כעס של ארכיטקט - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

כעס של ארכיטקט

כמו יעקב אגם, כמו אחינועם ניני, גם האדריכל משה ספדי, האיש שברא עבורנו את העיר מודיעין, נתב"ג 2000, מרכז רבין, פרויקט ממילא ותוכנית מערב ירושלים לא מבין למה דווקא בארץ לא מעריכים את גאונותו

  • פורסם לראשונה: 09.01.2007
  • 23:00
  • עודכן ב: 11.01.2007
  • 23:00

מותו של טדי קולק הזכיר למשה ספדי את רצח רבין. גם אז, כמו בשבוע שעבר, הוא עלה על הטיסה הראשונה ובא ללוויה. שניהם, קולק ורבין היו ידידיו האישיים. שניהם תרמו באופן ישיר ועקיף לקידום הקריירה שלו. כשרבין נרצח ספדי היה בביתו בבוסטון. מותו של קולק תפס אותו בחופשה משפחתית בבית הנופש שלו במקסיקו. הוא נחת לקור הירושלמי שזוף מהקיץ הטרופי. פניו בצבע שוקו וחיוכו נינוח. לפחות כלפי חוץ. מתחת לשלווה ולגינוני נימוס מהוקצעים, ספדי מסתיר כעס גדול ועלבון על מה שעוללו כאן לתוכנית שלו המכונה, "תוכנית ספדיה".

לפני 11 שנה פנה אהוד אולמרט, אז ראש העיר ירושלים, לספדי וביקש ממנו, בחסות מוסדות התכנון של מדינת ישראל והרשות לפיתוח ירושלים, לתכנן, בלי מכרז, את חזון ירושלים לשנת 2020 עם הפנים למערב. "הם פנו אלי וביקשו שאני אקח את זה על עצמי כי היו שם כל מיני בעיות תכנוניות. לא רק שלא היה מכרז, הם אפילו קיבלו את כל התנאים שלי", אומר ספדי.

התנאים שלו היו בלעדיות על קביעת מספר יחידות הדיור בשטח הנתון, הקפאת כל התוכניות האחרות שכבר היו בשלבי תכנון שונים, והידברות עם הארגונים הירוקים. ב-2000 הגיש ספדי תוכנית המשתרעת על 26,600 דונם ברכס לבן, מתחת למושבים אורה ועמינדב והר חרת, ליד בית החולים הדסה עין כרם. בתוכנית 19 אלף יחידות דיור, בתי חלומות קטנים ומדורגים בתוך נוף פראי, טובלים בשפע (20 אלף דונם) שטחים ירוקים ופתוחים. אפילו לירוקים לא היה מה להגיד ונציגיהם חתמו על הסכם עם הרשות לפיתוח ירושלים לביצוע הפרויקט.

מאז מתגלגלת התוכנית, הלוך ושוב, בין רשויות התכנון, ומכלה את כל המשאבים הכלכליים והתכנוניים של ירושלים. הושקעו בה עשרות מיליונים. מאות פקידים, יועצים, אדריכלים, חוקרים, עורכי דין עסקו במשך השנים בלימוד הנושא והשלכותיו השונות על העיר. ההסכם עם הירוקים נחתם במארס 2004, ערב אישור התוכנית במועצה הארצית לתכנון ובנייה, וכעבור שלושה חודשים חזרו בהם הארגונים הירוקים מההסכמות ויצאו בקמפיין אגרסיווי נגד הפרויקט. "הפרנו את ההסכם", אומר אברהם שקד, מהחברה להגנת הטבע, "לאחר שנציגי עיריית ירושלים ומינהל מקרקעי ישראל הובילו צעדים לאישור תוכניות אחרות באזורים הללו, בניגוד למה שסוכם אתם באותו הסכם".

אל הירוקים הצטרפו תושבי הישובים הגובלים בפרויקט, מוצא ומבשרת, והמושבים אורה ועמינדב, שלא התלהבו מהסיפוח לירושלים, לא מהשכנים הפוטנציאלים החדשים ולא ממערכת כבישי הטבעת שהיתה אמורה להיבנות סביבם. אחת הדרכים היו החתמות המוניות על עצומות.

ספדי אומר שבסיפור הזה אין צדיקים. כולם אינטרסנטים. "חלק מהמתנגדים כבר גרים בשטח ירוק, אז הם לא רוצים עכשיו שיבואו לשם האחרים", הוא אומר, "הם הלכו לקניונים להחתים עוברים ושבים. באו גם אנשי ימין עם חצאיות ירוקות. גם עמרי שרון פתאום ירוק, הודיע שהוא מתנגד לתוכנית. אבל אני יודע מה הם חושבים. לא יהיה מערב ירושלים, אז נלך מזרחה. אני מקווה שזה לא יקרה, בלי קשר לדעות הפוליטיות שלי, האמריקאים לא יתנו ללכת מזרחה".

