המקום שנבחר לישיבה הבהולה של ראשי הסניפים של מפלגת הירוקים ביום שלישי שעבר היה סוריאליסטי במקצת. בבית הכנסת המוזנח בקומה ה-11 של משרדי עיריית תל אביב, שעל קירותיו מודעות המכריזות על שעות התפילה, התכנסו כ-25 פעילים, רובם גברים, והתיישבו סביב שולחן עץ מלבני שעליו רק בקבוקי מים מינרליים, בלי מיני בורקס או כיבוד אחר הנהוג באירועים מעין אלה.

לפני שהישיבה נפתחה רשמית, לדיון בהתנהלות הפנימית של המפלגה ובמינוי ועד זמני, החליפו הנוכחים מידע על סכומי הכסף המוחזרים לכל נציג שנבחר לעירייה או למועצה מקומית. גם אחר כך, כשיו"ר המפלגה פאר ויסנר נכנס לחדר, כמעט לא דיברו על זיהום אוויר, שמירת החופים או שטחים ירוקים. אחרי שסילקו את העיתונאי היחיד שהיה בחדר ("אם נרצה נוציא הודעה לעיתונות"), ביקש ויסנר מהנוכחים שמה שייאמר בישיבה לא ידלוף החוצה.

ויסנר ידע כנראה שיש סיבה טובה להיזהר. כשהרוחות בישיבה התלהטו, בין היתר בשאלת הרכבו של הוועד הזמני, והצעקות הרעידו את הקירות הדקים של בית הכנסת, קראה הדס שכנאי, מזכירת המפלגה, ש"עם כל הכבוד, פאר, אתה עושה כאן דברים בניגוד לתקנון". דבריה של שכנאי, שבין השאר הציעה את מינויו של צוות מצומצם, שיוסמך לנהל משא ומתן עם מפלגות אחרות, נקטעו פעם אחר פעם, גם על ידי ויסנר. "לא סיימתי", צעקה. "מה לעשות, פאר? אני מזכירת המפלגה ואני בקיאה בדברים לא פחות ממך... שום דבר ממה שאנחנו עושים כאן לא תואם את התקנון, לא ההצעה שאתה הצגת ובאיזשהו מקום לא ההצעה שאני הצעתי".

שכנאי אמרה כי "בשיחות שלי עם אנשים ברוב הסניפים מצפים שאנחנו נעשה צורה מסוימת של דמוקרטיה... אני אדם דמוקרטי, ואני חושבת שחלק מהתנועה, הערכים הירוקים זה ערכים דמוקרטיים... אני מציעה לעשות בחירות מיידיות ליו"ר המפלגה, שיסדר את הרשימה על פי התייעצויות עם כל מי שהוא רוצה. אני מבקשת שיצביעו על ההצעה שלי".

ויסנר התעקש: "אני כרגע מעלה את ההצעה שלי" (מינוי ועד זמני וכן ועדה שתמליץ על רשימת מועמדים לכנסת), אך שכנאי לא נכנעה: "עם כל הכבוד למחטף שאתה מנסה לעשות פה עכשיו, עם כל הכבוד". ויסנר השיב: "אם יחליטו שלא (לקבל את ההצעה שלי), אפשר לעשות כל יום ישיבה כזו עד העשירי בפברואר... אם אנחנו לא מאמינים אחד לשני אז למי אנחנו מאמינים? חברים, אתם רוצים אחרי זה ללכת להילחם נגד המזהמים? בואו נאמין בעצמנו... נצא מכאן מאוחדים בסוף הערב - ננצח. לא נצא מאוחדים - נמשיך לריב. ההוא ראשון, ההוא שני. תתעוררו. אני מבקש, בואו נעשה הצבעה".

אבל שכנאי לא השתכנעה. "יש הצעה נגדית ובכל מקום דמוקרטי יהיו שתי הצבעות עכשיו", אמרה. בשלב הזה, אם מישהו בחדר לא הבין את יחסי הכוחות, הבהיר אותם מיכאל רועה, יו"ר מטה הבחירות ואחד המקורבים ביותר לויסנר: "את לא מנהלת את הישיבה", אמר לשכנאי, "הוא יו"ר המפלגה".

הניסיון הרביעי

למחרת הדיון הסוער (שקיומו בבניין העירייה סותר לכאורה את הוראת היועץ המשפטי לממשלה שלא לקיים כנסים פוליטיים במשרדי ממשלה ובעיריות) קיבלו כמה מראשי הירוקים דואר אלקטרוני מויסנר, שכתב להם כי "אין לקיים כל מו"מ ו/או שיחות רקע מול כל גורם פוליטי - מפלגה או ארגון - שלא באישור הנהלת הירוקים ו/או היו"ר ו/או יו"ר מטה הבחירות" והוסיף גם ש"אם פונה אליכם עיתונאי מכל כלי תקשורת בנושא מפלגת הירוקים בבחירות הכלליות, אני מבקש להפנות אותו לדובר מפלגת הירוקים או למיכאל רועה".

נראה, אם כך, שפאר ויסנר יוביל שוב את מפלגת הירוקים בבחירות, שייערכו בפברואר הקרוב. זה יהיה הניסיון הרביעי שלו להיכנס לכנסת. בבחירות האחרונות, מבין הרשימות שלא עברו את אחוז החסימה, היו הירוקים הקרובים ביותר אליו, עם 47,595 קולות (חסרו להם 15,147 קולות). בבחירות לעיריית תל אביב קיבלה רשימת הירוקים 13,320 קולות וירדה מארבעה מנדטים לשלושה. רק 5,345 תושבים הצביעו בעד פאר ויסנר לראשות העיר.

ובכל זאת, סקרים שונים מצביעים על כך שהפעם יש למפלגה סיכוי לעבור בבחירות לכנסת את אחוז החסימה, לא רק בזכות המודעות הגוברת בציבור לאיכות הסביבה, אלא גם בגלל הצטמקותה הצפויה של מפלגת הגמלאים וההנחה שרבים ממצביעיה יתנו הפעם את קולותיהם לירוקים. מצד שני, הירוקים לא יהיו הרשימה היחידה עם מצע סביבתי. מרצ, תנועת עלה ירוק (שבבחירות הקודמות גרפה 40,419 קולות) וגם מפלגה חדשה ששמה התנועה הירוקה עשויות למשוך את קולותיהם של שוחרי איכות הסביבה וכבר סומנו על ידי ויסנר כאויבים.

בראש התנועה הירוקה עומדים ערן בן-ימיני, מייסד ארגון הסטודנטים "מגמה ירוקה", והפרופסור אלון טל, שהקים את עמותת אדם, טבע ודין. אם לא יהיה איחוד בין המפלגות, והסיכוי לכך פוחת מיום ליום, עלול הפיצול להשאיר את ויסנר שוב מחוץ לכנסת.

שני הגופים ניהלו בחודשים האחרונים מגעים על אפשרות לשיתוף פעולה. "לנו היתה דרישה אחת: דמוקרטיזציה", אומר בן-ימיני. הירוקים מגינים על השיטה שבה תורכב רשימתם לכנסת: "כתפיסה אידיאולוגית אנחנו בנינו מערכת שבה הפעילים הסביבתיים אשר עברו פעילות ברמה המקומית הם מקבלי ההחלטות במפלגה. יו"רי הסניפים קיבלו מנדט מהציבור והם אלה שיכריעו את מבנה הרשימה ואת מבנה מוסדות המפלגה. זו דמוקרטיה הרבה יותר ממשית ופחות צבועה ממערכות אחרות".

בתגובתה מתייחסת המפלגה גם לדברים שנאמרו בישיבה בבניין העירייה: "מפלגת הירוקים מתנהלת על פי חוק ותקנון המפלגה. כל ההחלטות שהועלו בישיבה בוצעו על פי התקנון ועל פי יעוץ משפטי. קריאות כאלה ואחרות מצד חברי ועד הירוקים אינן מסמנות את חוקיותו של מצב כזה או אחר. לפעמים דברים נאמרים בזמן כעס ואין להתייחס אליהם מעבר לכך".

מנהיג המרד

פאר ויסנר, בן 51, הנדסאי חשמל במקצועו, נולד בישראל, מתגורר כיום במרכז תל אביב, נשוי לשושנה (סוזן) ואב לשני ילדים. בן ורד, חבר שהפך ברבות הימים לשותף עסקי שלו, הכיר אותו מאז שלמדו שניהם בפנימייה באשדוד. "הוא היה בחור מאוד מנהיגותי, שהיה סוחף אחריו אנשים", אומר ורד. "בפנימייה יש תמיד ויכוחים על מגורים, מקלחות, כללים - אם היה דבר שהיינו מרגישים שיש בו אי צדק, הוא היה מנהיג את המרד. גם בעסקים פאר היה מוכן לסכן כסף ולא לוותר על עקרונות".

ויסנר חושב שאת המניע לפעילותו יש לחפש בילדותו: "באתי ממשפחה ענייה, גדלתי בצריף דולף במרכז רמת גן. אבי עבד במשמרות במפעל כימי מזהם במרכז רמת גן ולחם למען הפועלים במפעל. ידיו היו תמיד צהובות, אפילו כפפות מגן לא ניתנו לו ולחבריו במפעל, שהיו חשופים לחומרים כימיים שפגעו בבריאותם. אבי חלה בהיותי בן 16 ונפטר כשהייתי בגיל 19".

במארס 2004 התראיין ויסנר לשבועון "העיר" והתייחס להסתבכותו בהחזקת מריחואנה כשהיה צעיר. לפי השבועון, שופטו של ויסנר אז, יצחק בנאי, הוא אביה של אורנה בנאי, לשעבר חברת מועצת עיריית תל אביב מטעם הירוקים. "אתה רואה איזה עולם מטורף?" אמר אז ויסנר לכתב "העיר", אסף לוי. "אבא שלה כתב לי שמדובר בסמים קשים. דיברתי איתו במסיבה, זה היה נורא מצחיק. הלכתי אליו ואמרתי לו, 'אתה שפטת אותי, אבל אל תחשוב שאני כועס עליך'".

כעבור שנים הפך ויסנר לאחד היריבים העיקריים של מפלגת עלה ירוק, הפועלת להוצאת הקנביס ומוצריו מרשימת הסמים האסורים. ב-'99 פנה ויסנר לרשם המפלגות והתנגד לרישום עלה ירוק בשם זה. בקשתו נדחתה. בבחירות של אותה שנה הצביעו 34,029 בעד עלה ירוק ורק 13,292 בעד הירוקים. ב-2003 לא השתנתה התמונה: התמיכה בעלה ירוק עלתה ל-37,855 קולות, ואילו הירוקים ירדו ל-12,833 קולות.

בשנה שעברה ביקשה מפלגת הירוקים מבג"ץ שיורה לרשם המפלגות לא לאפשר לעלה ירוק להתמודד בבחירות תחת שם הכולל בתוכו את השורש י.ר.ק, משום שהמצביעים הפוטנציאליים של הירוקים מתבלבלים בין שתי המפלגות. רשם המפלגות ביקש לדחות את העתירה ובסופו של דבר, "לאור הערות בית המשפט", כפי שנכתב בפרוטוקול הדיון, חזרה בה מפלגת הירוקים מהעתירה.

עסקי הטקסטיל והחיקוי

בתחילת שנות השמונים נכנס ויסנר לעסקי הטקסטיל. ורד מספר ש"היתה לו חנות לדברי ספורט בכיכר כופר הישוב ברמת גן. לאט לאט הוא גם התחיל לייצר, והתחיל ללכת לו טוב". ב-'85 רשמו ויסנר ורעייתו את חברת "פרארי איטל סטייל" וכעבור ארבע שנים את חברת "פרארי פורמולה" שעסקה בעיקר בייצור מוצרי ג'ינס. "היתה אז תקופה של פריחה של ג'ינסים בארץ", מספר ורד. "עבדנו בעיקר בשטחים או בכפרים ערבים בצפון. היינו עושים איזה חמישים אלף יחידות בחודש, בעשר-שתים-עשרה מתפרות".

אחרי כמה שנים, אומר ורד, השוק השתנה והעסק החל לגווע. אלא ש"פרארי" השאירה חותם בהיסטוריה המשפטית, בפסק דין מ-'93 של בית המשפט העליון, שצוטט מאז בעשרות מקרים אחרים. זה החל בתביעה שהגישה נגד פרארי החברה הבלגית Eximin, שהזמינה 3,000 מגפי ג'ינס בשביל לקוחה שלה בארצות הברית. על המגפיים היה סימן מסחרי רשום של חברת ליווייס. כשהגיעה הסחורה לארצות הברית, עוכב המשלוח במכס. החברה הבלגית תבעה פיצוי על הנזק שנגרם לה, ובית המשפט נדרש לקביעת האחריות בין הצדדים. נשיא בית המשפט העליון אז, מאיר שמגר, קבע ששני הצדדים פעלו בחוסר תום לב, וחילק ביניהם את הנזק שווה בשווה. "על אף קביעת בית המשפט, איני סבור שהחברה פעלה בחוסר תום לב, מכיוון שלאחר גילוי הדברים צוותים מטעמנו יצאו לארצות הברית כדי לצמצם את הנזק", מתעקש ויסנר.

וכיצד שוחררה לבסוף הסחורה מהמכס בלי להפר את הסימן הרשום של ליווייס? "הושיבו שם איזה מאה מקסיקאיות שפרמו את התפר", מספר ורד.

זה לא היה הביקור היחיד של ויסנר בבית משפט כתעשיין טקסטיל. בהכרעת דין של שופטת השלום בתל אביב, ברכה אופיר-תום, הורשע ויסנר על פי הודאתו באי הגשת דו"חות על הכנסות חברת פרארי בשנים 90'-92'.

באותו עשור, כך נראה, החלו לנבוט אצל ויסנר הזרעים הירוקים וב-'97 הקים, יחד עם עו"ד דביר כצמן, אז חבר מועצת עיריית תל אביב, את עמותת "האדם עץ השדה". באתר מפלגת הירוקים נכתב, כי העמותה פעלה לשימור, הצלה ונטיעת עצים ברחבי הארץ וכי היו לה סניפים בתל אביב, נס ציונה וקרית אונו. תיק העמותה במשרדי רשם העמותות בירושלים הוא דק במיוחד. במכתב אל העמותה מהרשם, שנשלח לפני חמש שנים, נכתב שהעמותה לא המציאה דו"חות כספיים ופרוטוקולים ולא השיבה לפניית הרשם. ויסנר: "לעמותה לא היתה כל התנהלות כספית ועל כן לא הועבר דו"ח לרשם העמותות". באותה השנה נמחקה העמותה.

כצמן, המתאר את ויסנר כאדם ש"חיפש נישה ומצא נישה", מספר שויסנר הגיע אליו עם יוזמה עסקית לניקוי גגות תל אביב מאנטנות ישנות. "אמרתי לו, 'אני לא חושב שאני יכול לעזור לך לקבל עבודה. בטח יש מכרזים'. ואז הוא אמר, 'אתה יודע, בתל אביב עוקרים עצים בלי הכרה וצריך לשמור עליהם'. אמרתי לו, 'זה מעניין אותי' והקמתי את העמותה מתוך כוונה לשמור על העצים".

ורד זוכר את הדברים קצת אחרת: "אני חושב שכל העניין התחיל מזה שבאו לעקור עץ ליד הבית שלו והוא התחיל לחקור את העניין. אז הוא הקים את העמותה. יש לו חוש אסתטי מאוד מפותח. הוא מאוד מחובר לטבע".

במה זה מתבטא?

"תראה איך הבן אדם לבוש והולך. הוא לא הולך עם שעון, תכשיטים. אם העבודה לא מחייבת הוא יעדיף ללכת עם מכנסיים קצרים וכפכפים. הוא הולך הרבה ברגל ואף פעם לא נסע ברכב מפואר, לא קנה טכנולוגיה. הוא לא צמחוני, אבל הוא מסתכל טוב-טוב מה יש לו בצלחת והקטע של צמחים וצמחייה תמיד היה קרוב ללבו. כשהיינו בטקסטיל אז הוא הכניס מגמה של לארוז בשקיות נייר ולא בניילון. הוא מאמין בקארמה. היה אומר 'מה שצריך לקרות יקרה'. למרות שהוא ג'ינג'י עם דם חם ומסוגל להתלהט, הוא לוקח את החיים מאוד בפרופורציה ורגוע. הוא יתעצבן שהרסו עץ, אבל אם תגיד שהבית שלו נהרס ברעידת אדמה אז הוא לא יניד עפעף".

בתמונות הייצוגיות של ויסנר, בכלל זה במודעות הבחירות שלו, הוא לבוש תמיד בחליפה ועניבה ומשדר חזות של איש עסקים סולידי ואפור. ואכן, ויסנר גאה עדיין בקריירה שלו כתעשיין. "בעשר אצבעותי הקמתי מפעל טקסטיל לתפארת, אשר ייצא וייצר וסיפק עבודה לעשרות אנשים במדינת ישראל. שיקמתי את בית אמי והקמתי משפחה. ב-'93, מתוך מודעות וקשר עמוק לחשיבותם של העצים הסובבים אותנו, החלטתי להיאבק בתופעה של כריתת עצים, הקמתי עמותה שנקראת 'אדם עץ השדה' ונלחמתי בגורמים ממסדיים, בהם רשויות מקומיות, נגד התופעה והייתי חלק אינטגרלי מהארגונים הירוקים".

הרעיון להקים מפלגה, הוא אומר, נולד אצלו בעקבות אסון גשר המכביה. "לא יכולתי לשאת את הרעיון שספורטאים יהודים חסונים קיפחו את חייהם בגלל קריסתו של הגשר לנחל הירקון המעופש והמזוהם. ידעתי, בהבדל מחברי בארגונים הירוקים, כי האחראים לזיהום הנחל הם חברי לשעבר התעשיינים, שראו בירקון בפרט, ובנחלי ישראל בכלל, צינור ביוב".

אין חשש להטעיה?

ב-'97 הוקמה מפלגת הירוקים ובבחירות המוניציפליות שנערכו ב-'98 היא זכתה בשני מושבים בעיריית תל אביב. שנה אחר כך התמודדה המפלגה לראשונה בבחירות לכנסת. בבחירות של '99 ויתר ויסנר על המקום הראשון ברשימה לטובת דמות ציבורית מוכרת יותר. הח"כ לשעבר דדי צוקר, שקיבל את ההצעה, מספר ש"ויסנר התחיל עם תפיסה ירוקה במובן הטכני של המלה, לא משהו אלטרנטיווי כמו באירופה. היינו כמה חודשים צמודים ואחר כך אני נפרדתי מהעולם הפוליטי ומאז התראינו באקראי".

ממה נובעת המחויבות שלו?

"אין לי מושג. אני פגשתי אותו כבר בשל. אני לא יודע איך הוא בביצוע, אבל זה מה שעניין אותו, הוא התמצא, הוא ידע פרטים, הוא ידע היסטוריה ואין לו חשיבה מיינסטרימית. אבל הוא לא מישהו שיכול לסחוף אחריו את כל המרכיבים הירוקים שמסתובבים היום בארץ ושנבטו ברחבי ישראל. הגדולה שלו תהיה אם הוא ימצא מישהו שכן מסוגל".

בשתי מערכות הבחירות לכנסת שהיו מאז, עמד ויסנר בראש רשימת הירוקים, אולם לא הצליח להיבחר. למרות הכישלונות, גדל עם השנים כוחה של המפלגה ברשויות המקומיות. ב-2003 הכפיל ויסנר את כוחו בעיריית תל אביב. הסיעה, עם ארבעה נציגים במועצה, נכנסה לקואליציה של ראש העיר רון חולדאי ופאר ויסנר מונה לסגנו. בבחירות האחרונות הציבו הירוקים רשימות מטעמם ב-30 מועצות ועיריות ברחבי הארץ והצליחו להכניס 48 חברי מועצה ל-22 מהן. דווקא בתל אביב, העיר שבה החלה הפעילות, איבדה המפלגה מושב אחד.

מנכ"ל המפלגה הוא קובי פלקסר, אחיינו של ויסנר. "הוא אדם שרוצה לעזור, רוצה לקדם את הרעיון", אומר ויסנר. כתובתה של המפלגה, על פי אתר רשם המפלגות, היא בשדרות רוטשילד 15 בתל אביב, בניין שלויסנר יש בו שני חדרים, אחד מהם משרד קטן על הגג. שדרות רוטשילד 15 היא גם כתובתה של "עמותת הירוקים", לכאורה גוף שונה ונפרד. יו"ר העמותה, אל"מ (מיל') קובי אגמון, הוא חבר ילדות של ויסנר. "היו לנו קשרים מקצועיים לקידום הנושא הסביבתי בחיל הים, שבו שירת אגמון", אומר ויסנר. "עם שחרורו, לאחר שנודע לי כי מחפשים יו"ר/מנכ"ל לעמותת הירוקים, המלצתי לו להתמודד על התפקיד".

אגמון הוא גם יו"ר החברה לפיתוח יפו העתיקה. ויסנר היה זה שהציע את מועמדותו לתפקיד, ותמך במינויו במועצת העירייה. ויסנר גם נתן לעמותת הירוקים להשתמש במשרד שעל הגג ברוטשילד 15, אך טוען שיחסו אליה אינו שונה מיחסו לשאר העמותות הירוקות - "קשר ידידותי ומקצועי". עכשיו, אגב, אין למפלגה מטה בתל אביב, והמבקשים לפנות בכתב אל הסניף מוזמנים באתר המפלגתי לשלוח את מכתביהם אל סיעת הירוקים בבניין העירייה, אבן גבירול 69, קומה 11 חדר 25.

"בעיקרון, על הנייר, אין חיבור בין העמותה למפלגה", אומר בכיר במפלגת הירוקים, "אבל הרעיון היה להקים עמותה שתעשה פעולות שייחשבו אחר כך כ(פעולות של) מפלגת הירוקים, כי אנשים לא יבדילו בין העמותה לבין המפלגה". בכיר לשעבר בעמותה מאשר את הדברים.

באתר של עמותת הירוקים נכתב שד"ר ראול רודריגז, שהוצב בבחירות הקודמות במקום הרביעי ברשימת מפלגת הירוקים לכנסת, הוא אחד ממייסדי העמותה. "כנראה היה צריך להקים את העמותה לצורכי המפלגה", אומר רודריגז עכשיו. "אני מניח שהחתימו אותי על העמותה באיזשהו שלב במהלך הקמת המפלגה. זה כנראה נדרש משפטית".

המייסד השני של העמותה, על פי האתר, הוא עופר אנגל, שמתגורר כיום באוסטרליה. אנגל היה ממקימי מפלגת הירוקים וחבר מועצת עיריית תל אביב מטעמה בתחילת הקדנציה של '98. חיים קארו, שהיה יו"ר העמותה והתפטר מתפקידו ב-2006, אומר כי לא היתה בעמותה פעילות פוליטית, אך לדבריו, "הסיבה העיקרית שאני לא המשכתי להיות היו"ר זה בגלל התחושה שזה לא מצליח להתרומם כעמותה עצמאית ו(בגלל) הקרבה השמית הזאת והעובדה שיש שם, ולו רק למראית עין, אנשים שקשורים למפלגה באיזשהו אופן".

ויסנר טוען בתגובה, שאין פסול בכך שבכיר במפלגה יהיה חבר באחד הגופים הירוקים, לצד תפקידו במפלגה, ואף הוא עצמו חבר בעמותת אדם, טבע ודין. ויסנר גם היה המגשר בין אדם, טבע ודין לחברת אביב-אוסיף בעימות על פרויקט סי אנד סאן בצפון תל אביב, שאותו בנתה החברה. בספטמבר 2005 נחתם הסכם בין הצדדים ואחד הסעיפים בו קבע כי החברה תעביר 75 אלף שקל כתרומה למטרה ציבורית. "ייעוד התרומה (בין לגורם אחד ובין למספר גורמים)", נקבע בגישור, "ייקבע על ידי המגשר פאר ויסנר".

ויסנר בחר להעביר את כל הכסף לעמותת הירוקים. "מצאתי את העמותה הזאת, שמטרותיה היו לפעול בנושאים סביבתיים, עמותה ראויה לכל דבר וכזאת שיש בידה לעשות דברים בפועל", הוא מסביר. "עמותת הירוקים הגישה תביעה יצוגית לבית המשפט בנושא נחל הירקון, והצטרפתי לתביעה באופן עצמאי כחבר מועצה ובשמי הפרטי וכיו"ר הוועדה לאיכות סביבה בעיריית תל אביב. ראיתי נושא זה ראוי לתרומתי, על מנת שהעמותה תמשיך לפעול בנושא נחל הירקון".

"אנחנו עושים פעילות הסברתית, כתבות לעיתונות, קמפיינים", אומר יו"ר העמותה אגמון. "לומר את האמת, לא הצלחנו יותר מדי לעלות את הנושא לסדר היום. זה די מתסכל". לדבריו, העמותה היא "גוף נפרד לחלוטין מהמפלגה, ואין שום מעורבות של המפלגה בעמותה ולהיפך".

איך נכנסת לעמותה?

"בקשה של חבר ילדות יקר, פאר ויסנר, ששאל אותי אם הרעיון מוכר לי, מקובל עלי. לקח לי קצת זמן ללמוד את הרעיון, להבין אם אני רוצה לפעול למענו במסגרת עמותה. אמרתי שכל פעילות מפלגתית בתחום הזה ממש לא מעניינת אותי וזה לא אני. במסגרת העמותה זה התאים לי ונעניתי לבקשתו".

אם אין קשר בינו לעמותה, למה הוא פנה אליך?

"כי האג'נדות והנושא הרעיוני קרובים אחד לשני. כשאתה נושא דגל ירוק בתור מפלגה, אתה רוצה שלצדך יפעלו עמותות ירוקות חזקות. זה רק ברמה הרעיונית".

פעילים בעמותה אמרו שכדי למנוע מראית עין של זהות, הם ביקשו ששם העמותה ישונה.

"אני חושב שהשם הוא טוב וראוי, וכל אחד עובד בדיסציפלינה אחרת".

פעילים ירוקים נוהגים לתמוך בשימוש בתחבורה ציבורית, על חשבון רכב פרטי. לכן, קצת מפתיע לגלות שלפני כחצי שנה הקמת חברה ששמה "ים חניונים", המפעילה חניון למכוניות פרטיות בקרית הלאום בראשון לציון.

"אני ירוק פרקטי ואני לא נושא דגל שמעתה והלאה ידרסו את כל המכוניות הפרטיות. אני אומר, בוא נעודד מכוניות פרטיות אבל ניסע על אנרגיה ירוקה. אני לא מביע דעות קיצוניות, אז החניון שלי, בניגוד לאחרים, יאפשר כניסה עם רכבי גפ"ם (המונעים בגז)".

ממשרד המשפטים נמסר כי בדצמבר 2002, שלוש שנים לאחר רישומה של עמותת "הירוקים - לשמירה על איכות הסביבה והחיים", הגיעו אל רשם העמותות "טענות באשר לזהות לכאורה" בין העמותה ל"מפלגת הירוקים - לאיכות החיים והסביבה בישראל", בשל הדמיון בין שמות הגופים, מטרותיהם וכתובתם. "לאחר בדיקת הפנייה ביחידת רשם העמותות, הוחלט כי אין מקום לנקיטת צעדים נגד העמותה, הואיל ולא מדובר בוודאות קרובה להטעיה, כנקבע בפסיקה בעניין זה".

והנה, לפני שמונה ימים החליטה מפלגת הירוקים לשנות את שמה, ועכשיו שמה המלא "מפלגת הירוקים - למען ישראל ירוקה - לאיכות החיים והסביבה בישראל". משרד המשפטים טוען עתה, כי "במצב דברים זה, אין חשש, לדעתנו, לוודאות קרובה להטעיה בין שם העמותה לשמה החדש של המפלגה ואין מקום, לפיכך, להתערבות מצידנו".

מגדלים בעיר

יש בו, בויסנר, משהו שמעורר התנגדות אצל ירוקים לא מעטים. מפלגתו, טוענים פעילים סביבתיים, אינה פועלת תמיד בהתאם למצופה ממפלגה בעלת מצע ירוק. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא תמיכתה של המפלגה בתקציב עיריית תל אביב, אף שהוא כולל מימון לבניית חניונים (המעודדים שימוש בתחבורה פרטית ולא ציבורית), או העובדה שויסנר לא בהכרח מצביע נגד תוכניות בנייה לגובה. דוגמאות אחרות הן אישיות יותר ונוגעות בין השאר להרשעת אשתו של ויסנר בתוספת בנייה בלתי חוקית של 160 מ"ר בבית הקיט של בני הזוג בקיסריה. ויסנר עתרה נגד הפסיקה שיש להרוס את התוספת הבלתי חוקית, אך בפברואר השנה דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה את ערעורה. "העבירה שאשתי הואשמה בה היא אך ורק על גובה תקרת המרתף", אומר ויסנר בתגובה. "בימים אלה דנה בנושא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה".

ויסנר, הטוען שהירוקים התנגדו לבניית חניונים נוספים, מציג רשימה ארוכה ומרשימה של פעילויות והישגים של מפלגתו בתל אביב, שהוגשה לחברה להגנת הטבע ומונה כשבעים סעיפים: בין היתר, קידום תוכנית להטלת "אגרת גודש" על כלי רכב במרכז העיר, הגבלת השימוש ב"מפוחי העלים המרעישים והמזהמים", קידום מדיניות לטיפול ושימור העצים בעיר ופעילות להפחתת זיהום האוויר (בכלל זה סגירת תחנת החשמל ברדינג עד למעבר לשימוש בגז), מאבקים נגד זיהומי קרקע וזיהום הים ולשמירה על חופי הים ועוד.

אף על פי כן, הדו"ח שהכינה החברה להגנת הטבע (גוף בלתי תלוי שאינו קשור למתמודדים בבחירות הקרובות), ובו סיכמה את הפעילות הסביבתית במועצת עיריית תל אביב בקדנציה האחרונה, דורגו ויסנר ושכנאי במקומות השלישי והחמישי בדירוג חברי המועצה הפעילים בתחום הסביבתי. הדו"ח קובע בין השאר כי "כל ההצעות בנושאים סביבתיים שעלו לסדר יומה של המועצה לא כללו תוכניות אופרטיוויות".

ממפלגת הירוקים נמסר בתגובה, כי "מי שמתבונן בדו"ח רואה שפאר ויסנר הגיש את מספר ההצעות לסדר הגבוה ביותר, והירוקים בכלל הגישו את מרבית ההצעות. מוזר שהדו"ח הציב במקום השני את יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה של תל אביב, בזמן שהחברה להגנת הטבע והפורום הירוק יוצאים ללא הפסקה נגד התכנון הקלוקל של העיר תל אביב".

עניין אחד, שהירוקים מציגים ברשימת הפעולות וההישגים שלהם, מעורר גם ביקורת נגדם מצד פעילי איכות סביבה. אלה טוענים כי הירוקים, ופאר ויסנר בראשם, תומכים בבניית מגדלי מגורים בעיר. "תפיסת העולם של הירוקים היתה מאז ומתמיד לצופף את הערים כדי לשמור על השטחים הפתוחים בחוץ", אומר ויסנר. "לעומת זאת, בתוך העיר צריך לעשות את האיזון בין בנייה לגובה הפוגעת במרקם של העיר, לבין בנייה לגובה שמצופפת את העיר ותואמת את התפיסה הירוקה".

על פי התפיסה הזאת, אומר ויסנר, אין סיבה להתנגד לבנייה לגובה על ציר האיילון: "זאת בנייה שמשתלבת ברעיון של עידוד השימוש בהסעת המונים, בשל קרבתה לרכבת ולתחבורה ציבורית. ואכן, לא התנגדתי לפרויקט 'דופן שכונת התקוה' ולפרויקט מתחם תע"ש על פרשת דרכים. לעומת זאת הבעתי התנגדות להקמתם של פרויקטים בתוך המרקם העירוני, הפוגעים בו, לדוגמה מגדל אסותא, מגדל רמז-ארלוזורוב על שטח ציבורי, מגדל נוה צדק. למגדלי כיכר המדינה התנגדתי בעשור האחרון מתוך תפיסה שהשטח הוא הריאה הירוקה האחרונה בלב העיר ויש לשמור עליו".

דו"ח אחר של החברה להגנת הטבע, שכותרתו "התקציב בעיניים ירוקות", מנתח את תקציב עיריית תל אביב בשנים 2004-2007 ומשרטט תמונת מצב עגומה למדי מהבחינה הירוקה. הדו"ח קובע שההשקעה בתחבורה פרטית גדולה פי חמישה מההשקעה בתחבורה בת קיימא; לא היתה השקעה בשטחים פתוחים בלב העיר ובניגוד לעבר, כלל לא מופיע תקציב לנטיעת עצים.

"בקדנציה האחרונה, בה שימשתי סגן ראש העירייה, הושקעו מדי שנה 800 מיליון שקל בנושאים סביבתיים, פיתוח שטחים ירוקים ותחבורה ידידותית לסביבה", אומר ויסנר. "לדוגמה: פיתוח פארק ירקון מזרח, פיתוח מדרון יפו, החלפת קווי הביוב, 100 ק"מ של שבילי אופניים, פיתוח 32 גינות לבעלי חיים ונטיעת אלפי עצים, חיוב תחנות הדלק לעבור לשיווק סולר דל-גופרית והתקנת מתקנים למניעת פליטת אדי בנזין והתקנת ממירים מחמצנים במשאיות אשפה עירוניות".

יש לו רעיון

ויסנר טוען שכיושב ראש מפלגת הירוקים הוא "נמצא בקשר שוטף עם רוב הארגונים הירוקים, תומך בהם, ומסייע להם בהעברת תקציבים לפעילות סביבתית ממוסדות העירייה". לא כך מרגיש, למשל, יזהר רשף, שמנהל מינואר 2007 את הקואליציה לבריאות הציבור, גוף החולש על 20 ארגונים בכל רחבי הארץ. אף על פי שהוא פעיל בארגונים סביבתיים יותר מעשור, אומר רשף, הוא פגש את ויסנר רק פעם אחת, בעניין נמל חיפה. "בכל השנים האלה שמעתי שיש איזה פאר ויסנר בתל אביב ושהוא פעיל בעניינים הירוקים, אבל המפגש ההוא היה היחיד".

כך מרגישה גם ליאורה אהרון, מנכ"לית-שותפה של עמותת אל"ס, אזרחים למען סביבה בגליל. "יש כאן עניין של חזות מול מהות", היא אומרת. "עובדה שיש מפלגה של ירוקים ואנחנו לא מרגישים שייכות אליהם. ויסנר לא יצר איתנו מעולם שום קשר, זה אומר משהו, לא? הוא פשוט רוכב על גל אדיר של מי שעושה את העבודה בשטח. בכל הזדמנות שקורה משהו הוא מהר מוציא הודעה לתקשורת, בלי בכלל להיות בקשר איתנו".

ויסנר בתגובה: "הטענות בדבר גניבת קרדיטים משוללות כל יסוד". לדוגמה הוא נותן את ההודעות לתקשורת של המפלגה אחרי הצלחת המאבק נגד תוכנית ספדי, שבהן בירכה על התוצאות, ואומר שכך נהגו פוליטיקאים אחרים וכך גם עשו "גופים ירוקים המתיימרים להיות א-פוליטיים בנושאים שבהם רשמה מפלגת הירוקים הישגים".

ישיבת ראשי הסניפים ביום שלישי שעבר חשפה את הקרעים במה שנראה לעתים כמפלגה של איש אחד. מי שלא הופתע לשמוע על שהתרחש שם הוא הח"כ לשעבר מרדכי וירשובסקי, בן 78, שהיה בחמש השנים האחרונות אחד מחברי סיעתו של ויסנר בעירייה. "הוא איש רעיונות, אי אפשר להגיד שלא, אבל בצד המקצועי הוא לא איש ביצועי", אומר וירשובסקי. "אין לו יכולת שיטתית לעבוד. יש לו רעיון והוא זורק את זה לדובר שמוציא מזה הודעה מסוימת ובזה מסתיימת הפעילות".

למה בדיוק ציפית מהפעילות בעירייה?

"נכון שהנושא הירוק הועלה בהצעות לסדר היום, אבל לא היה ביצוע להגשמת הרעיונות האלה, או שאם היה ביצוע הוא כמעט לא ניכר. בסופו של דבר, כשאתה פועל במסגרת עירונית אתה רוצה לראות תוצאות בשטח - האם לא גודעים עצים, האם האוויר יותר נקי, התחבורה הציבורית יותר ידידותית לסביבה וכולי - ובתחום הירוק כמעט אי אפשר להצביע על דבר כזה".

רק חודש לפני הבחירות לעירייה, אומר וירשובסקי, שמע שהודח מהרשימה. "ויסנר בא אלי ואמר שהוא סיכם שכולם יהיו חברים חדשים ברשימה ואני יכול לעשות מה שאני רוצה, אבל לא כחבר מועצה. יש רק אדם אחד והכל נעשה פה אחד וזה הפה שלו".

ויסנר: "מצער שוירשובסקי יורק לבאר ממנה שתה בחמש השנים האחרונות. אם צרמו לו דברים בהתנהלות מפלגת הירוקים באופן בוטה, היה יכול לקום וללכת עוד לפני סיומה של הקדנציה, ולא לפתוח במסע השמצות לאחר שמצא את עצמו מחוץ למועצת העיר בקדנציה הנוכחית, כשהתמודד מטעם רשימתו של אורן שחור שלא נכנסה למועצה".*

פאר ויסנר. אם אנחנו לא מאמינים אחד לשני אז למי אנחנו מאמינים?


פאר ויסנר ואורנה בנאי במערכת הבחירות לעירייה, 2003. לא כועס על אבא שלה