מועד ההרצאה בראש פינה נקבע לי לפני חודשים רבים, כשעוד לא היה מקובל לתכנן את סדר היום על פי שעות השידור של "האח הגדול". נושא ההרצאה נועד להיות "תולדות המוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ'". כשהתברר לי שיום שלישי בתשע בערב הוא בדיוק המועד שמתחיל בו השידור של פרק הגמר החותם את תוכנית הריאליטי הנצפית הזאת, ייחסתי זאת לשלומיאליות המובנית שלי, לביש-מזל המחכה לי מאחורי כל פינה בריאליטי של חיי. וכבר ראיתי בעיני רוחי את האולם הריק מאדם המחכה לי. אשב על בימת המרצים ואביט בשעון. בשעה תשע ורבע יגרור את עצמו למקום איש מבוגר, מאותם אסטרונאוטים משועממים שאין להם טלוויזיה בבית.

ניצחתי את האח הגדול! "תרבות וספרות" גבר על שפרה ובובליל וליאון ואיתי. כי הנה מצאתי את האולם מלא. באנשים שלא נסחפו בשיגעון הגדול. הם לא באו בהפגנתיות או מתוך התרסה נגד הטלוויזיה, אלא כך סתם, כי שמעו שיש הרצאה. סיפרתי להם איך לפני 90 שנה בדיוק, בקהיר, החל להתפרסם לראשונה המוסף לספרות של "הארץ", עוד לפני שהיה בכלל עיתון "הארץ" ובטרם תהיה לנו הארץ. אורותיהן של ראש פינה וחצור, טובא וזנגריא, נצצו בליל יום שלישי כיהלומים על מצחה של ארצי, שנראתה לפתע פתאום לא זולה, ולא זונה אחר ההבל. נורמלית, בקיצור.

אילן מי?

עד לתחילת השבוע הזה לא שמעתי על אילן גילאון ולא הכרתי את פניו. ביום שני, כשכל המרקעים מלאו כבודו על שום שהצליח בפריימריז של מרצ להגיע למקום השני ברשימה, התעוררה בי תשוקה חזקה למכונת זמן אגדית כזאת, שתחזיר את הפוליטיקה הישראלית לימים שאפרים קישון היה כותב עליה הומורסקות על עסקנים אפורים, שטיפשותו של המנגנון הציבורי משחקת לידיהם, והם עולים מעלה מעלה.

ואמנם, עיקר סוד קסמו הממשי של גילאון זה, הוא שיש בו להזכיר את הימים ההם, כשבמעברה היה מופיע מעט לפני הבחירות לפתע פתאום, משום מקום, אחד גילאון כזה, לא צעיר ולא זקן, לא גבוה ולא נמוך, לא רזה ולא שמן, ומוכיח באותות ובמופתים את צדקת דרכה הסוציאל-דמוקרטית של המפלגה שלו, השונה לחלוטין כמובן מצדקת דרכה הסוציאל-דמוקרטית של העבודה, וגם כמובן שונה בתכלית מן הסוציאל-דמוקרטיה של תנועת השמאל החדשה המאיימת לנגוס במרצ אם לא תתאחד אתה בעוד מועד.

קשים חייו של עסקן. עוד יותר מזה קשים חייו של עסקן מצליח בעידן הטלוויזיה, המחויב מעתה להמשיך את המומנטום של המוצלחות שלו, להעמיד פני מדינאי דגול, לכווץ את הגבינים בזעף סטליניסטי, לשרשר סיסמאות על הקשר בין שלום לאיכות הסביבה. קישון, אתה חסר.

רק אני זקן

יש משהו שמעליב אותי אישית במדיניות שאימץ השמאל החדש-ישן הזה לקראת הבחירות, לאמור: "מפלגה שתדבר לצעירים". אולי מתוך שאיני צעיר עוד, כשאני שומע שאין שום כוונה לחזר קצת גם אחרי, אני, אותו מובן מאליו, אותו רהיט ישן שמרוב שהוא שם לא שמים לב אליו, מתעורר בי החשק לצעוק את הדברים הבאים: הביטו על עצמכם, ג'ומס וצלי רשף, וזהבה גלאון וגילאון. האם אינכם בעצם בני המחזור שלי בתיכון? אור הזרקורים ועזרת הקוסמטיקה ודיאטות חריפות ואימונים עזים בחדר הכושר, לא ישכנעו את אלה הצעירים באמת שאתם צעירים כמותם. הודו שאתם זקנים לפחות כמוני, שחלקכם לוקחים תרופות להורדת כולסטרול ויתר לחץ דם, ששנתכם נודדת בלילות, ושהסקס כבר לא מה שהיה ורק לספר נפלאות וצ'יזבטים אפשר תמיד.

פרובוקציה מיותרת

מאז יצא לאור הספר "ישראלית שפה יפה", ומחברו, הפרופסור הצעיר גלעד צוקרמן, בא לכבדנו בביקור מולדת ממקום מגוריו בבריסביין, ולהרצות באוזנינו את עיקרי מהפכת הלשון שלו, אין בזמן האחרון כלי תקשורת אחד שלא תמצא בו ביום מסוים ראיון עם, או שיחה עם, או הגיג של הפרופסור ארך השיער והקופצני הזה.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מהשבוע שעבר, הוא צולם בחצי עירום. ב"לונדון וקירשנבאום" התעמת עם שני טהרני הלשון שהם לונדון וקירשנבאום. פתחתי את גלי צה"ל, והנה הוא שם. באתי לשתות קפה אצל חברים, והנה הוא שם, מתווכח בלהט שבעצם השפה שאנחנו מדברים קרויה בטעות עברית, ולמעשה אין לה קשר לעברית המקורית יותר משיש לה קשר לפולנית, רוסית, יידיש ולדינו.

ראשית, אמרו את זה קודם לפניו, כדבר השיר. שנית, הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו. אין דבר הרסני יותר למדע מניסיון לשווקו לרבים באמצעים זולים, וגם לא הוגנים: שכן כל מה שלא נאמר על ספרו, יקפוץ המלומד הקופצני ויאמר שזה לא בדיוק למה שהתכוון, ושהדברים מסובכים יותר ממה שיכולת שכלנו מגעת אליו. אם כך, למה להצית בנו מלכתחילה את הפרובוקציה המיותרת הזאת?

מודה ועוזב

בארץ של ארכי-מצ'ואיסטים כישראל, איני יכול אלא להסיר את הכובע לפני מי שרואה במצ'ואיזם דבר שלילי כל כך, שבמשך שבוע תמים הוא רץ אחריי ומאיים שיתבע אותי בערכאות וידון אותי ברותחין אם לא אחזור בי מדברים שאמרתי עליו לשווא בשבוע שעבר בעניין יחסו המתנשא והלא מפרגן לנשים.

האיש הוא דן מרגלית. הוא טוען שאין עיתונאי שקידם נשים יותר ממנו בתוכניותיו הטלוויזיוניות, שאני יכול לשאול את כל מי שארצה ושהוא מוכן לתת לי את מספרי הטלפון שלהן, אחת לאחת. מפאת חוסר זמן לא טילפנתי לאף אחת מהן. קל לי יותר להודות באשמה ולגמור עם העניין.