גם אתה אינטרסנט.

"אני מאמין שנתתי פתרון מקצועי הולם, ואני בעד דיון ציבורי פתוח, אבל הדיון כאן הפך לדמגוגיה. אני מכיר אנשים שחתמו על עצומות בקניונים, שלא היה להם מושג על מה הם חותמים. אמרו להם 'להציל את ירושלים מכרישי הנדל"ן', ועל זה אנשים חתמו. אני זה שעצרתי את כל כרישי הנדל"ן, שהשתוללו באזור לפני שהיתה התוכנית שלי. מאיר שלו תקף אותי במאמר ב'ידיעות אחרונות' בצורה מכוערת ושטחית. כתב איזה דברים מכוערים אני בונה ואיזה ארכיטקט גרוע אני. מי הוא בכלל חושב שהוא שישפוט אותי כארכיטקט? איך הוא מעז? אני הייתי מעז לכתוב משהו על הספרים שהוא כותב? ממש התביישתי בשבילו. יש לו מה להגיד? שירים טלפון, שישאל אותי. שיקבל קצת אינפורמציה".

16 אלף התנגדויות תקעו את הפרויקט עמוק באדמה. המסמר האחרון היה הודעתו של ראש העיר אורי לופוליאנסקי על הקפאת התוכנית, לפני חודשיים. באופן רשמי לופוליאנסקי אומר שהוא מעדיף להתמקד בפתרונות דיור במרכז העיר. אבל גורמים בעירייה טוענים כי עומדים מאחוריו יזמים בעלי עניין. "אני לא יודע מה עומד מאחורי החלטתו להמליץ על ההקפאה", אומר האדריכל אורי שטרית, מהנדס העיר ירושלים לשעבר ושותפו לשעבר של ספדי במשרד הירושלמי שלו, "מכל ההתנגדויות, זאת היתה המפתיעה ביותר, משום שכיו"ר הוועדה לתכנון ובנייה, לופוליאנסקי תמך בתוכנית בכל כוחו".

הארגונים הירוקים זוקפים לזכותם את החלטתו של לופוליאנסקי. הם שכרו את שירותיו של מתכנן הערים, אורי ברשישת, שהכין דו"ח על עתודות הקרקע בירושלים ומצא לדבריו פוטנציאל ל-100 אלף יחידות דיור חדשות בעיר, מה שמראש מייתר את תוכנית ספדי. "לפחות לטווח של הדור הנוכחי", אומר ברשישת. "אין לי שום תלונות לגבי התכנון של ספדי, השאלה היא אם צריך בכלל לבנות שם. ירושלים כל הזמן רק התפשטה. רוב הבנייה התרכזה בפריפריה ורוב האוכלוסיה החזקה יצאה ממרכז העיר והחלשה נכנסה".

כדי לסבך את העניינים עוד יותר, לפני כמה חודשים גילה ספדי שמהתוכנית המקורית שלו לא נשאר הרבה. רשויות התכנון תיקנו אותה, בלי להתייעץ אתו, והגדילו את הצפיפות במתחם ב-35 אחוז. "לוקחים תוכנית תואמת טופוגרפיה והופכים אותה למשהו אחר. זה אומר בנייה לגובה, עם בעיות חניה ועוד. אני לא יכול לחיות עם זה", הוא אומר, "הבאתי את זה לתשומת לבם, ביקשתי שיחזרו בהם, אבל הם לא התייחסו לזה" ("זה נעשה בתיאום עם הירוקים ועל דעתם", אומרת דוברת הרשות לפיתוח ירושלים).

ספדי לא רגיל שלא מתייחסים אליו. לפני שבועיים הוא שלח מכתב לראש הממשלה ולראש העיר, וביקש להסיר את שמו ותמיכתו מהתוכנית. "לא היתה לי ברירה", הוא אומר, "בגלל העמדות המשונות שחלק מהשרים וראש העיר נוקטים. שר הפנים אמר שהוא לא יבוא לדיון במועצה כי הוא גר באזור, וראש העיר אמר שהוא מקפיא את התוכנית בלי להתייעץ עם אף אחד, וחמור מזה, מכניסים שינויים בתוכנית שלי, שהיא בעצם בכלל לא שלי אלא של הממשלה, אז בבקשה, שיעצרו אותה. אבל ראש הממשלה בעדה".

איך אתה יודע?

"הוא אמר לי את זה בלוויה של טדי, חד משמעית, שהוא רואה חיוניות וחשיבות שהתוכנית תעבור".

בשבוע שעבר היתה אמורה להתקיים ישיבה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה כדי להחליט על עתיד הפרויקט. הישיבה לא התקיימה. מנכ"ל משרד הפנים הודיע שהדיון בתוכנית יתקיים בעוד כמה חודשים.

השתן לא עלה לי לראש

משה ספדי נולד בחיפה לפני 68 שנה, הבכור מבין ארבעה. אביו ליאון נולד בחלב שבסוריה, אמו רחל במנצ'סטר-אנגליה, למשפחה ממוצא חלבי. הם באו לארץ בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת. אביו היה יבואן טקסטיל שלא רווה נחת בחיפה האדומה. "הוא היה איש עסקים אבל לא איפשרו לו לעשות כאן עסקים, הטילו מכסים על יבוא, והוא היה מאוד מיואש מהכלכלה ומהסוציאליזם", מספר ספדי. "היתה לו תחושת פרנויה, עד שב-1953 החליט להגר למונטריאול, היה לו שם אח".

ברגע הראשון, כשנודע לו שעוזבים את הארץ, ספדי היה די מרוצה. זאת היתה הזדמנות בשבילו להגיד למורים שלו, בבית הספר הריאלי, שאין עוד צורך להזמין את ההורים, שממילא הוא לא ימשיך ללמוד שם. "הייתי פרחח", הוא אומר, ופרחחים באותם ימים היו מעיפים מבתי הספר הטובים. על אף ההתרגשות, המעבר היה טראומטי, והחיים במונטריאול קפואים וקשים. "הייתי בן 15 ומאוד עצוב", הוא אומר. "הרגשתי כמו גולה. ידעתי מעט אנגלית. והתגעגעתי לחברים בארץ, לפעילות בצופים. אבל היה לזה גם צד חיובי. בגלל שלא היו לי חיי חברה, השקעתי את רוב הזמן בלימודים. פתאום קיבלתי ציונים טובים, וכשעשיתי מבחן התאמה, מצאו שאני מאוד חזק במתמטיקה ובאמנות והמליצו לי ללמוד ארכיטקטורה. קיבלתי מלגה והתקבלתי לאוניברסיטת מקגיל. ברגע שהתחלתי ללמוד, הבנתי שזה מה שמתאים לי".

כשהיה בן 21 נשא ספדי את חברתו נינה, ישראלית ילידת פולין שפגש במונטריאול. כשהיה בן 23 נולדה בתו הבכורה טל, אדריכלית שחיה בסן דייגו. כשהיה בן 24 קרה לו נס. צירוף נדיר של הזדמנויות וחוצפה ישראלית. הוא סיים בהצטיינות את הלימודים באוניברסיטה והתקבל לעבודה במשרדו של האדריכל הידוע לואיס קאהן בפילדלפיה. משם נראתה דרכו המקצועית די סלולה אבל מה שקרה במציאות עלה על כל דמיון. הפרופסור שלו מהאוניברסיטה קיבל מינוי מממשלת קנדה לעצב את תוכנית העל לתערוכה העולמית שהיתה מיועדת להתקיים ב-1967 במונטריאול. "הוא בא אלי לפילדלפיה ושיכנע אותי לעזוב את לואיס קאהן ולבוא לעבוד אתו על התערוכה. מה שעצוב זה שחצי שנה אחרי זה זרקו אותו ואת כל ההנהלה, כי היה איזה מהפך פוליטי וכל הצעירים, ואני בראשם, נשארנו להוביל את זה".

במסגרת ההובלה ובניית תוכנית האב, חיפשו המארגנים סמל לתערוכה. הם לא רצו מגדל כמו שהיה מקובל באותן שנים בתערוכות עולמיות. הם חיפשו אלמנט בעל ממד הומני. ספדי הציע את הביטאט. הוא נזכר שבמסגרת הלימודים באוניברסיטה הוא קיבל מלגה ונסע לארצות הברית ולקנדה ללמוד על בנייה ציבורית. כשחזר חשב לעשות על זה את התזה שלו - קונספט של בנייה קהילתית זולה. בתים שמיוצרים בבית חרושת, וכשמרכיבים אותם ליחידה אחת הם יוצרים מעין כוורת תלויה באוויר, ולכל יחידה נוף וגינה פרטיים.

"נזכרתי ברעיון הזה", הוא אומר, "והצעתי אותו לוועדה המנחה כסמל התערוכה. זה היה מין שילוב של חוצפה בסיסית של נער שהאמין במה שהוא עושה, שבטוח שכל אחד יסכים אתו. הייתי מהגר, בקושי דיברתי אנגלית, לא ידעתי צרפתית, אבל איכשהו שיכנעתי אותם שזה חשוב, והרגע המדהים היה שהנהלת אקספו החליטה ללכת על הרעיון ולהציג אותו לממשלה. ואז לקחו אותי במטוס פרטי לאוטווה לפגוש את ראש הממשלה לסטר פירסון, את שר האוצר ושבעה שרי ממשלה, ואני הצגתי לפניהם את התוכנית. והם השתכנעו ואישרו את התקציב. אחרי שחזרתי מאוטווה, קרא לי מישהו מהוועדה המנחה ואמר: 'אתה מפוטר'. ואני הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה הוא אומר, ואז הוא הסביר: 'הממשלה הקציבה לזה כסף, אז אין סיבה שתהיה פקיד ממשלתי, לך תפתח משרד משלך', וככה פתחתי את המשרד".

ב-1967 התקיימה התערוכה העולמית במונטריאול וההביטאט של ספדי, שנבנה בתקציב מיוחד של 15 מיליון דולר, והוכר גם כתזה על ידי האוניברסיטה, היה הסמל שלה. כל מה שקרה אחר כך נראה כמו סרט. סחרור בינלאומי שהכתיר בבת אחת צעיר בן 29 בראש רשימת האדריכלים החדשניים והיצירתיים בעולם.

ציפית שזה מה שזה יעשה?

"ממש לא. אחרי שראיתי את עצמי בשער של 'ניוזוויק', קיבלתי שוק, ורק אז הבנתי שמשהו באמת קרה".

אחרי שהתאושש מההלם, הבין ספדי שלהצלחה בגיל צעיר כל כך יש מחיר. "הפרויקט הפך לשנוי במחלוקת בין מבקרי האדריכלות", הוא אומר, "המבקרת של 'ניו יורק טיימס' כתבה שזה הפרויקט של המאה, אבל אחרים כתבו שזה ראוותני, בזבזני ולא מתייחס לאקלים הקר של קנדה ושרק מישהו שבא מאזור הים התיכון יכול להגות אותו".

איך הרגשת?

"קרה דבר נורא מעניין. זה היה מסוג האירועים שיכולים להרוס, משהו כמו שקרה לאורסון וולס. אבל אצלי במערכת נשאר משהו מבית הספר הריאלי בחיפה, 'הצנע לכת', הסיסמה שהיתה מוטבעת על החולצות. השתן לא עלה לי לראש. לקחתי את ההצלחה בספקנות ולא נכנסתי לסחרור הזה של הפרסום".

התהילה שלה זכה ספדי סימנה את הקריירה שלו במהופך. הוא התחיל בשיא ומשם יכול היה רק לרדת. "בדרך כלל, בגיל 50-60 מתחילים לפתח את הקשרים ולקבל את הפרויקטים החשובים", הוא אומר, "ואצלי, בגיל 29, הנגישות לאנשים ולקשרים היתה דבר מובן מאליו".

אבל לא רק הנגישות היתה מובנת מאליה. גם סוג של חשש שספדי עורר אצל אנשים, קולגות וקליינטים פוטנציאליים. "אנשים פחדו ממני", הוא אומר. "במשך תקופה ארוכה מאוד לא קיבלתי פרויקטים. אנשים חשבו שאני אבנה בתים לא נורמלים, חשבו שאני מיד אגרור אותם לפרויקטים ראוותניים. נשארתי במונטריאול עד 1978 אבל לא קיבלתי שם אף פרויקט. רוב הדברים שעשיתי היו בארצות הברית, בירושלים ובסנגל".

הוא לא ארכיטקט, הוא בורא

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, הקים טדי קולק, ראש העיר, את ועד ירושלים. מועצת החכמים היתה מורכבת מאדריכלים ידועי שם מכל העולם שדנו בעתידה של העיר המאוחדת. קולק הזמין את ספדי להיות חבר בקבוצה הזאת. "הוא היה הגורם העיקרי לחזרתי לארץ", אומר ספדי. "באתי אחרי המלחמה ואחרי הביטאט על תקן של כוכב, התאהבתי בטדי ובירושלים, ואז התחלתי את העבודה על הרובע היהודי. קניתי לי שם חורבה ושיפצתי לבית ומאז הייתי מאוד קרוב לטדי. הוא היה הגורם המרכזי בזה שלקחו אותי אחר כך לבנות את ההיברו יוניון קולג'. הוא היה הפטרון שלי".

קולק אילץ את ספדי ב-1970 לפתוח משרד בירושלים, כתנאי לקבלת עבודות בעיר, וספדי הפך לאחד האדריכלים העסוקים בבירה. הפרויקט הראשון שלו היה ישיבת בן פורת יוסף ברובע היהודי. בניין אבן משקיף על הכותל, שהוא אוסף מוזר של קשתות ברוח רומנטית אוריינטליסטית. אחר כך הוא עיצב, לבקשתו של האלוף ישראל טל, את טנק המרכבה וב-1972 התחיל לתכנן את ממילא. פרויקט ענק במתחם התפר המשתרע בחיבור שבין שני חלקי העיר. פרויקט שהחליף יזמים, ראשי עיר, תוכניות ביצוע, רעיונות, מהנדסים ולא הסתיים עד היום. ספדי מלווה אותו מאז, לאחר ששינה את התוכנית המקורית של עצמו, בלחץ ציבורי.

מירון בנבנישתי היה באותה תקופה סגן ראש העיר לענייני תכנון ויו"ר ועדת בניין ערים, "ומאז אנחנו לא מדברים", אומר בנבנישתי. "מהתחלה לא היינו חברים, אבל דיברנו בתוקף תפקידי, מאז ביטלתי את הדיבור אתו". הסיבה לברוגז היתה בהתחלה עקיפת סמכויות אבל גלשה עד מהרה למלחמת עולם. בנבנישתי התנגד לתוכנית ממילא כפי שהיא הוצעה, וספדי הלך למהנדס העיר מעל ראשו ולאחר מכן הלך לקולק, שנתן לו גיבוי. בנבנישתי התפטר מתפקידו ועד היום מרגיש שחייו הפוליטיים נקטעו בגלל ספדי. "בסופו של דבר עזבתי את החיים הפוליטיים בגלל התוכנית הגרנדיוזית שלו בממילא", הוא אומר, "הוא חשב שהוא יכול לבוא לכאן בכוח הדימוי שלו כאיש העולם הגדול שבא לעיר פרובינציאלית שבה אנשים לא מבינים כלום. ואני לא נתתי לו להרוס את העיר באמצעות פרויקט מגלומני. האמת, שהשכל הישר ניצח את המגלומניה וספדי שינה את התוכנית. זה מה שיפה אצלו, כשהוא נכשל הוא מיד משנה את עמדותיו וממשיך לתכנן דבר הפוך ממה שהוא תיכנן במקור".

התוכנית המקורית של ספדי היתה קומפלקס ענק עם מערכת כבישים ומעברים מתחת לאדמה, שנראה כמו קניון ענק ובעיקר סגור. בלי קשר למקום שבו הוא נמצא ולנוף שסביבו. "לא מהחיים ולא בשביל העיר האומללה הזאת", אומר בנבנישתי. "זה היה יוצא פיל לבן. גם עכשיו יש שם פיל כזה, 'כפר דוד' שרוב הזמן עומד ריק. פעם היה ניסיון סולחה בינינו, למעשה השלמנו, אבל עד היום, כשאני רואה פרויקט של ספדי, אני באופן אוטומטי נגד. הוא לא ארכיטקט. הוא פסל. הוא מוריד פרויקט משמים, ומה שהיה קודם - לא חשוב. הוא כופה את היצירות שלו על המציאות".

למה אתה מתכוון?

"שאלתי אותו שאלה פשוטה אז, 'אפשר בתוכנית שלך לראות מה מצב פני הקרקע היום?' אז הוא אמר: 'זה לא עניין שלי, זה עניין של המהנדס'. הוא בורא. הוא חושב שהארכיטקטורה שלו תביא סדר לעולם בדיוק כמו שהבורא היה אמור לעשות מלכתחילה. מודיעין, הפרויקט החדש במערב ירושלים, מדגימים את מה שאני אומר. זו גישה כזאת. המגלומניה הזאת התאימה לתפיסות שרווחו כאן לפני מלחמת יום כיפור. היו פה אנשים שהיתה להם חולשת דעת כשמדובר בגאונים, ובעיקר בגאונים שיש להם חברים גאונים בחו"ל. על טדי זה עבד. עלי לא. אני פרובינציאלי ומתגאה בזה".

האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר עבד באותה תקופה בשביל העירייה ביחידה לתכנון אורבני, בחוזה מיוחד, והכין תוכנית חלופית לממילא. "תוכנית שדיברה על שימור מרבית הבניינים במתחם ובנייה בהיקף קטן בהרבה", הוא אומר, "מירון רצה להראות שיש יותר מפתרון אחד. ואז, ב-1975, בלי שטדי קולק ידע, הוצאנו חוברת שנשלחה לכל העיתונים ועוררה עניין גדול. עמירם ניר עשה על זה סרט לטלוויזיה. הוא ניסה לשכנע את הציבור שהתוכנית של ספדי לא נכונה. ספדי היה אדריכל בעל מוניטין בינלאומי ואנחנו הרגשנו כמו איזה פישרים שמתמודדים מול הענק הזה. מה שהיה חשוב זה שעוררנו דיון ציבורי ואז התוכנית התגלגלה עשרות שנים. בסופו של דבר ספדי הבין בעצמו שזה לא הפתרון הנכון וברבות הימים שינה את תוכניתו. כל מערכת הכבישים התת-קרקעית בוטלה, ומה שיש היום יחסית למה שהיה לפני 30 שנה, זה שיפור, למרות שאני חושב שהבינוי היום גבוה מדי".

ספדי מודע לביקורת. "יש דברים בממילא", הוא אומר, "שהייתי עושה היום אחרת. אולי הייתי משנה שם חלק מהפרטים, אבל בסך הכל אני די מרוצה".

איזה גיבוב של קיטש

ב-1978 עזב ספדי את קנדה ועבר לחיות בקיימברידג', בוסטון, לאחר שפנו אליו מאוניברסיטת הרווארד וביקשו שיעמוד בראש הפקולטה ללימודים אורבניים. באותה תקופה הוא התגרש והתחתן בשנית עם מיכל רונן, צלמת, ואם שתי בנותיו, כרמל (25, צלמת) ויסמין (23, עוסקת בהוראה). שתיהן חיות בניו יורק. בנו אורן (41) מנישואיו הראשונים הוא מחזאי, שנע בין לונדון, ניו יורק ולוס אנג'לס.

"ואז קרה דבר נורא משונה", אומר ספדי, "ברגע שעזבתי את קנדה התחילו להזמין אצלי שם את כל הדברים הכי חשובים. עשיתי את הגלריה הלאומית באוטווה, המוזיאון בקוויבק סיטי, המוזיאון לאמנות במונטריאול, הספרייה הלאומית והמרכז לאמנויות הבמה בוונקובר, בניין האופרה בטורונטו. עד סוף שנות ה-80 חייתי ולימדתי בארצות הברית ועבדתי בקנדה. כמעט לא קיבלתי אף עבודה בארצות הברית. בשנות ה-90 זה השתנה. הפסקתי לקבל פרויקטים בקנדה והתחלתי לעבוד בארצות הברית ובישראל".

ב-1990 עזב ספדי את ההוראה והתמסר כולו לתכנון וביצוע, בעיקר של מגה פרויקטים. הוא עדיין גר ועובד בקיימברידג' ומגיע לעתים קרובות למשרדו הירושלמי, אבל לרוב הוא באוויר. נע ונד בין הפרויקטים השונים שמפוזרים באוסטרליה, הודו, סינגפור, ישראל, אפריקה, ארצות הברית וקנדה. הוא חוזר הביתה כדי להשתתף בארוחת ערב שתוכננה מזמן ("לא רציתי לאכזב את הידידים שלי"), ועוזב למחרת בדרכו לאתר חדש.

רוב הפרויקטים החשובים של ספדי בישראל נבנו בעשור האחרון. כפר דוד ומלון מצודת דוד בירושלים, שהם חלק מקומפלקס ממילא; העיר מודיעין תוכננה על ידו מהתחלה ועד הסוף; הקומפלקס החדש ביד ושם; נתב"ג 2000 - החלק מהדרכונים ועד היציאה למטוסים; מרכז רבין; ולבסוף, תוכנית ירושלים מערב. הרשימה מעוררת קנאה, אך לא כל הפרויקטים מעוררים התפעלות. חלקם מעוררים אנטגוניזם. כמו למשל כפר דוד, הרובע הסגור לעשירים בירושלים, שנראה כמו עיר רפאים ברוב ימות השנה. "זה עצוב", מודה ספדי, "אבל אותה בעיה היתה בימין משה בתחילתה".

אז אולי היתה טעות לבנות את הרובע הזה באופן שהוא נבנה?

"אני לא חושב. גם ימין משה היתה לפני 15 שנה מקום נטוש לגמרי. היום חלק מהזרים שקנו שם דירות הפכו לתושבי קבע, וגם ישראלים נכנסו לשם עם הזמן. גם פה זה יקרה. אם העיר תגיע למצב קצת יותר נורמלי, יבואו לכאן שגרירויות, ויהיה ביקוש אדיר לדירות יוקרה".

"זה נכון שהוא מקבל הרבה עבודות", אומרת זיוה שטרנהל, היסטוריונית של אדריכלות, "אבל זה לא אומר כלום לגבי האיכות. קיטש עובד הרבה פעמים על ההמונים ועל המנהיגים, שמזמינים אותו. בתוך הספרות המקצועית הגבוהה, ואפילו הפחות גבוהה, הוא לא מוזכר בכלל. לא בצדק, לדעתי, כי יש לו עבודות מוצלחות וההבדלים בין עבודות טובות ולא טובות אצלו ממש חריפים. הישיבה בן פורת בעיר העתיקה, זה זועק לשמים. הוא לא הבין שאי אפשר לעשות שם אלף קשתות חזרתיות בלי לפרק אותן, זה חוסר הבנה מובהק בשפה הירושלמית. זה צורם. או מה שהוא עשה בשער יפו - חתך את כל הכניסה והעביר מתחתיה אוטוסטרדה. סיפור ממילא, שהוא כבר תיקן, היה בהתחלה סיפור מזעזע. הוא רצה למחוק את כל מה שיש שם. מלון מצודת דוד, איזה גיבוב של קיטש. היופי של ירושלים זה הצמצום והפשטות. הוא פשוט לא יודע לקרוא את הקונטקסט".

"משה מעולם לא זכה ליחס הוגן בתקשורת ובציבור הישראלי", נחלץ להגנתו האדריכל אורי שטרית, שעשה אצלו בהרווארד תואר שני, "אין נביא בעירו. אנחנו יודעים לפרגן לזרים אבל יש לנו את ההנאה המטופשת לתלות את הגיבורים שלנו. משה הוא לטעמי האדריכל החשוב ביותר שהארץ שלנו ייצרה, עם השפעה רבה על ההיסטוריה של האדריכלות המודרנית בכל קנה מידה, בארץ ובעולם. הוא חושב ישראלי ומרגיש ישראלי, יותר ממיטב חברי הישראלים, ומחויב לארץ כמו שמעטים מחויבים לה. הוא יכול היה לשבת על זרי הדפנה ולא להגיע לכאן כל חודש וחצי כדי שיתעללו בו. אם יש אדריכל החי בינינו שראוי לפרס ישראל, זה הוא".

כאן לא מודיעין

את הביקורות הבוטות ביותר ספג ספדי על העיר מודיעין. "זאת עיר שלא ראויה לכינוי הזה", אומר האדריכל וראש בית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב, הלל שוקן. "ספדי הוא אדריכל מאוד מוכשר, שתיכנן הרבה פרויקטים, וחלק ראויים וחשובים. 'יד לילד' ביד ושם למשל, ממש מרגש. המוזיאון באוטווה, מאוד יפה, אם כי לא שונה מהרבה אדריכלים גדולים שקדמו לו. אבל לא כל מי שיודע לתכנן בתים, יודע לתכנן ערים. ובצד התכנון העירוני, ספדי לא מבין.

"הדבר הכי חשוב בעיר הוא החלל הציבורי והעירוב המקסימלי של כל סוגי בני האדם בו. אם האדריכלים היו מבינים את זה, לא היו מתכננים את גילה (אברהם יסקי קיבל על תכנון השכונה את פרס ישראל) ולא את מודיעין. הכלל הוא שבעיר טובה, כשאת יוצאת לרחוב, את צריכה לראות בני אדם סביבך ולא לדעת עליהם דבר. עיר צריכה להיות פוטנציאל אינסופי למפגש אנושי. במודיעין את מי שאני יכול לפגוש זה מקסימום מישהו מהשכונה שלי. זה מקסימום פרוור שינה. זה קשור לתפיסת העולם העיצובית של ספדי. השורשים של זה נמצאים בהביטאט. כי במידה מסוימת, הביטאט הוא בניין מגורים שרוצה להיראות כמו הנוף, כמו ההר. אני חושב שבנייני מגורים לא צריכים להראות כמו נוף אלא כחלל ציבורי שמגדיר עיר. אנשים בעיר לא רוצים לחיות בפארק אלא בעיר. אבל הוא מסתכל על מודיעין כמו על פסל, כשמסתכלים בצילום אוויר זה נראה יפה מבחינה פיסולית, אבל מבחינה עירונית זה רע מאוד".

ספדי לא מסכים לאף מלה. "אולי ההפך הוא נכון", הוא אומר, "זה עוד לא עיר. היא רק בת חמש. צריך לתת לה להיות בת 120 ואז לשפוט אותה. אני מרגיש שכל מה שעשיתי שם מוכיח את עצמו. אבל שני דברים עוד לא קרו, אין מרכז עיר ואת זה עכשיו אנחנו בונים, ודבר שני, יהיה שם אזור תעסוקה נרחב שישב על קו הרכבת. ברגע ששני הדברים האלה יקרו, מודיעין תהיה עיר. כרגע זה פרוור. ההזדמנות להתחיל עיר מאפס, זאת הזדמנות יוצאת מהכלל".

דוד גוגנהיים, אדריכל ירושלמי, מרצה בבצלאל, חושב שמודיעין היא עיר מיותרת. לדעתו היה צריך לחזק את לוד ורמלה, ערים שבהן הוא מעורב בשימור ושיפוץ. "אבל חוץ מזה יש למודיעין הרבה זכויות. ספדי עשה שם עבודה מרתקת. גם תל אביב לא היתה מקסימה ונהדרת כשהיא נולדה. יש לתת לזמן לעשות את שלו. לדעתי יש לו פרויקטים מדהימים. הוא אדריכל מאוד מוכשר. לפעמים יש לו הסתכלות רומנטית על ישראל, וזה נובע מהפוסט מודרניזם, שמשום מה השפיע עליו יותר מאשר על אחרים היום, ואת זה אני לא אוהב. את הכיפות המוזרות בכפר דוד, למשל".

טס ליום ומצביע

אחד הפרויקטים האחרונים של ספדי בישראל היה תכנונו של מרכז רבין בתל אביב. הקשר של ספדי עם יצחק רבין התחיל מיד אחרי שרבין נבחר לראש ממשלה, בביקור הממלכתי הראשון שהוא עשה לקנדה. "ראש ממשלת קנדה התקשר אתי ואמר שרבין ואשתו רוצים לבקר במוזיאון באוטווה", אומר ספדי. "טסתי לשם והשתתפתי בארוחת ערב שערכו לכבודו ועשיתי להם סיור במוזיאון. היה ערב מאוד מרגש והיתה תחילתה של ידידות. אחר כך התארחנו אצלם, בכל פעם שבאנו לארץ. ביום חתימת הסכם השלום עם ירדן, אנחנו קבענו אתם ארוחת ערב אצלנו. כששמענו שיש חתימת הסכם שלום, צילצלנו ואמרנו שאנחנו מניחים שנצטרך למצוא הזדמנות אחרת, אבל לאה אמרה: 'לא, אנחנו נאחר בשעה ונבוא', וכך היה. ואחרי זה קרה מה שקרה. ואז לאה ביקשה ממני לעצב את המצבה של רבין. ואחר כך היא ביקשה ממני לעצב את מרכז רבין".

נשמעה לא מעט ביקורת על מרכז רבין, אומרים שהתרפקת על איזה נוסטלגיה שעבר זמנה.

"אני לא מסכים. אני חושב שזה מאוד אמוציונלי, כמו היחסים שלי עם רבין, שהיו מאוד אמוציונליים. היתה בינינו מערכת אישית. והיתה לי תחושה שאצל רבין היתה הפרדה בין הפוליטיקאי והמנהיג, ושזה קרה לו בשלב מאוחר בחיים, ושינה את כל קו המחשבה שלו. איכשהו רציתי שעיצוב הבניין יתן את התחושה הזאת וזה הביא אותי לעשות את הגג הזה כאילו שיש לו מעוף. אני מאוד מרוצה. בחו"ל קיבלתי ביקורות יוצאות מהכלל".

לספדי אין הרבה מלים חמות על הפרגון הישראלי. "זאת לא מדינה מפרגנת, והביקורת הבוטה שמושמעת כאן נגדי, קשורה לסטייל הישראלי, משהו שלא נשמע בחו"ל. ללא ספק הפרויקטים שלי משכו אש יותר מאשר במקומות אחרים בעולם. אבל זה מבחינתי מתאזן כי כאן בניתי את העיר הראשונה שלי, את שדה התעופה הראשון שלי, ואת אחד הבניינים הכי טובים שלי, 'יד ושם'".

אחד הפרויקטים שספדי משקיע בו עכשיו את כל המשאבים שלו הוא מגה פרויקט בסינגפור. לשם ביצועו ועמידה בלוח זמנים (2009), הוא הכפיל את מספר העובדים במשרד שלו בבוסטון מ-50 ל-100. היזם של הפרויקט הוא שלדון אדלסון, היהודי העשיר בעולם שזכה בו בתחרות בינלאומית. הפרויקט כולל מרינה, אודיטוריום, בתי מלון, מוזיאון, חנויות, קזינו ופארק של 25 דונם על הגג. ענק, גבוה, מנקר עיניים, בומבסטי. מזכיר את לאס וגאס.

יש לך קווים אדומים?

"בזמנו לא לקחתי עבודה בדרום אפריקה, אבל כן לקחתי עבודה באיראן של השאה. דווקא הרגשתי שם בנוח. הקווים האדומים שלי, בדרך כלל, הם חוסר זמן והמיקום של הפרויקט, שזה אומר כמה אנשים יראו אותו. אם יזמינו אצלי מוזיאון בוונציה או באוקלהומה, אני אבחר את ונציה".

ספדי הוא אזרח של שלוש מדינות: ישראל, קנדה וארצות הברית. "ביסודי אני ישראלי, אבל יש לי רגשות חמים לקנדה, כי הם היו הראשונים שפתחו לי את הדלת. עכשיו אני חי למעלה מ-25 שנה באמריקה, אז לקחתי גם אזרחות אמריקאית, ואני מצביע בכל המקומות. טס אפילו ליום ומצביע. במיוחד בשנים האחרונות בישראל, שכל מערכת בחירות היא קריטית". *



משה ספדי. אני בעד דיון ציבורי פתוח, אבל הדיון כאן הפך לדמגוגיה


צילומים: דודו בכר, דניאל צ'צ'יק, טימותי הרסלי ופייר תורג'מן (באובאו)




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים