לוח שיש לבן שהזמן נתן בו אותותיו ניצב בכניסה לאתר קברי האחים שבפאתי הכפר מורתאה שבקפריסין הצפונית. על הלוח נחרתו בשחור מילותיו הנוראות של הארכיבישוף מקאריוס, מי שהיה נשיאה הראשון של קפריסין, שאמר ב-64' ש"אם טורקיה תבוא להציל את הטורקים הקפריסאים, היא לא תמצא שום טורקי-קפריסאי שתוכל להציל". 89 מתושבי הכפר, רובם ככולם ילדים, נשים וזקנים, לא הצליחו להינצל מן הטבח שביצעו חיילים קפריסאים-יוונים לפני שהצבא הטורקי החליט לפלוש לאי ב-20 ביולי 74', כדי לבלום את שאיפתה של הכת הצבאית ששלטה ביוון לספח את האי ליוון.

כמיל מאריץ', גבר גבוה ומרשים בן 64, לבוש חולצת טי וכובע מצחייה, היה אז בן 27, שבוי בידי הכוחות הקפריסאיים היווניים, כאשר עמיתיהם רצחו את אשתו ואת בנו בן השנה וחצי. "40 קליעים הוציאו מגופתו של הילד", הוא מספר לקבוצת העיתונאים שהוזמנה לביקור בחלק הטורקי של קפריסין, לציון יום השנה ה-37 למה שמוגדר כאן "המעורבות הטורקית" או "מבצע השלום", ובחלק הדרומי - פלישה וכיבוש. 150 תושבים קפריסאים-טורקים התגוררו אז בכפר הקטן, שעליו סגרו כפרים יווניים. רובם נרצחו, מעטים ברחו לפמגוסטה או לכפרים אחרים. "רק זוג אחד, הוא עיוור והיא נכה, נשארו לספר את הזוועה", אומר מאריץ'.

ומה קרה לכפרים היווניים? על כך אין מדברים. בצפון קפריסין יש רק טרגדיה אחת, זאת של הקפריסאים הטורקים. בדרום יספרו סיפור אחר.

מדינה בלי הכרה

טורקיה אינה רק המדינה האם של כ-250 אלף הקפריסאים הטורקים. היא צינור האוויר היחיד שיש לקפריסין הטורקית אל העולם. מלבד טורקיה אין מדינה אחת בעולם שמכירה בעצמאותה של קפריסין הטורקית; בעוד שכ-135 מדינות מוכנות להעניק לפלסטינים הכרה במדינה עצמאית, מחליקה קפריסין הטורקית על קירות מטפלון בכל פעם שהיא מבקשת הכרה.

בשדה התעופה ארג'אן, ליד לפקושה (ניקוסיה בפי הטורקים), שנקרא על שמו של טייס קרב טורקי, יכול התייר לבקש מפקיד רשות ההגירה לא להחתים את דרכונו בחותמת הכניסה ובמקום זאת להחתים פיסת נייר שנושאת את התואר "ויזה". קפריסין הטורקית מודעת לקושי שעלולה חותמת כזאת בדרכון להסב לבעליו אם ירצה, למשל, לבקר בקפריסין היוונית. מכתבים רגילים מחו"ל אל תושב בחלק הצפוני יכולים להגיע רק דרך טורקיה, אוניות אינן עוגנות בנמלי קפריסין הטורקית ושום מטוס שאינו טורקי אינו נוחת בה.

"אנחנו משלמים מכס כפול, יוקר המחיה אצלנו חסר פרופורציות", אומר ראסיה רשאת, הבעלים והעורך של העיתון "האברדאר" בצפון קפריסין. רשאת דובר אנגלית כבריטי, בעל הומור דק וציניות שנרכשה במשך שנים של תסכול. "סחורה שמגיעה מאירופה צריכה לעבור דרך נמל טורקי, שם גובים עליה מכס ואחר כך היא מגיעה לקפריסין, פה אנחנו גובים עליה מכס".

שכר המינימום בקפריסין הטורקית גבוה אף יותר מזה שבטורקיה, כ-750 דולר בחודש. כשזה שכר המינימום וכאשר כל יצוא מן האי צריך לעבור דרך טורקיה כדי שיוכל להגיע לשווקים בעולם ובכך לייקר את ערך המוצר, קשה למצוא אפילו משקיעים טורקים שיסכימו לבנות מפעלי ייצור באי. "מה נותר ליצרן קפריסאי-טורקי לעשות?" שואל רשאת ומשיב: "הוא יכול לייצר 150 גביעי יוגורט ואף לא אחד יותר, כי אין למי למכור, אין לו שום יכולת לשאוף לייצר יותר או להרחיב את ייצורו לשוק הבינלאומי. למעשה אנחנו נכנסים כבר לדור השלישי של קפריסאים-טורקים שאינו יכול לחזות את עתידו". וכך, במקום להשקיע בפרויקטים "אנחנו משקיעים בעצמנו, קונים וילה, רוכשים ב-מ-וו ונסגרים בתוך עצמנו".

החזון האופטימי היחיד שעליו יכול רשאת לבנות, הוא האופן שבו הדמוגרפיה האירופית מתפתחת. "אירופה הולכת ומזקינה ובעוד כמה שנים לא יהיו לה מספיק פועלים לתחזק את תעשייתה. היא תזדקק לעוד עובדים זרים, אולי אז ייווצר פתח לעתיד שלנו". עד אז תמשיך טורקיה לספק כשליש מתקציבה של קפריסין הטורקית, כ-400 מיליון דולר בשנה.

עם אחד

יום לפני פגישתנו, בלובי של מלון "יסמין קורט" שלחוף הים של קירניה, העיר היפה שבה נחתו הכוחות הטורקיים ב-74', זומן רשאת יחד עם קבוצת עיתונאים לפגישה עם ראש ממשלת טורקיה רג'פ טייפ ארדואן. ארדואן, שיומיים אחר כך בא לקפריסין כאורח הכבוד בחגיגות ציון יום השנה ל"התערבות" הטורקית, ביקש להעביר מסר שלפיו אם לא תחול התקדמות בשיחות בין קפריסין היוונית לטורקית בפגישה שמתוכננת באו"ם באוקטובר, הוא יעבור לתוכנית ב' - שמכוונת לגייס הכרה בינלאומית בקפריסין הטורקית כמדינה עצמאית.

לא רק תקציב, השקעות, שפה והכרה מספקת טורקיה לקפריסין הטורקית. "האתמול שלנו אחד, המחר שלנו אחד והלב שלנו פועם ביחד", אומרת הסיסמה בתחתית תמונות הענק של ארדואן, שקישטו את רחובות הערים בקפריסין לקראת חגיגות יום השנה. דגלים גדולים של קפריסין הטורקית מתנופפים לצד דגלי טורקיה ותמונותיו של אתאטורק, מייסד טורקיה המודרנית, תלויים במשרדי ממשלה ובחדרי הלימוד באוניברסיטה. לקפריסין הטורקית ולטורקיה יש גם המנון אחד, "מארש העצמאות" הוא נקרא. חיבר אותו המשורר הטורקי מהמט אקיף ארסוי ב-1921, שנתיים לפני הקמתה של הרפובליקה הטורקית.

השורות הראשונות של עשרת בתי ההמנון מוקדשות ל"צבא הגיבור שלנו" שניצח במלחמת העצמאות והוא גדוש כראוי בביטויי אהבת המולדת, החירות והכוח. זהו המנון ארוך ודקות ארוכות עמדו אורחי טריבונת הכבוד, שהוקמה על אחד הכבישים הראשיים של לפקושה, ושרו את כל בתיו. נשיא קפריסין הטורקית, דרוויש ארואולו, ארדואן, שהתקבל על ידי הציבור בתשואות רמות כאילו היה מלך אהוב, שרים, גנרלים קפריסאים עטורי מדליות שחרבות מוזהבות חגורות במותניהם וציבור גדול של מקורבים ועיתונאים, עמדו והצטרפו לתזמורת ולשירת ההמנון, שהושמעה מרמקולים אדירי עוצמה.

ידיד ותיק, עורך עיתון טורקי לשעבר ובעל טור חשוב, שהתנדב לתרגם לי את עיקרי נאומו הארוך של ארדואן, נשם לרווחה כאשר הכרוז - קצין בעל קול באס - הודיע על תחילת האירועים. "להקת ריקודים עממית עדיפה כבר על מצעד צבאי", העיר. ואכן, קבוצה קטנה של גברים ונשים לבושים בגדים מסורתיים חוללו על האספלט הלוהט בחום של 40 מעלות שורה של ריקודים נעימים, כשאחריהם ביצעו חמישה צנחנים צניחה למופת מול בימת הכבוד.

אבל כאן הסתיימה נחמתו של העיתונאי הטורקי. מצעד צבאי היה. מאות חיילים טורקים, חבושים בקסדות ובתרמילי גב צעדו בסך, חיילי קומנדו טורקים בכומתות כחולות הצדיעו לאורחי הכבוד וגם טנקים מעטים, תותחים ישנים ואפילו נושאי קטיושות לא נעדרו. בכל אותו הזמן - יותר משעה - עמד על רגליו הנשיא בן ה-73, שעבר כבר שני ניתוחי מעקפים, וכיבד את החיילים הצועדים שאת מניינם בשטח האי איש אינו יודע בוודאות, 15 אלף, אולי 20 אלף ואולי כפול מכך.

"תראה איך הם עומדים ומהללים את הצבא הטורקי", אמר לי אחר כך אילמאז, פועל טורקי שעבר לפני שבע שנים מטורקיה לקפריסין הטורקית כדי להתפרנס, "תראה כמה הם מלקקים לטורקים, אבל אלי הם מתייחסים כמו אל זבל. הם חושבים שהם כבר חלק מאירופה, ואילו אנחנו הטורקים נחותים מהם. באתי לכאן עם אשתי וילדי אבל הם לא הרשו לילדים ללמוד בבית הספר עד שאני ואשתי נקבל אשרת שהייה. את הכסף הטורקי הם יודעים לקחת, אבל הם גם יודעים לתקוע סכין בגב שלנו".

"יש משהו בדבריו", אישרה מרצה באוניברסיטת מזרח הים התיכון, הגדולה בשש האוניברסיטאות של קפריסין הטורקית. "אנחנו מרגישים אמנם עם אחד, אבל יש בינינו שווים יותר ושווים פחות".

חרם אקדמי

שש האוניברסיטאות, שבהן לומדים כ-40 אלף תלמידים מרחבי העולם (שפת הלימוד בחוגים לתלמידי חו"ל - אנגלית), הן מקור הכנסה חשוב ביותר למשק המקומי. כל תלמיד חו"ל משלם 7,500-9,000 דולר לשנת לימוד ורובם זוכים למלגות ולמעונות מסודרים. הבעיה היא שרק 150 אוניברסיטאות בעולם מוכנות לשתף פעולה עם האוניברסיטאות שבקפריסין הטורקית ומנהליהן מנסים לשכנע עוד ועוד מוסדות אקדמיים להכיר בתארים שהן מעניקות. "חינוך גבוה הוא עניין של זכויות אדם ולא צריך להיות עניין פוליטי", קובל סגן הרקטור של אוניברסיטת מזרח הים התיכון, פרופ' הליל נאדירי. הוא צודק, אבל כשקפריסין היא עניין פוליטי, וכשקפריסין היוונית חברה באיחוד האירופי, מאבקה האקדמי של קפריסין הטורקית אינו יכול להיות אלא פוליטי.

"אי אפשר להמשיך עוד ככה", חורץ רשאת, עורך העיתון. "הסכין פגעה כבר בעצם", אמר ארדואן בנאומו. "אנחנו מוכנים לתוכנית ב'", הזהיר נשיא קפריסין. כולם מכינים את עצמם ל"מועד הקריטי" הבא, לאותה "הזדמנות אחרונה" שכמותה היו כבר עשרות מאז הוקמה המדינה הקפריסאית, הזדמנות שתגיע בחודש אוקטובר כאשר נציגי קפריסין הטורקית והיוונית יתכנסו עם מזכ"ל האו"ם באן קי מון כדי להחליט על עתידו של החלק הטורקי.

ב-2004 הציג קופי אנאן, אז מזכ"ל האו"ם, את תוכניתו, שעליה הלכו התושבים בשני חלקי האי למשאל עם. היא מציעה בבסיסה מדינה פדרטיבית, שבה לכל חלק של קפריסין תהיה ממשלה משלו שכפופה לממשל פדרטיבי עם מועצת נשיאות משותפת, בית משפט עליון פדרטיבי וחוקה פדרטיבית. במשאל העם, שהתקיים באפריל 2004, הצביעו 65 אחוז מן האזרחים בחלק הטורקי בעד התוכנית, לעומת 76 אחוז בחלק היווני שהתנגדו לה.

תוצאות משאל העם בשני חלקיו של האי קפריסין לא הפתיעו. לקפריסאים היוונים ממילא לא היה מה להפסיד משלילת תוכנית הפדרציה של האו"ם ולפיכך יכלו להצביע על פי נטיית לבם. נטיית הלב הזאת קבעה כי לא יהיה זה מטובתם לחלוק עם אזרחים טורקים, עניים וחסרי תשתית כלכלית, את העושר שנצבר בידי התושבים בחלק הדרומי. היוונים סברו גם כי הפיצויים שהציעה להם תוכנית האו"ם אינם מספיקים. הם העריכו שכאשר יהיו חברים באיחוד האירופי יוכלו לפנות לבית הדין לזכויות האדם ולתבוע סכומים גדולים בהרבה תמורת הרכוש שתפסו האזרחים הטורקים.

גם האפשרות שצבא טורקי גדול יחסית יישאר באי עד שטורקיה תתקבל כחברה באיחוד האירופי לא נראתה לממשלת קפריסין היוונית, שדרשה את סילוק הצבא במועד קרוב. וכך, בהיעדר סנקציה של ממש נגד שלילת תוכניתו של האו"ם, וכאשר בכל תוצאה שהיא הובטח לחלק היווני כי יתקבל כחבר באיחוד האירופי, יכלו היוונים ליישב עוד חשבון היסטורי עם יריביהם הטורקים.

זכות השיבה

האיחוד האירופי חסך מעצמו, אם כן, תוספת אוכלוסייה של כרבע מיליון מוסלמים, ומחויבותו לחלק הטורקי של האי היא מוסרית בלבד. טורקיה קיוותה כי פתרון משבר קפריסין יפתח ערוץ מהיר לדיון על הצטרפותה לאיחוד האירופי. אמנם תנאי כזה לא נכתב במפורש ברשימת התנאים שעל טורקיה למלא, אבל שאלת קפריסין עלתה בכל הדיונים והוצגה כאבן נגף שעל טורקיה לסלקה. עכשיו תבקש טורקיה להסביר, כי יש להסתפק במאמציה וברצון הטוב שגילתה כדי לראות בה מועמדת ראויה, על אף שמעמד קפריסין הטורקית לא השתנה.

כאן טמונה צביעותו של האיחוד האירופי, אשר מצהיר שהוא "משתוקק" לפתור את בעיית קפריסין, ובה בעת הוא מאט את קצב הפתרון - משום שברגע שתיפתר בעיית קפריסין תסולק עוד משוכה בדרך לכניסתה של טורקיה לאירופה. אז כבר לא יהיה מדובר רק ברבע מיליון קפריסאים-טורקים מוסלמים, אלא בכ-75 מיליון מוסלמים טורקים.

גם ישראל אינה מכירה בקפריסין הטורקית כמדינה עצמאית. ישראל מאמצת את התפיסה הבינלאומית שלפיה קפריסין הטורקית היא חבל ארץ כבוש שצריך למצוא את פתרונו במסגרת האי כולו, או בהחלטה מוסכמת של האו"ם. זוהי תפיסה קצת תמוהה למדינה שבעצמה כובשת חבלי ארץ ובעצמה אינה מקפידה מאוד ליישם את החלטות האו"ם. השקפה זו אינה מפריעה לכמה עשרות אנשי עסקים להשקיע בצפון האי ולפתח כמה אתרי תיירות.

אבל נראה כי השיעור שיכולה טורקיה - כמדינה כובשת, פולשת, משחררת - ללמד את ישראל נוגע לאופן שבו היא מטפלת ברכוש הנטוש. את חוף הים הכחול של פמגוסטה, ליד שמשיות צבעוניות וכמה עשרות נופשים שמשתכשכים בים, חוצה גדר תיל אימתנית שמאחוריה חומת ברזל גבוהה שמונעת כניסה לעיר הרפאים וארושה. מעבר לחומות, שעליהן מוצבים חיילים טורקים שמונעים כניסת זרים אליה, אפשר לראות את מגדלי המגורים הגבוהים, את מה שהיה פעם מלון שרתון ואפילו קצה של שכונות טבולות בעצים.

תושביה היוונים של וארושה נטשו אותה בבהלה כאשר הגיע הצבא הטורקי. הדיווחים ממנה מספרים שהתושבים השאירו אפילו את כלי האוכל על שולחנם ומגבות רחצה בחדרי האמבטיה. טורקיה החליטה לשמור על העיר הזאת כפיקדון: לא לבנות בה התנחלות ולא לייבא אליה אזרחים טורקים. טורקיה אף הציעה לתושבי העיר היוונים לחזור אליה, לשקם את עסקיהם בה ואף להתגורר בה; אבל הם סירבו לעשות זאת עד להשגת פתרון מלא.

אם יימצא פתרון מדיני לבעיית קפריסין, מבטיחה טורקיה, יוכלו התושבים היוונים לחזור בכל עת. עד אז ימשיך הצבא הטורקי לשמור על העיר. "אני בטוח שאילו ישראל היתה כובשת את העיר היא כבר היתה הופכת לפינת חמד, אתר תיירות והתנחלות שעליה הייתם אומרים שהיא עוד עובדה בשטח ואין מה לעשות", צוחק סינאן, עיתונאי טורקי שנלווה אל הקבוצה (וביקש לא לפרסם את שמו המלא). טורקיה החלה גם לשלם פיצויים לאזרחים יוונים שהגישו בקשות על אובדן רכוש. בין 200 ל-300 בקשות כאלה כבר הוגשו וטורקיה אינה ממתינה לסוף התהליך המדיני כדי לפצותם.

"אנחנו פועלים בכל הצעדים כדי להוכיח את כוונותינו הטובות", מסביר נשיא קפריסין הטורקית. "קיבלנו את תוכנית אנאן, אנחנו משלמים פיצויים ואנחנו מוכנים להסדר על הרכוש. אבל לא ייתכן שנסכים לסעיף שאומר שבעלי הרכוש היוונים יחליטו איזה פתרון יימצא לרכושם. מה נעשה עם הבתים שכבר גרים בהם קפריסאים-טורקים? אנחנו מוכנים לשלם פיצויים, אבל לא נאפשר לבעלים היוונים לקבוע שיש להרוס מבני מגורים רק משום שהם בעלי הרכוש. צריך להתחשב גם במי שמתגורר בבתים האלה".

גם לזכות השיבה היוונית, מתברר, יש קווים אדומים, אבל אין מחלוקת על עצם הזכות. עוד שיעור שאפשר ללמוד מקפריסין.

חשמל טורקי

בדרך חזרה מפמגוסטה עוברים דרך לפקושה, לאורך הגבול שמפריד בין שני חלקי האי. סמטאותיה הצרות של עיר הבירה, בתים נמוכי קומה, שרידים לעיצוב אדריכלי קולוניאלי נאה, טובלים בעצי לימון, דקלים ואורנים משכיחים לרגע שזהו גבול של תיעוב ושנאה. עכשיו יכולים אמנם טורקים לעבור לצד היווני ולהפך, אבל מעבר סחורות אסור. שבוע קודם לביקור התפוצצה תחנת הכוח בצד היווני וממשלת קפריסין הטורקית מיהרה להציע סיוע באספקת חשמל. ההסכם נחתם וגם המחיר הוסכם. אבל בעת הביקור התפרסמה הצהרתו של הארכיבישוף היווני שפסק כי "מוטב לחיות לאור נרות ובלבד שלא לייבא חשמל מן הטורקים". הוא גם קרא לאזרחים לא לרכוש גבינות ומוצרים אחרים מן הצד הטורקי.

הקונפליקט המדיני בין שני חלקי האי אולי ימצא את פתרונו, אבל כמה דורות יידרשו כדי לעמעם את הזיכרונות?*

barelz@haaretz.co.il

פליטים קפריסאים, אוגוסט 1974. טורקיה החלה לשלם פיצויים על אובדן רכוש


עיר הרפאים וארושה, 2007. טורקיה הציעה לפליטי העיר היוונים לחזור אליה