את הכנס על אלימות ובני נוער, שהתקיים בתחילת החודש באולם מפואר בשטוקהולם, אירגן אדוארדו גרוצקי, ראש הארגון החברתי ALMAeuropa. על הבמה קשה היה לזהות בו את האיש שתמצית הביוגרפיה הסוערת שלו כוללת הצטרפות בגיל 17 למחתרת השמאלנית בארגנטינה "מונטונרוס", מעצר ועינויים, שבע שנים בכלא (מהן חמש בבידוד), עלייה לישראל, חברות בלהקת הפאנק המיתולוגית מחיפה "קילר הלוהטת", הגירה לשוודיה, כמה נפילות כואבות וכמה ניסיונות שיקום, לרוב מוצלחים, ארבעה (או חמישה) ניסיונות לקיים מערכת זוגית, ארבעה ילדים (או חמישה, תלוי איך סופרים), הכרה בהיותו ביסקסואל ואינספור אירועים נוספים.

גרוצקי נולד ב-56' באזול, עיר קטנה 300 ק"מ דרומית לבואנוס איירס, שבה חיו יהודים רבים. "ארגנטינה לא היתה מדינה דמוקרטית", הוא אומר. "בבית ספר למדנו על דמוקרטיה, אבל אף פעם לא היתה דמוקרטיה. לימדו על הפרלמנט, אבל זה לא היה פרלמנט. זו היתה תקופה של מהפכה בכל העולם, אנשים האמינו שפוליטיקה זו צורה לשנות את החברה, האמינו שהעתיד יהיה יותר טוב מהיום, היתה אווירה אחרת. אפשר להגיד שכל הדור שלי נכנס לתהליך של לעשות מהפכה, התנגדות. כשאני התחלתי עם זה אי אפשר היה לכתוב בעיתון אפילו על רצון לשינוי".

באיזה גיל התחלת להימשך לפעילות פוליטית?

"בן 15 בערך. הייתי מושפע מהבני-דודים שלי, שהיו שמאלנים, כמוני, והתחלתי להתקרב לאנשים שהיו מעורבים במחתרת. לא היינו קומוניסטים - לא רצינו לבנות חברה כמו בברית המועצות. אפשר להגיד שרוב האנשים שהכרתי אז היו סוציאל-דמוקרטים שמאלנים: היתה רטוריקה של מרקסיזם, סוציאליזם וכל זה, אבל בעצם האנשים היו הרבה יותר ליברלים. אחד מהאנשים שהיו איתי במחתרת הוא כיום שר החוץ של ארגנטינה (חורחה טאיאנה), אחת שעזרה לי היא שרת ההגנה (נילדה גארה)".

הוא מתאר את עצמו כילד פופולרי ותלמיד מצטיין - תיאור אופייני אולי לנרקיסיזם שאשתו הראשונה, ד"ר חפציבה ברמן, שהיא במקרה גם פסיכולוגית, מאבחנת אצלו. נרקיסיזם או לא, הוא אינו מזכיר שהיה מעין ילד-פלא שניגן מוסיקה ארגנטינית עממית והופיע בטלוויזיה וברדיו - על זה דווקא ברמן מספרת.

"כשנכנסתי לארגון הזה, מונטונרוס, הגרילה השמאלנית, פגשתי מנהיג אחד והוא אמר לי: 'אתה משוגע. אתה בן 17, בעוד שנה - או שתהיה בכלא או שתהיה מת'. זה הדבר הכי אטרקטיווי שאתה יכול להגיד לבחור בן 17. אני ראיתי את העוני שהיה במדינה, ראיתי איך אנשים עם כסף חיים, רציתי חברה אחרת ולא היה לי אכפת מה יקרה עם החיים שלי. ראיתי את זה בצורה רומנטית, וגם הבנתי מבחינה אינטלקטואלית שזה אפשרי והרגשתי שאם יקרה לי משהו - זה יהיה מסיבה טובה. אנשים נהרגו כל יום. אנשים שהתקלחו אצלי בבית, אחרי עשרה ימים מצאו אותם מתים".

הכלא כגן עדן

המונטונרוס היו למעשה האגף השמאלי של התנועה הפרוניסטית, שפעל כארגון גרילה מחתרתי בשנות ה-60 וה-70. ב-73', כשהמנהיג הפופוליסטי חואן פרון חזר אחרי 20 שנים בגלות, הוא התנער מהמונטונרוס, שהמשיכו לפעול במחתרת והיו אחת המטרות העיקריות של "המלחמה המלוכלכת" - מערכת הדיכוי האלים שניהלה הכת הצבאית הארגנטינית נגד כל ניצן של התנגדות או ביקורת. כ-30 אלף בני אדם נרצחו, רבים מהם "נעלמו". מבין הקורבנות ששרדו, כ-400 יהודים מצאו מקלט בסופו של דבר בישראל.

"עמדתי לגמור את בחינות הבגרות", חוזר גרוצקי אל הימים ההם. "הייתי באיזה בית בפגישה עם כמה חברים, לא ידענו שהמשטרה הפוליטית כבר סימנה אותנו - לא שמנו לב בכלל שהם עוקבים אחרינו, היינו צעירים מאוד ומטומטמים מאוד, אנשים בלי שום ניסיון צבאי. כשיצאנו מהבית עצרו אותנו אחד-אחד. היינו 13 אנשים שנעצרו בבת אחת, ב-10 בנובמבר 74'".

הוא מספר שהקבוצה נלקחה אל בית מסוים ושם החלו העינויים. "הם קודם כל רצו לדעת איפה יש נשק".

והיה נשק?

"כן, מצאו כמה אקדחים, לא משהו שאפשר לעשות איתו מהפכה. עברנו עינויים איזה ארבעה ימים, זה היה... אנשים אומרים שקשה להבין את זה, אבל אני חושב שלכל אחד יש אפשרות להבין את זה: עינויים, אלימות, זה משהו שכל אחד מבין. לקחו אותי, קשרו לי את הידיים, במקום להשתמש באזיקים השתמשו במשהו מחושמל שנתן לי שוקים שהכאיבו מאוד. שמו לנו שק על הראש, כמו שהאמריקאים עושים עכשיו. קיבלנו מכות, אנסו את הנשים".

כשהוא מתאר את העינויים שטף הדיבור שלו נקטע, קולו החזק, הכמעט צורם רוב הזמן, נחלש כמעט עד כדי לחישה. "הם רצו יותר אינפורמציה, בעיקר מהיותר מבוגרים. הם ידעו שאני צעיר מדי בשביל לדעת משהו חשוב", הוא אומר. "השאלות שלהם לא באמת עסקו במשהו משמעותי במיוחד: היית בפגישה הזאת והזאת, ישבת כאן ושם, ראית נשק? אם היה נשק, אני אמרתי שלא ראיתי אותו. אני די גאה בזה שלא אמרתי כלום, אבל המצב שלי לא היה כל כך קשה כמו של היותר מבוגרים. הם לא עשו לי את זה כדי להוציא ממני מידע שהיה לי, אלא זה היה כמו עונש כי השתתפתי בכלל בפעילות הזאת. בלי אוכל, בלי מים, ארבעה ימים... זה היה קשה מאוד. אתה שומע ומריח את כל המצב הזה, אבל אתה לא רואה את זה. אתה לא יכול לתאר לעצמך איזו מין אלימות היתה באוויר, היה בלתי אפשרי לדבר עם מישהו. ביקשתי רופא והם ממש הרביצו לי. אחרי ארבעה ימים הגענו לכלא, שהיה כמו גן עדן אחרי העינויים".

הצטערת באותו שלב על זה שהתחלת בכלל?

"אני אף פעם לא הצטערתי. אני סבלתי, צעקתי 'אמא!!!' (צוחק), אבל לא הצטערתי - ידעתי למה אני שם. אף פעם לא הצטערתי, גם עכשיו אני לא מצטער. הייתי 15 שנה בטיפול בגלל העינויים ואני עוד לא מצטער. אני חושב שעשיתי משהו. אני אתן לך דוגמה: הייתי בארגנטינה ב-95', היה לי כסף וישבתי במסעדה לארוחת ערב, משהו טוב וטעים. בא ילד לקבץ נדבות, נתתי לו כסף. הוא לא יודע את זה, אבל נתתי גם עשר שנים מהחיים שלי בשביל שלא יהיה עוד מצב כמו שלו. אני עשיתי משהו, עשיתי, לא רק דיברתי. בשבילי זה חלק מהזהות שלי, שעשיתי את זה כשהייתי צעיר ואני ממש לא מצטער על זה".

גרוצקי הועמד לדין על החזקת נשק בלתי חוקי. במשפטו, שאותו הוא מגדיר "קרקס" או "בדיחה", ייצגו אותו שלושה עורכי-דין: אחד עזב את ארגנטינה באמצע המשפט, השני החליף מקצוע לאחר שקיבל איומים על חייו והשלישי נרצח. בית המשפט הרשיע אותו וגזר עליו שמונה חודשי מאסר, שאותם כבר ריצה למעשה, אך בכל זאת הוחזק בכלא שש שנים נוספות.

"בהתחלה הכלא היה כמו גן עדן: יכולנו לדבר אחד עם השני, קראנו ספרים, ההורים באו לבקר, היה אוכל, אם היית חולה אז יש רופא - ציוויליזציה. אבל אז הידרדר המצב הפוליטי בחוץ, ובפנים הכניסו אותי לבידוד, חמש שנים. הייתי לבד בתא, הקשר שלי עם העולם היה במורס שהיינו מקישים על הקיר. בתא לידי ישב מרטין גווארה, אח של צ'ה, כשהיה לנו ויכוח זה היה לוקח שבועות: הוא אהב את ברית המועצות ואני שנאתי אותה. טענתי שאם אני מגיע לשם בתור יהודי ועם האידיאולוגיה שלי אז הם יהרגו אותי, הם לא אוהבים אנשים כמוני. הוא טען שהם חברים שלנו, ואני עניתי שאם הם חברים שלו אז למה הם לא לוקחים אותו משם? עוזרים לו? וכל זה במורס. אני גם שיחקתי שח, במורס, עם האח של צ'ה גווארה. לא היה לנו לוח, לא היו כלים, זה היה רק בראש. היה חשוך, היינו עירומים חלק מהזמן, לא היה שום-דבר - והראש, הזיכרון, עבד עם כל כך הרבה אנרגיה. אם היית אומר לי היום שאני יכול לשחק שח בראש, לא הייתי מאמין לך. זכרנו את הכל, את כל המהלכים".

מי ניצח?

"אני חושב שהוא ניצח. לא היה לי קשר איתו שנים. ב-95', כשביקרתי בבואנוס איירס, טילפנתי אליו. הייתי בדיוק בהליכי גירושים ואשה עונה לי. הצגתי את עצמי וביקשתי לדבר עם מרטין, והיא אומרת לי: 'מרטין לא בבית, ואני מקווה שהוא לא יחזור!' חשבתי על זה שעברו 20 שנה ואנחנו, אני ומרטין גווארה, עדיין בדיוק עם אותן הבעיות, באותה הסירה".

מה עושים בבידוד?

"חשבתי, אוננתי, מה כבר אפשר לעשות? הלכתי חמישה צעדים לכל כיוון, חמש שנים" - הוא נעמד ומדגים, חמישה צעדים לכל כיוון - "עד היום כשאני חושב, אני הולך חמישה צעדים לכל כיוון, בדירה הזאת. זו הדרך שלי לחשוב".

עלו לך הרהורי התאבדות?

"לא ברצינות, לא, אבל הרבה אנשים התאבדו. מנחם בגין כתב על חוויית הכלא שלו, שכשאתה בבידוד אתה לא חושב על החופש, אתה לא רוצה לחזור לרחוב, אתה רוצה לחזור בחזרה לתא שבו היית קודם. אתה מבין? אני קראתי את זה וממש הזדהיתי. אתה מתרגל לכל מיני דברים. כשהגעתי לבידוד חשבתי בהתחלה שאתאבד, אבל מתרגלים. היה תהליך של הסתגלות".

נראה כמו מפלצת

בילדותו ובנעוריו שמרה משפחתו על קשר עם היהדות. הורי הוריו באו מאוקראינה בשנות ה-20, לאחר שלא הסתדרו עם השלטון הקומוניסטי שם. אבל יחסו שלו ליהדות דו-משמעי, כפי שמעיד המאמר שפירסם לפני חודשיים באחד מהעיתונים הגדולים בשוודיה: הוא תקף שם בחריפות את המנהג היהודי "הברברי, הבלתי דמוקרטי והמיושן" - ברית המילה. כצפוי, עורר המאמר תגובות נזעמות מצד הקהילה היהודית.

אף שלא היה לו קשר עם הקהילה היהודית בשטוקהולם, כששני הוריו, שהיגרו גם הם לשוודיה, מתו לאחרונה, טיפלה הקהילה בסידורי הלוויה ותמכה בו מאוד והוא הרגיש חלק מדבר-מה גדול. לדעת חפציבה ברמן, בתור אב לילדיהם המשותפים הוא לא הדגיש מספיק את המסורת והתרבות היהודית. "הוא מספר לי שהוא מתגעגע לאבא שלו ואני מציעה לו לומר קדיש, אבל הוא לא מסכים", היא אומרת. "כמעט 20 שנה אנחנו גרושים ואני עדיין מנסה".

בשנותיו בכלא היה גרוצקי קורבן לאנטישמיות. "קרה לי משהו שהיום נראה מצחיק", הוא נזכר. "הגעתי לכלא חדש והיינו עירומים, תמיד זה היה בלי בגדים, עם הידיים קשורות. מתחילים להסתכל עלינו, עושים רישום, ומישהו רואה שאני נימול - ישר שני סוהרים מתחילים להרביץ לי. הרופא שמכין את הרשימה שאל למה מרביצים לי, ואלה שהרביצו אמרו 'עומד לו!' כשהייתי בכלא ראיתי את האנטישמיות - אבל אני לא חושב שאנשים הוכנסו לכלא כי היו יהודים, אולי מעטים. אבל כשהיית בכלא עצמו זה היה הבדל משמעותי: אם חיפשו מישהו סתם להרביץ לו, כי היה לסוהרים משעמם, אז תמיד הוא היה יהודי - 'למי נרביץ היום? את מי נהרוג? את היהודי!' והם אמרו את זה ממש ככה. מתוך 20 אנשים תמיד היו בוחרים בי".

גם הציונות היתה ברקע, לגרוצקי היו מחשבות על עלייה בזמן שהיה פעיל בארגנטינה, ודודתו וכמה מדודניו עלו ארצה במשך השנים. אף שהרגיש שהמקום שלו בישראל, הוא עדיין רצה לתרום, בדרכו, לארגנטינה.

היה לך, או להוריך, קשר עם ישראל בזמן שהיית בכלא?

"אמא שלי היתה הולכת הרבה לשגרירות הישראלית ונפגשת עם רן קוריאל, שהיום הוא השגריר הישראלי באיחוד האירופי. הוא היה מאוד נחמד אליה והיה מנסה להרגיע אותה. הוא היה בא לבקר אותי ונראה לי שהוא היה בהלם כשהוא היה רואה אותי - הייתי במצב נורא, שקלתי חמישים קילו בערך. אמרתי לו שהורגים פה אנשים ושיעזור לי. מלבדו ביקר אותי רק מישהו מהצלב האדום, וגם לו הייתי מספר שאנשים מתאבדים, עוברים עינויים, נרצחים".

העלייה לישראל, שאותה דחה בגלל רצונו לפעול בארגנטינה, היתה לבסוף חבל ההצלה שלו מהכלא. פעם בשנה היה גרוצקי רשאי להגיש בקשה להשתחרר מהמאסר. ב-81', לאחר שהשלים כבר עם העובדה שיצטרך להישאר בכלא לפחות שנה נוספת, הודיעו לו שהוא יכול לצאת ולעלות לישראל. זה היה בזכות ההד התקשורתי שעורר ספרו של חאקובו טימרמן, שגלה מארגנטינה לישראל וכתב על התקופה שהוחזק בכלא. הממשל הארגנטיני החליט בתגובה לשחרר כמה מהאסירים היהודים ולאפשר להם לנסוע לישראל.

"בלי שביקשתי בכלל שוב להשתחרר, לקחו אותי פתאום ישר מהכלא לשדה התעופה", אומר גרוצקי. "הביאו אותי עד למטוס עם רובה מכוון לראש כל הדרך. איפשרו לי להיות חמש דקות עם ההורים בשדה התעופה, הם נתנו לי 1,200 דולר, אבל הבגדים שהביאו לי היו מיועדים למישהו נורמלי ולא לאחד כמוני, ששקל 47 קילו. נראיתי כמו מפלצת. הם הביאו לי גם את הגיטרה שהיתה לי מילדות, שעכשיו נמצאת פה מתחת למיטה שלי, וספר תפילות בספרדית ובעברית.

"כשהגענו למטוס, השוטרים אמרו להולנדים - זו היתה טיסה של KLM - שאני מחבל מסוכן מאוד ושלא יתנו לי את הדרכון לפני שנגיע לישראל. ברגע שנסגרה דלת המטוס - הצוות החזיר לי מיד את הדרכון, והדיילות באו עם פרחים ושמפניה. נאלצתי לדחות את המתנה: הרגשתי שאם אשתה משהו אלכוהולי אני אמות, אז ביקשתי קולה. הם אמרו שהם גאים מאוד שאני נמצא במטוס, מישהו כמוני שלחם נגד הדיקטטורה הארגנטינית, ואמרו שהם מצאו מישהו מיוחד שאוכל לשבת לידו - איזה דיפלומט מברית המועצות. ואני שנאתי את ברית המועצות! נוסף לזה, הוא היה אידיוט שאי אפשר היה לדבר איתו בכלל".

זו לא היתה טיסה ישירה לישראל. בשדה התעופה באמסטרדם, כשהגיע לדלפק של הטיסה לישראל, התעלף גרוצקי. כשהתעורר החליטו המאבטחים לערוך על גופו ובמזוודותיו חיפוש יסודי, מה שגרם לעיכוב של כשעה בהמראה. כעונש על כך, הוא מספר, סירבו הדיילות במטוס לתת לו עיתון. "בטיסה ישבתי ליד בחורה צרפתייה, שאלתי אותה בן כמה היא חושבת שאני, והיא אמרה 40. הייתי בן 24 אז".

לא רצו לשמוע

בישראל הציעו נציגי הסוכנות היהודית לשלוח אותו הישר לקיבוץ כלשהו. "ידעתי כבר אנגלית, אבל לא ידעתי מלה עברית ולא היה לי מושג מה אני אעשה בארץ", הוא מספר. אבל הוא דחה את הצעת הסוכנות ונסע עם בני-דודיו, שבאו לקבל את פניו בשדה התעופה, לביתם בחיפה.

"בדרך לחיפה, ביקשתי פתאום שיעצרו בצד. הוצאתי את הגיטרה ורציתי לראות אם אני בכלל מסוגל לנגן עדיין. ראיתי שכן, למרות שהייתי חלש וזה כאב לי באצבעות. נכנסתי לדירה שלהם וראיתי שלט-רחוק: לא ידעתי מה זה, בחיים לא ראיתי כזה דבר, הייתי בטוח שזה מכשיר קשר של המשטרה מארגנטינה. יצאתי מהדירה ולא הסכמתי לחזור. הבן-דוד שלי ניסה להרגיע אותי עם חצי ליטר וויסקי, שתיתי את זה ושום דבר לא קרה - הייתי מלא באדרנלין וזה לא עשה לי כלום. טילפנתי לאמא שלי, ובארבע בבוקר אמרו לי ללכת לישון.

"ישנתי טוב - בשנים הראשונות אחרי הכלא בכלל לא היו לי סיוטים. כשהתעוררתי דווקא הבנתי איפה אני. ניגשתי אל החלון ופתחתי את התריס - וקיבלתי את השוק של החיים שלי: הים! בכלא אתה לא רואה משהו יותר רחוק מ-15 מטר, ופה פתאום יש לי את כל הים התיכון מול הפנים! המראה הזה הכאיב לי ממש בתוך המוח. אחרי כמה ימים אצל הדודה שלי, ביקשתי ממנה מפה של חיפה ויצאתי. לא חזרתי לשם יותר.

"הרגשתי שאני הולך להתפוצץ, שאני מלא באגרסיות - היה לי כל כך הרבה מה להגיד ולא היה מי שיקשיב לי. לא הרגשתי שאני יכול לדבר עם המשפחה, אף אחד לא רוצה לשמוע שוב ושוב כשאתה מספר עוד פעם ועוד פעם את הדברים האלה. זה כמו מישהו שיצא ממחנה ריכוז - עדיף בכלל לא לדבר, כי אף אחד לא באמת רוצה לשמוע את הזוועות האלו. אבל אני רציתי לדבר. אני לא יודע אם באמת הייתי מסוגל לדבר, אבל היה לי לחץ פנימי שלא ידעתי איך להתמודד איתו".

הניסיון הראשון שלו להתמודדות היה בעזרת חשיש. "אני זוכר שנכנסתי למונית שירות ופשוט נסעתי ונסעתי. כשהמונית נסעה הרגשתי כאילו שמישהו מחבק אותי. אני חושב שהייתי מפחיד אז, אנשים ראו שלא הייתי במצב טוב מבחינה נפשית. המונית הסתובבה והסתובבה ואני ישבתי שם, הרגשתי כאילו אני בבטן של אמא שלי, הרגשתי ביטחון, ואף אחד לא אמר לי שאני צריך לרדת מהמונית".

אחרי שבועות אחדים, הוא מספר, נטש את החשיש. "פשוט לא הייתי צריך את זה יותר וירדתי חזרה למציאות. אבל לא הבנתי שבעצם הייתי צריך טיפול, את זה לקח לי עוד כמה שנים טובות להבין, זה קרה רק בשוודיה".

בחיפה, שם החל ללבלב הרומן שלו עם חפציבה ברמן, עבד גרוצקי בדואר וכמדביק מודעות אבל. הוא גם קיבל קצבה מהסוכנות היהודית, כדי שיוכל לכתוב את זיכרונותיו מהכלא (שלמעשה לא פורסמו בצורה מסודרת עד היום). התקשורת בישראל גילתה בו עניין: ירון לונדון ראיין אותו, וגם "ג'רוזלם פוסט". אחרי שישה חודשים בישראל כבר הצליח לדבר עברית שעדיין שגורה בפיו. לעתים נדירות חסרה לו מלה כלשהי: קודם הוא אומר אותה בשוודית, אחר כך את המקבילה שלה באנגלית, ולפני שאני מספיק להזכיר לו את המלה בעברית, הוא מקדים אותי.

ובאיזו שפה הוא חולם? הוא לא זוכר הרבה חלומות, יש לו בעיקר סיוטים - הוא תמיד נרדם בעזרת כדורי שינה. אבל מהמעט שהוא זוכר, שפת החלומות שלו היא הרבה פעמים עברית, לא ספרדית.

הטראומה הגדולה בחייו

גרוצקי נשאר מחובר לקהילה הארגנטינית בישראל, לטוב ולרע. לטוב, משום שדרך חברים ארגנטינים פגש את חפציבה, שהיתה במהרה לאשתו הראשונה ולאם-ילדיו. לרע, משום שכשהלך לקונצרט של אסטור פיאצולה כדי לחלק כרוזים על "המלחמה המלוכלכת" בארגנטינה, הוכה נמרצות בידי יוצאי ארגנטינה שלא הבינו מדוע הוא מכפיש כך את המולדת.

הוא הספיק הרבה בשלוש השנים שלו בישראל, לפני שהחליט שהמלחמה בלבנון והעובדה שהיה עליו להתגייס לצבא הן סיבות מצוינות לעבור למקום משעמם ורגוע כשוודיה, שעמום ורוגע להם השתוקק יותר מכל באותם ימים. נדמה שמשלל החוויות בתקופה האינטנסיווית שלו בישראל, הוא נהנה בעיקר לדבר על הרפתקאותיו כנגן גיטרה באס בלהקת "קילר הלוהטת".

"קילר הלוהטת" היתה להקת פאנק מחיפה בהנהגת יורם מארק-רייך. היה לה קהל מעריצים אדוק, ולבסוף גם חוזה הקלטות, ובימינו היא הפכה למעין אגדה מקומית - להקת קאלט שהקדימה את זמנה. עוד לפני שהצטרף ל"קילר", כפי שהוא מכנה את הלהקה בחיבה, מצא גרוצקי פרנסה כמורה לגיטרה. "רציתי לנגן בלהקה, חלמתי לנגן פופ ורוק", הוא מספר. "אחד מהתלמידים שלי אמר שמחפשים בסיסט בלהקה שקראו לה 'כוכבי טבריה', להקת קאברים שהופיעה במסיבות ריקודים. לא הכרתי אף שיר שהם ניגנו, כי אלה היו שירים מהתקופה שהייתי בכלא. במשך שבע השנים בכלא כמעט לא שמעתי מוסיקה, חוץ משני יוצאים מהכלל: פעם אחת עשו ניסוי רמקולים בכלא והשמיעו את "We can work it out" של הביטלס ובכלא אחר היה שיר אחד של עינויים - השמיעו אותו כל יום, הרבה פעמים. אני זוכר את המלים של הכל, אבל את המלים של השיר הזה אני לא זוכר, רק את הפזמון: "Soy Loco, soy loco por ti" (אני משוגע, משוגע עלייך).

"תלמידה אחת אמרה לי שיש בחור, מארק -רייך, שיש לו להקה וכדאי לי לדבר איתו. חשבתי שהוא היה אחד האנשים הכי מוזרים שפגשתי בחיים: מאוד רזה, שיער ממש ארוך. הוא היה שותק ומדבר לסירוגין - לפעמים מדבר הרבה ולפעמים לא מדבר בכלל, אבל אהבתי אותו, היה אצלו משהו שאהבתי".

הוא מגדיר את מארק רייך "גאון משוגע", הגדרה שמארק רייך עצמו מאמץ בחום. הלהקה הופיעה אז הרבה, בין היתר מול קהל של רבבות יחד עם תיסלם ובנזין. מעבר להופעות, ההנאה הגדולה ביותר של גרוצקי באה מהקלטות האלבום של הלהקה, "דופקים את הלבנים", שבו תיפקד גם כמפיק של כמה מהשירים. באולפני "טריטון" שבהם הקליטו זכה להיפגש עם המוסיקאים הישראלים האהובים עליו, מתי כספי ויהודית רביץ. עד היום הוא מאזין למוסיקה ישראלית, ואת המפגש עם כספי הוא מגדיר כשווה ערך למפגש עם ג'ון לנון.

אבל למרות ההנאה מהלהקה, החיים בישראל דחו אותו. "שנאתי את השלטון, שנאתי את 'שלום הגליל'. מבחינה פוליטית זה היה אסון, ומבחינה פרטית גם - עם 'קילר' זה היה נורא, לא יכולנו לעשות חזרות כי כולם היו הולכים וחוזרים מלבנון ומהצבא. הטבח בסברה ושתילה היה בשבילי הקש האחרון, הרגשתי שאני לא רוצה להיות חלק מזה. התחלתי גם להבין שיש לי בעיה פסיכולוגית: ראיתי דברים מהעבר, הרגשתי ריחות שלא היו קיימים, הייתי מתבלבל בין אנשים וחושב שהם בכלל אנשים שכבר מתו.

"הבנתי שאני צריך עזרה והייתי בלחץ, והסביבה הישראלית רק החמירה הכל: היינו במסיבה ופגשתי מישהו, שבוע אחר כך הוא מת - מחבלים הרגו אותו כשתפס טרמפ, הוא היה ממש ילד. חיילת אחת, שהיתה משתמשת באותו טלפון ציבורי והייתי כועס עליה כי היא היתה מדברת שעות עם החבר שלה כשאני רציתי לטלפן, גם כן נרצחה. הייתי עם חפציבה בירושלים, נכנסנו לבית של סבתא שלה עם התינוק שלנו, ופתאום בחוץ מחבל זורק רימונים ויורה. לא יכולתי לסבול יותר את הלחץ הזה".

קשה לדעת מה מכל זה נכון, ומה הזיות של אדם הסובל מתסמונת פוסט-טראומטית. חפציבה ברמן טוענת כיום, שהם לא היו כלל בקרבת פיגוע בירושלים, אך גם בלי חוויה זו היא הסכימה לעבור לשוודיה. האלבום של "קילר", שעליו עבד, יצא לשוק רק אחרי שנסעו. כארבע שנים אחר כך הם התגרשו - באופן שגרוצקי מתחרט עליו עד היום. שניהם בחרו להישאר בשוודיה. היא נישאה מחדש, עובדת כפסיכולוגית קלינית, מרצה וחוקרת באוניברסיטת שטוקהולם, מחוברת מאוד לקהילה הישראלית והיהודית בעיר.

הוא נמצא כרגע במערכת היחסים הרביעית שלו מאז הגירושים, עם ססיליה - שצעירה ממנו ביותר מ-20 שנה ומנהלת יחד איתו זה קרוב לשנתיים את ALMAeuropa. יש לו שני ילדים מהנישואים לחפציבה, שניים מאשתו השנייה וילד מאומץ אחד. הוא בעל תואר אקדמי במשפטים מאוניברסיטה שוודית, עבד בשירות בתי הסוהר, ניהל מעין מתנ"ס לנוער במצוקה שבו הוא מתגאה מאוד, ועבד תקופה ארוכה ב-Fryshuset, אחד מארגוני הרווחה הלא-ממשלתיים הגדולים בשוודיה.

הוא התקדם באותו ארגון עד לעמדה שבה היה שני אך ורק למייסד הארגון ומנהלו, ואז פוטר. הסיבה הרשמית היתה חילוקי דעות אידיאולוגיים עם הבוס שלו, שלדעת גרוצקי משך את הארגון לכיוון דתי מדי לטעמו. הפיטורים באו עליו זמן קצר אחרי מות הוריו, כשהיה בעיצומו של מאבק בסרטן הערמונית. הוא אמנם הצליח לשקם את הקריירה שלו עד מהרה בארגון החדש שהקים, אך זאת היתה לדבריו הטראומה הכי גדולה בחייו.

יותר גדולה מהכלא?

"יותר גדולה מהכלא", הוא עונה. *

אדוארדו גרוצקי. הייתי שנים בטיפול בגלל העינויים, אבל אני לא מצטער. עשיתי משהו, לא רק דיברתי


חברי להקת "קילר הלוהטת", 1984. מימין למטה ובכיוון השעון: אדוארדו גרוצקי, דוד ביטון, יורם מארק-רייך, גדי הר-שי ודני עזריאל