תל אביב
22°-11°
- קצרין 16°- 9°
- צפת 14°- 6°
- טבריה 21°-14°
- חיפה 18°-13°
- אריאל 17°-10°
- ירושלים 16°- 9°
- באר שבע 22°- 9°
- מצפה רמון 16°- 9°
- ים המלח 25°-14°
- אילת 25°-12°
- לדף מזג אויר
10:27
כל עוד מחאת האוהלים שמרה על גוון מוניציפלי, אני מודה שמעט התקשיתי להזדהות. לשנאת תל אביב הזאת, הגם שהיא מוצדקת, היה בעיני ריח של ספין פריפריאלי שנועד לסמן את יהוד ונס ציונה כהבטחות הנדל"ניות של העידן החדש. אם נתקלתם בשלטים המכסים את העיר ומכריזים כי "תכל'ס, דירה בבת ים", אתם מבינים על מה אני מדבר, ולמה התשובה שלי היא "תכל'ס לא". אני מעדיף ברשותכם לחכות שהיתר יברחו לחיים של נוחות בבת ים, ולי יישארו כל הדירות היפות והשוות.
מהר מאוד כידוע חצתה המחאה את הגבול העירוני, וכרגע כל הערים בארץ שנואות במידה שווה, שזה כבר רעיון שהרבה יותר קל לי להתחבר אליו. תל אביב אכן יקרה מדי, אך גם בת ים מזעזעת בדרכה, ראשון לציון קרתנית ומסובכת להתמצאות, אילת שורצת ערסים ובעיר רחובות התושבים המסכנים מכנים את המדרכה "טיילת", על אף שאין שם ים. בחיי. מדינת ישראל צריכה להודות לי אם החלטתי לרכוש נכס בכל עיר. כולן מגעילות ובכולן חם לי.
בסוף השבוע האחרון למשל, היה זה הקסם החיפאי המפורסם שלא פעל עלי. נסענו, משפחתי ואני, למסעדה הממוקמת במתחם הנמל החדש בחיפה, שנמסר לי כי הוא הנקודה הלוהטת בעיר כרגע, כדי לחגוג יומולדת לסבתי החיפאית. בת 80 אגב. עד 120. ולא יותר אם אפשר, בסדר? עוד 40 כאלה ואני מתמוטט.
קצת אחרי הכניסה לחיפה מביט אחי הצעיר שמאלה אל הים הפרוש לצדנו, לתוכו מתבשלת שקיעה כתומה ויפה, ואז אל בתי הרכבת שמעבר לכביש מימין, ותוהה בקול רם: "כמה עולה כאן דירה?"
אולי גם הוא מאס בתל אביב הזוללת שוכריה ומתכנן הגירה לצפון. אני עושה כמה חישובים בראש ועונה: "שני שקל בערך, שניים וחצי".
"אבל תראה איזה יופי פה", הוא מוחה.
"מה יופי? זה שפרינצק. זה הקטמון של חיפה. זה מה שמכנים שכונה קשה. הייתי עוצר להראות לך, אבל מה לעשות שהג'אנטים של האוטו יקרים ללבי?"
"זה מטורף", עיני היזם שלו נוצצות כמו יהלומי דמים, "אתה פשוט חוצה את הכביש ואתה בחוף הים. זו ריביירה".
בטח ריביירה. ודאי. ריביירת שפרינצק היוקרתית והזוהרת, שנייה רק לניס ולקאן. הוציאו את הכפכפים של ארמאני מתוך תיק הקש, והשיכור שמתגלגל שם בכניסה לבניין ישמח לחטוף לכם אותם ולברוח.
"חבל על החיפה הזאת", הוא אומר, מאוכזב, "זה יכול היה להיות מקום מדהים".
גם אני הייתי יכול להיות מדהים. אם רק הייתי מתמיד בשיעורי הפסנתר בגיל שמונה, ומרכיב את הפלטה לשיניים בכל לילה כפי שנתבקשתי, ויוצא מהארון בכיתה גימ"ל, ומתחיל לעשות כפיפות בטן עוד לפני שלמדתי לאכול מזון מוצק - הייתי היום מהמם. הייתי כליל השלמות. וכמוני, גם חיפה תיאלץ ללמוד לאהוב את עצמה כמו שהיא, כי יותר טוב מזה כבר לא יהיה.
מתחם הנמל למשל. לא כל מקום שהוגדר וגודר במחסומים משטרתיים ראוי להיקרא מתחם. אני יכול לגדר גם את הפתח של הביוב בחצר שלי ולקרוא לו מתחם הג'ורה, האם גם לשם יזרמו חיפאים צוהלים לקנות צמידים בעבודת יד? בכלל, מרגע שהגענו הרגשתי כאילו נלכדתי במציאות חלופית, ודאי בהשפעת הספר שאני קורא עכשיו, "חומר אפל" שמו, ובו פיזיקאי נאלץ לבחון בחייו הפרטיים את תיאורית היקומים המקבילים שבה עסק. החומר החיפאי איננו פחות אפל. אם לכל מיני ערים בארץ היה פעם חלום להידמות לתל אביב, חיפה העכשווית היא התגלמות שברו של החלום הזה.
אותי מינו לבחור מסעדה. היתה לי איזו פנטזיה נחותה על המשפחות שיושבות יחד אצל רושפלד, משוחחות בנימוס ונהנות מאוכל טעים, שתמיד נתקנאתי בהן, ועל כן חיפשתי מסעדה יוקרתית ונעימה. זאת למרות שמשפחתי איננה יוקרתית ונעימה, ובעיקרון ערוכה לריב בכל מקום, כולל הבורגר ראנץ'. התייעצתי עם איזה חיפאי שיצאתי איתו בשנה שעברה, עד שיום אחד שאל אם נוכל להיפגש באמצע הדרך, והציע את מקס ברנר בנתניה, והקשר גווע.
הוא שלח לי במייל שם של מסעדה. "זו המסעדה הכי תל-אביבית בחיפה", טען.
כבר באותו רגע הייתי אמור להבין כי מה שמחכה לי שם זה שנות ה-90 על צלחת. כל מיני קראסטים של ערוגות תבלינים על הבשר, וגלילות בתוך גלילות עם מילויים שונים. כשישבתי מול מנה של צדפת סקאלופ על מאפה זיתים זעיר שמעליה מונחת עוגיית שוקולד (אני לא צוחק) ידעתי שכשלתי לפצח את הקוד החיפאי.
סבתי שאיננה אדם דעתן בנושא מזון, כי כמה בררן כבר יכול להיות מי שאין לו שיניים, לא היתה מרוצה אף היא מהאוכל. "יש לזה טעם של עוף", אמרה בכעס והצביעה על העוף. היא לא ידעה עד כמה היא מדייקת. במקום שכזה - מה לעוף ולטעם של עוף?
את המייל ששלח לי הבחור מהעבר, הוא חתם במילים "תביא איתך קינוח", והוסיף סמיילי. מובן שפירשתי את זה באופן מיני, אך לפתע הבנתי שהוא באמת התכוון לקינוח, ורצה לומר שהמנות האחרונות במקום אינן לטעמו. לו הייתי חיפאי בעצמי, וגם פחות מכור לטלוויזיה ופחות סופר קלוריות, הייתי יודע שלפעמים קינוח הוא רק קינוח. בתור עונש אבסורדי קיבלתי כאמור את הקינוח שלי מונח על הצדפה.
ארוחת הרפאים עלתה הון, ופניהם של כל הסועדים לבשו מחאה. כבר אי אפשר לאכול במדינה המזוינת הזאת וכו'... החיים מתסיסים, נו מה? אני הרי כבר שנים אומר את זה. דהרנו במכונית הזמן שלי בחזרה אל היקום שממנו יצאנו, אך שדרות רוטשילד היו מלאות באוהלים, ופתאום חשבתי שאולי כבר אף פעם לא נצליח לחזור אליו באמת.
aviad.kissos@gmail.com
סעודה על הסט בהוליווד, 1928
הוספת תגובה
|
|
שלום אורח
הארץ מתאים את עצמו אליך. התחבר לאתר כדי להפוך את חוויית הגלישה לאישית יותר. תוכל לעקוב אחר מניות ותגובות גולשים, לשמור כתבות לקריאה מאוחרת יותר או להתעדכן בנעשה בפייסבוק שלך
הצעות מיוחדות
כל הזכויות שמורות לקבוצת הארץ
