טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולה של אמא: לאן יתגלגל מרד הנשים הגדול?

רובן עובדות במשרה מלאה ובמקצוע מכובד, משתכרות יפה, אבל לא מצליחות לגמור את החודש. מעונות, החיתולים, החינוך, הכל יקר ומתייקר. האמהות יוצאות להיאבק על עתיד המדינה ועתיד ילדיהן. לאן יתגלגל מרד הנשים הגדול?

תגובות

אווירה של פסטיבל שררה בגן הסוס במרכז ירושלים כשצעדת העגלות התנקזה לשם ביום ראשון. סביב סביב נראו משפחות צוהלות על טפן ועולליהן. הקטנים מדקלמים בקולות צפצפניים: "צדק חברתי! צדק חברתי!". אחת המפגינות, עירית גור, זיהתה בין מאות הנוכחים הרבה אנשים שהכירה מהגנים של בנותיה, מהשכונה, ממעגלים חברתיים קרובים ורחוקים. ובעיקר את האמהות נושאות נס המרי, כלומר ידית העגלה, שנראו מחויכות. שמחות כמוה על כך שיצאו סוף-סוף למחות.

יש משהו סמלי באופן ההתארגנות של ההפגנה הירושלמית, במהירות הבזק, באמצעות מיילים שאמהות בגנים שלחו לרשימות הכתובות של הגן. צעדת העגלות היא אמנם הפגנה של משפחות צעירות מהמעמד הבינוני, אבל הפנים שלה הן האמהות.

אמהות היו אלה שהגו את רעיון הצעדה התל אביבית. כותרת דף הפייסבוק שהתניע את המחאה היא "צרחת האמהות הצרכניות". אמהות התייצבו גם כאן, במרכז ירושלים, כדי להשמיע את קולן, לבטא חוסר אונים גובר והולך בגלל שחיקה אדירה של השכר לנוכח יוקר המחייה. "נמאס לחיות עם מינוס", סיכמה זאת אלמונית בקהל בשלט שנשאה.

מאז תחילת המחאה השוטפת את המדינה - ומיוחסת למעמד הבינוני - תנועת האוהלים, הצעירים והסטודנטים ממקדת את מרב תשומת הלב הציבורית. אבל נשות צעדת העגלות, שנמצאת אולי פחות באור הזרקורים ושהחלה מעט באיחור, משקפות את המעמד הבינוני טוב יותר מהצעירים, שאינם בעלי משפחות.

גור, אדריכלית בת 34 ובן זוגה אייל, פרסומאי, הורים לשתי בנות קטנות, לא גומרים את החודש. "אני מתוסכלת מהמצב", היא אומרת. "שנינו אנשים שעובדים יותר מעשר שנים. השקענו בלימוד מקצוע. בנינו את עצמנו. כשעזבנו את המשרות שלנו ונעשינו עצמאים, לקחנו בחשבון שהשנים הראשונות לא יהיו קלות. אבל גוברת אצלי התחושה שלא נוכל לצאת מהמצב הזה. אנחנו לא מסכנים חס וחלילה, יש לנו במה להאכיל את הילדות שלנו. מצד שני, אני יודעת שכמה עבודות שלא ניקח, לא נוכל להרשות לעצמנו לקנות דירה בירושלים גם בעוד עשר שנים".

תחושת העוול אמיתית, אך מלווה בספקות והתנצלויות. "אני לא רוצה להישמע מתבכיינת", אומרת גור שוב ושוב. "שירתנו בצבא, שילמתי את כל התואר בעצמי, חמש שנים. אני מצפה שאחרי שנים שאני עובדת, אוכל לנשום לרווחה ולא רק לשרוד".

בני הזוג אינם ירושלמים במקור. הם מצאו עצמם בעיר הזאת בגלל מסגרות החינוך המגוונות ובגלל האנשים. לדתיים ליברלים כמותם קל יותר למצוא כאן קהילה כלבבם. הם היו רוצים להמשיך לחיות כאן, אבל נראה שלא יצליחו. המציאות שהם מתארים משותפת ליותר ויותר זוגות בגילם. "ההרגשה היא שאנחנו מתקרבים לשנות ה-40 שלנו, ומה שאנחנו מכניסים, אנחנו מוציאים. לא נשאר כלום", היא אומרת. "אנחנו כל הזמן במצב של הידוק החגורה. מוותרים על נופשים, קונים פחות בסופר. לא נהנים מהכסף שאנחנו מרוויחים, רק מצליחים לשרוד. שנינו ילדים ממשפחות גדולות, שלא יכולות לתמוך בנו כלכלית. לא קיבלנו ולא נקבל ירושות", היא מוסיפה.

כשהיא משווה את חייה לחיי הוריה, גור רואה בברור את השחיקה הכלכלית של המעמד הבינוני. "ההורים שלי עזבו קיבוץ בשנות ה-40 לחייהם, כשהיו כבר הורים לחמישה ילדים. אני זוכרת את השנים האלה כילדה. אלה היו שנים לא קלות, אבל בכל זאת הם הצליחו לבנות את עצמם. אמא שלי היתה מורה, לאבי לא היה מקצוע. אבל הם קיבלו מהמדינה משכנתה בכמעט 100% והצליחו להגיע לדירה. לי זה לא יקרה".

היא ערה לכך שבמגזרים מסוימים - החרדים, השכבות החלשות - מלגלגים על המחאה שלה. "אומרים עלינו שאנחנו מפונקים, שאנחנו רוצים לגור במרכזי הערים הגדולות, ישר בדירת ארבעה חדרים. אבל המצב במדינה השתנה. ואחרי שההורים שלך וסבא וסבתא שלך נתנו את נשמתם, וגם אתה נתת את נשמתך, לפחות שארגיש שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים. אני לא מחפשת יוקרה. מספיקה לי דירת שלושה חדרים במקום סביר. מקום שאי אפשר יהיה לפנות אותי או להעלות לי שכר דירה".

בינתיים היא שוכרת דירה באחת השכונות היקרות בירושלים: אבו-טור, שכונה יפה של בתים ערביים ששופצו. לדבריה, "המצב שלי לא היה שונה בהרבה בשכונות הפחות טובות".

כוח נשי

העובדה שנשים מובילות את המאבק בקיץ 2011 היא עניין למחקר סוציולוגי. צעירה בת 25, דפני ליף, חלוצת המאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, הצליחה לסחוף המונים. גם את קול המשפחות - בעניין ההוצאות לגידול הילדים, יוקר המחייה ומחירי תחליפי החלב והחיתולים - משמיעות הנשים.

מה גרם להן להתייצב בראש המחאה? האם זה מאבק פמיניסטי? או אולי תוצאה של שנים שבהן השיח על הסידור לילדים וכלכלתם משויך לאמהות?

"בגדול, שנינו נושאים בנטל גידול הילדים ובהוצאות", אומרת גור. "ובסופו של יום, החשבון שלנו, שלי ושל בן זוגי, משותף. אבל יכול להיות שמבחינה מעשית אני נושאת בטיפול הילדים יותר מאייל. אני גם חושבת שבשורה התחתונה אנחנו מופלות בשכר, ולכן אנחנו מרגישות יותר צורך לזעוק".

"בהזדמנות הזאת לשחרור קיטור המוני, קמו גם הנשים לצעוק מהרחם", אומר בעלה של עירית, אייל. "אבל אוי ואבוי לנו אם זה יהיה מאבק נשי. כי זה מאבק של משפחות. מה שאופייני למאבק הוא שיש המון קבוצות וכולן מתויגות. התל אביבים, הרופאים, המורים. ובנושאי המשפחה אלו הנשים, האמהות, שניצבות בפרונט".

גור סבור שבגלל האגו קשה יותר לגברים לקום ולומר, "אנחנו, בעלי משפחות שלא גומרים את החודש". ומצד שני, "יכול להיות שנשים מודעות יותר לעלויות מזון וחיתולים ולכן מדברות בקול צלול יותר על הנושאים האלה".

גור מתפלא שנשות הפוליטיקאים לא השמיעו את קולן. "איפה שרה נתניהו, גב' שטייניץ, נילי פריאל?" הוא שואל. לדבריו, השתיקה שלהן אל מול הקול הנשי של המחאה מבליטה באופן חריף את ניתוק ההנהגה.

לרחל עזריה, עו"ד וחברת מועצת העיר בירושלים, ממובילי המחאה הירושלמית, אין ספק שמדובר במהפכה פמיניסטית. "פעם לא העזנו לומר כמה עולה לנו לצאת לעבודה, כי המצב היה, ?תגידי תודה שאת יוצאת בכלל לעבודה'. עכשיו עלינו שלב. אנחנו מעיזות לדבר בקול ולהעלות את הדרישות שלנו: הכרה בהוצאות על הטיפול בילדים, חוק חינוך חובה חינם, העלאת איכות החינוך".

עזריה היתה פעילה בהקמת המאהל הירושלמי אבל עברה להיות פעילה יותר במאבק האמהות, או המשפחות, שאתו היא מזדהה לגמרי, כאם לשלושה ילדים קטנים: "האוהלים זה לצעירים. זו הפכה להיות סצינת הבילוי הלילי העירוני. כולם בסבבה. אם הייתי בגילם הייתי משתתפת בכיף, ומקימה אוהל משלי".

מטרת המאבק

באחד הלילות השבוע התאספו, ביוזמת עזריה, פעילות מכל הארץ בדירה בתל אביב, של הפעילה שלי דביר, בניסיון לגבש את הדרישות העיקריות ואת אופי המאבק. לפגישה באו כ-20 בני אדם מכל הארץ, בהם שני גברים. כל הנוכחים היו בשנות ה-30 לחייהם, מרביתם בעלי מקצועות חופשיים, מקצתם פעילים חברתיים. כולם רהוטים, מנוסחים היטב.

האווירה היתה משוחררת. אנשים באו אחרי יום עבודה מפרך, אבל עיניהם ברקו. ניכר שהמחאה הופכת את חייהם לחדורי משמעות. אין כאן ייאוש, אלא תחושה הרת גורל, שיש לנצל את המומנטום ולהיכנס למשא ומתן על הדרישות, כדי שאנשים בשטח לא יתעייפו ויאבדו תקווה. "התחושה שלי היא שיש אנרגיה מדהימה. אם היא תיפול, ניכנס לייאוש הכי נורא. זה יקבור את כולנו", אומרת מיה גורן, פעילה חברתית מפרדס חנה.

מה מטריד את הורים הללו? בעיקר המצב הכלכלי שהם נתונים בו, אבל גם חינוך ושוב חינוך. "שנים נתנו לך להרגיש שאת אשמה. שאת בזבזנית ולא יודעת להסתכל על חשבונות", אומרת מיכל ברם מרעננה, אם לשלושה ילדים ונציגת ועד הגנים בעיר. "אבל כשאני מציגה את ההוצאות וההכנסות בטבלה, אפשר לראות בבירור שזו המציאות. שמבחינה אובייקטיבית, ההוצאות גדולות מההכנסות".

את ברם, שעבדה בחברת כוח אדם ועושה כיום הסבה להוראה, מטרידה עלות החינוך הגבוהה מחד, והרמה הירודה שלו מאידך. המשתתפים בפגישה מדברים על חינוך חובה חינם, פיקוח על תחליפי החלב והחיתולים; הארכת חופשת הלידה לשישה חודשים. באופן כללי הם מדברים על שינוי סדרי עדיפויות במדינה: חינוך לפני ביטחון. הם דורשים שינוי בחקיקה, אבל מזהירים שצריך לדאוג גם ליישום החוקים מבחינה תקציבית. בפגישה הם גם דנים באופני המאבק: איך למצב את עצמם בנפרד מהמאהל ומהסטודנטים, כך שיהיו גורם רלוונטי שמתחשבים בדרישותיו ובדעותיו.

דביר, אם לילדה בת שנה וחצי, הצליחה לרגש כשנאמה מעל הבמה בהפגנת ההמונים במוצאי שבת בתל אביב. היא קטנת קומה, נעימה, אך העדינות שלה אינה מאפילה על הנחישות.

"אני עושה את מה שחינכו אותי לעשות הכי טוב - לעבוד", היא אומרת. "אני עורכת דין עם תואר שני במדעי המדינה, ומשתכרת יפה, מעל הממוצע במשק. אבל יחד עם זה, סל הצריכה כל כך גבוה, שהיכולת שלי לגמור את החודש מצטמצמת והולכת. כיום, אם לא שפר מזלך לעשות אקזיט מדהים בסטרט-אפ, אתה בקושי מתקיים".

דביר יודעת שהתדמית שלה וחברותיה היא של מפגיני-שוקולד. בתשובה למישהי שהביעה את התרגשותה מצעדת העגלות על הקיר שלה בפייסבוק, שאלה גולשת בלעג: תגידי, צעדת עם הבוגאבו שלך? (עגלה שהפכה לסמל סטטוס ועולה יותר מ-5,000 שקלים). לדביר אין עגלה יקרה כזו, אבל היא "לא באה ממצוקה", כדבריה. יש לה דירה בתל אביב, אבל רובה שייכת לבנק.

"רק בגיל 65 אגמור לשלם עליה. אין לי רכב כי אני לא יכולה להרשות לעצמי. גם לא סושי, מותגים או מותרות אחרים. לא התקבלתי למעונות של ויצ"ו ונעמ"ת, שמיועדים לנשים עובדות, ולכן המשפחתון עולה לי כמו משכנתה. אני מחושבת עד השקל", היא מסבירה.

"אני רוצה להיות דרימרית (חולמת)", היא אומרת. "אולי צוק העתים גורם לי לחשוב שאפשר לחלום בגדול. אני מדברת על שינוי סדרי עדיפויות. מפחידים אותנו, שאם נקבל מדינת רווחה לא יהיה היי-טק מפותח, לא יהיו צמיחה במשק ותעשייה", היא ממשיכה. "אני אומרת ההיפך. אני בעד צמיחה. אם נקבל חינוך חובה חינם ויהיה חינוך טוב, בטוח שיהיה היי-טק מפותח".

דביר סבורה שהשיח של האמהות או המשפחות צריך לקבל מקום גבוה יותר בסדר היום של המחאה. "מוזר לי שאני פועלת תחת הכותרת של מאבק אמהות. בתפישה שלי, אני עדיין סטודנטית. ניסיתי לומר זאת גם במאהל. השנים האלה, מהתקופה שאתה סטודנט ועד שאתה נשוי עם ילד, עוברות יותר מהר ממה שחושבים. כל הבעיות שהיו לי כסטודנטית - שכר הדירה ושכר הלימוד הגבוהים - הם כאין וכאפס לעומת הנטל שיש עליך כשאתה נשוי עם ילד. לכן צריך להבין שהמאבק שלנו הוא גם שלהם". *

איפה החד-הוריות?

קול שלא נשמע עד היום עלה בפגישת הפעילים של האמהות בתל אביב. הפעילה החברתית מיה גורן, שעובדת בכפר שלם, קראה להושיט יד לשכבות החלשות ולשתף אותן במחאה. "אנשים צועקים מדינת רווחה, צדק חברתי, אבל אין קשר בין הסיסמאות האלה לעלייה ברמת החיים שלנו, המעמד הבינוני", היא אומרת. "זה לגיטימי לדרוש חלק גדול יותר בעוגה התקציבית. אבל אם מדברים על מושגים כמו צדק חברתי, צריך גם לדון באחריות של המעמד הבינוני. האם הורים לא ימשיכו לנטוש את מערכת החינוך הציבורית ויקימו מערכות חינוך לעשירים בלבד? על מה אנחנו מוכנים לוותר כדי לעזור לשכבות החלשות?

דומה כי למרות הדברים, המחאה יוצרת גלים ומזיזה תהליכים גם בפריפריה וגם בקרב השכבות החלשות. כמה מאהלים של חד-הוריות הוקמו בלוד, בראשון לציון ובמקומות אחרים.

לדברי רחלי פרץ, שהקימה בפייסבוק קבוצת מחאה של חד הוריות, המאבק של הנשים החזקות יותר נותן לקבוצה שלה רוח גבית. הקבוצה שלה, "גם לחדהוריות מגיע לחיות", מונה יותר מאלף חברות וכמה חברים. זו קבוצה של נשים עובדות, גרושות, שאינן מקבלות דמי מזונות. הן תובעות מהביטוח הלאומי לשלם דמי מזונות גם לנשים עובדות.

נציגות הקבוצה נפגשו השבוע, עם מירי רגב (ליכוד), בכנסת, וסיפרו על מצבן הכלכלי הרעוע. עכשיו הן שוקלות את צעדיהן. "אנחנו לא יכולות להקים מאהל, כי אנחנו צריכות להיות בבית, עם הילדים", אומרת הלה אקסלרוד, פקחית ברשות הגנים והטבע הגרה בעמק הירדן. "ואנחנו חייבות לעבוד, אחרת יפטרו אותנו".

תמר רותם



צעדת העגלות בירושלים. המחאה התארגנה במיילים שהועברו לרשימת התפוצה של הגן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות