בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סבא אפרים ועלילותיו במוסד: איש המודיעין חיבר אוטוביוגרפיה למען נכדיו

בזיכרונותיו, שאותם כתב למען ילדיו ונכדיו, גילה אפרים מרון במה עסק בשנות שירותו בצה"ל ואחר כך במוסד. מגיוס סוכנים באירופה ובאפריקה עד למבצעי הונאה, בכלל זה פרובוקציה שנועדה לספק הצדקה למבצע סיני

41תגובות

זהו סיפור על לוחם מוסד ותיק, שכתב את זיכרונותיו והדפיס אותם בעותקים ספורים, מורשת לשלושת ילדיו ולתשעת נכדיו, והלך לעולמו לפני כחצי שנה בגיל 90. לוחם מוסד הוא כינויו של כל איש מוסד, הממלא מטלות מחוץ לגבולות ישראל, בארצות יעד ובארצות ידידותיות. כדי להיקרא לוחם הוא לא חייב לעסוק דווקא בסיכולים ממוקדים ממושב אחורי של אופנוע בארץ אויב.

אפרים מרון, הוא הלוחם אפרים, הוא סבא אפרים, זיכה את צאצאיו בסיפור חייו. לא, הוא אינו טופח לעצמו על הכתף. הוא אינו מתהדר בתהילת גיבורים. סיפורו הוא רצף של הרבה עבודה אפורה שמטרתה אינה שונה מסיכולים מהדהדים, הצלחות וגם כישלונות.

הכרתי את סבא אפרים. הוא גר בשכונת מגורי והתפללנו יחד באותו בית כנסת, "נוה קודש". שוחחנו הרבה, ורק פעם אחת, אחרי שהוצאתי את ספרי על סיוע המוסד למרד הכורדי בעיראק, פלט משהו כמו "גם אני הייתי בארגון". הוא התחלחל כאשר הצעתי לו לספר את סיפורו לפרסום. אני כותב, התוודה, אבל בשביל ילדי ונכדי. משני מפקדי מוסד לשעבר, הפוקדים לעתים בית כנסת זה, נחום אדמוני ואפרים הלוי, שמעתי כי מרון נחשב במוסד לאדם חרוץ. הוא כתב את סיפורו על פי זיכרונו, וכתבה זו נכתבת בהתאמה עם גרסתו, למעט תיקונים קלים.

המבצע הראשון נכשל

בשלהי שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, היה מרון איש צבא הקבע, ובין השאר היה מפקד יחידת הקשר לעיתונות וממלא מקום דובר צה"ל. תפקידו הבא, כסגן אלוף, היה ראש אמ"ן 11, דהיינו מייצג האינטרסים של המודיעין הצה"לי במוסד. הוא נהנה מכל רגע בתפקיד זה עד שהתבקש למלא, בראשונה בחייו, תפקיד מבצעי באירופה, להיות לוחם מוסד.

מרון נקרא להשתתף במלחמה שהכריזה מדינת ישראל נגד מדענים גרמנים, שעסקו במצרים בפיתוח טכנולוגי מתקדם של טילים, שנועדו כמובן לפגוע במדינת ישראל. על ישראל ירד פחד אמיתי. פעולות הנגד כללו צעדי הרתעה נגד משפחותיהם של המדענים. ראש המוסד איסר הראל הוביל את המבצע. מרון נשלח לגרמניה, ששפתה היתה שגורה בפיו.

על מרון הוטל להרתיע את משפחתה של מדענית גרמנייה. היה לה שם יהודי, משהו כמו רוזנברג או רוזנפלד, אך למעשה היתה "גרמנייה כשרה לכל הדעות". המל"מ - מודיעין למבצע - שנמסר למרון, זיהה כי למדענית הורים זקנים המתגוררים באוברלינגן, עיירת נופש בדרום גרמניה. לפי ההנחיות שקיבל במטה המוסד היה עליו "להופיע אצל ההורים כנציג משרד הביטחון בישראל, המבקש לגייס את בתם, בשל מקצועה, לשירותה של ישראל". הכוונה היתה לגלות תוך כדי השיחה, שאכן זו אותה האשה, ולוודא את מקצועה ואת עיסוקה העכשווי במצרים.

אוברלינגן, ליד בית הוריה של המדענית, בדרכו למבצעו הראשון. "הלב דפק לי בחוזקה ונפל ממש לתחתונים", כתב מרון. מאחורי דלת בית מגוריהם ננעצו בו עיניים תמהות של בני זוג. אדם זר שהם ראו לראשונה בחייהם. מרון, נאמן להנחיות שקיבל במטה המוסד, הציג את עצמו כנציג משרד הביטחון בישראל המחפש בעלי כישרונות בתעשיית הטילים. אכן, אישרו ההורים, יש להם בת, אבל היא כבר עסוקה, במצרים. ברצוננו שתעבוד בשבילנו, בישראל, אמר מרון, שהביע משאלה להיפגש איתה, אלא שלמצרים אינו יכול לנסוע. ההורים נקבו במועד כלשהו שבו אמורה בתם היקרה להגיע לחופשה ואז, הבטיחו, תוכל להיפגש איתה.

המועד הגיע. באחד מימי ראשון נסע מרון להיוועד עמה, כשלתפקיד "המאבטח" שלו, כנדרש על פי הנסיבות, התנדב מנהל השלוחה של המוסד בגרמניה, אברהם אחיטוב, לימים ראש השב"כ. כשהתקרב מרון אל המקום ראה שני גברים פוסעים הלוך ושוב ליד בית הוריה של המדענית. הוא חשש שסודו נחשף. אחיטוב, במתחם המעקב שלו, הבחין גם הוא בשניים, מיהר לחלוף על פני מרון וללחוש באוזניו "הביתה!" רותי מרון, רעייתו של אפרים שנותרה בביתם בישראל, סיפרה לאחר מכן כי ראש מחלקת האיסוף באמ"ן, רחביה ורדי, טילפן אליה ובשורה בפיו: "אפרים שלך ניצל מסכנה גדולה".

קל היה לנחש כיצד נדלק האור האדום שהביא את מצרים לשגר שני עוקבים לבית הוריה של המדענית הגרמנייה. אבל מרון וידא את זה אחר כך במטה המוסד. וזה סיפור המעשה: ההורים דיווחו כמובן לבתם על ביקור הישראלי בביתם. היא דיווחה על כך למנהלת המדענים הגרמנים במצרים ואלה - לקצין הביטחון שהפקידה מצרים על המדענים. המצרים ידעו במי לבחור לתפקיד. היה זה קולונל האס-אס בדימוס, אוטו סקורצני, שפיקד במלחמת העולם השנייה על יחידת קומנדו מיוחדת שביצעה מבצעים נועזים. התברר כי סקורצני סייע לקבוצת הקצינים החופשיים במצרים להדיח את המלך ולהשתלט על המדינה. אגב, המוסד הצליח כעבור זמן להעביר את סקורצני לשירותו, והשיג ממנו רשימה מלאה של המדענים הגרמנים שפעלו במצרים, תמורת הבטחה שישראל לא תיגע בו לרעה.

האם מרון ראה בכך כישלון אישי שלו? לחלוטין לא. זה היה מבצעו הראשון, והוא פעל בהתאמה מדוקדקת עם ההנחיות שקיבל ממטה המוסד.

פעילות נאצית מחתרתית

לוחם המוסד לעתיד, אפרים מרון לבית מרקושביץ, נולד בממל, עיר נמל עתיקה בחוף הים הבלטי שהשתייכה לפרוסיה, אחר כך לגרמניה, וסופחה לליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה. ישבו בה יהודים רבים. האב, הרש צבי, היה אדם אמיד, בעל עסק סיטונאי גדול לסדקית, שחילק את זמנו בין פעילות פוליטית במפלגת הציונים הכלליים, חברות בוועד הקהילה, ולימוד תורה.

בשבתות, כתב מרון, היתה המשפחה מסבה לשולחן הערוך. הבנים חבשו כיפות, קידשו על היין, בירכו ברכת המוציא, ואחרי הברכות הסירו את כיסוי הראש. בסיום הארוחה, אחרי הלפתן, חזרו וכיסו את הראש לקראת ברכת המזון. מרון לא זכר אם אביו נהג להניח תפילין, אבל בערבי חגים שכרו כרכרה כדי לנסוע לבית הכנסת שבו נהגו להתפלל. בשל מחלת האב לא ערכו לאפרים חגיגת בר מצווה.

תחנות חייו של אפרים עברו בגן ילדים יהודי שכל הפעילות בו התנהלה סביב הציונות. הוא למד בבית ספר יסודי פרוסי. בבית הספר התיכון התוודע בראשונה למלחמת עמים ותרבויות. בממל התגוררו גרמנים רבים שראו בסיפוח העיר לליטא כיבוש, ושאפו להתאחד עם גרמניה. על רקע זה צמחה בממל התארגנות נציונל-סוציאליסטית, דהיינו נאצית, שסחפה אחריה גם את התלמידים הגרמנים בתיכון שבו למד. אחד המורים אירגן פעילות צבאית בצורת משחקי מלחמה. התלמידים נדרשו להכין מוטות מבמבוק שראשיהם ננעצו בתוך גולות עשויות מבד עבה. עם אלה היו יוצאים ליער, נחלקים לשני מחנות, ונלחמים זה בזה. כדי להסוות את האופי החשאי של פעילות זו, שיתפו בה גם את התלמידים בני דת משה. כך, רשם אפרים, "השתתפנו מבלי דעת בפעילות הנאצית המחתרתית".

אחיו הצעיר של אפרים, אברהם, ייסד תנועת נוער ציונית ושמה הרצליה, שפעילותה התנהלה בעברית. הוא גם הקדים לעלות לארץ ישראל. ב-1935 החליטה שאר המשפחה ללכת בעקבותיו (למעט האח נתן, שביכר לסלול את חייו בדרך שונה. הוא למד רפואת שיניים בפאריס, הצליח לשרוד בשואה ועלה לישראל אחרי המלחמה). בתחנת הרכבת בממל נאספו חברי הקהילה הציונית ללוות את משפחת מרקושביץ, וכאשר הרכבת החלה לצפור, לקראת יציאתה מהתחנה, שר הקהל הרב את ההמנון הלאומי "התקוה".

מנמל טרייסטה הפליגו באונייה ג'רוזלמה (ירושלים) לנמל יפו. כאן המתין להם האח אברהם, שהסיע את הוריו ואחיו לרחובות, שם שיכן אותם בבית שכור שנבנה עוד בתקופת הביל"ויים. האב נפטר זמן לא רב אחרי שהגשים את מצוות העלייה לארץ ישראל, בעטיה של מחלת השחפת שלקה בה בילדותו.

בגלל מהומות הדמים שפרצו ביפו ב-1936 ("המרד הערבי" הגדול), אוחסנה הכבודה שלהם במחסני הערובה בנמל יפו ולא ניתן היה לשחררה. בהפוגה בין המהומות הצליח אפרים בן ה-16, באמצעות עמיל מכס, לשחרר את המטען ולהביאו לדירת המשפחה, שם התברר כי "כל הסרוויסים היקרים" התנפצו לרסיסים. "התמונה עומדת לפני עוד היום", כתב, "אמא מוקפת בדליים רבים ואוספת לתוכם את אלפי הרסיסים".

אפרים החל ללמוד בבית חינוך של קבוצת שילר, כשהוא נוסע מרחובות ובחזרה בחברת תלמידים נוספים באוטובוס שחלונותיו היו מוגנים ברשתות ברזל מפני מטחי האבנים שהמטירו ערבים על התחבורה היהודית. בהמשך למד בבית הספר למסחר "ספרא" במסלול דו שנתי, שמלבד מקצועות המסחר הקנו בו לתלמידים השכלה כללית. בתום הלימודים, בגיל 16, נקלט כעובד בחברה אמריקאית שעסקה בייבוא מתקנים של הסקה מרכזית, והשתכר שלוש לירות בחודש, שכר גבוה מאוד. מהר מאוד הועלה שכרו לחמש לירות. את לימודי התיכון השלים בבחינות בגרות אקסטרניות מטעמה של אוניברסיטת לונדון, כשחברו ללימודים אלה היה נח מוזס, לימים בעליו ועורכו האחראי של "ידיעות אחרונות".

בין לבין הכריע בנפשו לשוב למסורת בית אבא. אפרים התחיל להקפיד על קיום מצוות, והשתלב בחוג הנוער הדתי שפעל בבית צעירות מזרחי במרכז תל אביב. בהשפעת מדריך נמרץ אף הקימו מעין קיבוץ דתי עירוני, שאיפשר להם לבלות את השבתות במקובץ. וכבני נוער רבים, הצטרף אפרים לארגון ההגנה.

הוא הוזמן לראיון בבית הספר בלפור. לאחר שהשמיע סיסמה, הוכנס לחדר, ולאור זרקורים חזק שסינוור את עיניו נשאל שאלות שונות, אישיות וכלליות. לאחר שעבר את המבחן בהצלחה, נדרש לצאת לחופשה מעבודתו לחודשים אחדים ולהשתתף במחנה אימונים. אולם, כלשונו, "חוסר ההחלטיות שלי" מצד אחד, והצורך לסעוד את אמו האלמנה במחלתה מהצד האחר, מנעו בעדו מלצעוד את הצעד הזה. עם זאת, לפי מסמך מצהיב שנותר בתיקיו התברר כי מילא תפקיד של שליש (רכז) מד"ע (מודיעין עכשווי) להשגת ידיעות על "אנשים ציביליים, המחזיקים בנשק מכל הסוגים". מנוסח המסר שהעביר לשישה אנשים הכפופים לו, מצטייר אופי של מפקד קפדן ודייקן. בסיסו, מק"ל (מקום לימוד) מס' 21, פעל בבית מכבי האש בצפון תל אביב.

בינתיים התקבלה באו"ם התוכנית לחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, ואפרים נמנה עם ראשוני המתחיילים לפלוגה הדתית של הפלמ"ח. אנשי הפלוגה התאכסנו בכפר הרא"ה, והם שמעו על הכרזת המדינה רק למחרת הודעתו של דוד בן גוריון. "ראש ישיבת כפר הרא"ה, הרב משה צבי נריה, פרץ בסערה לבית הכנסת, סיפר על המאורע והורה לומר תפילת הלל השלם בשם ובמלכות", כתב מרון - צעד שכמוהו כפסיקה הלכתית.

בהמשך התמנה מרון לקצין תרבות של הפלוגה הדתית בפלמ"ח. היה זה אחרי שקודמו, מנחם ארליך, שהיה גם מדריכו בחוג הנוער הדתי, נהרג מרסיס של פצצה מצרית בעת דיון של קציני תרבות בסרפנד. אלא שהתפקיד לא היה תפור על פי מידותיו. אחרי האימונים המפרכים העדיפו אנשי הפלוגה לנוח על פני הקשבה להרצאות עיוניות, ואחיו, אברהם, שמילא תפקיד בכיר בלשכת העיתונות הממשלתית, דאג להעבירו ליחידת הקשר הצבאית לעיתונות.

מרון נעשה לכתב צבאי, ומהר מאוד הורשה לענוד דרגת קצונה ייצוגית, כסגן-משנה. עם דרגת סגן נשלח לקורס קצינים מן המניין, ובסיומו היה לסרן. בד בבד סיים ב-56' לימודי ערב בבית הספר למשפטים וכלכלה וצה"ל איפשר לו להתמחות בפרקליטות הצבאית במחיצתו של הפצ"ר מאיר שמגר, ובפרקליטות מחוז תל אביב לצדו של סגן הפרקליט יוסף סער.

מי הדליף את "תיק לביא"?

אחר כך קיבל מרון תפקיד באמ"ן. מתקופה זו תיאר בזיכרונותיו את הפרשה הבאה: שתי פריגטות של חיל הים היו תקועות במשך שנים באילת, בגלל ההסגר המצרי על היציאה למימי ים סוף. משרד הביטחון איתר רוכש לשני כלי השיט - ממשלת סרי לנקה. אלא שזו התנתה את העסקה בכך שהפריגטות יימסרו לידיה מחוץ למפרץ אילת. עכשיו החלו ליילד מבצע להברחת הפריגטות ללב ים. צה"ל החליט להפעיל את מנועיהן מדי יום, כדי שהמצרים יתרגלו לראות עשן עולה מארובותיהן דרך שגרה. במקביל, הוכנה בחיל הים רשימת צוותי מילואים שיהיו בהיכון להפלגה, שעל מטרתה לא נמסרו להם פרטים. כעבור זמן מה ניתן האישור ואנשי המילואים הוטסו לאילת, ורק שם נמסרה להם פקודת המבצע. הם עלו על הפריגטות, הפליגו ועברו את מיצרי טיראן בלי תקלה. מרון, אז נציג ענף ביטחון-שדה, היה מעורב בכל התהליך וכתב כי המצרים היו כה מופתעים עד שלא הספיקו להגיב בזמן. בלב ים נמסרו הפריגטות לצוותים מסרי לנקה והמשיכו לנמלן החדש.

במוקדו של סיפור אחר, בהחלט דרמטי, עמד דיווח בעיתון הודי בשפה האנגלית, על תוכנית ישראלית להשתלט על המזרח התיכון. לפי הדיווח תפעל ישראל לפירוקן של סוריה ושל לבנון, בהן יוקמו מדינות תחליף - דרוזית, צ'רקסית, מרונית, שיעית, עלאווית, וכדומה; מדינות חלשות שלפי התוכנית יהיו תלויות במדינה יהודית חזקה. שום גורם ישראלי לא התייחס לפרסום ההזוי, עד שעיתון סורי נפוץ תירגם את המאמר לערבית, וש.מ.2 (שירות מודיעין 2, שמה הקודם של יחידת אמ"ן 8200) תירגם אותו לעברית והפיץ אותו לגורמים המתאימים. יובל נאמן, אז בכיר באמ"ן, קפץ ממקומו כעקוץ עקרב, כתב מרון. "זו הרי התוכנית שלי מילה במילה", אמר.

התברר כי נאמן, שצפה למרחוק, חזה אפשרות דמיונית של ארגון המזרח התיכון מחדש. הוא העלה את תוכניתו בכתובים, תחת הכותרת "תיק לביא", שתויגה "כמוס" - סיווג ביטחוני שלא היה מקובל עד אז. מרון, כאיש ביטחון שדה, נדרש לחשוף את מקור הדליפה. הוא שיחזר את רשימת התפוצה של "תיק לביא", ומצא כי הודפסו ממנו 11 עותקים. הוא הצליח לאתר עשרה וסיכם כי עקבותיו של העותק החסר, ה-11, נעלמו בלשכת שר הביטחון.

בהשוואה שערך מרון בין המקור האנגלי, בעיתון ההודי, לבין "תיק לביא" המקורי, התברר כי התרגום נעשה על ידי אדם ששפת האם שלו רוסית. בשפה הרוסית לא קיימת האות ה' והתחליף שלה הוא ג'. בתרגום לאנגלית מהמקור העברי, כפי שהופיע בעיתון ההודי, התגלו כמה טעויות שזה מקורן.

מי הדליף את המסמך? החשד נפל על ישראל בר, סא"ל בדימוס, שהיה מס' 2 באגף המבצעים של צה"ל במלחמת העצמאות, וב-61' נעצר כחשוד בריגול לטובת ברית המועצות. לבר היתה במשך תקופה ארוכה דלת פתוחה בלשכת שר הביטחון. מרון כתב כי הביא את ממצאי חקירתו לשב"כ, וחוקריו של בר הציגו לו אותם והאשימו אותו במישרין כי הוא זה שגנב את התיק מלשכת שר הביטחון. למרון נאמר כי בר הביע נכונות לדבר על העניין אחרי משפטו, אלא שהוא מת בכלא ארבע שנים לאחר שנאסר, מבלי להודות בהדלפה.

ראש אמ"ן האחרון שתחתיו שירת מרון, אלוף אהרון יריב, כתב לו לאחר שחרורו מצה"ל: "ידעת להעמיק בנושאים בהם עסקת ולקדם אותם לטובת החיל ולטובתו של צה"ל".

מלכודת בחנות לבגדי נשים

במשך ארבע שנים, מ-65' עד 69', עמד מרון בראש השלוחה של המוסד באיטליה. אחרי מלחמת ששת הימים ביקש ממנו נפתלי (נפתי) קינן, שהיה בכיר במוסד, להירתם לתחום הסובייטי. מרון, שהתעסק בעיקר בתחום הערבי, היה זר לתחום החדש, ואז נשלח אליו דב למברג, איש שירות הביטחון הכללי שעיקר עיסוקו היה בריגול הסובייטי, לסייע לו על ידי הקמת מוקד איסופי חדש באירופה. פאריס נקבעה כבירת הפעילות החדשה, ובבתי הקפה בשאנז אליזה הקנה למברג למרון את הידע האצור עמו בתחום הסובייטי. למברג היה משוכנע שאפשר לאתר קצות חוט שאיתם יוכלו לארוג תוכנית מתאימה לאיסוף מידע. כך נולד מונח חדש - גמול - בספר המבצעים של המוסד.

היו אלה ימי האביב של פראג, ובמסך הברזל בין הגוש הסובייטי לגוש המערבי נפער סדק קטן ודרכו הגיעו לווינה מאות תיירים מצ'כוסלובקיה. מרון יצא לבירת אוסטריה, והתמקם במשרדי הסוכנות היהודית במטרה לאתר יהודים בין התיירים הללו, ולבדוק עם מי מהם ניתן ליצור קשר מועיל. הוא התמקד בתיירת מברטיסלבה, שביקשה לאתר ידיד נעורים המתגורר בישראל. היא סיפרה שיש לה גם בווינה ידידת נעורים, בעלת חנות להלבשת נשים.

אך מרון התעניין יותר בבעלה של התיירת היהודייה - עובד בכיר בתעשייה הצבאית של ארצו. אולי, הירהר, מצא למזלו קצה חוט אל ליבת היעד המבוקש, שהרי צ'כוסלובקיה היתה ספקית עיקרית של הסיוע הצבאי הסובייטי למדינות ערב. מרון שיער כי קיימת אפשרות שבשל מעמד בעלה האשה נמצאת במעקב, וקבע עמה פגישה נוספת, בעוד חודש, בחנות של ידידתה בווינה. בינתיים, הבטיח, יברר עבורה את כתובתו של ידיד נעוריה בישראל.

הידיד אותר. התברר כי הוא עובד הסוכנות היהודית ששמח הן לפגישה עם ידידת הנעורים והן למשימה המודיעינית. בבוא המועד שנקבע לפגישה עם האשה יצא מרון לסיור מוקדם באזור שבו נמצאה חנות הנשים, בפרבר מרוחק ממרכז וינה. אלא שבדיוק אז בחר תייר יפני לצלם באזור ללא הרף אובייקטים חסרי עניין. "יותר ממוזר היתה בעיני הדמות הזאת, והנה נוספו עליה שני גברים ששוטטו הלוך ושוב, נעצרו מדי פעם ליד חנויות הבגדים והציצו בחלונות הראווה המשעממים. שני אלה והצלם היפני עוררו בלבי חששות כבדים", כתב מרון.

בהתייעצות עם עצמו החליט מרון לא לקיים את הפגישה המתוכננת עם האורחת מברטיסלבה בחנותה של ידידתה. הוא נזכר במה שאמר לו ראש צומת המוסד באירופה, רפי איתן, כאשר סיפר לו על פעילותו החדשה בתחום הסובייטי: "השתגעת לקבל את התפקיד? עוד יחטפו אותך". אולי, חשב, הצדק איתו.

מרון חזר למשרדו בסוכנות היהודית בווינה וטילפן לחנות ההלבשה, שם נמצאה כבר האורחת מצ'כוסלובקיה. הוא התנצל על אי הופעתו לפגישה בשל עניינים משפחתיים ובישר לה כי הצליח לאתר את ידיד הנעורים שלה בישראל. בהסכמתה, נקבעה פגישה נוספת לחודש הבא.

מרון ביקש לנקוט אמצעי ביטחון נוספים ותודרך כיצד לנהוג. וזה מה שאירע: "בדרך לחנות הבגדים עשיתי כמה וכמה קפנדריות כפי שתודרכתי מראש על ידי אנשי האבטחה. נכנסתי לרחובות צדדיים. התעכבתי ליד חלונות ראווה. אז הבחין צוות האבטחה בכמה מכוניות שנוסעות לאטן בעקבותי. כפי שקבענו, נכנסתי לרחוב חד סטרי, שבכיוון הליכתי אין בו כניסה לרכב. הם הבחינו שאחת ממכוניות העיקוב עקפה בדהרה את הרחוב ונעצרה בקצה היציאה ממנו. המאבטחים שלי קבעו שהנה הוכחה מעל לכל ספק שהיריב הצ'כי, ואולי היה זה הרוסי, הטמין לי מלכודת ואולי מתכוון לשים עלי יד.

"החלטתי שזה סוף הסיפור, תפסתי מונית ונסעתי ישר לשדה התעופה. ומה אני שומע שם? ברמקול שהדו נשמע בכל רחבי אולם הכניסה מבקשים שמר... (נקבו בשמי הבדוי, בו השתמשתי במגעי עם האורחת) מתבקש לגשת לדלפק מסוים. בלי ספק היה זה מעמד מורט עצבים. שמרתי על קור רוח. לא הגבתי. רכשתי כרטיס טיסה בשם אחר, והמראתי לאן שהמראתי".

מבצע גיוס באוגנדה

בשובו לישראל הועמד מרון בראש ענף "גמול" במסגרת "תבל", האגף המטפל בקשרי החוץ של המוסד. באותה תקופה החליטה ברית המועצות להקים חיל אוויר באוגנדה, לבקשת הנשיא אידי אמין. משלחת של חיל האוויר הצ'כוסלובקי באה לאוגנדה והחלה בהדרכת חניכים מקומיים על מטוסים קלים ובינוניים. לאמין היו אז יחסים טובים גם עם ישראל, והוא ביקש גם ממנה לסייע בהקמת החיל. באוגנדה פעלה לפיכך גם משלחת ישראלית בראשות אמנון הלבני, טייס בדרגת אל"מ, שמרון נוקב רק בשמו הפרטי. הקצין הישראלי, בעל קסם אישי רב, רכש את לבו של אמין והקנה למשלחת הישראלית מעמד מרכזי. בתרגילים המשותפים לנציגי שלושת החילות היה הלבני מפקד העל.

בסיום שירותו באוגנדה התמנה הלבני למפקד טייסת התובלה הכבדה, למד להטיס את ההרקולס ומעת לעת אף היה מטיס מטוס גדול זה לאוגנדה, כשבבטנו סיוע צבאי. באחד הימים דיווח הלבני כי מכרו הוותיק, ראש המשלחת הצ'כוסלובקית, שוהה באנטבה, והציע לנסות לגייס אותו לצד הישראלי.

ראש המוסד, אלוף (מיל') צבי זמיר, הטיל על מרון להצטרף אל הטייס הישראלי בטיסתו הקרובה לאוגנדה, ולפעול כמנחה שלו במבצע ה"גיוס" של הצ'כי. באנטבה התמקמו שני הישראלים בבית מלון מכובד, בשני חדרים נפרדים. חדרו של הלבני נועד לאירוחו של המפקד הצ'כי, ובחדר השני התקין מרון ציוד האזנה כדי לעקוב אחרי השיחות. בזמן הנותר יצאו השניים לשיטוט בעיר. לפתע נעצרה לידם מכונית בחריקה חדה, וממנה יצא במלוא גובהו אידי אמין. לאחר חיבוק של אוהבים, הציג הלבני את מרון לשליט אוגנדה, וזה הזמין אותם להתארח במעונו.

הטייס הצ'כי אכן בא לבקר את הלבני בבית המלון. מרון, בחדרו, האזין לחילופי הדברים שנפתחו בהעלאת זיכרונות ורשמים מתקופת שירותם המשותפת באוגנדה. אחרי שיחת הנימוסין פנה המארח הישראלי אל אורחו בדברים ברורים. הוא פירט את המידע על הסיוע הצבאי למדינות ערב, שישראל מבקשת לקבל. הצ'כי הסכים לשתף פעולה ואף הסכים לקבל מפרעה של אלף דולר (עליה הסכים מרון מראש), והשניים אף סיכמו דרכים לשיתוף פעולה ולמפגשים בעתיד. סופו של הסיפור אינו ידוע, משום שבינתיים סיים מרון את תפקידו ב"גמול". מידור הוא מידור הוא מידור.

ב-69' הופסקה פעילותו של "גמול". כנראה הגיעו למסקנה שישראל קטנה מכדי להתמודד עם הגוש המזרחי במישור הביון, כתב מרון. מכל מקום, כשזה קרה מרון כבר היה איש מוסד בדימוס. "מבחינה שלי", כתב, "אני יכול לסכם שהיתה זו תקופה של אתגר מרתק. דב למברג ואני התחלנו מלא-כלום. למדנו את הנושא, חיפשנו ומצאנו מובילים אל תוך שטח היריב".

פיתוי הדיפלומט הערבי

זיכרונותיו של מרון כתובים בשיטת הלוך וחזור. מה שעלה בזיכרון הוקלד למחשב, לפי הכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה. בתחילת פעילותו כראש שלוחת המוסד באיטליה, מצא מרון רישום במל"מ (מודיעין למבצע), ולפיו המזכירה הראשית בשגרירות הערבית החשובה ביותר ברומא, הנה ערבייה הנשואה לאיטלקי, בעליו של מוסך קטן לתיקוני רכב. אף שבשל נישואיה נשלל ממנה מעמדה הדיפלומטי, היא המשיכה לעבוד בשגרירות באותו תפקיד, כעובדת מקומית. מתחת ידיה עבר הדואר הנכנס והיוצא, וההנחה היתה שזה כולל גם ענייני מודיעין ומבצעים.

המשימה להתלבש על הבכירה הערבייה הוטלה על איש הצומת, יהודה טלמון, ובהתייעצות עם מרון סוכם כי תחילה כדאי לנסות ליצור קשר עם בעלה האיטלקי. מרון, צריך לומר, לא הרבה ברשימותיו לאפיין את הנפשות הפועלות מטעם המוסד, אבל ניכר בו כי טלמון הרשים אותו מאוד. בעיניו הוא נראה ללא תו היכר יהודי, יותר אנגלי מאנגלי, גבוה, תמיר, בלונדי, שפם דק; בעל כושר לשקף דמויות שונות זו מזו כאילו שבע נפשות פעמו בקרבו.

טלמון שכר רכב יוקרתי, ובשעת אחר צהריים מאוחרת, קרוב לסיום יום העבודה, החנה את הרכב ליד מוסכו. אחרי שחיבל במנגנון המנוע, צילצל טלמון בשער המוסך, הציג את עצמו כאיש עסקים בריטי הנמצא במעבר ברומא ועליו לצאת במהרה להמשך דרכו, והתחנן לפני הבעלים, באיטלקית הרצוצה שלו, לחלץ אותו ממצוקתו. מאחר שהשעה אינה נוחה הוא הציע לפצות את בעל המוסך בכל סכום שינקוב.

האיש התרצה. לאחר שבדק את המנוע אמר לטלמון שאיתור התקלה ותיקונה עלולים להימשך זמן רב, והציע לו לנוח בינתיים בדירתו, בקומה שמעל למוסך. הוא התקשר באינטרקום עם רעייתו, הכין אותה לביקור הבלתי צפוי, וביקש ממנה לקבל את האורח בסבר פנים יפות ולהציע לו כוס תה. כך נוצר מגע אישי עם היעד עצמו. במתק שפתיו שיבח טלמון את מידת הכנסת האורחים שלה, שרק איטלקייה מסוגלת לכך. "לא איטלקייה, ערבייה", תיקנה המארחת, שאף התפארה בתפקידה הרם בשגרירות של ארץ הולדתה ובחומרים החשובים העוברים תחת ידיה.

שהותו של טלמון בדירה התארכה יותר מן הצפוי, בגלל התיקון המתמשך, ומרון - שעקב אחרי הנעשה מסבך של עצים צפופים מול הבית - חשש פן נפל חברו למלכודת וכבר החל לתכנן תוכנית חילוץ. לבסוף עלה בעל המוסך לדירתו, השתבח במלאכתו, וטלמון כמובן פרע את החשבון. הוא ביקש מבני הזוג שיאפשרו לו להודות להם כגמולם, ואם יסכימו - ישוב לבקרם בעוד שבועיים, ואז יזמין אותם לסעוד עמו ארוחת ערב. הם הסכימו.

כעבור שבועיים יצאו השלושה לסעוד במסעדת יוקרה. טלמון חזר לבקר אצל בני הזוג עוד פעמים אחדות, עד שהיה לידיד המשפחה. באחד הביקורים מצא הזדמנות לשוחח עם האשה בנפרד. הוא הציג את עצמו כקצין מודיעין בכיר בארגון בינלאומי נודע. דיווחתי למפקדי, אמר לה, על קשרי איתך והם מעוניינים בהידוק הקשר, ובתמורה לתגמל אותך בנדיבות על חומרים שאת יכולה לספק מעבודתך בשגרירות. אם תשיבי בחיוב, הוסיף, תוכלי להיות רגועה, שכן את תורמת לגוף היחיד השומר על העולם החופשי ובתוך זה גם על מולדתך.

ההשקעה, כתב מרון, הניבה את פרייה. האשה הפכה לסוכנת שהזרימה חומר רב לאורך זמן, במחיר סביר. מבלי שידע מה היתה מהות החומר שהעבירה, השתבח מרון בהצלחה המבצעית.

לעומת זאת, פירט בזיכרונותיו גם מקרה הפוך. מזכיר שני בשגרירות ערבית חשובה ברומא הצטייר כרודף שמלות. מרון בנה תוכנית ללכידתו באמצעות פיתיון נשי. מטה המוסד העביר לפיקודו את הפיתיון - עובדת גרמנייה צעירה ונאה, לא יהודייה, ומרון תידרך אותה על מהות הקשר שמותר לה לפתח עם הדיפלומט, על פי אמות המידה שנקבעו במטה המוסד.

הדיפלומט התגורר ברחוב ובו בנייני מגורים יוקרתיים, שגרם מדרגות קישר בינו לבין הרחוב המקביל, שהיה בעל אופי מסחרי. אחרי מעקב התברר באיזו שעה נוהג האיש לצאת מביתו ולרדת באותו גרם מדרגות. מרון מסר לסוכנת שלו את מפת העיר רומא, עם הנחיה לבוא אל גרם המדרגות, להתעמק במפה ולהיראות אובדת עצות המבקשת עזרה באיתור דרך. ההנחה היתה שהדיפלומט יבחין במצוקתה ויציע את עזרתו. כך היה. הוא ניגש אליה, הסביר לה את מסלול ההליכה ולפי החיזוי המוקדם, הציע ללוותה עד למקום שאליו ביקשה להגיע, ובדרך אף הזמין אותה לספל קפה איטלקי ריחני.

בהמשך מילא יהודה טלמון, מיודענו מסיפור המוסך, תפקיד מרכזי. הוא טווה את החוטים המתאימים להפלתו של המזכיר השני ברשתו של המוסד. אלא שלפתע הדיפלומט נעלם. מרון וטלמון, צמד חמד, נותרו וחצי תאוותם בידם.

פיצוצים מתוצרת בית

בעת שירותו בענף ביטחון שדה בצה"ל היה מרון אחראי גם למדור הונאה, שהיה קיים על הנייר בלבד. הוא החליט להפעילו, וקיבץ מגורמי האיסוף חומרים הנחוצים למבצע הונאה אמיתי. הוא בנה ספרייה שכללה ניירות מכתבים של גופים ביטחוניים במדינות ערב, דוגמאות של חתימת ידיהם של ראשי המודיעין הערביים, דגמים של חותמות רשמיות, וחיכה להזדמנות לעשות בהם שימוש חכם.

בנובמבר 56', בעקבות מלחמת סיני, עמדה להתכנס בלבנון פסגה של הליגה הערבית שנועדה להביאה למצב שתפעל בפה אחד כלפי המעצמות וישראל. כדי לשבש את האחדות המיוחלת, חיבר מרון מסמך "סודי ביותר", שמוצאו בגוף חשוב במדינה ערבית, ובו הסתייגות ממטרת הפסגה. בתחתית המסמך הטביע חתימת יד של אישיות ידועה באותה מדינה. המסמך עבר את העין הבוחנת של מחלקת המחקר באמ"ן, אחר כך קיבל את אישורו של ראש אמ"ן והודפס במכונת כתיבה ערבית. לפני שיצא לדרך צורף אליו מכתב לוואי שכותבו, בכיר ערבי כמובן, טוען כי המסמך הגיע לידיו באקראי, ומתוך אחריות החליט להביאו לידיעת חברי הליגה הערבית.

המסמך והמכתב הועברו לאחד מסניפי המוסד בחו"ל, אשר דאג לשלוח עותקים מהם בדואר רגיל לכמה אישים שהשתתפו בפסגה בלבנון. ההונאה פעלה את פעולתה. כתבות בעיתונים הערביים ידעו לדווח על הסערה שהתעוררה ושגרמה לפיזורה המביך של הפסגה.

משסיים מרון את שירותו בענף ביטחון שדה עברה מעבדת הזיופים לידיו של דיוויד קמחי, לימים מספר שתיים במוסד ואחר כך מנכ"ל משרד החוץ אצל שר החוץ יצחק שמיר. אבל גאוותו של מרון, במסגרת שירותו בענף ביטחון שדה, היתה על הטעיה בקנה מידה לאומי, שהקדימה את מבצע סיני ב-56'. כדי שמצרים לא תבחין בהתקפה הנרקמת נגדה חיבר מרון יחד עם עמיתו, רס"ן אהוד רפפורט, תוכנית לפיה מתעתדת ישראל לפתוח במלחמה נגד ירדן. יחידות דמה של שריון וארטילריה עשויי יוטה וקרטון הובלו על משאיות הלוך ושוב באזור קרוב לגבול הירדני. בערוצי שידור שהמודיעין הירדני האזין להם נשמעו שיחות של קצינים, כביכול כתוצאה מתקלות, מהן אפשר היה להבין שצפויה התרחשות בחזית הירדנית. התגובות שנקלטו העידו כי שוררת אצל הירדנים תחושה שהם עומדים להיות מותקפים עוד מעט קט.

בינתיים ציפתה ישראל לפעולת חבלה גדולה בתחומה, שתצא מעזה ותספק הצדקה לתקיפת מצרים, אבל דווקא אז לא היתה אפילו חדירה חבלנית אחת בגבול המצרי. התחליף היה לייצר התפוצצויות גדולות מתוצרת בית באזור הגבול. נציג בכיר של השב"כ, מישקה דרורי, ומרון דאגו לכך, ובאותו לילה תקף צה"ל בסיני.

מסר מנשיא תוניסיה

נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, נחשב למנהיג הערבי הראשון שהציע בפומבי כי על מדינות ערב להכיר במדינת ישראל ולהיכנס איתה למשא ומתן במטרה להגיע לשלום. והנה, אחרי מלחמת ששת הימים הופיע בשגרירות ישראל ברומא ערבי נשוא פנים. לדבריו בא מתוניס בידיעתו של בורגיבה, ובפיו בקשה להיוועד עם אדם מוסמך. המידע הועבר מיד למרון, אך מכיוון שלא היה לו כל מידע על האורח, לא רצה מרון לחשוף את עצמו וביקש לומר למבקר שאדם מוסמך יהיה בשגרירות רק ביום המחרת.

מרון הטיל את תפקיד "האיש המוסמך" על קצין האיסוף שלו, ערביסט מובהק (בזיכרונותיו הוא מציין רק את שמו הפרטי, יצחק, יצחקלה). למחרת חזר האורח, סיפר למארחו שהוא מהנדס במקצועו, לשעבר תושב צריפין (ואולי פלוג'ה) בפלשתינה. במלחמת העצמאות נמלטה משפחתו לתוניס, והוא עושה חיל במקצועו האזרחי ומעורה גם בחיים הפוליטיים, ונמנה עם מקורביו של בורגיבה. המסר שהביא עמו מהנשיא היה, כלשונו, זה: מלחמת ששת הימים פקחה את עיניהם של ראשי מדינות ערב ועכשיו, אחרי שהוכו שוק על ירך, קרוב לוודאי שיסיקו את המסקנה הנכונה, שישראל לא ניתנת להכרעה בכוח הנשק. מכל מקום, אמר, תוניסיה הגיעה למסקנה הזאת, והיא מוכנה לשאת ולתת על שלום עם ישראל.

ישראל, מצדה, אמר השליח, צריכה להכיר בהזדמנות שנוצרה ועליה לגלות חוכמה מדינית, וללכת בדרך של פשרות עם מדינות ערב. יותר מזה, בפי השליח היתה לכאורה הצעה שאי אפשר לסרב לה: נשיא תוניסיה מציע את שירותו לתווך בין ישראל לערבים. כהוכחה לרצינותו השאיר המהנדס את דרכונו, בידיעה שפרטיו ייבדקו על ידי זרוע ביטחונית. ואמנם, הדרכון הועבר כמובן למרון, שצילם אותו. לאורח אמר קצין האיסוף שיעביר את ההצעה לממונים עליו ואלה לבטח יעבירו את הדברים לראש הממשלה. השניים נדברו להיפגש שוב כעבור שבוע.

כתב מרון: "את כל הדברים האלה דיווחתי ארצה ולא קיבלתי שום מענה ענייני. לפן של חזון מדיני כלל לא התייחסו. באותם ימים הגיע לרומא ראש המוסד מאיר עמית. סיפרתי לו על האורח התוניסאי והמסר שהביא עמו, ועל כך שלא קיבלתי תגובה מהארץ על הצעתו. עמית השיב לי: 'אל תתפלא על כך. בארץ אין עם מי לדבר. כולם באופוריה של שיכורי ניצחון. איש אינו נותן את דעתו לטווח הארוך'".

ובכל זאת התקבל מענה ממטה המוסד. מרון התבקש לגייס את המהנדס, שליחו של בורגיבה, כסוכן ביון ולשים יד על דרכונו. "מתוך היכרות עמו לא עשינו לא זאת ולא זאת, והוא עזב אותנו במפח נפש".

החמצה? לא נדע.*

nakdis@netvision.net.il

***

ספרא וסיפא

ברכת הדרך שקיבל מרון מראש המוסד

אפרים מרון לא שיתף את בני משפחתו במשימותיו. על קורותיו בשירות האומה נודע להם רק מהמורשת הכתובה שהשאיר, 80 עמודי הזיכרונות שכתב למענם.

"למדתי להעריך את אישיותך ולהוקירך", כתב אליו במכתב פרידה ראש המוסד מאיר עמית, בסוף אוגוסט 68'. בהמשך חזר על מה שאמר לו בתחילת פעילותו במוסד: "חוננת בכושר נדיר של סיפא וספרא: יכולת עיונית ומבצעית הכרוכות אשה ברעותה. אני מקווה כי היכולת הזאת תגיע לכדי ניצול ומיצוי מלא ובמידה רבה תלוי הדבר בך. שלך, מאיר".

ואכן, כאיש ספרא השלים מרון בערוב ימיו גם עבודת דוקטורט שתוכנה "מדיניות ההסברה של הרייך השלישי בשאלה היהודית והשתקפותה בעיתוני גרמניה".



לוחם המוסד אפרים מרון, פאריס, שנות ה-60. בבתי קפה בשאנז אליזה גיבש עם איש שב''כ תוכנית לאיסוף מידע בגוש המזרחי


הכתב הצבאי אפרים מרון באום רשרש אילת, אחרי כיבושה ב-1949, עם חברו נח מוזס, אז עורך ''ידיעות אחרונות''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו