מבין אינספור האנקדוטות שיורה ישראל "איזי" יאנג, נדמה שיש רגע סמלי אחד שמלכד את ילדותו, בגרותו וזקנתו: לפני שלוש שנים, כשהיה בן 77, עמד ב"גלובן", היכל ההופעות הענק של שטוקהולם, יחד עם עשרות אלפי אנשים שבאו לראות את בוב דילן. ההופעה היתה איומה, כך סבר יאנג וכך נכתב ברוב הביקורות לאחר מכן, אבל למשך כעשר שניות ניגן דילן במפוחית כאילו היתה שופר. כשיאנג נזכר באותו רגע עיניו נוצצות - פתאום הזיכרונות מבית הכנסת של ילדותו בברונקס, הזיכרונות מימי חברותו עם דילן הצעיר וההווה השוודי האפור, המתרפק על העבר, מתמזגים יחדיו אל אותן עשר שניות שבהן ניגן דילן במפוחית כאילו היתה שופר בראש השנה.

הוא בטוח שהוא היחיד בקהל שהבין את קריאת השופר שבקעה מהמפוחית של דילן. מבחינתו הוא ודילן התעלו מעל לאומללות סביב והתחברו זה לזה באינטימיות רגשית ויצירתית מיוחדת במינה, כמו שעשו בווילג' בשנות ה-60 המוקדמות, כשדילן היה מעביר שעות על גבי שעות בהאזנה לתקליטי פולק וקריאת ספרי שירה שאיזי המליץ לו עליהם, בחדר האחורי במרכז לפולקלור שאיזי הקים וניהל. לשוודיה הגיע יאנג כבר בתחילת שנות ה-70, אחרי שהתאכזב ממסחורה של מוסיקת הפולק האמריקאית ויצא לחפש ריגושים חדשים בחוגי מוסיקת העם השוודית יחד עם בת זוגו קתרין ובתם.

השפעתו הרבה של יאנג על דילן והחברות ביניהם שנמשכת עד היום, 35 שנה אחרי שהעתיק את מרכז הפולקלור שלו מהווילג' בניו יורק לסודרמאלם שבשטוקהולם, הן גולת הכותרת בביוגרפיה של איזי, והן אף מוזכרות בספר הזיכרונות של דילן. ככל שהשיחה עם הישיש בן ה-80 נמשכת צצים עוד ועוד שמות שיאנג היה חלק מחייהם: ג'ואן באאז, אלן גינסברג, פיט סיגר וטים באקלי, אגדות בחייהם ובמותם, דמויות שמשב הרוח של ההיסטוריה סחף יחד איתו.

היום, כאשר הוא יושב ולוגם שלוש-ארבע כוסות קפה ביום במרכז הקטן שלו ומדי פעם מארח עולים לרגל, הוא מדבר הרבה על איך כאשר יילך לעולם שכולו טוב, פתאום כל אותם אנשים ששכחו אותו בחייו יעמדו בשורה ליד הקבר שלו ויספרו לעולם עד כמה חשוב, מיוחד ומשפיע הוא בעצם היה, כאדם וכאיש רוח שאף ייסד את האגודה היהודית בשוודיה למען שלום בין ישראל לפלסטין. בינתיים הוא מציץ החוצה ורואה את שכניו מבית הכנסת של חב"ד עושים דרכם במורד הרחוב בקור השוודי המקפיא, עטופי שחורים, ומרגיש כאילו הוא שוב בניו יורק.