המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

מוסף "הארץ": תגובות

  • פורסם לראשונה: 12.11.2008
  • 23:00
  • עודכן ב: 13.11.2008
  • 23:00

קשרים מפוקפקים

מעבר לכל הגילויים המעניינים בכתבה על משפחת גבריאלי וקשריה עם פוליטיקאים (מוסף "הארץ" 7.11), עלתה במוחי השאלה איך זה שאנשים החשודים בפלילים מקושרים תמיד(?) לפוליטיקאים מהצד הימני של המפה הפוליטית דווקא, ופעמים רבות אף בימין הקיצוני. עד כמה שניסיתי להעלות בזיכרוני דוגמה הפוכה, של קשר עם פוליטיקאים מן השמאל, לא הצלחתי. שאלתי כמה חברים ומכרים, וגם הם לא ידעו.

היחס הקרוב של רחבעם זאבי לאנשים שלכל הפחות התחככו בעולם התחתון אינו דבר חדש. איני בטוח שזה משליך על כל, או אף על רוב עמיתיו חסידי הטרנספר בימין, אבל זה בוודאי צריך להגיד משהו על האיש, שבזכות הצורה שבה נהרג (בהתנקשות של מחבלים פלסטינים) זכה ללגיטימציה מחודשת אצל אותו חלק בחברה הישראלית שסלד ועדיין סולד מרעיונות הטרנספר.

להזכירכם, עשרה ימים לפני שהתפרסמה הכתבה על קשריו עם משפחת גבריאלי חל יום הזיכרון הממלכתי לרחבעם זאבי. לא קראתי ולא שמעתי בדברי האזכרה שנאמרו ונכתבו עליו ועל "מורשתו" שום אזכור לקשריו עם גורמים מפוקפקים. ואגב, הכינוי "גנדי" הודבק לו מלכתחילה בגלל מראהו החיצוני ולא בגלל דעותיו, ההפוכות ממש לאלו של גנדי ההודי, שהתנגד לטרנספרים שנעשו בארצו לאחר שחולקה לשתי מדינות (הודו ופקיסטאן). לכן, יש טעם לפגם בהמשך השימוש בכינוי "גנדי" במקום בשמו האמיתי, כפי שנעשה לדוגמה מתחת לתמונתו של זאבי שהתלוותה לכתבה.

רונן שביט

מודיעין

שאלת תם

אומר יוני רכטר (מוסף "הארץ" 31.10): "אני לא קורא רכילות, לא אוהב לרכל, לא אוהב לשמוע רכילויות ומאוד שמח שאף פעם אני לא מופיע במדורי הרכילות".

שאלת תם: אם הוא לא קורא את מדורי הרכילות, איך הוא יודע ששמו אף פעם לא מופיע שם?

גבי מיכאלי

קרית אונו

מיהו האיש

בכתבה "כי האדם עץ הזית" (מוסף "הארץ" 24.10) מופיעה תמונה גדולה של עץ זית ומתחתיה הכיתוב הבא: "עץ זית עתיק בשטחים של אביחי ניצן ומיכה נוי מאיר". בגוף הכתבה כתוב שלשניים יש בית בד בציפורי. ניצן, כך נכתב, עבר לציפורי לפני שמונה שנים מירושלים. יחד עם שותפו, נוי מאיר, חכרו מחקלאי ציפורי את "כרמי הזיתים המרובים המרובים המקיפים את הישוב", שמרבית העצים בהם הם "עצי זית עתיקים בני מאות שנים".

מותר להניח שהעצים הללו היו שייכים עד 1948 לתושבי הכפר סאפוריה, שגורשו ממנו (רובם "נקלטו" בישובים הערביים שבסביבה) ועל חורבותיו הוקם ציפורי. אבל הכתבת טוענת כי "איש אינו יודע לומר בוודאות אם העצים... היו רכושם של תושבי הכפר סאפוריה". מעניין מי זה אותו "איש" שאינו יודע. האם זה אביחי ניצן, שבא לציפורי רק לפני שמונה שנים? האם אלה תושבי ציפורי הוותיקים, שאינם רוצים לדעת? או שהכתבת אכן כיתתה את רגליה בנצרת ובריינה כדי לאתר את פליטי סאפוריה ולשאול אותם, וגילתה שגם הם אינם יודעים?

ד"ר אילן שליף

תל אביב

פקקים ועפיפונים

יפה ניתח אריאל הירשפלד את תופעת הפקקים הנוצרים בגלל סקרנותם החולנית של נהגים, הרוצים לראות מה בדיוק קרה בתאונת הדרכים שבמסלול הנגדי (מוסף "הארץ" 31.10). אבל זו אינה התכונה האנושית היחידה שגורמת בישראל ליצירת פקקים מיותרים. לנוסעים בכביש החוף מוכרת בוודאי תופעת הפקקים ליד הגשר על נחל אלכסנדר, שנובעת בקיץ מן ההאטה של נהגים הרוצים להעיף מבט בעפיפונים ובגלשני הרוח שמתעופפים מעל לחוף.

סיבה אחרת, אופיינית לנהג הישראלי הממהר תמיד, היא הכניסה התוקפנית מכביש צדדי אל אוטוסטרדה, וההשתלבות התוקפנית לא פחות בתנועה המהירה שם, תוך גיחה אל המסלול השמאלי עוד לפני שהמכונית צברה את המהירות המותרת. בצורה זו גורם הנהג הנדחף להאטת התנועה לא רק במסלול הימני, אלא גם בשמאלי, ובתגובת שרשרת מאט את התנועה כולה. כניסה של כמה נהגים כאלה בזה אחר זה כבר מספיקה כדי לעכב את התנועה באוטוסטרדה עד ליצירת פקק. ואסור לשכוח, שהנהיגה הפרועה הזאת עלולה כשלעצמה להביא לתאונה, כלומר להחמיר את הפקק.

דניאל שמולביץ'

חיפה

אותי זה מעניין

אני לא מבינה למה דליה שומרוני כל כך מתנגדת (מוסף "הארץ" 7.11) לפרסום הכתבה על משפחת מילנקביץ הגרה בבלגרד, במדור "מצב משפחתי" (מוסף "הארץ" 31.10). מה קרה? אחרי עשרות כתבות על משפחות הגרות בישראל, מותר פעם אחת לספר על משפחה שעזבה. ובמיוחד שהעזיבה היתה בהחלטת הבעל, ואילו האשה והילדים התנגדו. הילדים אומרים גם עכשיו שהיו יותר מאושרים בישראל.

דליה שומרוני שואלת מה שבעיניה הוא שאלה רטורית: את מי זה מעניין מה הם אוכלים לארוחת בוקר, או איך נראה הסלון שלהם? אז לידיעתה, אותי זה מעניין, ואני משערת שאני לא היחידה.

מיה סימון

תל אביב

שורה אופטימית

תודה למירי חנוך ולאייל שני על המדור החריג, "מרירות חולפת" (מוסף "הארץ" 7.11), ובו לא רק שאין צורך לראות מה עושים בבשרה של חיה מתה, אלא אף מגיעים בלב שקט אל שורת הסיום האופטימית: "בשביל זה שווה להיות צמחונים".

כצמחונית אני מרשה לעצמי גם לשאול: האם רק בשביל זה? האם אפשר להתחשב בנו קצת יותר, ובהזדמנות זו להראות לאוכלי החיות שאפשר לאכול אוכל טעים שמקורו מן הצומח בלבד?

ורד ברמן-דר

חיפה

קווי דמיון

"הם באו באמצע הלילה" היא כותרת סיפורו של ארנסט סטוק, יליד גרמניה שמספר כיצד נעצר אביו בליל הבדולח ב-9 בנובמבר 1938, נשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד ושוחרר לאחר שהתחייב לעזוב את גרמניה (מוסף "הארץ" 7.11). אבי, ד"ר שמואל ספירו, לימים הרופא הראשי של עליית הנוער, היגר לפלשתינה (ירושלים) כמה חודשים קודם לכן לאחר שנשללו מרופאים יהודים הרישיונות לעסוק ברפואה. אמי, גרטה, נשארה איתי ועם אחי (לימים הרב ג'ון גבריאל ספירו) לנסות להציל מה שניתן מהרכוש שהיה למשפחתנו, וכך נקלענו לליל הבדולח.

כיליד ברלין (כמו אמי, סבי וסבתי) הייתי בן שלוש כאשר התרחשו הפרעות, ואני נמנה עם ניצולי ליל הבדולח. אמי סיפרה לי כיצד הצליחה להציל אותנו מציפורני הפורעים. עזבנו את גרמניה במארס 1939, שישה חודשים בטרם פרוץ המלחמה.

כאשר אני שומע את סיפורי ליל הבדולח, כמו זה של ארנסט סטוק, איני יכול שלא להיזכר בפעולותיו של צבא הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים. "הם באו באמצע הלילה ועצרו את אבי" הוא סיפורם של מאות ואלפי ילדים פלסטינים שחוו את הפלישה האלימה של חיילי ישראל באמצע הלילה לבתיהם, מעירים את הילדים האחוזים פחד ובעתה, הופכים את כל הבית, עוצרים את אבי המשפחה ומשאירים בית הרוס כלאחר פוגרום. העצורים מובאים למחנה מעצר ורבים מהם נשארים שם שנים ללא משפט, כאשר במקרים רבים ילדיהם מנועים מלבקרם.

האם אני משווה בין ליל הבדולח לפרעות חיילי הכיבוש הישראלים בשטחים הכבושים ב-40 השנים האחרונות? אכן יש קווי דמיון, כפי שיש הבדלים. כניצול ליל הבדולח וכפעיל בארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, אני רואה שוב ושוב כי כאשר מדובר במשטר טרור גזעני, וכזה הוא משטר הכיבוש הישראלי, קווי הדמיון חוצים גבולות לאומיים ודתיים.

גדעון ספירו

תל אביב

שלוש ההדמיות של המראה החדש

שלוש ההדמיות של המראה החדש של בניין העירייה בתל אביב, שהופיעו בכתבה "הלוביסט" (מוסף "הארץ" 7.11), הוכנו במשרד האדריכלים מנחם כהן וא. לרמן.




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת