בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצירה ממשבר

שמחה שירמן, אוהד מטלון, בועז אהרונוביץ', נורית ירדן, נועה בן נון-מלמד, גסטון צבי איצקוביץ', שני נחמיאס, רמי מימון ואיילת השחר-כהן: יצירות נבחרות של אמנים בולטים, שנולדו מתוך משבר

תגובות


שמחה שירמן
פרח הלימון דצמבר 2008

אמי מתה באוגוסט. השעות הארוכות ברכבת הנוסעת הלוך וחזור, אל בית החולים וממנו, והשעות הרבות לידה, בודדה וקטנה במיטתה הלבנה, הפכו עורק מזין להרהורי פרידה עצובים ולהכרה כואבת ובהירה, כמו נקודה קטנה בסוף משפט, שזהו זה. בערב האחרון, שלפני מותה של אמא, בעודי מנסה בעדינות ובעקשנות להסב את תשומת לבה לנוכחותי, מתוך דמדומי השינה שהיתה שקועה בה, אמרה פתאום מבלי לפקוח את עיניה: "עזוב אותי". אלה היו המלים האחרונות ששמעתי ממנה, ואני עוד מהרהר ביני לבין עצמי, אם הפנתה את הדברים אלי, כדי שאניח לה בדרכה האחרונה או אמרה אותם למלאך שבא לעטוף אותה בכנפיו.

מותה של אמי והפרידה נהפכו לחרדה ופחד - נציב מלח של מעשה האמנות. הסטודיו, מקור חיים, נותר בחושך, והגוף החי המת נישא על גבי הזמן באטיות. קול דממה. מבט מתמשך אל תוך המראה האפלה. ומתוך החרדה, ומתוך הפחד, ומתוך הכאב, ומתוך האהבה, ומתוך הרעד שאינו פוסק, שהיו לחליפת משוגעים לבנה, הכופתת את הגוף היודע, נולדה היצירה מחדש.

פרח הלימון שהנץ בתוך כד החרס שהוא גם כד אפר, חיים ומוות בהרף עין, התגלגלו אל הדפים של העבודה הנקראת: "פרח לימון". היופי בשיאו המלבלב, צונח אל האדמה כבשורה. ובעוד אני הולך פונה המבט לאחור.

פרופ' שמחה שירמן, יליד גרמניה, אב למרב ועומר, בוגר SVA ו-Pratt Institute בניו יורק, מלמד במדרשה לאמנות בית ברל ובבצלאל. השתתף בביאנלה לאמנות בוונציה ב-1999. עבודותיו מוצגות במוזיאונים, בגלריות, בספרים ובאוספים בישראל ובעולם. חי ועובד בתל אביב


אוהד מטלון
P.O.V

אלה תצלומים מבוימים שנשענים על מקור מפוצל, מרוסק.

זיכרונות דהויים משירות צבאי מתערבבים באלפי צילומים תיעודיים של "מפגשים" בין פלשתינאים לחיילים ישראלים. באלו מהדהדים אינספור תצלומים מסכסוכים שונים בזמנים ומקומות אחרים, שבהם גם "מפגשים" בין חיילים גרמנים לאזרחים אירופים רדופים.

בסדרת התצלומים שאחד מהם מופיע כאן, את תפקידי החיילים ממלאים ערבים ויהודים, וכך גם את תפקידי הפלשתינאים.

באמצעות הקצנת היופי והפתוס שבסיטואציות המצולמות, לפעמים עד סף הפרודיה, העבודה מטפלת במרדף של המדיה והאמנות אחר דימויים שעיסוקם באתי נובע משיקולים כלכליים או שיווקיים. העבודות האלה, כמובן, לא נקיות מאותה הביקורת.

בין השאר, העבודה עוסקת גם בהימצאות האקראית של סובייקט מסוים בעמדת כוח, ובטענה בדבר אי האפשרות שלא להפעיל את אותו הכוח - אם מאימת התהפכות יחסי הכוח, אם כתגובה ספונטנית להתנגדות שעמדת הכוח מייצרת, ואם מרוע טהור.

אוהד מטלון נולד ב-1972. גדל בערד, חי ויוצר ביפו. מרצה לצילום בבצלאל ובמנשר


בועז אהרונוביץ'
כדור אש 2008

זה התרחש מול עיני, חושי זוכרים: החום, הסכנה, הצבעוניות המהפנטת. לא אשכח זאת. זה נצרב ברשתית, זה נקלט והומר לספרות, זו עובדה, עדות, הוכחה. את מה שהיה אין טעם למסור ואין למי לספר.

בועז אהרונוביץ' נולד בירושלים ועובד בתל אביב. בוגר בצלאל ותוכנית ההמשך בבצלאל. מלמד במנשר


נורית ירדן
ארוחה משפחתית 2007-2005

עבודותיה של ירדן לקוחות מתוך ספר האמן "שש ארוחות גורמה מתוך קופסת המתכונים שירשתי מאמי". אמה, שאותה היא מכנה "אשתו של ד"ר ירדן", היתה טבחית מעולה, אמנית המטבח, שארוחותיה היו שם דבר בקרב מכריה וידידיה, ובעזרתן טוותה סביב שולחן האוכל המשפחתי קורים של התמכרות לעינוג הקולינרי ולנחמה שהוא מביא עמו.

לאחר מותה ירשה הבת את המתכונים של האם. במקום להיכנס למטבח, לקשור סינר לגופה ולהמשיך במסורת המפוארת, נורית בחרה ליצוק את הידע הנשי והטעם הטוב אל תבנית של יצירה. היא מערבלת את חומריה הוויזואליים בדייקנות ובמיומנות, ורוקחת מהם "פרפה" משלה. כמו בסרט המוקרן בקצב אטי, תמונה אחר תמונה, מחלחל שילוב סמוי בין משפחה למיניות, בין חינוך מושלם לניצול, ובין אמון וביטחון לשבר וחשד. המתכונים הללו, הנושאים עמם את ידע הבישול, נהפכו תחת ידיה למסמך מאשים - גם אם מדיף ניחוחות מטבח משובחים.

(מתוך הטקסט של טלי תמיר, המלווה את יצירותיה של ירדן בספרה).

נורית ירדן היא בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, מרצה במסגרות פרטיות ומנחה במכללת הדסה. זוכת פרס עידוד היצירה ב-2002. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות ופורסמו בכתבי עת


נועה בן נון-מלמד
חצי מגה זיכרונות 2008-2005

"פני קבורים בכרית, כמו תינוק בשעת שחרית. אולי אני נולדת שוב מהסוף, או כמו לוויתן נסחפת לחוף" (נועה בן נון-מלמד)

ראשיתו של ספר האמן "חצי מגה זיכרונות" היא בטראומה - מותו הפתאומי של בעלה של בן נון, המצלמת צילום ישיר, אינטימי, בסביבתה הקרובה. הווילון בביתה, הסדין הרקום, מפת הנייר, הסימנים שהותירו אחריהם ילדים בחוף, ציפור חסרת חיים, הטפטים בבית הקפה, כל אלה ואחרים משמשים אותה כדי ללכוד מראות פנימיים ורגעיים ארעיים לעד.

צילומיה המינימליסטיים לקוחים מעולם המציאות אך מעמידים בספק את קיומו. הם חוברים בספר לשירים קצרים שכתבה, ואלו גם אלו נפגשים עם האובדן, צלו האפל של החסר, ולצדו העולם המתעורר לחיים, ליופי ולהתפעלות.

בן נון-מלמד היא מרצה לצילום, בוגרת החוג לצילום במכללת הדסה. בתו של יוחאי בן נון, שהיה מפקד חיל הים. גדלה בחיפה ובמעגן מיכאל, וכיום מתגוררת בתל אביב עם שני בניה. בתערוכותיה הקודמות עימתה את צילומיה עם תמונות מאלבום המשפחה כדי לבחון מיתוסים פרטיים וציבוריים


גסטון צבי איצקוביץ'
חוק, טבע 2008-2007

הסדרה "חוק, טבע" צולמה במהלך השנתיים האחרונות, ומורכבת מצילומים מאזורי מדבר ומכניסות למוסדות ממשלתיים ובנקים. כל העבודות צולמו בנגטיב שחור-לבן. ההחלטה לצלם במדבר נולדה מהעניין בחסימה במובן הפיסי והנפשי כאחד, בעזרת התבוננות בתופעות גיאולוגיות שמדגימות שבירה, התפוררות ותחושה של נפילה.

המבט מופנה אל קווי התפר הנמוכים של התצלום ומשתהה על אובייקטים שונים במרחב, בשונה מצילום מסורתי המופנה אל עבר קו האופק. הנוף והאובייקטים המצולמים נהפכים לשיקוף פנימי, רגשי וסובייקטיווי.

מנגד, הצילומים שנעשו בעיר מדגישים את פעולת החסימה. הבחירה לצלם בשעות הלילה מוקדי כוח מוניציפליים הפעילים ביום יוצרת מועקה. המבט הזהה על שני המרחבים יוצר חלל פנימי וחיצוני, וצורת המבט הזו יוצרת האחדה בין שני סוגי המקומות.

גסטון צבי איצקוביץ' נולד בבואנוס איירס ב-1974 ועלה לישראל ב-1980. בוגר בית הספר לצילום מוסררה והתוכנית ללימודי המשך בבצלאל, מלמד צילום, וזוכה פרס ז'ראר לוי לצלם הצעיר מטעם מוזיאון ישראל ב-2008. חי ועובד בתל אביב


שני נחמיאס
2008 L'imparfait

"כוחה של המצלמה להפוך את המציאות למשהו יפה נובע מחולשתה היחסית כאמצעי למסירת האמת", כתבה סוזאן סונטאג. נזכרתי במשפט הזה לפני כמה שנים, כשנפל לידי ספר תצלומים ארוטיים מתקופת הולדת הצילום. למראה התצלומים ביקשתי להשיל את עורי מעלי, ולהתעטף בעורן של אותן דוגמניות-יצאניות בנות המאה ה-19 שחשפו את גופן לעיניו של צלם, כשהן ניצבות בתנוחות רכות ונשיות הלקוחות משפת הציור.

150 שנה מפרידות ביני לבין אותן נשים, ואני עדיין מוצאת השראה בתצלומיהן. אלא שהיום אני בוחרת לעמוד משני צדי המצלמה, להיות הצלמת וגם הדוגמנית, זו שקובעת את סוג המבט שאני מישירה אל עצמי. הזכות להיות כל מה שאינני, יחד עם תחושת ההקלה המלווה את השיבה ל"אני" היום-יומי והעכשווי, מהלכות עלי קסם. האשליה הצילומית - שמתנפצת ברגע שבו מדליקים את האור ויוצאים מן הסטודיו, אך נותרת צרובה על סרט הצילום - היא זו שמתווה את דרכי אל ההשלמה והקבלה שלי את גופי.

שני נחמיאס היא צלמת ומורה לצילום. בוגרת מכללת הדסה והסורבון בפאריס, צילמה עבור "הארץ" והשתתפה בתערוכות יחיד וקבוצתיות


רמי מימון
ללא כותרת חורף 2006

הציפור צולמה בדירתי הקודמת ברחוב רש"י. זו ציפור מתה שאספתי ברחוב בדרכי הביתה, ולאחר הצילום היא נקברה בחצר הבניין.

מימון נולד בישראל ב-1976, בוגר בצלאל וקופר יוניון בניו יורק, ומלמד במחלקה לצילום בבצלאל. חי ועובד בתל אביב


איילת השחר-כהן
דיוקן בחלל 2007

לאורך השנים, אני עובדת עם קונפליקטים ומשברים שאני חווה בחיי הפרטיים. המעבר בתוך משבר והנגיעה במקומות האפלים והמורכבים שלו חשובים בעיני. משבר אישי ומשבר חברתי מאפשרים לקרוא את המציאות מחדש, ומולידים דרך הפצע והחבטה שינוי וחידוד של המבט. בתוך תהליך עבודתי אני מנסה לייצר ריפוי ותיקון ולצקת אותו אל תוך עבודותי, או לבחון גם את הצד השני של המטבע.

"דיוקן עצמי בחלל" ו"בית מרחף" הן עבודות שאין להן שורשים. הדימויים איבדו גוף וחיבור. האופציה לרחף בתוך בועה וליהפך לרעיון או תודעה היא בריחה, אבל היא גם נותנת פתרון למשבר.

איילת השחר-כהן נולדה בנצרת עילית ב-1965. מורה ומלווה יוצרים, חיה ועובדת בתל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו