המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

ליל הבדולח: תעלומת הרשל גרינשפן והדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט

לפני 70 שנה ירה הנער הרשל גרינשפן בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט, וסיפק לנאצים תירוץ לפתוח בפוגרום "ליל הבדולח". בני משפחתו בישראל הסתירו במשך שנים את קרבתם אל המתנקש, בגלל הטענות על יחסים הומוסקסואליים בינו לבין פום ראט. טענות אלו הרתיעו את היטלר וגבלס מפתיחת משפט הראווה שתיכננו לערוך לגרינשפן ב-1942, במטרה להצדיק את השמדת היהודים

  • יותם פלדמן
  • פורסם לראשונה: 05.11.2008
  • 23:00
  • עודכן ב: 06.11.2008
  • 23:00

ב-8 בנובמבר 38' נכנס הרשל גרינשפן, אז נער בן 17, אל חנות הנשק "אה לה פין לאם" (התער החד) ברחוב פובורג סן מרטין 31 בפאריס, וקנה אקדח. הוא נסע מתחנת המטרו הקרובה, שטרסבורג-סן דני אל תחנת סולפרינו שליד שגרירות גרמניה בפאריס. בכניסה לשגרירות אמר גרינשפן לפקיד הקבלה, הר נגורקה, כי ברשותו מסמך חשוב שהוא רוצה למסור לאחד ממזכירי השגרירות. נגורקה הציע להעביר את המסמך בשבילו, אך גרינשפן התעקש למסור אותו אישית למזכיר. הפקיד ליווה אותו לחדר ההמתנה בקומת הקרקע ושאל את ארנסט פום ראט, דיפלומט בן 29 שהיה הזוטר משני מזכירי השגרירות, אם הוא מסכים לפגוש את הנער. פום ראט השיב בחיוב ונגורקה הוביל את גרינשפן למשרדו, סגר את הדלת וחזר לעמדתו.

ההתרחשויות בחדר הסגור - שאינן ידועות לאיש מלבד לשני הנוכחים שכבר אינם בחיים - היו מקור לספקולציות היסטוריות שונות ומשונות, ספר פרוזה, תביעת דיבה ומסע חיפושים שטרם תם. גרינשפן סיפר למשטרה הצרפתית שכשנשארו לבדם אמר לפום ראט: "אתה גרמני מלוכלך, ובשם 12 אלף יהודים נרדפים, הנה המסמך שלך" - ותוך כדי כך שלף את האקדח מכיס הז'קט שלו וירה בו חמש יריות מטווח קצר. פום ראט, שנפגע משני כדורים, צעק "נפצעתי" ועובדי השגרירות פינו אותו לבית חולים. גרינשפן, שלא ניסה להימלט, ביקש מעובדי השגרירות להסגירו לידי המשטרה הצרפתית.

בבית החולים אלמא ניתחו הרופאים בדחיפות את הפצוע, שסבל משטפי דם פנימיים חמורים. כשהגיעו לברלין הידיעות על כך שיהודי ניסה לרצוח דיפלומט גרמני, שלח היטלר את רופאו האישי, קרל ברנדט, כדי לטפל בפום ראט ובה בעת להעביר ללשכת הפיהרר דיווחים מהימנים על המתרחש.

עוד בכתבה סתיו 1938: סימני דרך לקראת "ליל הבדולח" ואחריו אביו של ארנסט סטוק נעצר בליל הבדולח ונשלח לבוכנוואלד

האירוע נפל כפרי בשל לידי ההסברה הנאצית, שחיפשה זה זמן אחר עילה לעורר מתקפה מתוזמנת היטב על היהודים, שתיראה כהתקוממות ספונטנית. פום ראט מת למחרת היום, 9 בנובמבר, והתעמולה הנאצית דאגה לדווח על ההתנקשות בהרחבה יתרה ולהסית נגד היהודים בכללם כאשמים ברצח. באותו לילה החלו הנאצים לתקוף יהודים, לשרוף בתי כנסת ולהרוס בתי עסק ובתים של יהודים. 30 אלף גברים יהודים נעצרו ברחבי גרמניה ואוסטריה והועברו למחנות ריכוז (ראו מסגרת). ב-12 בנובמבר נערכה לפום ראט בגרמניה הלוויה ממלכתית שבה השתתפו היטלר וראשי המפלגה הנאצית.

בדרך לתחנת המשטרה בפאריס אמר גרינשפן העצור לשוטר: "יריתי באדם במשרדו. אני לא מתחרט על כך. עשיתי זאת כדי לנקום על אומללותם של הורי בגרמניה". עשרה ימים לפני כן גורשה משפחתו של גרינשפן לפולין, יחד עם אלפי יהודים נוספים ממוצא פולני.

אביו של הרשל, זינדל, העיד במשפט אייכמן על הגירוש האלים: "הייתי בדרך לגבול הפולני. אמרו לנו ללכת, אנשי האס-אס היכו בשוטים מעל ראשינו. אלה שהתעכבו - היכו בהם. הותז דם על הדרך, וכאן לקחו מידינו את החבילות. נהגו בנו באופן אכזרי ופראי. זו הפעם הראשונה שראינו את הפראות של הגרמנים. האיצו בנו לרוץ במהירות. אני עצמי קיבלתי מכה ונפלתי בתעלה. בני (מרדכי) דחק בי ואמר: רוץ אבי, כי אחרת נמות".

הפליטים נדדו הלוך ושוב בין שתי הארצות מבלי שאף אחת מהן תסכים לקבלם, עד שלבסוף התיישבו קצתם במחנה ריכוז פולני על יד הגבול, והאחרים הורשו לשוב לגרמניה. ב-3 בנובמבר, חמישה ימים לפני ההתנקשות, כתבה ברטה גרינשפן במכתב ששלחה מגרמניה אל אחיה הרשל: "הרשו לנו לחזור הביתה ולקחת לפחות כמה דברים חיוניים. אז הלכתי בלוויית 'שופו' (שוצפוליציי, הז'נדרמריה הגרמנית) וארזתי במזוודות את הבגדים הנחוצים ביותר. זה כל מה שיכולתי להציל. אין לנו גרוש. המשך בפעם הבאה שאכתוב. ברכות חמות ונשיקות מכולנו. ברטה".

מרדכי גרינשפן, אחיו של הרשל, מת בישראל ב-96'. אלמנתו, ריבה גרינשפן, ובתם מלכה מספרות בראיון בבית האם בתל אביב שמרדכי נהג לספר להן על אומץ לבו של הרשל ועל ביטחונו העצמי הרב. "הוא היה בעל נטיות ציוניות חזקות, ומלכתחילה הגיע לפאריס כדי לנסות להגר לישראל", מספרת מלכה. "בגיל 14 הוא למד בישיבה בפרנקפורט, ואבא שלי זכר אותו כילד חריף מאוד, חכם מאוד. סבא שלי (אביו של הרשל) סיפר שלפעמים היה נואם באופן חופשי לפני קהל גדול".

לאחר שלמד במשך שנה בישיבה, חזר גרינשפן להאנובר, שם התגוררה המשפחה, וחיפש עבודה כשרברב או מכונאי. באותה עת ניסה להשיג ויזה לפלשתינה אך לא הצליח בגלל גילו הצעיר. במקום זאת בחר לנסוע לפאריס, שם התגורר דודו. מאחר שלא היתה לו ויזה לצרפת, נסע אל קרובי משפחה בבריסל וכעבור ימים לא רבים, בספטמבר 36', הסתנן לצרפת: הוא נסע בחשמלית שבה השתמשו תושבי בלגיה שעבדו בצרפת.

צפוי משפט מעניין

במשך שנה נאבק גרינשפן כדי לזכות במעמד של "תושב" בצרפת, בלי הצלחה. ב-11 באוגוסט 37' הורו לו הרשויות לעזוב את המדינה בתוך ארבעה ימים. גרמניה כבר לא היתה מוכנה להכניסו, ואילו הדרכון הפולני שלו בוטל בצעד שנקט הממשל הפולני נגד יהודים שעזבו את המדינה. לכן, עד ליום ההתנקשות, נשאר גרינשפן בצרפת באופן לא חוקי.

לאחר חקירתו הוחלט להעמידו לדין באשמת רצח. השלטונות הנאציים ביקשו להיות מעורבים במשפטו, ושלחו עורך דין שייצג את משפחתו של פום ראט, כמו גם חוקר גסטאפו שהיה אמור לסייע לחוקרים הצרפתים. הרשויות בצרפת, שניסו אז להגיע להבנות דיפלומטיות עם גרמניה, חששו כי המשפט יעיב על היחסים בין המדינות ולא מיהרו לפתוח אותו. כשהחלה מלחמת העולם השנייה ושתי המדינות היו לאויבות, פתיחת משפטו של גרינשפן נראתה רחוקה מתמיד.

לאחר פלישת גרמניה לצרפת במאי 40' איתרו הנאצים את גרינשפן בכלא והעבירו אותו לברלין, יחד עם תיקי ההגנה שלו ותיקי החקירה נגדו. בברלין נחקר על ידי הגסטאפו ואז הועבר למחנה זקסנהאוזן. ממסמכי משרד התעמולה ומשרד המשפטים הנאציים, שנמצאו לאחר המלחמה, מתברר כי החל בסוף אוקטובר 41' החלו הרשויות בגרמניה בהכנות לקראת משפט ראווה לגרינשפן.

אחת ממטרותיו המרכזיות של המשפט היתה להצדיק את הפתרון הסופי שהנאצים תיכננו ליהודי אירופה. כך, למשל, כתב וולפגנג דיוורגה, יועץ במשרד התעמולה שהיה אחראי על המשפט: "הרוצח אינו מעניין כשלעצמו, הוא מעניין רק ככלי בידי היהדות העולמית... המאבק הגרמני נגד היהודים לפני המלחמה, בתוך גרמניה ומחוץ לה, היה מאבק לשלום. השמדת היהודים היא תנאי לסדר חדש באירופה".

יום לפני הגשת כתב האישום נגד גרינשפן, ב-15 באוקטובר 41', החלו לצאת הטרנספורטים הראשונים שהעבירו יהודים משטחי הרייך למזרח. יחידות קומנדו גרמניות כבר רצחו יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים זה כמה חודשים. היטלר וגבלס היו מעורבים אישית בהכנות למשפט: הם רצו להציג בו את גרינשפן כמייצג את "היהדות העולמית". במארס 42' אמר היטלר לכמה מחברי פמלייתו שצפוי "משפט מעניין מאוד".

ואולם, התפתחות בלתי צפויה שיבשה את תוכניותיהם הגרנדיוזיות של הנאצים. לפי דו"ח של הגסטאפו, בסתיו 41' שינה גרינשפן את גרסתו. עכשיו טען כי היה לו קשר ארוטי עם פום ראט לפני הרצח, וכי ירה בו משום שהתאכזב מכך שפום ראט סירב לנצל את תפקידו כדי להסדיר את מעמדו של גרינשפן בצרפת ולסייע להוריו.

ד"ר מילר הס, פסיכיאטר שזומן לבדוק את האסיר ב-15 באוקטובר 41', שיחזר ב-47' את עדותו החדשה של גרינשפן: "אדם עצר (את גרינשפן) ברחוב - מול דוכן עיתונים או שירותים ציבוריים - ותוך כדי השיחה הציע לו לקיים יחסים הומוסקסואליים. באותו מפגש הוא סיפר לו מה שמו, ואמר שהוא מזכיר בנציגות הגרמנית. מאחר שהאדם הבטיח להשתמש במעמדו כדי לסייע להוריו (של גרינשפן) הוא הסכים וקיים עמו יחסים בכמה הזדמנויות... חרף דרישתו שיסייע להוריו, מר פום ראט סירב לו שוב ושוב. מתוסכל מכך, הוא רצח אותו".

מדאם אמבסדור

רוב ההיסטוריונים סבורים כי אין ממש בגרסתו זו של גרינשפן, וכי אמר את הדברים בעקבות עצה מוצלחת שנתן לו פרקליט הצמרת הצרפתי שלו, וינסן דה מורו-גיאפרי. בדעה זו מחזיקים גם קרוביו של גרינשפן שמתגוררים בישראל. מדברי בת אחיו מתברר כי בני המשפחה הסתירו את קרבתם להרשל מאז שעלו לישראל ועד למשפט אייכמן, שאביו זומן להעיד בו, בין השאר בגלל הטענות שגרינשפן היה הומוסקסואל. סיבה אחרת להסתרת קשריהם לגרינשפן היתה כעסם של יהודים רבים, שהסיקו (בניגוד לעובדות ההיסטוריות) כי ההתנקשות היתה הסיבה להחרפת צעדי הדיכוי הנאציים נגד היהודים.

ישנן גם פרשנויות אחרות לגרסתו של גרינשפן. ההיסטוריון הגרמני הנס-יורגן דשר מאוניברסיטת אוסנברוק מנסה להוכיח בשנים האחרונות כי אכן היה קשר אינטימי קודם בין פום ראט לבין גרינשפן. דשר מסתמך על עדויות שהיו חסויות עד כה, ואשר נאספו לקראת פתיחת ההליך המשפטי שהתקיים לאחר המלחמה נגד דיוורגה, שהיה האחראי מטעם משרד התעמולה על ההכנות למשפטו של גרינשפן. לפי עדויות אלו, היו בידי חוקרי התיק הוכחות לכך שגרינשפן נהג לבלות בפאריס בבתי קולנוע ופאבים שהיו מזוהים כמקומות בילוי של הומואים.

דשר טוען כי השניים נפגשו בסתיו 38' בבר ההומואים Le Boeuf sur le Toit והיו לנאהבים. לטענתו, המזכיר הבטיח לגרינשפן להסדיר את מעמדו בפאריס, ומשלא עשה זאת - ירה בו. ההיסטוריון הגרמני מצטט אף את יומני הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד, שהיה בקיא ברכילות החוגים ההומוסקסואליים בפאריס. "לפום ראט היו יחסים אינטימיים במיוחד עם היהודי הקטן, רוצחו", כתב ז'יד, שהיה הומו בעצמו. "המחשבה שנציג כה מוערך של הרייך השלישי חטא פעמיים על פי חוקי ארצו (במשכב זכר, ובקיומו עם יהודי), בהחלט משעשעת".

הוכחה נסיבתית נוספת, לטענת דשר, כי השניים הכירו זה את זה, היתה העובדה שגרינשפן ביקש, עם כניסתו לשגרירות, להיפגש עם המזכיר ולא עם השגריר עצמו, וזה הסכים לקבל אותו מיד, מבלי לעמוד על הליך הבקשה המקובל לפגישה עם איש השגרירות. דשר, שכותב כי פום ראט כונה בפאריס "מדאם אמבסדור", לא הסתפק בעדויות וביומנים, וחיפש את האמת על רצח המזכיר גם באיבריו האינטימיים. הוא מביא במאמר שכתב עדות של רופאה מתמחה יהודייה, ד"ר שרלה פומרנץ, שמסרה בשנות ה-60 כי ב-37' טיפלה בפום ראט, שסבל מדלקת ברקטום.

דשר מצטט במחקרו את טענתה המפוקפקת של הרופאה, כי "ללא יוצא מן הכלל, כל המטופלים שסבלו מדלקת רקטום זו היו הומוסקסואלים". דשר גורס כי פום ראט פנה לרופאה יהודייה ולא "ארית" משום שידע כי גילוי דלקת זו - והסיבות לה - היו עשויים לשים קץ לקריירה הדיפלומטית שלו. בשולי הדברים מציין דשר, כי אחיו של פום ראט, שהיה קצין בוורמאכט, הורשע בקיום יחסים עם גברים ונידון לשנת מאסר והורדה בדרגה.

טענה יהודית טיפוסית

הנאצים, שהתייחסו בביטול לגרסתו המתוקנת של גרינשפן, היו אף הם מוטרדים מהעדויות על קשר שהיה בין השניים. גבלס כתב ביומנו ב-5 באפריל 42': "מוטל עלי עומס עבודה רב בהכנות למשפט גרינשפן. משרד המשפטים מצא לנכון להוסיף לכתב האישום נגד היהודי גרינשפן את סעיף 175 (האוסר על יחסים הומוסקסואליים). עד כה גרינשפן טען, ובצדק, שמעולם לא הכיר את המזכיר שבו ירה. כעת יש עדות ממכתב אנונימי של פליט יהודי, אשר מעלה את האפשרות כי היו יחסים הומוסקסואליים בין גרינשפן לפום ראט. זה אבסורד, טענה יהודית טיפוסית. משרד המשפטים, עם זאת, לא היסס להכליל טענה זו בכתב האישום ולשלוח אותה לנאשם. זה מראה עד כמה מטופשת היתה דרך פעולתם של המומחים המשפטיים במקרה הזה, וכמה קצרת רואי המחשבה להפקיד עניין פוליטי כלשהו בידי המשפטנים".

התיאוריה על קשר הומוסקסואלי בין גרינשפן לפום ראט סיפקה השראה לסופר האמריקאי הרלן גרין, שהוציא לפני שלוש שנים את הספר הבדוי למחצה "נערו של הקצין הגרמני", שמבוסס על סיפורו של גרינשפן. "אחת הסיבות לכתיבת הספר", אומר גרין ל"הארץ", "היא הגישה השלילית שעולה מהדיווחים ההיסטוריים, ביחס לאפשרות שהיו יחסים ביניהם. אני אומר: אם גרינשפן, שחתם על עדויות לפיהן היו לו יחסים כאלה עם פום ראט, אמר את האמת - אז מה?"

גרין טוען שמידה רבה של צביעות והומופוביה מאפיינת את ההתייחסות לפרשה. "למשל אחד האחים של פום ראט (לא זה שהורשע על מגע עם גברים) תבע עיתונאי גרמני שכתב בסוף שנות החמישים שהיה קשר בין גרינשפן לפום ראט. קשה לי לחשוב על עילות מטופשות יותר לתביעה מוויכוח על מיניות של אדם שמת". בני משפחתו של פום ראט אף ביקשו ממרדכי גרינשפן, אחיו של הרשל, להעיד בתביעת הדיבה, אך הוא סירב.

פתק מוצפן בעברית

רוב ההיסטוריונים שחקרו את סיפור חייו של גרינשפן לא התרשמו מהטענות כי הכיר את המזכיר קודם לכן. "אני מאמין שזה היה רעיון של גיאפרי, עורך הדין", אומר ההיסטוריון מייקל מארוס, שחקר את הפרשה. "עורכי דין בצרפת יכלו אז לזכות את הלקוחות שלהם, או לפחות להקל בעונשם באמצעות טיעון של 'crime passionnel' (פשע של תשוקה), כפי שקרה לנאשמים אחרים בשנים שקדמו למקרה. מה שבטוח זה שהדבר הטריד מאוד את הנאצים. הם העריצו את הסובייטים על משפטי הראווה שלהם. היתה להם אובססיה לחשוף את ה'hinter m?nner' (האנשים שמאחורי הקלעים), ראשי היהדות הבינלאומית, שבעיניהם עמדו מאחורי הרצח. בצעד אחד הרואי גרינשפן הצליח לחבל במשפט שתיכננה ההסברה הנאצית בקפידה רבה כל כך".

השינוי בגרסתו של גרינשפן המשיך להדריך את מנוחתו של גבלס, והחריף את המתיחות בינו לבין משרד המשפטים. שר המשפטים בפועל, פרנץ שלגלברגר, כתב לגבלס ב-10 באפריל 42': "היות שהפיהרר הורה על המשך ההליך נגד גרינשפן, המשפט יתחיל ב-11 במאי 42'. אעריך זאת, אם אקבל אישור מראש לכך שהפיהרר, כשהסכים לקיים את המשפט מול עיני העולם, היה מודע לכך שגרינשפן יטען, כחלק מהגנתו, שהיו לו יחסים הומוסקסואליים עם המזכיר פום ראט". מכתב זה נועד להביך את גבלס, שלא עידכן את היטלר בשינוי גרסתו של גרינשפן ונאלץ לבקש את הסכמתו להמשך המשפט.

בשבועות שלאחר מכן, החלו בכירי השלטון הנאצי להשתכנע כי יהיה להם קשה לקיים את המשפט כמתוכנן והוא נדחה בלי קביעת מועד לקיומו. ממזכר פנימי שהופץ ב-13 במאי מתברר כי גם שר החוץ, יואכים פון ריבנטרופ, הודיע להיטלר שהוא מתנגד לקיום המשפט בזמן זה, וגבלס קיבל את עמדתו. "אני חושב שהנאצים האמינו שיצליחו לשבור את גרינשפן כפי שהצליחו הסובייטים לעשות", מעריך ההיסטוריון מארוס. "לכן החליטו לדחות שוב ושוב את המשפט".

פתק מוצפן בעברית שכתב גרינשפן, ובו הוא חוזר בו מהטענה שהיו לו יחסים עם פום ראט, לא שינה את ההחלטה לדחות את משפטו. "כשצרפת הסגירה אותי לגרמניה", כתב גרינשפן בפתק, שמשרד החוץ הצליח לפענח ב-8 במאי 42' ונמצא בתיקי משרד התעמולה הנאצי, "חשבתי שלא יהיה משפט והגסטאפו ירצח אותי... זה היה כמובן יותר לרוחי מאשר משפט ראווה כביר שתוצאתו תהיה גזר דין מוות והיה גורם ללא ספק לפוגרומים עקובים מדם... המציאות, עם זאת, היתה שונה למדי. אמנם העבירו אותי לגסטאפו כאסיר, אך היחס אלי היה טוב מעבר לגדר הרגיל. שמעתי מאסירים אחרים שמתייחסים כך לאסירים שיש לגביהם תוכניות מיוחדות. במקרה שלי זה יכול היה להיות רק משפט ראווה..."

גרינשפן כתב עוד בפתק, שכדי לחבל בניסיון הגרמנים לנצלו במשפט תעמולתי השתמש "בחלק רגיש מחיי פום ראט" שעליו שמע מעורך הדין שלו, והמציא על בסיסו עדות שקרית לגסטאפו. "כדי למנוע זאת (את המשפט) ניסיתי פעמיים להתאבד, אך לא הצלחתי בגלל ערנותו של השומר הולמורג", כתב גרינשפן. "עדיין לא נואשתי ואני עדיין מקווה שאצליח".

את הנוסח המפוענח פירסם ג'רלד שוואב ב-1990, בספרו "היום שבו החלה השואה". הפתק המקורי לא נמצא, ושוואב ציין כי אינו בטוח שהמסמך אותנטי. עד היום לא נמצאו לכך ראיות.

האם גרינשפן שרד?

גורלו של גרינשפן הוא תעלומה גדולה לא פחות משאלת יחסיו עם פום ראט. אלן קונו, צרפתי שכתב את הביוגרפיה של גרינשפן, הגיע למסקנה שמת ממחלה (ולא הוצא להורג) בין סוף 42' לתחילת 43'. הוא מתבסס בעיקר על העובדה שלתיקי הנאצים בעניינו לא התווספו מסמכים בשנים 43'-45'. עם זאת, בשנות ה-50 וה-60 פורסמו ידיעות שונות, רובן לא אמינות במיוחד, על כך שגרינשפן הצליח לשרוד.

בנובמבר 59' פירסם המגזין "יהדות העולם" שבסיסו בלונדון כתבה על גרינשפן, שבה נטען שהוא שוחרר מהכלא הגרמני על ידי בעלות הברית. "הוא שב לפאריס, אימץ שם חדש, והחל חיים חדשים. כיום (59') הוא בשנות השלושים המאוחרות של חייו, נשוי ואב לשני ילדים ועובד במוסך בפרבר של פאריס. חששו מכך שאם ידעו מי הוא, יהיה לקורבן של מעשי נקמה, אולי אינו מופרך כל כך", נכתב.

בני משפחתו של גרינשפן מפקפקים בכך. "ההוכחה העיקרית שלנו לכך שלא חי", אומרת מלכה גרינשפן, "היא שלא יצר איתנו קשר. הוא היה קשור כל כך למשפחתו, עד שלא סביר שלא היה מחפש אותה". "לא מצאתי עדויות משמעותיות לכך ששרד", אומר גם ההיסטוריון האמריקאי רון רויזן, שחקר את שנותיו האחרונות של גרינשפן. "כששמעתי את הסברה שהוא חי בפאריס עם משפחה, הלסת שלי נשמטה. לא האמנתי שהיהודי היחידי שלגרמנים היתה סיבה מוצדקת פחות או יותר להעניש, חמק ושרד. בסופו של דבר גיליתי שהטענות כי שרד היו די חלשות, ואם בוחנים אותן מקרוב, רואים שאין בהן הרבה".

ב-58' ביקש זינדל גרינשפן מממשלת גרמניה פיצויים על מות בנו. ב-1 ביוני 60' הכריז בית משפט בהאנובר על הרשל גרינשפן כמת.*



למעלה: ארנסט פום ראט. היטלר השתתף בהלוויה הממלכתית . למטה: הרשל גרינשפן. אחרי המלחמה נפוצו שמועות כי שרד והוא חי בצרפת בשם בדוי


ריבה גרינשפן ובתה מלכה. הרשל היה כל כך קשור למשפחתו, שאילו נשאר בחיים בוודאי היה מתקשר




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת