ראיתי עלה אשר נפל, אשר נופל. נתן זך

היא שוקעת. תושביה נוטשים אותה. הרבה מבנייניה הפכו בתי-רפאים למשקיעים זרים, והם עומדים רוב הזמן מוגפים וחשוכים. בתים רבים פשוט עזובים והם עומדים במים, סדוקים ופרוצים. אין כמעט ילדים הגדלים בה. אפילו הנזירות הלכו למנזרים אחרים. לוונציה אין עוד חיים משל עצמה. אפילו חולים אין לה. בלילה אחד חיפשתי תרופה כלשהי והגעתי לבית החולים העתיק שלה, ה-Ospedale Civile. הלכתי לאורך פרוזדורים ארוכים-ארוכים בתוך דממה גמורה. מזרקה קטנה טיפטפה את טיפותיה בחצר אחת, חשוכה. בקצה היה חדר-מיון מואר קלושות שכל צוותו נח על מיטות הטיפולים. בית החולים הגדול הזה, שדורות על דורות שימש מרכז רפואי לעיר ולאיי הלגונה, אמר בגלוי שחייה העצמיים של העיר הזאת אינם תקפים עוד. מול בית החולים, העומד על המזח הצפוני של רובע קסטלו, ניצב אי המתים: בית הקברות הוונציאני המפורסם סן-מיקלה על חומותיו וברושיו העתיקים, דומה מדי לציור הנודע של בקלין "אי המתים". בלילה הזה לא היה ברור מי מחזיק בחובו מוות רב יותר.

ביום מפיחים בה התיירים הרבים חיים. הסמטאות מתמלאות קול פטפוט וצחוקים. החנויות נפתחות. קונים וקונים. אוכלים ואוכלים. עד הלילה הבא. הליכה לילית בסמטאות ונציה היא חוויה עזה ביותר: הכל שלם וניצב על עומדו. כל פיתולי התנועה של החיים במקום הזה כמו קפואים בתוך המעברים הרבים, הגשרים, פינות התעלות המשמיעות מפעם לפעם קול שקשוק של אדווה על הקיר. אין זו נוכחות ארכיאולוגית, אלא הוויה של נטישה. בית שנעזב. הכל בו מושט לשימוש. הכל רגיל עדיין להיותו רגיל. פה ושם תולה מישהו את שקית האשפה שלו בחבל מן הקומה השלישית אל סף התעלה, יודע שאוסף האשפה הבא עם סירתו לפנות-בוקר יכיר את שקיתו. בכניסה העתיקה בפיאצה הקרובה למקום שבו התגוררתי פותח הכומר את הדלת לתפילת מנחה המתנהלת לאור מנורת קריאה בנוכחות שתי נשים זקנות מאוד.

ראיתי גם את הים הגואה העולה על פיאצה סן-מרקו: ביבי הניקוז, שנועדו להזרים את מי הגשם אל הים מתהפכים בבוא המים הגבוהים -Aqua Alta - ומי הים עולים דרכם אל פני הכיכר ומציפים את כולה, חודרים לחנויות המקיפות אותה וגם לכנסייה הנהדרה, מכסים את רצפות הפסיפס המפוארות. התיירים הרבים הולכים על פני שבילים מוגבהים המוכנים לכך וגם צוות מיומן של שוטרות במגפיים מוכן כבר לשמור על הסדר ולקרוא!Avanti !Avanti לתיירים הצווחים העוצרים לצלם את החיזיון המבעית.

אבל ונציה היא לא כל זה. איני יודע מה יהיה גורלה, אבל מה שהיא היום אינו נגדר רק בהוויית השקיעה הזאת. בפעם הזאת הייתי בה זמן רב יותר מאשר בפעמים הקודמות, ומרגע מסוים ואילך אי-אפשר היה שלא להקשיב לקול אחר, השונה מכל הקינות הרומנטיות על שקיעתה ושאינו כלוא בחושניות הכובשת-כל (והדורסת-כל) שצורתה של ונציה יוצרת בתודעת התיירים שלה; החושניות המחוללת את הקינה על שקיעתה, המקרבת כל הזמן דיבור על מוות וטביעה - זו החושניות שיצרה במוחו של תומאס מאן את "מוות בוונציה".

אחרי שלושה ימים רצופים בעיר, כשהיא נפרשת כולה בתודעה ואתה משוטט בה בחופשיות, אתה רואה כמה היא לא שוקעת. כלומר - כמה רחוקה השקיעה באמת מן הדבר המדהים הזה שנבנה כך בתוך הים עצמו. איזו עוצמה של חיים גלומה בחוכמת הבנייה הזאת, בתוקף הבלתי רגיל של העמידה הזאת בתוך הים, בחוסן האמיתי של העיר הזאת, שגם בתוך ההצפה השוצפת ביותר, העולה בה שנים על שנים, היא עומדת ועומדת. פתאום קם מולך קו הזמן של העיר הזאת, שהים מגלמו באורח חי ומתמיד, ומתוכו מזדקר כוחה של העיר ככוח של זמן. כבדבריו של ברונלסקי שנאמרו על בניית הכיפה בפירנצה - "אנו, שיש לנו אהבה לדברים הנשארים..." כך בוונציה נאמר מכל פינה, כי היא עשויה מן האהבה לדברים הנשארים.

אופיים של הבתים, מרקם התנועה, העבודה האדירה שהושקעה בקישוט וביופי - אין בהם דבר מתודעת השקיעה. הם ספוגים ידיעה בדבר הזמנים הבאים. הם נועדו לדורות רבים של שימוש ובחינה. בוונציה, גם בתוך שקיעתה, אין דבר רעוע. הכל נעשה היטב. היסודות שלמים. גם בחינה הנדסית חושפת זאת ואתה חש זאת בכל גרם מעלות ולמראה כל פינת-ארמון.

המוכרים את ונציה אוהבים לדבר על הפאר הרב, על קלות הדעת של חיי החברה שהיו בה לאורך הדקדנס הארוך שלה, על המסכות (הנמכרות לאלפיהן בכל חנות מזכרות) והקרנבלים, על התככים והמזימות שרחשו מאחורי פרגודיה. אבל כשאתה מביט במבני העיר, בכנסיותיה הגדולות, באמנות המיוחדת שלה (כי ונציה, כמו פירנצה, יצרה אסכולה משלה ומסורת משלה בתחום האמנות) אתה רואה יותר מכל את רצינותה. כי מה שנותר באמת בתוכה, והוא חדש כתמיד - הם ציוריהם של קרפאצ'ו, טינטורטו וטיציאן, כנסיותיו של פלאדיו וחזיתות התחרה של הארמונות שעל ה-Canale Grande. כמות האמנות האצורה בעיר הזאת ואיכותה - קרובות להיות איתן טבע.

"הצליבה" של טינטורטו, השמורה עדיין במקום שבו נתלתה לראשונה, ב"סקולה גראנדה די סן-רוקו", הציור הענק, המוצף חשכה (על שום החושך שירד על העולם במות ישוע) - הוא לבדו יכול להיות מוקד לעלייה לרגל לכל מי שהאמנות יקרה לו: סיפור הצליבה כרומן סבוך, מלא עלילות שההרג המתרחש בצליבה אינו מסוגל לפתור. והיא רק אחת מני אלף.

ונציה מלמדת לראות. בימים הראשונים הבא אליה מסתחרר מיד מרוב שפע, מן החילוף המוזר בין העיר הממשית לבין דימוייה המצוירים והמצולמים המוכרים לכל. אחר כך אתה מתחיל ללמוד לבנות "מראה". לא במקרה פיתחו ציירי ונציה ז'אנר מקומי מיוחד של "מראות" (Vedute). ה"מראה" עשוי מהבנה שהתמונה תלויה ברואה, ושהיא אינה נצחית ורחוקה, אלא היא מחכה לו בלבד, למענו ממש, וכי רק בו ובעיניו יקום המראה.

זו התשוקה הוונציאנית הגדולה לחזיתות-בתים, הקשורה ב"מראה". חזיתו של אותו בית חולים שביקרתי בו באותו לילה, למשל (סקולה גראנדה די סן-מרקו), היא מן החזיתות המעניינות ביותר שניתן לתאר. מעבר למבנה הרב-שכבתי שלה, יש בה, לצד שני הפתחים האמיתיים, עוד ארבעה פתחים בדויים העשויים בעבודת תבליט מופלאה, כציורי תפאורה משעשעים. אשליות הפרספקטיווה המתוחכמות המעוצבות בהן אינן שייכות לבניין, אלא רק למתבונן, והוא נקרא לזוז ולהביט בכוונה מכל פינה של הפיאצה. לא מקרה הוא שכמעט כל "צייר מראות" ונציאני צייר אותה. ברנרדו בלוטו הגדול צייר אותה ב-1747 וכשראיתי אותה במו-עיני ראיתי שדבר לא שונה בה מאז.

ונציה שוקעת, אבל יודעת היטב, זה מאות בשנים, כי היא תלויה על מבטיהם של הרואים אותה.

ברנרדו בלוטו - סקולה גראנדה די סן-מרקו (1747), פרט