קו 171 החדש של אגד יוצא מפרבר היוקרה והג'יפים, "אזורי חן", ממשיך לרמת האביב הירוקה, חוצה את אזור המוסכים של תל אביב, עד שהוא מגיע לחולון. גם בחולון זהו קו פתלתל מאין כמותו: הוא חוצה שכונות שינה מטופחות, עם עמודי תאורה מסוגננים ופחי מיחזור לרוב, עד שבסופו הוא מגיע למקום הכי נמוך בחולון, אולי המקום הכי נמוך בגוש דן: שכונת ג'סי כהן, בואכה בית העלמין. כאן גרה ישראל האחרת, כאן שוכנת דלותה ומצוקתה. במרחק כמה קילומטרים ממאהל רוטשילד קם לו מאהל אחר, והוא כמו מעבר להררי החושך.

הרחק מחוגי ההפעלה ושיעורי ההעשרה לילדים, מהאמנים, הסופרים והעיתונאים שפוקדים את רוטשילד, מהסושי והנרגילות, מהגיטרות והדייטים, ניטעו כאן יותר מ-40 אוהלים של מי שלא רק שאין להם ארץ אחרת, כמו ברוטשילד, גם אין להם בית אחר. האנשים שצובאים על תחנות האוטובוס בדרכו דרומה, בשיא חום יולי-אוגוסט, גם הם דורשים צדק חברתי. פניהם המיוזעים והנואשים אומרים זאת. עד שיגיע האוטובוס לג'סי כהן, מעברת עולים שהיתה לשכונת עוני ופשע, שנקראה באופן אירוני על שמה של אשת נדבן יהודי אמריקאי, הוא יתרוקן מכל נוסעיו. אולי כי כמעט לא יוצאים מג'סי כהן ולא באים אליה.

רחובות עם שמות רמת אביביים: האמוראים והתנאים, ובתים שנולדו באותן שנים שנולדה רמת אביב ונבנו באותה בנייה זולה וחפוזה לעולים, אבל כאן הם הלכו ונאכלו מאז, עד שהתרפטו. בתי רכבת שמאיימים להתפקע על יושביהם, כביסה, מזגנים, סורגים, כבלים וצינורות, דוודים וגרוטאות, בלוני גז, הרחבות וגיבובים, חצרות וחדרי מדרגות מוזנחים, ואשפה מתגוללת. "מצווה גדולה להיות בשמחה", בחדר המדרגות הכי מוזנח, זה של כניסה ב' ברחוב מסילת עולים 17, אולי הדל ברחובות השכונה, שנושק למאהל. המקלט - בית כנסת. הדרך אליו מרופדת באשפה, כל דלתות תיבות הדואר נעקרו ואין שמות, אולי כי גם הדואר כבר לא מגיע לכאן.

ברחוב מתגוללים חשבונות ארנונה שנועדו לתשלום עד סוף דצמבר 2004, ומעולם לא שולמו, והחלטה של רשם בית המשפט משנת 2009, שמעולם לא נפתחה. הכניסות האחרות שופצו איכשהו ושמות המשפחה על תיבות הדואר: שוקרון, יקנאצ'קי, תורג'מן, קובלנץ, דבבא, מועלם, רביבו, אלייסוב וחנינה בן דוסא. בחצרות כורסאות אלטע-זאכען, עליהן מבלים את לילות הקיץ החמים ורחובות כמעט שוממים בשעת צהריים. "אין עוד מלבדו" על מכונית וולבו ישנה-נושנה, שנתקעה. "ירק גוש קטיף", על חנות הירקות שמוכרת אבטיחים במבצע: שני שקל קילו. ברוכים הבאים לג'סי כהן.

חטיבת התשתיות ברכבת ישראל מקימה עכשיו חניון ועושה שינויים במחלף קוממיות בקצה השכונה. קוממיות, קוממיות - בג'סי כהן אין שום סימן לשינויים: אותה העזובה ואותו הזעם כמו לפני שנים. אם ג'סי כהן דחוקה בקצה חולון, המאהל שלה נדחק לקצה ג'סי כהן. ברוכים הבאים למאהל חסרי הדיור.

הפעילים כאן החלו להתארגן כבר לפני כשמונה חודשים, הרבה לפני שדפני ליף חלמה לנטוע אוהל ברוטשילד. מידע מודיעיני ראשוני הם אספו במכולת של בדש - מי חי בהקפה, מי משפחה חד-הורית ומי עומדים להיזרק מדירתם - ועכשיו כבר יש שם כ-40 אוהלים, לא פחות מאשר בירושלים או בחיפה, אבל מי שמע עליהם. אפילו כשאחת האמהות עלתה כאן בשבוע שעבר על הגג ואיימה להתאבד, ורק עמיר פרץ הצליח לשכנע אותה לרדת, כמעט לא שמעו עליהם.

קופסת ממרח שוקולד מתגוללת באוהל המטבח, "מלח הארץ" כתוב על מלחייה. גם כאן שלטי מחאה, אבל בלי קופירייטרים; גם כאן הייד פארק ודיונים אין קץ, אבל בלי הרצאות של המכללה החברתית. הילדים כותבים כאן את המחאה בטוש סגול על שלטי קרטון חום שנתלשו מארגזים. התכונה רבה: הערב הפגנה.

בשש הם ייצאו מהמאהל לכיוון ביתו של ראש העיר, מוטי ששון. אם כל ההפגנות, "בדיוק בזמן שששון שותה קפה". בינתיים כותבים הילדים את השלטים: "גם לפיסטוק יש בית", "ההורים זועקים: קחו את הילדים והנכדים לבתים", ו"מוטי ששון, לך לישון". כאן אפילו לא רוצים צדק חברתי, רק בית.

הם אומרים שהשתתפו בהפגנה הגדולה במוצאי שבת, אבל הם יודעים שגם המחאה ההיא תפסח עליהם. "בס"ד, אנחנו לא אזרחים סוג ב'", על שלט - מרירות שכמעט ולא נתקלתי בדוגמתה בישראל. אויב העם כאן הוא ראש העיר ששון. לא ביבי נתניהו ולא הממשלה, לא הטייקונים ולא העשירים. ששון. הם יודעים שהוא ראש עיר שקידם את עירו, אולי דווקא לכן כה רב תסכולם: עליהם פסחו.

כשהגעתי לשם השבוע הם ישבו מכונסים בצל האזדרכת, קבוצת צעירות וצעירים, מול שלט היציאה מעירם אל נתיבי איילון שמובילים צפונה, אל פרברי היוקרה, מחוזות החלומות. סיפור הפרברים: שורת כסאות פלסטיק, סירים עם שיירי אוכל מאתמול, זבובים מהיום, וילדי המחר שמתרוצצים באפס מעשה - עד שמישהו מביא להם קרטיבים כתרומה.

הרצפה זרועה בדלי סיגריות. כולם כאן מעשנים כבדים, לכל אחד יש ביוגרפיה קשה, טלנובלה עם התחלה, אמצע וסוף, וכולם מרים. "משפחת בבלי. אלמנה ושלושה יתומים עקב רצח. בעלי המנוח - יוסף בבלי, וזה הבית שלי לצערי", נכתב סיפור חיים שלם על אחד האוהלים הזעירים. "אילנית, גרושה + חמישה", כתוב על סוכת הדיקט הסמוכה.

קחו למשל את אלי ברכה: בן 34, עד לאחרונה חי בבית אמו בשכונה, עד שנואשה ממנו וממאסריו. "היא לא רוצה אותי יותר", הוא אומר ביבושת. פעמיים היה בכלא למשך חודשים ארוכים, על סמים ופריצות. יליד תל גיבורים, השכונה התאומה, ומגיל 15 בג'סי כהן. מה הוא רוצה? "שיכירו בי, שיתנו לי סיוע", הוא אומר. "הם מתייחסים אליך כאילו אתה אוויר, כאילו אתה זבל". עכשיו חייו ברחוב וביתו באוהל הזעיר.

"החיים שלי מסובכים", מתערב מאיר שמש. בן 29, אב לשני ילדים קטנים, הוא גדל במוסדות ובבתי כלא. "אני כל החיים סבלתי, לא ביקשתי כלום. אבל מה יהיה על הילדים? רק על גנים אני משלם 4,000 שקלים בחודש. זה לא הגיוני. אני פגוע מסמים, אני לא יכול לעבוד, אני לא מקבל ביטוח לאומי - הם רוצים שאני אהיה פושע. מגיל 13 נפלתי לסמים, הלכתי למוסדות סגורים, ארבעה מאסרים, סמים, פריצות, הכל. אם תראה את העבר הפלילי שלי, תיבהל. אבל כל זה בשביל להביא אוכל לילדים". מה הוא רוצה מראש העיר ששון? "בגיל 18 היה לי רשיון רוכלות שהייתי יכול להתפרנס ממנו בכבוד", הוא אומר. "מכרתי ירקות ופירות. אבל ראש העיר החליט שהוא רוצה בחולון רק ח' 300".

מה זה ח' 300? "זאת שכונה של עשירים. לקח לי את הרשיון. הוא באופן אישי. אנחנו נכנסים למתנ"ס - מסלקים אותנו. אומרים שזה לא לילדים של ג'סי כהן. יש לנו בריכת ימית 2000? רק בעיתון. הכניסה עולה 100 שקלים. מה, אנחנו לא בני אדם? מכניסים לשם ערבים מהכפרים, אבל אותנו לא, כי אין לנו כסף לשלם. הם רוצים שהילדים שלנו יהיו סוחרי סמים. ראש העיר הוא אחד הטובים שיכול להיות, אבל לא לג'סי כהן. ג'סי כהן מחוץ לתחום שלו".

המעגל מתחיל לסעור. ששון הוא שם טעון כאן. ורד, אשה בשביס שמבקשת לא להזדהות בשמה המלא, וניכר עליה שהיא אחת המנהיגות, מהסה את האנשים: "תשמרו את הדברים שלכם להפגנה".

חיים עטייה, בן 50, מחצית חייו היה בבתי סוהר, אומר: "עוד חודש, אם המצב לא זז, אני לוקח נשק. אין לי מה להפסיד. מפה אני מקבל רק מפתח. לא הבטחות, רק מפתח. לא איכפת לי ביבי או אולמרט, מצדי שגולדה מאיר תקום מהקבר. אני רוצה בית".

הם הצביעו ליכוד כולם, חלקם אומרים שלא יחזרו על כך וחלקם מגוננים על נתניהו. "אנחנו לא רוצים להפיל את ביבי, אנחנו רק רוצים בית". נתניהו לא אשם, רק מוטי ששון - ושוב פורץ שטף הקללות, שהנייר אינו סובל.

ענת מלכה, אם חד-הורית לשלושה ילדים, בת 37, שקועה בחובות. חסרת דיור, זה שמונה שנים היא מועמדת לדיור ציבורי, אחרי שנזרקה מדירתה השכורה ביפו ד', כי לא עמדה בתשלום שכר הדירה. "תמיד הצבעתי ליכוד, כי הליכוד הבטיח שידאג לי. הבטיחו בניינים ולא נתנו כלום. עכשיו אני מעדיפה שלא תהיה ממשלה. אנחנו מהצד החלש, קל לדרוך עלינו. התקשורת מתמקדת בסטודנטים.

"החלום שלנו שהילדים שלנו יהיו סטודנטים. הייתי במאהל ברוטשילד. יש שם שעת סיפור לילדים, מסכי פלאזמה ותקשורת, חברי כנסת וכל הזמרים, כולם שמה. מה, הם אנשים יותר טובים מאתנו? הם ילדים, ואנחנו הורים עם ילדים. איפה הם ואיפה אנחנו? אנחנו מחבקים ואוהבים אותם, אבל זו המחאה שלנו. אנחנו מבקשים נטו בית".

היום בא ספר לעשות לילדים תספורות בהתנדבות. אומרים שעוד מעט יביאו אוכל מ"דוקטור שקשוקה". בינתיים באה מכונית מסחרית ופורקים מתוכה כמה חלות. בן השכונה, משה דבוש, מנסה לדלות מכיסו 22 שקלים בעד סמבוסק עם גבינה מלוחה, שמישהו הולך להביא. "הצבעתי ליכוד כי ההורים שלי לימדו אותי ארץ שלמה ליהודים", הוא אומר. הוא שקוע בחובות לביטוח הלאומי, מתפרנס מעבודות מזדמנות, בעיקר מאיסוף מתכות. "אנחנו לא פרזיטים כמו שמציגים אותנו", הוא אומר. "ההורים שלי נישקו את הרצפה של ארץ ישראל כשהגיעו מלוב. הם היו תמימים. אמרו להם: ?תביאו עוד ילדים ותקבלו קצבה'. הם הביאו עשרה ילדים והנה התוצאה".

רעש המטוסים שנוחתים בנתב"ג, ומסלולם עובר מעל ג'סי כהן, מתגבר. הדשא סביבם קמל מזמן. בעוד שעתיים ייצא המצעד לעירייה, ורד ממליצה לכולם ללכת לנוח באוהלים. בשש הם יצאו - כמה עשרות תושבים, מיני-הפגנה, שלטים בידיהם וזעם בגרונם. הלכו לבניין העירייה ברגל - ורד אמרה שאם בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה, הם ילכו עד העירייה.

אחר כך הלכו לביתו של ראש העיר. באה משטרה. הם קראו כמה קריאות והתפזרו בחזרה לאוהליהם. בדרך, ליד ה"שמוליקיפוד", הגינה הציבורית המטופחת שבמבואות שכונתם, נתקלו עיניהם בשלט מכירות, על שלד של מגדל דירות שהולך ונבנה: "מתקדמים לפנטהאוז בטרייד אין".

מעיריית חולון נמסר כי המתנ"ס משרת את תושבי השכונה ומציע פעילויות אף ללא תשלום. הדוברת מזכירה כי בעיר פועלות בריכות נוספות, זולות יותר ולגבי רשיון הרוכלות: איש בעירייה, כולל ראש העיר, אינו מכיר את מאיר שמש ולא הוענק לו רשיון. לאביו, דוד שמש, היה רשיון שלא חודש לאחר שהוא הודיע כי מטעמי בריאות אינו מסוגל להמשיך לעבוד. *

מפגינים בשכונת ג'סי כהן בחולון. יותר מ-40 אוהלים של מי שלא רק שאין להם ארץ אחרת, גם אין להם בית אחר