"למה כל כך יקר כאן? למה? הידיים כאן בוודאי לא יותר יקרות מאיטליה או מצרפת. אז למה משלמים כאן יותר על כל דבר? על חיתולים לילדים, על גבינות, על דירות, שלא לדבר על מכוניות. אני אגיד לך למה: כי אין כאן תחרות אמיתית. כי הכל זה קרטלים ומונופולים. זו הבעיה העיקרית, ואת הדבר הזה אני הולך לשנות. נטפל בזה, נוריד מסים עקיפים, נבנה הרבה יותר דירות ונוריד את מחירי השכירות והקנייה.

"זו יכולה להיות ההזדמנות הגדולה שלנו. אומרים שאחרי המחאה הזו המדינה תהיה שונה? בהחלט. מאוד שונה. לאף אחד לא יכולה להיות טענה לכלכלה. הכלכלה עובדת. החינוך, התקשורת והתחבורה עובדים. יש טענות, טענות מוצדקות, ליוקר המחיה ולקשיי היום-יום. האסטרטגיה הפוליטית שלי לשנה הקרובה היא פשוטה: לטפל טיפול אמיתי ורציני בכל הבעיות האלה".

בנימין נתניהו, שחתום על הטקסט הזה, נשמע בשיחות המרתוניות שהוא מנהל בשבוע האחרון עם שרים ויועצים, בעיקר בלילות, כמי שראה את האור: הוא נשמע מחויב לשינוי, מזדהה עם המחאה, עם מקורותיה ועם הלהט המניע אותה (לאו דווקא עם מוביליה ומתדלקיה, בהם הוא רואה את חורשי רעתו). "זה נתניהו", אומר אחד מבני שיחו, "הוא משכנע את עצמו שזו היתה התורה שלו מאז ומעולם".

ראש הממשלה אינו מודאג לגורל ממשלתו. הוא יודע שכל עוד אביגדור ליברמן בפנים, הממשלה תיכון לעד. כפי שהוא מנתח זאת, האופוזיציה שחותרת להפילו עומדת בפני שני מכשולים עיקריים: היציבות הפוליטית שהקואליציה שלו התברכה בה, והזמן.

איורים: עמוס בידרמן

הזמן שנותר עד לבחירות, לפחות שנה וחצי לתיקון ולשיפור, הוא פרק זמן משמעותי. האג'נדה של היום היא לא האג'נדה של סוף 2012, תחילת 2013. הוא שומע פוליטיקאים אומרים שכיכר הבימה זו כיכר תחריר שלו. ההשוואה אינה מצחיקה אותו כשעל מסכי הטלוויזיה בעולם מרצד פרצופו האומלל של ידידו, הנשיא המצרי חוסני מובארק, בכלוב בבית המשפט המאולתר בקהיר: "כיכר תחריר? אני שלחתי צבא לירות במפגינים?" הוא שואל, רטורית.

סקר עומק שבוצע עבורו בימים האחרונים וסקרים אחרים שהוא שומע עליהם, מזמנים לנתניהו שמחה כפולה: מצד אחד, הליכוד כמעט שלא נפגע אלקטורלית כתוצאה מהצונאמי החברתי השוטף את הארץ. מצד אחר, דווקא קדימה, שנואת נפשו, מאבדת מנדטים למפלגות השמאל. "קדימה היתה ועודנה מפלגה פריכה", אומר נתניהו לאנשיו, "היא מועדת לכרסום. היום אלה העבודה ומרצ (נתניהו מעריך באוזני אנשיו כי ניצחונה של שלי יחימוביץ' על ראשות העבודה הוא "ודאי"), מחר יאיר לפיד. בסוף לא יישאר ממנה הרבה. את המציאות הזו שום מחאה לא תשנה".

חוק הווד"לים שעבר השבוע בכנסת הוא גאוותו הגדולה. לרגע לא עלה בדעתו להיכנע לדרישות המוחים ולעכב את החוק על מנת להכניס בו שינויים. הוא רצה להראות להם מי בעל הבית, מי כאן לא לחיץ ולא סחיט, רגע לפני שהוא פותח את הארנק. "מה הם רוצים?" הוא שואל. "הרבה דירות כדי שמחירן יירד, נכון? החוק הזה, בתוך שנה וחצי, יגרום להצפת המדינה בדירות. מהו המונופול הכי גדול במדינה? הדיור. הקרקע. אנחנו טיפלנו בזה".

נתניהו מבטיח לשנות את המדינה, מאמינים לו? דברו על זה בפייסבוק

לדבריו של נתניהו מתגנבת לעתים נימת מרירות. הוא אומר לעצמו: ברבות מכלכלות אירופה שואלים כיום מאיפה ניתן לקצץ. בישראל שואלים: למי אנו עומדים לחלק כסף. מי אחראי על המצב הזה? על הקופה המלאה? על הכלכלה המשגשגת? זה לא מן שצנח מהשמים. זוהי תוצאה של מדיניות כלכלית אחראית ונבונה, שהוא מוביל. צר לו שהוא אינו זוכה לאשראי.

ומנגד, ברור לו שמה שהוא לא יעשה וכמה שלא ייתן, את המנגינה הזו הוא לא יצליח להפסיק. את האוהלים הוא לא יצליח לפרק. המאהלים הפכו ליישות עצמאית, ליצור חי ותוסס, גוף שניזון מעצמו. עד אתמול הוא עדיין לא החליט אם ייפגש עם ראשי המחאה. הוא אינו שש לכך. או-טו-טו הוא יודיע (אולי כבר הודיע) על הרכב צוות ההידברות, שייפגש עם ראשי המחאה, ישמע את דרישותיהם יגבש נייר יסודי ויגיש לו. עד אמצע ספטמבר הוא רוצה לצאת עם תוכנית. לשמח את לבו של עם ישראל לקראת חגי תשרי הבאים עלינו לטובה.

הזדמנויות

ספטמבר יביא עמו לא רק תוכנית כלכלית דרמטית, אלא גם הצבעה בעצרת האו"ם על הקמתה של מדינה פלסטינית. נתניהו יודע שישראל עלולה להיקלע למציאות מדינית וכלכלית (אולי גם ביטחונית) לא פשוטה, אבל הוא מזהה בצרה המתרגשת עלינו גם הזדמנות. הפלסטינים, מעודדים מההכרה הבינלאומית, אולי יסכימו סוף-סוף לשבת לשולחן המו"מ. הנה כי כן: הזדמנות בתחום הכלכלי-חברתי, הזדמנות בתחום המדיני - אין-ספור הזדמנויות ממתינות לנתניהו לאתחל מחדש את הקדנציה שלו. רק הושט היד וגע בן.

מה שבטוח זה שספטמבר - כתהליך, לא כתאריך, כהגדרתה של ציפי לבני - ישנה את סדר היום. קשה לראות את המאהלים ויושביהם ממשיכים לככב בכותרות הראשיות בעוד המזרח התיכון רוחש ורוגש.

זהו לוח הזמנים המסתמן: באמצע ספטמבר - תוכנית נתניהו. אחר כך תשומת הלב תוקדש למצב בזירה הפלסטינית. (דובר פלסטיני בכיר אמר השבוע, כי הצעדות ההמוניות של תושבי הגדה לעבר ישראל יחלו ב-20 בספטמבר). אחר כך ההצבעה באו"ם, וראש השנה ויום הכיפורים והגשם הראשון ואלוהים גדול. האופק של המפגינים מוגבל. המציאות המזרח תיכונית עלולה לטפוח להם על הפרצוף בכל רגע.

המשחק בין נתניהו למפגינים הוא על זמן. סוג של מלחמת עצבים. כל צד אורב לשגיאותיו של היריב. יום שני היה יום רע למאהל. הדרישה המטופשת והילדותית להיוועד עם נתניהו למול המצלמות, זרעה רוח רעה בין האוהלים. נדמה היה שזהו סוף הסיפור. הצעירים והצעירות שילדו את המחאה הזו בפייסבוק, ויצקו לה כללי משחק חדשים ובלתי מוכרים, לא השכילו להבין שהכללים החדשים חלים רק עליהם, לא על הצד השני.

למזלם, היה מי שנטל את ההובלה והחזיר אותם לתלם, לפני שירדו מהפסים ועלו על בנקט: יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, איציק שמולי. אם שמעון פרס, סטנלי פישר ועופר עיני הם המבוגרים האחראיים, שמולי ראוי לתואר הצעיר האחראי. הוא משדר תבונה שיקול דעת ורצינות. יש לו קשר ישיר לעופר עיני, יו"ר ההסתדרות. בלי שמולי וגדודי הסטודנטים העומדים לרשותו, לא בטוח שהיתה מחאה היום.

מה שעזר למפגינים לקום מהקרשים אחרי יום שני השחור, היו הציטוטים שדלפו מישיבת סיעת הליכוד ("מחאה של נרגילות, גיטרות ואוכלי סושי"). איך קרתה הפדיחה הזו? אנשי נתניהו ביקשו לארגן לו מפגן של תמיכה, בולשוויקי משהו, על רקע מחאת האוהלים. הם הזעיקו את ראשי הרשויות של הליכוד והושיבו אותם, כמו סטטיסטים, סביב השולחן האובאלי הענק בחדר ישיבות הסיעה. ראש העיר נשר, דוד עמר, רצה לעודד את נתניהו, ואמר את מה שאמר. בישיבה דבריו התקבלו כאתנחתה קומית. רוב המשתתפים געו בצחוק, אבל למחרת הכותרות זעקו: "הליכוד נגד המחאה" ובמאהל ברוטשילד נשמו שוב לרווחה. עמר הציל להם את היום.

לא רק איציק שמולי ניחן בשכל ישר ובבגרות מנטלית. ביום שלישי התקשרה לכותב שורות אלה שרון שחף, "מהמאהל ברוטשילד". היא הציגה עצמה כאחת מדוברות המאהל למרות שדיברה ממשרד כלשהו. היא דיברה לעניין. לא היה במלותיה אף לא שמץ מן ההתנשאות והפומפוזיות שניכרים בהופעותיהם התקשורתיות של כמה מהמוגדרים: "ראשי המחאה".

"אתמול היה לנו יום רע בתקשורת, אבל זה היה יום טוב למאבק", אמרה שחף. "השתן של האנשים כאן ירד, וטוב שירד. אנשים הבינו שעליהם להיות יותר צנועים. היו לנו כמה ימים של תקשורת מאוד טובה ואוהדת. אנשים עם קצת יותר ניסיון היו בוודאי מבינים שזה לא יימשך לנצח. אבל לנו אין הרבה ניסיון. נעשו כאן כמה טעויות אמיתיות, ולמדנו את הלקח. מה שרצינו להגיד בדרישה לקיים מו"מ מול המצלמות, היה שאנו נגד הסכמים שנסגרים באישון לילה. אבל יצא לנו רע מאוד ומהר מאוד חזרנו בנו".

שאלתי אותה לאן הם הולכים מכאן. "זה מפחיד מה שקורה", אמרה. "יש כאן ארגונים חברתיים שחולמים עשרות שנים שמשהו כזה יקרה, והם לא יודעים מה לעשות עם זה. יש כאן תנועות שמאל ששנים ארוכות מדברות על המצב המדיני, על השטחים ועל הפלסטינים ולא מצליחות להוציא אנשים לרחוב. כעת הן אינן יודעות מה לעשות עם מצב שאלפים יוצאים לרחובות בגלל מחאה חברתית. קשה לנו להתמודד עם הקצב שהכל כאן גדל. זה מאתגר.

"זו אינה מחאה שמאלנית אשכנזית ואין לנו כוונה להפיל את ראש הממשלה", היא הוסיפה, "ואני אומרת את זה למרות שאני מהשמאל". מה שהזכיר לנו סיפור, שהגיע למערכת: שניים ממנהיגי הסטודנטים נועדו לפני כמה ימים. אחד מהם שח לחברו: "אל תטעה. זהו אינו מאבק על הבית. זהו מאבק על בית הנבחרים".

יש"ע זה כאן

מנכ"ל מועצת יש"ע, נפתלי בנט, חותר מיום כניסתו לתפקיד לקרב את המתנחלים לאזרחי ישראל. להוכיח לתושבי הקו הירוק שאחיהם יושבי הגדה המערבית אינם מפלצות, שההבדלים הם גיאוגרפיים בלבד, שאם מדגדגים את המתנחלים הם צוחקים, כמו ברוטשילד, אם דוקרים אותם הם מדממים, ממש כמו בשינקין, ואם הם הולכים לסופר, הם נעשקים כהוגן.

הופעתו של בנט במאהל ברוטשילד ביום שלישי בבוקר היתה חלק מהתוכנית הגדולה. האמת, מוזר שבנט, בעל חושים תקשורתיים בריאים וחוש עיתוי לא רע, המתין כמעט שלושה שבועות מרגע פרוץ המחאה ועד להופעתו במאהל. מה שמעלה את השאלה: אולי הוא וחבריו פשוט התקנאו בתמיכה הציבורית האדירה במחאה, שסוחפת גם את מצביעי הימין, ובהצלחת ההפגנה האחרונה במוצאי שבת?

"לא ולא", אומר בנט. "המחאה הזו היא גם המחאה שלנו, למן הרגע הראשון. אבל כשראינו מיהם חלק מראשי המחאה, לא מיהרנו להצטרף. מדובר באנרכיסטים, באנשים שפעלו נגד חיילי צה"ל. אתם אנחנו לא רוצים שום קשר ואתם לא נשתף פעולה. אין לנו בעיה לשתף פעולה עם השמאל, אבל לא עם אנרכיסטים".

אז מדוע החלטתם להצטרף דווקא עכשיו? האנרכיסטים עדיין שם, מנהלים את העניינים.

"המכה שהם קיבלו אתמול (בנט מכוון לביקורת התקשורתית שהוטחה בראשי המחאה התל אביבית בעקבות דרישתם לנהל מו"מ עם נתניהו למול המצלמות בשידור חי), הפחיתה ממשקלם. במקביל, גבר משקלם של המוחים שאתם אין לנו בעיה להזדהות: הסטודנטים, אנשי השכונות והפריפריה, הירושלמים - בקיצור, האנשים השפויים".

לא חששת מקבלת פנים נזעמת ומעליבה, כמו לח"כ מירי רגב?

"ממש לא. זכותי על המדינה הזו אינה שונה מזכותו של איש שם. אני חייב לציין שהתקבלנו בסבר פנים יפות. לא היה בן אדם אחד שליכלך או דיבר אלינו לא יפה".

אף אחד שם לא אמר לך שאלמלא מדינת ישראל השקיעה עד היום כמעט מאה מיליארד דולרים בהתנחלויות, אולי המצב כאן היה טוב יותר?

"הבל הבלים", פוסק בנט. "הישיבה שלנו ביו"ש מונעת פיצוצים ברוטשילד. הכלכלה בישראל היתה על הקרשים לפני שצה"ל חזר ליו"ש במבצע חומת מגן".

מדובר בצה"ל, לא במשפחות של מתנחלים.

בנט מתעקש: "אם נצא מיו"ש הכלכלה כאן תתמוטט. יהיו טילים בתל אביב. כל עוד יש התיישבות יהודית בשטחי יו"ש, מדינת ישראל בטוחה יותר וכלכלתה יציבה יותר".

טוב, אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו אפשר להוסיף ולתהות מדוע ה"אנרכיסטים" משמאל כל כך מפריעים לבנט עד כדי כך שהוא המתין שלושה שבעות לפני שרתם עצמו למחאה שבעיניו אין צודקת ממנה, בעוד שאותם פרחחים שהסתערו לפני כחודש על בית המשפט העליון בעקבות עיכובו לחקירה של הרב דב ליאור, הם בעיניו נערים נורמטיבים. הרי אנרכיסט הוא אנרכיסט, לא?

בכל מקרה, אחרי שבנט והמתנחלים הפציעו ברוטשילד ביום שלישי, באו לשם למחרת, גם הכהניסטים: ח"כ מיכאל בן ארי, מלווה בעוזרו הפרלמנטרי, הסוציאל-דמוקרט הידוע, איתמר (צ'ה) בן גביר, וברוך (האדום) מרזל, לוחם ותיק לצדק חברתי. כפי שאמר בנט: משקלם של האנשים השפויים במאהל עלה במידה רבה.

סיבה לדאגה

בשקט, באין רואה ובאין מפריע, חומקים בשבועות האחרונים רבים מבכירי לשכותיו של בנימין נתניהו בעשור האחרון, אל משרדיו של מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס. ליתר דיוק, מדובר באנשים שעבדו צמוד לנתניהו מאז שלהי שנת 2002, אז חזר האזרח המודאג אל הזירה הפוליטית, בתחילה כשר חוץ, אחר כך כשר אוצר, אחר כך כראש אופוזיציה, ועד שנבחר בשנית לראשות הממשלה במארס 2009.

ראשי הלשכות, ראשי המטה, יועצים ומי שהיו אחראים על קשרי החוץ של נתניהו בתפקידיו השונים בשבע השנים הללו, מזומנים בזה אחר זה להעיד בפני חוקריו של המבקר, בראשות נחום לוי, בפרשה שכבר הספקנו לשכוח ממנה בצוק העתים, הלוא היא "ביבי-טורס".

התחקיר אודות נסיעותיו של נתניהו לחו"ל שודר במארס השנה על ידי העיתונאי רביב דרוקר בתוכנית "המקור" בערוץ 10. הוא העלה שאלות קשות אודות כשרות - ואולי גם חוקיות - המימון לו זכו בני הזוג נתניהו במסעותיהם הרבים לחו"ל. זמן קצר לאחר מכן, החליט המבקר לפתוח בחקירה, ומאז, מסתבר, אין אצלו רגע דל.

התחושה הרווחת במערכת הפוליטית, שיש בה לא מעט אנשים היודעים דבר או שניים על המתרחש אצל מבקר המדינה, היא שלנתניהו יש סיבה אמיתית לדאגה. העבודה על הדו"ח בעיצומה ויחלפו חודשים עד שתושלם. השאלה שתישאל בבוא היום היא, האם המבקר יעביר את מסקנותיו ליועץ המשפטי לממשלה כדי שזה יחליט האם לפתוח בחקירה פלילית. צריך לציין שבמקביל לצוות של נחום לוי, עובד צוות נוסף על נסיעותיהם של כל השרים, היום ולשעבר, וגם שם מתגלים ממצאים מעניינים.

אבל למה להרחיק לכת? עוד קודם לכן, המבקר אמור לפרסם את דו"ח החקירה בעניין ההשתלטות על הספינה "מאווי מרמרה", ואת דו"ח החקירה בפרשת השריפה בכרמל. סיבה לדאגה אמרנו? סיבות לדאגה יש לנתניהו. *