מייקל פלפס זכה בשמונה מדליות באולימפיאדה - אך סין גברה עליה לראשונה במניין המדליות הכללי. חשוב יותר, אצניה של ארה"ב למרחקים קצרים, שבאופן היסטורי משלו בתחרויות האולימפיות, נחלו סדרה של כישלונות השנה. ארה"ב זכתה רק למדליה אחת אפילו במקצי 100 מטר לנשים ולגברים שבהם זכו הג'מייקנים אוסיין בולט ושלי-אן פרייזר. במירוצי השליחים ל-100 מטר האצנים והאצניות האמריקאים כלל לא הגיעו למקצה הגמר, לאחר תקלות מביכות במקצי החצי-גמר.

5 "בשנות השבעים העוצמה היתה קיימת עדיין, אבל הקסם פג. זוהי תקופת האורגיה (המלחמה, הסמים, מנסון, וודסטוק). היום האורגיה נגמרה. גם ארצות הברית, כמו כולם, ניצבת מול סדר עולמי רך, מול סיטואציה עולמית רכה. זוהי האימפוטנציה של העוצמה. ("אמריקה", ז'אן בודריאר)

"אוקי, זה כבר לא מוצא חן בעיני. בהתחלה זה היה משעשע, אבל האנשים האלה מגזימים", כתבה ב-20 באוקטובר 2003 סברינה הרמן, שוטרת צבאית בת 26 מווירג'יניה שהוצבה בכלא אבו-גרייב שבעיראק, לבת זוגה קלי. הרמן, שנחשפה השנה בסרטו התיעודי של הבמאי ארול מוריס "שגרה מבצעית", הצטלמה עם גופות ועם אסירים עיראקים שהושפלו בכלא.

"הפסקתי לכתוב לך אתמול בלילה", היא ממשיכה, "בגלל שהגיע הזמן להעיר את אסירי המודיעין הצבאי ו'להתעסק איתם'. אבל זה היה מוגזם ואפילו אני לא יכולה להתמודד עם מה שמתרחש. אני לא יכולה להוציא את זה מהראש. אני יורדת במדרגות אחרי ששרקתי במשרוקית והיכיתי על התאים באקדח שלי כדי למצוא את 'נהג המונית' כשהוא עירום, ידיו אזוקות לאחור. הוא נראה כמו ישו. בתחילה היתי חייבת לצחוק, ואז לקחתי את המצלמה שלי וצילמתי תמונה. אחד הבחורים לקח את האקדח שלי והחל להכות קלות בזין שלו. שוב חשבתי, אוקי זה מצחיק, ואז הבנתי, זה סוג של התעללות. אסור לעשות את זה".

התנהגות החיילים האמריקאים באבו-גרייב, יצירת מחנה שמחוץ לחוק במפרץ גואנטנמו והמאבקים עם איראן וצפון קוריאה שמטו את השטיח מתחת לשאריות הלגיטמציה ממנה נהנה הצבא האמריקאי. בספרו "אחרי האימפריה" כותב ההיסטוריון והדמוגרף הצרפתי עמנואל טוד, כי מאבקיה של ארה"ב עם מדינות קטנות נובעים מחשש לאובדן כוחה האימפריאלי כתוצאה מתלותה בכלכלות אחרות. "נטרול המכשולים הממשיים בדרך להגמוניה אמריקאית - רוסיה, אירופה ויפן", הוא כותב, "היא מטרה שאינה ניתנת להשגה מפני שהיא מוגזמת. עם השחקנים האלה אמריקה צריכה לשאת ולתת. ולעתים קרובות, להתכופף לפניהם. אך עליה למצוא פתרון, ממשי או דמיוני, לתלות הכלכלית המציקה שלה; היא צריכה להישאר, לפחות באופן סמלי, במרכז העולם, ולשם כך עליה להציג את יכולתה. סליחה, את כל יכולתה".

מול יריבותיה הגדולות יותר, גורס טוד, הממשל האמריקאי החל ליישם מודל אסטרטגי "שאמנם הוא קלאסי, אך אינו מתאים לאומה גדולה כיבשת - מודל 'האסטרטגיה של המטורף' שעל פיה המדינה מעמידה פנים שהיא חסרת אחריות כדי להפחיד את אויביה". הוא כתב כי הדבר בה לידי ביטוי למשל בהפצצת שגרירות סין בבלגרד במלחמת קוסובו, בשיגור יועצים צבאיים לגיאורגיה ובהקמת בסיסים צבאיים במדינות סובייטיות לשעבר בסמוך לרוסיה.

"הפלישה לעיראק הראתה את מגבלות הכוח האמריקאי", אומר קופר, "ולא רק בגלל שנעשתה באופן חד-צדדי ואלימות רבה, אלא גם בגלל שלא הצליחה. ארה"ב הראתה שכיבוש מדינה קטנה אחת וחלשה זה גבול הכוח שלה. זה די מעט בהשוואה לבריטניה במאה ה-19, שיכלה לנצל מדינות רבות בו זמנית. המאמץ הזה מותח את היכולת הכלכלית של ארה"ב, את יכולת ההצדקה שלה ומעיד על מגבלותיה".

הומי באהבא, היסטוריון וחוקר תרבות פוסט-קולוניאליסט ממוצא הודי, אומר שגם אם ארה"ב שמרה על מידה של כוח בשנים האחרונות - היא איבדה את סמכותה: "בארה"ב עדיין יש ריכוז של מוסדות בעלי השפעה, אישים, מוסדות פיננסיים, ולמרות שיש ירידה בחשיבותם, הם ממשיכים להיות מרכזיים. מצד שני, אני רואה בעשור האחרון ירידה בסמכות של ארה"ב שתלויה הרבה יותר בכוח רך, ירידה בהשפעתה ככוח מוסרי. במשך שנים היתה תשוקה לזהות את אמריקה עם מודרניות עם שחרור ועם חירות, עכשיו אנשים מדברים על צביעות, על הרצון של אמריקה לקדם את עצמה דרך דיבורים על צדק וחירות".

באהבא מוסיף כי ההיסטוריה מראה שאובדן סמכות עשוי להביא גם לאובדן כוח: "באימפריה הבריטית הנתינים קיבלו את הכוח כי לא יכלו להתנגד לו, אבל מטרת התנועה של גנדי היתה לקרוא תיגר על הסמכות. כל האסטרטגיה של התנועה היתה להגיד שלבריטים יש כוח ולא סמכות. אם אתה מסתכל היום על דמות כמו מוגאבה, אתה רואה מה קורה כשאתה מאבד את כל הסמכות שלך - נוצרת לך גם בעיה של כוח".

חומסקי טוען כי בארה"ב אין דיון ביקורתי עקרוני על המלחמה בעיראק: "כשאני מדבר על 'ביקורת עקרונית'", הוא אומר, "אני מתכוון לאותה העמדה הביקורתית שאנו נוקטים בה באופן שגרתי כשבוחנים את פשעי האויב. כשרוסיה פלשה להונגריה או לצ'צ'ניה, לא היללנו את הקרמלין על הצלחתו להשכין שלום במדינות אלו, לא ביקרנו את הפלישה שלהם לאפגניסטאן בגלל שזה היה יקר מדי בשבילם - ראינו בתוקפנות הזאת פשע רציני, בלי קשר לעלויות או למידת הצלחה שלו. אבל כשמדובר בנו, אנו מתקשים ללכת מעבר לעלות ולכישלון, לפחות במסגרת הדעות הרווחות במיינסטרים. לכן עיראק הופכת ל'מעידה אסטרטגית' אצל אובמה... אם גנרל פטראוס היה יכול להגיע להצלחתו של פוטין בצ'צ'ניה, הוא היה יכול להיקרא כאן מלך".

"באופן כללי", אומר חומסקי, "הדיון האמריקאי על עיראק מתאים להגדרת 'הלאומן' של אורוול, האדיש למציאות - לא רק שהוא לא מבקר את הזוועות שמבצע הצד שלו, אלא שיש לו גם יכולת מרשימה אפילו לא לשמוע עליהם. אלו הזכויות של בעלי העוצמה, לא רק בארה"ב. זה לא מצב שאינו מוכר בישראל, למשל".

אפילו פוקויאמה, בעל הדעות השמרניות יחסית, מקונן על אובדן האמון בכוונותיה של ארה"ב: "יש ממד בעייתי בבחירה בכהונה השנייה של בוש", הוא אומר, "כי הוא הכפיף את קידום הדמוקרטיה לקידום האינטרסים הביטחוניים האמריקאיים. גואנטנמו ואבו-גרייב עשו לא מעט, אני מניח שאם מענים אנשים אז יש בעיה במודל. אבל זה טמון בעיקר באופן שבו קישרו את הדמוקרטיה לאינטרסים לאומיים, שפגע באמינות של האג'נדה האידיאליסטית, ודרוש תהליך של בניין מחדש של האמינות הזאת על ידי ניתוק הדרישה לדמוקרטיה מהצורך הביטחוני".

6 "אמריקה פראית ואבסורדית מאי פעם". (אדמונד בורק במכתב ללורד רוקינגהם)

לפני כשנה, אז הותרו לפרסום חלק מהמסמכים שהיו קשורים בטיפול בסופת ההוריקן קתרינה, נדהמו תושבי ניו אורלינס לגלות שהממשל האמריקאי ויתר על סיוע בשווי 854 מיליון דולר בכסף, נפט ושירותים מאיחוד האמירויות הערביות, סין, מדינות אירופיות ועוד. בשעה שאזרחים אמריקאים נראו בטלוויזיה על גגות בתיהם, מתחננים שהשלטונות יחלצו אותם, הונחו דיפלומטים אמריקאים לשלוח למדינות שהציעו לסייע להם מכתבי תודה והודעות ש"יזכרו את ההצעה".

הסופה ההיא לא רק שעירערה את אמונם של האמריקאים ושל הצופים ברחבי העולם ביכולתו של השלטון למלא את חובותיו היסודיות, אלא גם הביאה לרפיון שלטוני כללי (זמני) באזור האסון. נפוצו שמועות על רצח, אונס וביזה (מרביתן התגלו בהמשך כשקריות); אירעו כמה קרבות יריות בין אזרחים לבין החיילים שבאחד מהם נהרגו שני אזרחים. באתר המודעות "קרייג'ס ליסט" פורסמו לא רק מודעות של אזרחים שהציעו לתת מקלט לניצולים, אלא גם הצעות של גברים לתת מקלט לניצולות הסופה - בתמורה לכך שיספקו להם שירותי מין.

"הסופה יצרה דיון ציבורי ביחסים שבין אזרחים לבין השלטון שלהם", אומר ל"הארץ" ההיסטוריון סיימון שאמה, שספרו "העתיד האמריקאי: היסטוריה" (The American Future: A History) יצא לפני כחודש. "זה גרם לאנשים לרצות את הממשל שלהם בחזרה, ואפילו אם מקיין ייבחר צפוי שינוי עמוק. השנים האחרונות הן תקופה שבה 'הממשלה היא הבעיה ולא הפתרון', כפי שאמר רייגן".

מבקרי הממשל הנוכחי לא עומדים רק על חולשתו, אלא גם טוענים כי הוא מאבד במהירות את מחויבותו למסורת הדמוקרטית של ארה"ב. הסופרת נעמי וולף, מחברת הספר "סופה של אמריקה", אומרת כי צורתו הנוכחית של השלטון האמריקאי רחוקה פחות משנראה מהידרדרות לשלטון שאינו דמוקרטי: "אם תביטו בהיסטוריה", כתבה לפני כחצי שנה במאמר ב"גרדיאן" הבריטי, "תיווכחו שישנו מתווה הכרחי להפיכת חברה פתוחה לדיקטטורה... תמיד קשה ומורכב ליצור ולקיים דמוקרטיה - אך העבר מראה שקל הרבה יותר לסגור אותה".

וולף טוענת כי המעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה כרוך בעשרה צעדים פשוטים "שברור, אם מסכימים להסתכל על כך, שממשל בוש כבר החל בהם". בין הצעדים שהיא מונה: הקמת גולאג - כלא חיצוני למערכת הענישה הרגילה (גואנטנמו), הקמת מערכת למעקב אחר האזרחים, השתלטות על העיתונות והשעיית שלטון החוק. "מקום לא רע להתחיל לתקן את המעוות", אומר חומסקי, "הוא להתמודד עם שקיעת הדמוקרטיה, עם כישלון המערכת הפוליטית. רואים את זה היטב במשבר הכלכלי הנוכחי: הציבור התנגד ברובו לתוכנית ההצלה, אבל לא היה יכול לעשות יותר מאשר לצעוק לא. בחברה דמוקרטית מתפקדת יש חלופות בונות, ארגונים אזרחיים היו מקדמים אותן ומאלצים את נציגיהם ליישם אותן. בארה"ב זה אפילו לא נראה באופק".

"התרבות הפוליטית", אומר חומסקי, "קובעת קונסנזוס שלפיו האזרחים הם אאוטסיידרים בורים שדוחפים את האף שלהם. הם יכולים להיות רק צופים, אך לא משתתפים פעילים. הבעיה הכלכלית הכי בוערת שעומדת בפני אמריקה קשורה לביטוח בריאות. העלויות גדלות, ובקרוב יהפכו לבלתי אפשריות לחלוטין. מערכת הבריאות המופרטת היא אסון. היא עולה פי שניים לאדם בהשוואה למדינות אחרות, עם תוצאות שהן מהגרועות ביותר. רוב הציבור קרא במשך עשרות שנים להקים מערכת בריאות ציבורית, לפי המודל של דמוקרטיות תעשייתיות אחרות. מעניין שהקמפיין של 2008 סוטה מהנורמה. כיום המועמדים הדמוקרטים מקדמים הצעות שכוללות דברים שהציבור דורש כבר מזמן. למה? דעת הקהל לא השתנתה. מה שהשתנה, זה שחלק גדול מבעלי ההון נפגעו ממערכת הבריאות הלא יעילה, והם תומכים בשינויים שהציבור רוצה. לכן, יש להם תמיכה פוליטית".

7 "אם הם פטריוטים מושבעים כפי שהם טוענים, הם בוודאי לא היו מתחפרים בשכנועם העיקש, בכך שהם בניו הראשונים ומהמעולים ביותר של המין האנושי, שאין להם שום דבר ללמוד והם יכולים רק ללמד; שאין דבר ששווה להשיג, אשר להם עדיין אין". (הסופרת האנגלייה פרנסס טורלופ על ארצות הברית)

תולדות ההתנשאות התרבותית האירופית על ארה"ב ארוכות לא פחות מתולדות האומה האמריקאית. רודיארד קיפלינג הוכה בהלם מגילויי הפטריוטיזם האמריקאי שנשקפו לעיניו בביקורו בארה"ב 1889; הסופר הנורווגי קנוט המסון שבילה שתי תקופות במערב התיכון בשנות השמונים של המאה ה-19 כתב ספר בשם "חייה התרבותיים של אמריקה המודרנית", שבו ניסה בעיקר להוכיח שאין כאלה: "אין גבול לפטריוטיזם שלהם", קבע, "זה פטריוטיזם שלעולם לא מרכין ראש והוא קולני לא פחות משהוא תקיף". דומה שההתנשאות האירופית על התרבות האמריקאית ואף התגברה גם כיום. הוראס אנגדל, המזכיר הקבוע של האקדמיה השוודית וראש ועדת פרס נובל לספרות, ביטא גישה דומה לקודמיו ההיסטוריים כשהתייחס החודש, עוד לפני ההודעה על בחירת הזוכה בפרס נובל בספרות, למצב הספרות האמריקאית. אנגדל טען כי הספרות האמריקאית אינה יכולה להתחרות בזו האירופית, שהיא "יותר מדי מנותקת ובורה, ואינה משתתפת בדיאלוג הספרותי העולמי".

"ניו יורק טיימס" פנה, במאמר שפירסם למחרת רוברט מגרת', לפול אוסטר, פיליפ רות' ודון דלילו שלא להמתין לצלצול טלפון משטוקהולם. כותב המאמר קבל על גישתה האירופוצנטרית של ועדת הפרס שהוענק בפעם האחרונה לסופרת אמריקאית, טוני מוריסון, לפני 15 שנה.

"זה שוביניזם טהור", אומר על כך ל"הארץ" הסופר האמריקאי מייקל שייבון, מחבר "ארגון השוטרים היידים", "שמביע בורות גדולה עוד יותר מזו שהוא מגנה כביכול. הבסיס העובדתי מצוי בבירור אי שם בלב ערפל שוודי כבד. לא רק שהספרות האמריקאית שוקקת מאי פעם, אלא שהיא גם מגוונת יותר מבעבר, ומכוונת כלפי חוץ". שאמה, שמרבה לעסוק בקשר שבין היסטוריה לבין תרבות, תמה אף הוא על האמירה: "זה פשוט טמטום", הוא אומר ל"הארץ", "ובעיקר מראה שהאנשים שמחלקים פרסים לא קוראים שום דבר - הוא קרא את ג'ונתן ספרן פויר? את דלילו? יש מומנט של יצירתיות מחודשת בספרות האמריקאית שאירופאים לא מתייחסים אליה. לוקח להם זמן רב מדי להתעדכן בכתיבה הצעירה יותר של ארה"ב".

אם מצבה של הספרות האמריקאית שנוי במחלוקת, הרי שקשה יותר לחלוק על מה שנראה כירידה בהשפעה של ארה"ב על התרבות הפופולרית ברחבי העולם. כך, נראה כי הקולנוע האמריקאי, אחד מסוכניו המרכזיים של יצוא הכוח הרך, נמצא בירידה מתמדת. גם אם סרטים אמריקאיים ממשיכים להיות מוקרנים ברחבי העולם ולתמוך בתעשייה עתירת ממון, הרי שהתחושה כי החדשנות והשנינות שאיפיינו את הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים אבדו לו בשני העשורים האחרונים; את אלה אפשר אולי למצוא בכמה מיצירות הטלוויזיה של ארה"ב כמו "סופרנוס" או "עמוק באדמה".

"אין ספק שהוליווד אינה מה שהיתה", כותב ל"הארץ" הפילוסוף האמריקאי סטנלי קאוול, שכתב רבות על הקולנוע האמריקאי. "המגע של הוליווד לא אבד, אלא התפזר כתוצאה משינויים רבים ועמוקים בעשורים האחרונים - לאומיים ובינלאומיים, חברתיים וטכנולוגיים. התגלית המשמעותית ביותר של הוליווד מאז לידתו הרועמת של הסרט המדבר בראשית שנות השלושים ולמשך כארבעת העשורים שלאחר מכן, היא יכולתו של מדיום לבידור המוני, שנגע באנשים במעמדות שונים, לפנות בה בעת גם לפנות לעומקים של יופי, גבהים של שאיפות ודרגות של רצינות פילוסופית שנחשבו במידה רבה שמורות רק לעינוגם וחינוכם של בעלי זכויות היתר בחברה. טענתי בעבר שהישגים אלה באו לידי ביטוי בשנות השיא של הוליווד בכשלושים או ארבעים סרטים בשנה (כמות שהיתה משמחת את שייקספיר או את דיקנס).

"מדוע זה הפסיק? אני יכול לפנות אל שני כיוונים מובנים מאליהם שיכולים לסייע בהבנה. האחד הוא הופעתה של הטלווזיה שעל הישגיה יש לעמוד בנפרד (לדוגמה, מדוע הסדרה ולא היצירה הבודדת כובשת את נאמנות הצופים). ההסבר השני הוא הגלובליזציה, בלתי צפויה ככל שתהיה, של המודעות לקולנוע שבאה לידי ביטוי בהצלחתן של יצירות מצרפת, איטליה, גרמניה, דרום אמריקה, ישראל, פורטוגל, ספרד, יפן, איראן והודו. סרטים ממדינות אלה לא זוכים בהכרח לפופולריות של ממש כאן והם ממלאים תפקיד משמעותי בבתי קולנוע 'אמנותיים', בפסטיבלים לקולנוע, במוזיאונים ובבתי הקולנוע הסמוכים לאוניברסיטאות גדולות. אולם הקהל שמעריך אותם, אוהב גם את סרטי הוליווד ואת ההיסטוריה שלהם".

קאוול גורס כי אפשר לדבר כיום על הגדרה רחבה יותר של הרגישות ההוליוודית, שאינה בהכרח קשורה ליצירות בנות זמננו ואף לא חייבת להיות אמריקאית. סרטים מרכזיים מההיסטוריה של הוליווד ימשיכו להיות מוקרנים באותם בתי קולנוע קטנים - מה שמעיד על כך שההיסטוריה של הוליווד היא חלק בלתי נפרד ממה שהוליווד הנה כיום; חלק מהמחשבה עליה (או מה שאני רוצה שזו תהיה), חלק מאיכותה הבלתי הפוסקת, כפי שעברם של הרומן, של השירה של הפילוסופיה ושל המוסיקה הם חלק בלתי נפרד מאיכותם של הספרות, הפילוסופיה והמוסיקה כיום".

המוסיקה הפופולרית, אחד מתחומי ההשפעה החשובים והיציבים של ארה"ב, נקלעה אף היא למשבר ולקיבעון בשנים האחרונות. סשה פררה-ג'ונס, מבקר המוסיקה של המגזין "ניו-יורקר", סבור כי המוסיקה האמריקאית מצויה בעיצומו במשבר עמוק ואינה מצליחה להביא לעולם אלבומים חשובים או מעניינים. "שום דבר לא חזק במיוחד כרגע", אמר ל"הארץ", "יצאו השנה בארה"ב אלבומים טובים, אבל חוץ מ'ניו אמריקה' של אריקה באדו ו'דה-קרטר III' של הראפר ליל' ויין לא היו אלבומים שהיו יותר מטובים. למעשה, הסיפור של ההיפ-הופ האמריקאי הוא כיום סיפור של שורה אחת - ליל' ויין - וזהו".

"אם היית בן 17 לפני עשרים שנה", אומר פררה-ג'ונס, "היית יכול למצוא בארה"ב דברים שיסעירו אותך - הפופ הלך בכיוון מסוים, בג'ז קרו דברים. כיום זה שונה, ואני חושב שהבעיה היא בעיקר כלכלית. בעבר זה היה סיכון לעשות מוסיקה, היום כמעט בטוח שלא תרוויח מזה כסף, וזה משפיע - גם לאנשים שאומרים שהם מתענינים רק באמנות, מתרוצצת בראש המחשבה 'אם זה לא יצליח, לפחות אני אעשה פרסומות'. אי אפשר להפריד את הכלכלה מהאמנות. בשנים הקודמות זה קרה בגלל האינטרנט והשינויים בתעשיית המוסיקה, ועכשיו זה יתעצם בגלל המשבר הכלכלי. רואים שהדבר הראשון שלהקות מוותרות עליו כיום הוא סיבובי הופעות - כי מי ישלם היום שבעים שקל על הופעה כשאפשר להוריד מוסיקה במחשב".

המשבר יוצר לחץ להיצמד לנוסחאות?

"הבעיה היא שחוץ מסקס אין שום נוסחה. לעתים קרובות מה שהולך הוא מה שלא דומה לשום דבר אחר. זה כמו שבטלוויזיה אנשים תמיד אומרים, אנחנו רוצים משהו חדש ומרענן ומרגש, והוא גם צריך להיות דומה לכל הדברים האחרים שראינו. המשבר עשוי דווקא לנער את מי שעצל - אם פעם היה דיסקו-רוק שהיה כיף לאנשים לרקוד איתו, אבל לא יצר תקליטים טובים, כיום יכול להיות שירצו דברים מספקים יותר".

יש יותר פתיחות למוסיקה שבאה מחוץ לארה"ב?

"באופן מפתיע, ממש לא. לי זה לא נראה הגיוני לגבי מוסיקה מאנגליה - זה באנגלית, יוצאים משם דברים טובים, אבל לא מתענינים בזה".

באהבא סבור כי חלק ממה שנראה כירידת ההשפעה האמריקאית קשור להתכה הבלתי נמנעת בין התרבות שמייצאת ארה"ב לעולם לבין התרבויות המקומיות במדינות שעליהן היא משפיעה והיווצרותן של תרבויות היברידיות - אמריקאיות ומקומיות - שהיו למקוריות ואי אפשר לנתחן כהשפעה אמריקאית גרידא: "ייצוא של חיים אמריקאיים משולב עם האופן שבו מודרניזציה וקדמה טכנולוגית נחווית בארצות אחרות. לדוגמה, לפני שהודו פתחה את שווקיה, כולם אהבו לחקות סחורות זרות. העולם מזהה את ארה"ב עם ארוחת הבוקר - עם מיץ תפוזים ועם קורנפלקס. הודים שבילו מחוץ לארצם היו מדברים על זה, כולם רצו קורנפלקס אמריקאי ולכן יצרנים מקומיים התחילו להכין קורנפלקס. כשהשוק נפתח לייצוא, קלוגס ניסתה לדחוף את המוצרים שלה לשוק האמריקאי ונכשלה. אנשים העדיפו את החיקוי מסיבה פשוטה - הודים רבים מעדיפים לאכול משהו חם בבוקר, והקורנפלקס האמריקאי הופך ספוגי כששופכים עליו מים חמים או חלב חם. לכן אי אפשר להפריד בין ההשפעה לבין התרבות המקומית".

"האידיאל של ערכי המשפחה בין אם מקיימים אותו או לא, ערכי המשפחה, הבית הפרברי, האמא שמחייכת ומכינה ארוחה, הבעל שהולך לעבודה. כל אלה הם חלק מהדימוי של הודים על ארה"ב. הודו היא גם מקום שבו המשפחה מאוד חשובה והיא קיבלה כמה מהמרכיבים של המשפחה האמריקאית, אבל דברים אחרים הם מאוד שונים. כך קרה גם עם ההשפעה האנגלית - אנשים חושבים שאנגליה ייצאה את הליברליזם לעולם. אני טוען שרעיונותיהם של ג'רמי בנתהם או של ג'ון סטיוארט מיל נקראו מחוץ לאנגליה דרך ההוגים המקומיים". יחד עם זאת, מוסיף באהבהא, חשוב לא לשכוח מי שולט בתרבות המעורבת: "גם אם נוצרים דברים חדשים, חשוב להמשיך לשאול מי שולט בהם. כיום מי שמחזיק את המפתחות זה בעיקר ארה"ב - הם יכולים לעצור את זה או להמשיך את זה".

וזה עשוי להשתנות?

"האיחוד האירופי מייצג משקל נגד לארה"ב. זו דרך חדשה לחשוב על אזרחות, לחשוב על גבולות וחזיתות, זו דרך חדשה לחשוב על החוק. אני חושב שזה יוצר חלופה חיובית, דרך שונה לחשוב על כלכלה".

האם זה גם יכול להיות רגע מהפכני, לעורר התקוממות של ממש נגד ההשפעה האמריקאית - מרגע שמדינות אחרות יממשו את כוחן?

"אני לא יכול להגיד שהמהפכה נמצאת מעבר לפינה, כי השאלה היא מי יחולל אותה. מדינות כמו סין והודו הן חלק בלתי נפרד מהגלובליזציה ואין להן אינטרס למרוד בשיטה שהן תלויות בה".*



צילום: אימג'בנק / gettyimages


מנכ"ל ליהמן ברדרס, ריצ'רד פולד, מוקף מפגינים בוושינגטון צילום: רויטרס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו