בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפולת בבורסת הבולים המחתרתית של תל אביב

בשנים שאחרי הצנע פעלה בתל אביב בורסת בולים מחתרתית רוחשת משקיעים תאבי בצע. סטודנטים נטשו את הלימודים כדי לגרוף רווחים קלים, שכירים הפסידו ימי עבודה כדי לקנות בולים ביום הנפקתם, המשטרה הוזעקה כדי להשליט סדר בסניפי הדואר. ואז באה המפולת

תגובות

באחד מימי שישי של נובמבר 1956 נסע איציק פרידמן ברכבת, מביתו בנתניה לדירת הסטודנטים שלו בחיפה. פרידמן, אז סטודנט בן 23 להנדסת מכונות בטכניון, שב זה עתה משירות מילואים במבצע סיני, שהסתיים בתחילת החודש. "בספסל מולי ישבו שני אנשים מבוגרים ודיברו ביידיש. פתאום אחד אומר לשני 'שמעת? הנגב הגיע לשתים-עשרה לירות. המנורה עולה כבר שמונה-עשרה'. לא הבנתי אז על מה מדובר, אבל כשהגעתי לדירה בחיפה ישבו שם החבר'ה שלי ושיחקו פוקר. אחד מהם, שהפסיד, הציע לשלם את חובותיו ב'מנורה' וב'נגב', אבל הסכומים שדיבר עליהם היו אחרים לגמרי. המנורה שלו היתה שווה תשע לירות והנגב שש. כשהוא הסביר לי שמדובר בבולים, ראיתי כאן הזדמנות לעשות עסק".

פרידמן לא התעצל ובו-ביום חזר ברכבת לנתניה וניגש אל חנות הבולים שבה עבדה אחותו. בעל החנות הסכים להפקיד בידיו 5,000 לירות, סכום עצום באותה תקופה, כדי לקנות את הבולים מחברו ללימודים. "החבר'ה שאלו אותי מאיפה הכסף ועניתי שהרווחתי אותו במפעל הפיס. על החבילה זאת הרווחתי בסופו של דבר 2,500 לירות, כשבאותה תקופה אפשר היה לקנות דירה ב-3,000".

אבל פרידמן לא קנה דירה, הוא קנה עוד בולים. הוא גם עזב את לימודי השנה השלישית שלו בטכניון. "אמרתי לעצמי, מה, אני אלך להיות מהנדס ולקבל משכורת של 120 לירות לחודש?" פרידמן לא היה לבד. בשנים 56'-57' שטף את ישראל הצעירה, עוד לא בת עשר, גל של סיפורי הצלחה ושל רווחים עצומים כתוצאה מהשקעה בבולים.

אריה גלעדי, בן 92, אחד מסוחרי הבולים הוותיקים בארץ, מסביר שהתופעה הזאת לא היתה ייחודית לישראל והתרחשה גם באירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. תוכנית מרשל האמריקאית, שהזרימה מיליארדי דולרים לאירופה, הביאה לגאות כלכלית ולעליות גם בשוק הבולים לאספנים. גם ישראל של אמצע שנות החמישים ידעה שגשוג כלכלי יוצא דופן. בעקבות גלי העלייה היה גידול ניכר במספר המועסקים, ועלייה חדה בתוצר הלאומי. אבל לפריחתו של שוק הבולים היו כמה גורמים נוספים.

בשנים הראשונות של המדינה הודפסו בולים במספרים קטנים. ערכם של הבולים הנדירים מהשנים 48'-52' גדל והלך, ובתחילת שנות החמישים התחילו השקעות בבולים כסוג של חיסכון. השמועות על ערכם המאמיר של בולים, כמו אלה מסדרת "דואר עברי" הנדירה, התפשטו בארץ ורבים רצו לקחת חלק בהצלחה. אבל בולים ישנים לא היו בשוק, ולכן החלו לסחור בבולים חדשים.

לא כל בול היה טוב להשקעה. המסחר התפתח סביב בולים לא מוחתמים בעלי שובל, אותו סרח שהיה מוצמד לחלקו התחתון של הבול, שהוא תופעה כמעט ייחודית לישראל. בגיליון רגיל שהוציא השירות הבולאי היו בדרך כלל 25 בולים שסודרו בחמש שורות. רק לחמישה הבולים בשורה התחתונה היה שובל. אלה היו הבולים החשובים. לשאר לא היה ערך בשוק הבולים. הם היו כמו אתרוג ללא פיטם.

אריה גלעדי מסביר שעד אמצע שנות החמישים, לפני שהחל הביקוש האדיר, השירות הבולאי הוציא לשוק כמה רבבות בולים מכל סדרה. הוא הדפיס בעיקר על פי צורכי השוק ועל פי הזמנות סוחרי הבולים ומנויי השירות. עם העלייה בביקוש לבולים הנדירים יחסית, החל ערכם לעלות והתופעה משכה לישראל סוחרי בולים, מארצות הברית בעיקר, שבאו כדי לקנות בולים. מאז 48' סיקרנו בולי ישראל את האספנים בעולם, בין השאר בגלל האפשרות להיות הבעלים של אוסף הבולים המלא שהוציאה המדינה שזה עתה נולדה. יהודים בארצות הברית אף ראו בקניית הבולים אקט פטריוטי ותרומה למדינה הצעירה.

גלעדי מספר, שאחד הבולים הראשונים שסביבו התנהל מסחר ער היה בול טבריה מסדרת "דואר אוויר", שהופיעה בסוף אוגוסט 56'. בולי טבריה אזלו במהירות מהשוק. "הדואר אמר שנגמרו כל הבולים", נזכר גלעדי. "הלקוחות התלוננו, כי הזמינו אצלי בולים ולא היה לי לספק להם. המחיר של הבול עלה במהירות". אבל הביקוש הגדול לא הזכיר במאומה את הבולמוס שפקד את ישראל כעבור כמה חודשים.

המעטפות הוחתמו בעזה

ההנפקה הבאה של השירות הבולאי היתה סדרת "בולי ביטחון", בולים קטנים בצבעים ירוק, אדום, כחול, שעליהם סמל חרב וענף עץ זית. הסדרה יצאה לשוק ב-1 בינואר 57'. כאן נכנס לתמונה מושג חדש, המוכר כמעט לכל אספן בולים: מעטפת יום ראשון. זוהי מעטפה שמכין השירות הבולאי ביום יציאתם של הבולים ועליה מודבקים הבולים החדשים כשהם מוחתמים בחותמת המציינת את התאריך.

את מעטפת היום הראשון של סדרת "בולי ביטחון" הוחלט להחתים בסניף הדואר בעזה, שנכבשה כמה חודשים קודם לכן במבצע סיני. לא ידוע אם היתה זו התחושה בציבור, שהנסיגה הצפויה מסיני ומעזה תהפוך את המעטפות הללו למבוקשות במיוחד, או שמספר המעטפות היה מראש קטן יחסית לשוק שגאה וגאה; בכל מקרה, ערכה של מעטפת עזה, ששווייה במקור היה כמה מאות פרוטות, תפח בתוך זמן קצר לשיא של 40 לירות ישראליות. סכום זה היה שווה אז בערך למשכורת ממוצעת של שבוע. והמשקיעים הכבדים בתחום סחרו במאות ובאלפי מעטפות כאלו.

שוק הבולים חדל להיות נחלתם של כמה עשרות סוחרים ובעלי חנויות, ומרחבי הארץ נהרו רבים אל בורסת הבולים, מעין מועדון לא רשמי של סוחרי הבולים הכבדים, שקמה במרכז תל אביב. הבורסה עברה ממקום למקום, אבל מקום משכנה הידוע ביותר היה ב"קפה פאר", במפגש הרחובות ביאליק ואלנבי. לכאן הגיע גם הסטודנט הצעיר איציק פרידמן, שהפך לסוחר בולים מצליח. "הרווחתי אז הרבה מאוד כסף", הוא מספר. "זו היתה השתוללות בלתי רגילה. מצאתי מישהו באבן יהודה שמכר לי מעטפות עזה בשלוש לירות. קניתי כמה אלפי מעטפות כאלו ומכרתי אותן ברווח של מאות אחוזים".

אחד הסוחרים הגדולים שפגש פרידמן בבורסת הבולים, היה אברהם שניאור, שחקן הכדורסל האגדי ששיחק במכבי תל אביב ובמדי נבחרת ישראל. שניאור היה בנו של סוחר שניהל חנות בולים בתחילת רחוב ביאליק, לא הרחק מהבורסה התוססת. עיתונאי "הארץ" נתן דונביץ' פגש ב-56' את שניאור בקפה פאר: "בשבתנו עם שניאור ניגש אלינו אחד והפטיר: 'יש לך ויצמן עם שובל?' 'כמה?' שאל שניאור. האיש נקב מספר, שניאור אמר את המחיר". אחר כך התלונן שניאור באוזני דונביץ': "הכדורסל מפריע למסחר בבולים ולחיי המשפחה. והמסחר מפריע למשחק. למשחק חשוב, נגד הפועל תל אביב, באתי במצב רוח רע. עסק לא-קטן בבולים התפוצץ שעה-שעתיים לפני המשחק. הראש לא היה בכדורסל".

אריה גלעדי נזכר: "היתה בורסה של סוחרים שנדדה באלנבי דרומה, מקפה פאר לפסז' קולנוע 'תמר' ומשם למלון 'מונופול', שמול בית האופרה. בבית הקפה לכל סוחר היה שולחן, היו שמים את הבולים על השולחן בחבילות של חמש-מאות ובאו אנשים מכל הארץ לקנות. אבל בגלל הביקוש הגדול היו ימים שבהם לא היית יכול לקנות אפילו בול אחד. ביקשתי מאנשים שבאו אלי לקנות בולים, שלא ייכנסו לספקולציות האלו. שאלתי אותם למה הם קונים, הרי אין היגיון שהמחירים האלה ימשיכו ויעלו".

מבצע בן אמוץ

העניין בבולים היה כל כך גדול, שחברי בורסת הבולים הנפיקו מדי שבוע מחירון לבולי ישראל, שאיבד מתוקפו ימים ספורים אחרי שהודפס. "נכנסתי לשותפות עם עוד שני סוחרים שהיו מבוגרים ממני, בעלי חנויות בנתניה", מספר פרידמן. "בכסף שהרווחנו היינו קונים מגרשים ומוכרים אותם מיד. חבל היה לנו להשקיע את הכסף באדמה, השקענו בבולים. לעצמי לא השארתי כסף בצד. להפך. לקחתי הלוואות מאנשים ומהבנקים כדי לקנות עוד. במארס 57' היו לי כחצי מיליון לירות במזומן. אבא שלי אמר לי שאין בנתניה איש שיש לו יותר כסף ממני. הוא התחנן שאפסיק ושאסע לטיול בחו"ל. אבל אני אמרתי, לא, אני רוצה להגיע למיליון".

עשרות אלפי אנשים נסחפו לשוק הבולים. רובם היו כאלה שעד אז הכירו רק את הבולים שהופיעו על המכתבים שקיבלו בדואר. "לקוחותינו מוכרים את מניותיהם כדי לקנות בולים, אומרים הבנקים", דיווח על התופעה פ.י. פולק, עורך מדור הבולים ב"הארץ", בכתבה מקיפה שהתפרסמה במאי 57'. "חברי בורסת היהלומים מספרים שאצלם מדברים רק על בולים ומחיריהם". את היקף המסחר קשה לאמוד, אבל כתבי הכלכלה של התקופה ידעו לספר ששוק הבולים היווה תחליף כמעט מלא לבורסה השחורה של זהב ומטבע חוץ, שהתנהלה באותה תקופה ברחוב לילינבלום בתל אביב, ושמחזור הכספים בשוק הבולים היה שווה לזה של שוק ניירות הערך.

כל מי שרצה להרוויח הרבה כסף בקלות ובמהירות, פנה לשוק הבולים. בספרו "דן בן אמוץ - ביוגרפיה" סיפר אמנון דנקנר על ההון הקטן שהצליח בן אמוץ לעשות מבולים. בנובמבר 56', מיד אחרי תחילת מבצע סיני, חזר בן אמוץ לישראל מניו יורק ויצא לסיני ככתב במילואים של "במחנה". הוא היה מהישראלים הראשונים שהגיעו למנזר סנטה קתרינה. "הוא התכונן היטב לנסיעה הזאת", כתב דנקנר. "בתרמילו היו מאות מעטפות לא חתומות ועליהן בולים עם שובלים". בן אמוץ התגנב למשרד המנזר והחתים את המעטפות בחותמת הנדירה של סניף הדואר הקטן שהיה שם. אחר כך מכר את המעטפות בניו יורק במחירי עתק.

המסחר בבולים הגיע לממדים של היסטריה ציבורית. בימים של הנפקת בולים חדשים התרוקנו בתי ספר מתלמידים, שנעמדו בתורים הארוכים לפני סניפי הדואר כדי לקנות סדרה או שתיים של בולים חדשים שאולי יהפכו אותם, מי יודע, לעשירים מופלגים. במכתב למערכת "הארץ" מאמצע מאי 57' התלונן ז. שפירא מירושלים: "אנשי ירושלים היו עדים ביום ב' 29.4 לתופעה בלתי רגילה, כשתור של מאות אנשים עמדו צפופים משעות הבוקר המוקדמות ובמשך כל היום ליד הדואר המרכזי כדי לקנות את הבולים והמעטפות החדשים שהופיעו באותו יום. הצפיפות היתה כל כך גדולה שאי-אפשר היה בכלל להיכנס באותו יום לדואר... מתעורר החשש שהמניע העיקרי אצל רוב האנשים האלה היא לא הנטייה לספורט הבולאות כי אם למסחר בבולים... איך להסביר שגם הממשלה מעורבת בעסקים מוזרים כאלה... מתעורר חשש שהמניע אצל הנהלת הדואר לפעולה זו היה השאיפה להכנסה מיוחדת מבולים חדשים אלה".

שפירא דייק כנראה בהערכה שלו. בהשפעת הביקוש העצום לבולים, החל השירות הבולאי להדפיס מספרים עצומים של בולים, שהכניסו לקופת המדינה מיליונים רבים. על פי אתר התאחדות בולאי ישראל מכרה המדינה יותר משישה מיליון עותקים מבול העצמאות שיצא בסוף אפריל 57', לכבוד יום העצמאות התשיעי. חיים בן מנחם, מנכ"ל משרד הדואר אז, דיווח באותה שנה שההכנסה ממכירת הבולים בדואר בלבד עלתה מ-943 אלף לירות בשנת הכספים 49'-50' ל-9.5 מיליון לירות ב-56'-57'. לדבריו, בעשור הראשון למדינה הונפקו כמיליארד בולים.

טיבי יניב, מנכ"ל התאחדות הבולאים של היום, משוכנע שהשירות הבולאי נתן יד לספקולציה. ההוכחה לכך שהשירות הבולאי השתתף אז במשחק היתה, לדבריו, באותו בול עצמאות. השירות הדפיס אז מספר עצום של בולים, אבל חרג ממנהגו ולא הדפיס גיליונות שלמים, אלא רק בולים עם שובלים, הכל כדי לספק את הביקוש של המשקיעים. "תפקידו של השירות הוא לספק בולים", אומר יניב. "זו היתה מדיניות לא אחראית של הדפסת כמויות עצומות לשוק שדרש כל כך הרבה. ברור היה שהשוק לא יכול להכיל כל כך הרבה בולים. כמה מכתבים כבר אפשר לשלוח? גם אם כל תושבי המדינה היו שולחים מכתב ומדביקים בול עצמאות, היה נשאר המון עודף".

לעומתו סבור שאול לדני, פרופסור לתעשייה וניהול מאוניברסיטת בן גוריון, שחקר תופעות של גאות ושפל כלכליים, בין השאר של הנפקת מטבעות זיכרון ושל כרטיסי טלכרט, שהשירות הבולאי הגן אז על האינטרסים של המדינה. "מדיניות הנפקה", אומר לדני, "צריכה לחשוב על אינטרס המדינה לטווח רחוק. בראש הגופים המנפיקים עומדים אנשים שנשפטים על פי ההצלחה השנתית שלהם. אף אחד לא מסתכל לטווח של עשר או עשרים שנה. אסור למנהל ליצור מצב שכשישנו ביקוש, אנשים לא יקבלו את מה שהם רוצים באותו רגע". לדבריו, הניסיון של השירות הבולאי לספק את הדרישה הגדולה היה לגיטימי לחלוטין.

הנפילה הגדולה

לדני בוחן את התופעה לא רק בעיניו של חוקר. הוא בעצמו אספן בולים מגיל צעיר. גם הוא, כסטודנט בטכניון באותה תקופה, זוכר כמה מחבריו שנטשו את ספסל הלימודים והשקיעו את עצמם במסחר בבולים. לדני מכר בשנים ההן את אוסף בולי ישראל הנדירים שלו, אבל מסיבות אחרות לגמרי. "לצערי, על מנת לממן את לימודי בטכניון, מכרתי את כל בולי ישראל שהיו ברשותי, בין השאר גם בולי 'דואר עברי' הראשונים עם שובל מלא. מאוחר יותר קניתי לעצמי את הבולים האלה, אבל הם היו כבר בולים חתומים שהיו שווים אחוזים ספורים מהערך של הבולים הבלתי חתומים שהיו לי".

את הריצה המטורפת לרכישת הבולים הוא משווה למה שקרה לפני משבר המניות של שנות השמונים. "גם אז", נזכר לדני, "הכרתי אנשים שהפסיקו לעבוד ורק קנו ומכרו מניות, עד שהתחילה מפולת מניות הבנקים".

גם שוק הבולים ידע מפולת, והתערבות המדינה - באמצעות הדפסות המיליונים של בולי יום העצמאות - תרמה לה. אבל מי שביקר ביום הופעת הבולים במשרדי הדואר ברחבי הארץ לא היה מסוגל להאמין שה"פסיכוזה" של אזרחי ישראל, כפי שכינה אותה אחד העיתונים, היתה צעד ראשון אל הנפילה התלולה. למרות מזג האוויר הגשום באותו יום שני של סוף אפריל, נוצרו תורים ארוכים ליד בתי הדואר עוד משעות הבוקר המוקדמות. המטרה היתה לרכוש את בול "העצמאות" ואת בול "יובל בצלאל", שהופיעו יחד באותו יום.

רבים מהעומדים בתור העדיפו להיעדר ממקומות עבודתם ואחרים שכרו לעצמם אנשים שיקנו עבורם בולים ומעטפות יום ראשון. בסניף הדואר המרכזי ברחוב אלנבי בתל אביב החלו התפרעויות, שמשות נשברו וניידות משטרה הוזעקו להשליט סדר. בעלי חנויות שכנות לא יכלו לפתוח את עסקיהם בגלל הקהל הרחב שנלחץ אל פתח משרדי הדואר וחסם את הרחוב. בירושלים הובאו 50 שוטרים אל בניין הדואר כדי להשליט סדר בקרב מאות האנשים שצבאו על האשנבים. בעיתונים דיווחו על שבעה מתפרעים שנעצרו במקום.

"הזמנתי בולי עצמאות במאתיים אלף לירות", נזכר איציק פרידמן. אבל בשוק הופיעו המוני בולים והמחירים החלו לרדת. "הגעתי לבורסה באלנבי והצעתי כל מה שהיה לי למכירה בארבע-מאות אלף לירות. הסכימו לתת לי שלוש-מאות וחמישים אלף, וכשחזרתי כעבור שעה, המחיר כבר ירד לשלוש-מאות והמשיך לרדת".

סוחר הבולים גלעדי מייחס את הנפילה לשידור רדיו של שר הדואר אז, יוסף בורג. "ההתפוצצות היתה כשהוציאו את סדרת 'מועדים לשמחה תשי"ח'", אומר גלעדי. "אני זוכר שבורג הופיע ברדיו והבטיח לתת לכל יהודי כמה בולים שהוא רוצה. מאז התחילה הירידה. אנשים רצו רק למכור וערך הבולים ירד עד לחמישים אחוז מערכם הנומינלי".

כבר בסוף מאי 57' ניסה מנכ"ל משרד הדואר בן חיים להרגיע את המשקיעים, כשאמר ש"בהלת הבולים היא מיותרת מיסודה, ואין לה למעשה כל הצדקה, כיוון שאנו עומדים תמיד בהבטחתנו לספק את הזמנותיהם של מנויי השירות הבולאי במלואן וללא כל הגבלה". אבל כמו במקרים רבים, אולי גם כאן קריאות ההרגעה התכופות החישו את הנפילה. בחודשים מאי-יוני 57' חלה ירידה עצומה במחירי הבולים.

פרופ' לדני מסביר שכמו בשוק המניות, בנקודה מסוימת המשקיעים מעוניינים לממש את הרווחים שלהם ומתחילים למכור. כאן מתחילה ההתמוטטות. בידי הציבור היו עכשיו מיליוני בולים ומאות אלפי מעטפות יום ראשון שלא היה להן דורש. "מכרתי את מכונית ה'נאש' האמריקאית החדשה שקניתי חודש וחצי לפני כן כדי להחזיר חובות", מספר פרידמן. "את הבולים שהיו לי מכרתי מתחת לערך הנקוב עליהם, מתחת לערכם הנומינלי. חלק מהבולים מכרתי לסניפי בנקים לשימוש משרדי, שידביקו אותם על מכתבים. הגעתי למצב שנשארתי עם אפס בולים ועם עשרת-אלפים לירות חובות".

כדי להחזיר את החובות, מספר פרידמן, שכר חדר בנתניה ולימד שיעורים פרטיים מחמש בבוקר עד 12 בלילה תמורת שלוש לירות לשיעור. "אבא שלי היה מגיע מדי פעם כדי להביא לי סנדוויצ'ים, אבל בעצם הוא בא בשליחות של אמא שלי. היא שלחה אותו לראות אם לא התאבדתי בגלל החובות". החשש הזה לא היה חסר יסוד. ותיקי הענף יודעים לספר על כמה מקרי התאבדות בגלל חובות בשוק הבולים.

אוצר בקופסת נעליים

ב-4 בספטמבר 57' הופיעה סדרת בולי "מועדים לשמחה". ברחובות הקטנים שסביב משרד הדואר באלנבי נמכרו באותו יום יותר מעטפות יום ראשון מאשר במשרדי הדואר עצמם. הסיבה היתה שמחיר המעטפה אצל הסוחרים היה נמוך בהרבה מן המחיר הרשמי. עוד בתחילת הקיץ הזמינו הסוחרים כמויות עצומות של בולים ומעטפות מהשירות הבולאי, אבל עם ירידת השוק הפצירו בשירות הבולאי שיקטין את הזמנותיהם. השירות דחה את הבקשות, ולסוחרים הלחוצים לא נותר אלא למכור את הבולים מתחת למחירם הרשמי. השוטר שהוזמן באותו יום לסניף הדואר באשקלון כדי לשמור על הסדר היה מחוסר עבודה. בסניף לא נמכרו כלל בולים ומעטפות יום ראשון.

שוק הבולים לא התאושש מהנפילה הגדולה ובשטח נותרו מאז רק סוחרי הבולים המקצועיים והאספנים שמסתפקים בעותק אחד מכל סדרה, מקסימום שניים. אחד להחלפה. בשוקי הפשפשים מוצא פרופ' לדני מדי פעם ארגזים מלאים במעטפות יום ראשון משנות החמישים שאין להן דורש, ואל משרדו של טיבי יניב בהתאחדות הבולאים ברחוב פינסקר בתל אביב בא מדי פעם קשיש נוסף שבידיו קופסת נעליים מלאה בבולים ישנים, לכולם שובל מהודר, והוא מעוניין למכור אותם כדי לקנות בתמורה דירה לנכדים שמתחתנים בקרוב. את בולי עזה, שמחירם האמיר לפני 50 שנה לכמה עשרות לירות (לפי שער של כשתי לירות לדולר), אפשר לקנות היום בחנויות הבולים בכמה עשרות אגורות.*

הכותב, ליאור פרידמן, הוא בנו של המרואיין איציק פרידמן



אריה גלעדי (עם בנו יורם). הלקוחות התלוננו, כי הזמינו "בולי טבריה" והדואר הודיע שנגמרו כל הבולים


איציק פרידמן. הפסיד ונאלץ למכור מכונית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו