בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיהנום של מאו

הסופרת ג'ונג צ'אנג, שהוריה עונו תחת משטרו של מאו, כתבה עם בעלה ההיסטוריון ביוגרפיה שנויה במחלוקת, שלפיה מי שהפך לאייקון אופנה במערב, היה אחראי למותם של 70 מיליון מבני עמו. כשהתבקשו לומר עליו מלה טובה, הודו שהיה קליגרף לא רע

תגובות

גונג צ'אנג היתה תלמידת בית הספר היסודי, כשיום אחד הורו לה לצאת עם כל חבריה לכיתה אל החצר, לצפות בעונשים המיוחדים שהטיל המשטר המאואיסטי על מוריה, שנחשדו בסטיות אידיאולוגיות. אחד המורים נקשר למשך שעות כשידיו מתוחות לצדדים ולאחור, וצווארו מתוח לפנים ולמטה. המורה לאנגלית נדרש לאזן את עצמו על קורה צרה, עד שמעד ונפל. ילדי בית הספר צפו בו נגרר משם כשראשו שותת דם.

מאוחר יותר הפך גם אביה, פקיד מפלגה נאמן, לקורבן של המשטר. צ'אנג הנערה התייצבה לאסיפות הפומביות שבהן נאלצה אמה לזחול על שברי זכוכית לקול תרועות הקהל, ואביה עבר עינויים נוספים. איש לא הכריח אותה לבוא לשם, היא בחרה בכך. "למרות הסבל האיום שהדבר גרם לי, רציתי שהם יוכלו מדי פעם להרים את הראש ולראות את הפנים שלי בקהל, לדעת שיש שם מישהו שאוהב אותם וסובל אתם", סיפרה השבוע.

צ'אנג, מטופחת ומרשימה, יושבת בסלון ביתה המקסים בנוטינג-היל גייט שבלונדון. היום קשה לדמיין אותה מצטופפת בקהל, לבושה בחולצת מאו כחולה וקצרת צווארון, מביטה באמה המדממת לעיני כל. ספרה "ברבורי פרא", רומן אוטוביוגרפי שיצא ב-1991, היה אחד מרבי המכר הגדולים של העשורים האחרונים. 12 מיליון עותקים, בעשרות שפות, נמכרו עד כה. הספר גם נחשב סמל לאופנה הספרותית שכבשה את העולם - רומנים ביוגרפיים וספרי זיכרונות שקושרים את האישי עם הפוליטי, באריזה ספרותית פופולרית. כל מו"ל מחכה שעל שולחנו ינחת כתב היד של "ברבורי פרא" או "מוכר הספרים מקאבול" הבא, ומצדו שיתרחש בסין, בברזיל, בארגנטינה או בישראל.

בעקבות הצלחת הספר החליטו צ'אנג ובן זוגה - ההיסטוריון ג'ון האלידיי - לצאת למסע בעקבות שליט סין, מאו טסה טונג, בשנים 1949-1976. התוצאה, "מאו - הסיפור הבלתי נודע", היא ספר בן 800 עמודים, שאמור היה להיות פחות אישי ויותר עיוני. הספר, שיצא לאור באנגלית לפני כמה חודשים, והשבוע יצא בעברית בהוצאה משותפת של "מעריב" ו"דביר", חולל מיד עם צאתו כל מיני סוגים של רעש; ביקורות רבות שיבחו אותו, אחרות טענו שתקפותו האקדמית מפוקפקת. כך או כך, הפרסום שזכתה לו ג'ונג בעקבות "ברבורי פרא", יחד עם ההילה האקדמית של האלידיי, הוסיפו לכוח המשיכה של הספר החדש, והסקרנות שמעוררים זוגות ספרותיים מסוגם גם לא הזיקה למכירות.

נשיא ארצות הברית, ג'ורג' וו. בוש, שקיבל את הביוגרפיה מאשתו ברברה ליום הולדתו, הודיע שהוא "קרא והתרשם עמוקות". באמצעות דובר הבית הלבן הסביר בוש שמאו "היה רודן הרבה יותר ברוטלי ממה שאנשים חשבו". לאחר שעיכלו את העובדה שבוש קורא, הבינו המבקרים שהספר אומץ רשמית על ידי חוגי הימין כמסמך אנטי קומוניסטי נוקב. אתרי שמאל באינטרנט כינו את הספר "קינה היסטרית במסווה של מחקר אקדמי". מבקרים אחרים היללו אותו על "חשיפת האמת המרה" על המנהיג שכבש את לבם של פעילי שמאל במערב בשנות ה-60, שפרצופו עיטר חולצות טריקו רבות כמעט כמו צ'ה גווארה (שככלות הכול היה קצת יותר יפה וקצת פחות שנוי במחלוקת), ושהקסים אפילו את ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר.

בניגוד לביוגרפים היסטוריים רבים, אי אפשר להאשים את צ'אנג והאלידיי בהתאהבות בנושא המחקר שלהם. התיעוב שלהם כלפי מאו, אפילו יותר מאשר כלפי משטרו, ניכר כבר מהעמוד הראשון של ספרם, שבו הם טוענים שמאו היה אחראי למותם של כ-70 מיליון סינים (המחמירים מייחסים לו 40 מיליון לכל היותר), ושהיה גרוע מהיטלר וסטלין גם יחד. הספר מציג אותו כמי, שבניגוד לטענותיו, עלה לשלטון בסיועו הישיר והמסיווי של יוסף סטלין, שחימש אותו והעניק לו גיבוי פוליטי צמוד במאבקו במתנגדיו במפלגה הקומוניסטית הסינית, ששאפו להיפטר ממנו עוד בשלבים מוקדמים של הקריירה שלו.

הזוג טוען שאת "המסע הארוך", שבו נחלצו הקומוניסטים מכיתור ותבוסה בדרום סין, בילה כשהוא נישא בידי משרתים על כיסא. הם מאשימים אותו ביצירת מיתוסי גבורה מופרכים, כמו הקרב על גשר דדזה, בהסתמכם על עד ראייה קשיש, שטוען שכל הסיפורים על מלחמה נואשת על הגשר בעודו עולה באש לא היו ולא נבראו, ושהכוחות עברו את הנהר בקלות וללא הפרעות.

הם מתארים את יחסו האכזרי לנשותיו ולילדיו, את רדיפת הנשים האינסופית שלו בגלוי ולעיני כל, את אימת העינויים שנעשו בשמו, החקירות והמשפטים הפומביים של משטרו. "לאורך 800 עמודים הם לא מצליחים למצוא מלה אחת טובה לזכותו של האיש שגאל את סין מחשכת ימי הביניים", כתב אחד המבקרים.

הספר מלא בהבחנות ומסקנות מסוג "למאו לא היה אכפת כלל מהאיכרים", או "מאו היה אדם אכזר ששאפתנותו האישית בלבד הובילה אותו". תפיסתו הפמיניסטית של מאו, שטען שעל נשים לעבוד בעבודה פיסית ממש כמו גברים ולקיים שוויון זכויות וחובות, זוכה לסיכום "אין ספק שכגבר, מאו לא רצה לקבל על עצמו את החובה לדאוג לנשים. הוא לא רצה לשאת באחריות כלשהי כלפיהן. יותר מכך, התעקשותו, בסתירה ברורה למציאות, שנשים מסוגלות להתמודד עם עבודת כפיים קשה בדיוק כמו גברים, מעידה שהן כמעט לא עוררו בו רוך".

טוב שכן קרוב

האלידיי וצ'אנג מתראיינים כשהם חולים בווירוס שתקף את רוב מערב לונדון בשבוע האחרון. השניים מרותקים לבית, האופייני בסגנונו לאינטלקטואלים לונדונים - רצפות עץ חשופות, מדפי ספרים עמוסים מהרצפה עד לתקרה, וגינה מטופחת הנשקפת מהחלון. הכול מעיד על הרווחה הכלכלית שסיפק ספרה הביוגרפי של צ'אנג.

בזמן שאשתו מתלבשת, מחייך האלידיי לנוכח הציטוטים מתוך הביקורות החריפות, ואומר שבסך הכול היה מעודד מקבלת הפנים שלה זכה הספר, "מהרבה אנשים שמבינים בסין ושעוסקים בהיסטוריה סינית". לדבריו, המהדורה הסינית, שאותה תירגמה צ'אנג עצמה, "קיבלה תגובות נהדרות מסינים, כולל כאלה בתוך סין שהשיגו את הספר, שנאסר להפצה על ידי השלטונות שם. אנשים בתוך סין אמרו שחשבו שמאו הוא כבר נושא מת, אבל עכשיו בבייג'ין כולם מדברים על הביוגרפיה הזאת".

טוענים שסימנתם מראש את המטרה ויצאתם להביא את ראשו של מאו.

"זה לא נכון. יצאנו לחפש את האמת על מאו, שהיתה קבורה במשך שנים. לא כתבנו בוואקום, מאו הוא לא דמות עלומה. התדמית שלו, שיוצרה בידי המשטר וטופחה על ידי אנשים כמו העיתונאי אדגר סנו ופוליטיקאים כמו קיסינג'ר וניקסון, היתה חזקה מאוד. יכולנו לבחור להתמודד עם המיתוסים האלה אחד לאחד, או פשוט לצאת ולגלות את הסיפור מההתחלה. בחרנו בדרך השנייה.

"כמובן שמה שגילינו מתעמת מעצם טבעו עם הדימוי החיובי בעיקרו שיש למאו בעולם. לדברים שכתבו עליו במערב, בעיקר על ידי סנו, היתה השפעה גם על הדימוי שלו בתוך סין, והם סייעו לביסוס שלטונו. גילינו שחלק גדול מהסיפור הרשמי שהתקבל על ידי מיליונים במערב בברכה ובאהבה, הוא מזויף, ושמדובר במיתוס שצריך להפריך".

היסטוריונים רבים מעדיפים לספק עובדות ולהניח לקוראים לבצע את השיפוט. אתם מספקים הבחנות כמו "מאו היה אדם אכזר". זה לא פוגע באמינות שלכם?

"אין שום סיבה לעגל את הכתיבה או לייפות את המציאות. מאו הפיץ סביבו המון אוויר חם וסתר את עצמו המון פעמים. הוא חילק הוראות ללא הרף ואפילו מקורביו לא תמיד הבינו מהן מטרותיו האמיתיות. לכן חשוב להסביר את הדברים. רוב הרציחות במהפיכת התרבות, ב-1967-1968, לא בוצעו בידי המשמרות האדומים, אלא בידי פקידי ממשלה בסמכות וברשות. יש המון מסמכים והוראות של מאו 'לא להרוג אנשים' מסיבות כאלה ואחרות, אבל בפרובינציות, כוחות מקומיים מטעם הממשלה רצחו המוני אנשים. המשימה הבסיסית שלנו היתה לקשור את ההוראות עם הרציחות, להראות שהיתה כאן שיטה, שלמרות ההסתייגויות פעלה לפי הוראות מלמעלה.

"מאו השתמש בהרבה רטוריקה של חירות, אבל יש לפענח את הרטוריקה הזאת ולעמת אותה עם המציאות. הוא טען שהוא מעודד מרדנות ושאילת שאלות, אבל מי שניסה להתווכח עם השיטה מצא את עצמו נרדף, מעונה ולעתים קרובות מת".

מהם הגילויים החשובים ביותר של המחקר שלכם?

"בשבילי, כמי שעסק בחלק הרוסי של הסיפור, החשיפה המרכזית היא חלקו של סטלין בהעלאתו של מאו לשלטון. ידעתי שהסיפור הרשמי, שלפיו מאו עלה בניגוד לרצונו של סטלין, הוא לא הגיוני, אבל ההפתעה הגדולה היתה כמה מוקדם קלט סטלין את מאו ובאיזו מידה הוא התערב כדי להעלות אותו לשלטון.

"ב-1932 היתה הצבעה בהנהגה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, וברוב של שבעה מתוך שמונה הוחלט להדיח את מאו מכל תפקידיו. ואז הגיע המברק ממוסקווה שפקד - לא לגעת במאו. הפעם השנייה היתה לפני המסע הארוך. שוב רצתה המפלגה להיפטר ממאו, ושוב סטלין שמר עליו. אנחנו מצאנו את כל המסמכים המעידים על כך ואת המברקים ממוסקווה, שנתפסו על ידי הבריטים ב-1944 ושמורים כאן בלונדון".

אז לטענתכם מאו לא נישא לשלטון על כתפי האיכרים שמאסו בדיכוי ובעוני שכפה עליהם המשטר הלאומני?

"מאו עשה הרבה רוח בטענה ש'כל מה שיש לנו זה כוחם של ההמונים וכמה רובים ישנים', אבל האמת היא, שהוא עלה לשלטון בכוחה של הארטילריה הסובייטית. הרוסים חימשו אותו בנשק שתפסו מידי היפנים בסוף מלחמת העולם השנייה. אלה הם דברים שהפתיעו גם אותנו והוכיחו עד כמה המפלגה הצליחה להשליט את הגרסה שלה. אספנו נתונים על ייצוא מזון לרוסיה ברעב הגדול של שנות ה-50. ברור לחלוטין שמאו הרעיב את בני עמו כדי לייצא מזון לרוסיה ולקבל בתמורה נשק, כדי לממש את חלומות השליטה והעוצמה הגרנדיוזיים שלו".

הספר משקף אסכולה שתולה הכול באישיותו של המנהיג, תוך התעלמות אולי מתהליכים פוליטיים גלובליים. האם זו התפיסה הכוללת שלך כהיסטוריון?

"מאו, כמו היטלר, היה 'המייסד' של אידי-אולוגיה שהפכה למשטר, בעוד שסטלין היה רק יורשו של לנין. אני מאמין שבלי הכריזמה של היטלר, הנאצים לעולם לא היו תופסים את השלטון בגרמניה. אף אחד מהסובבים אותו לא השתווה לו. למאו, לעומת זאת, לא היתה כריזמה בכלל. הוא היה גרוע מאוד בנאומים, ומעולם לא עמד בכיכר או בקרן רחוב והבטיח גאולה להמונים. הוא היה דומה יותר לסטלין - 'גאון החדר הקטן', אלוף במזימות, בתככים, בחיסולים ובחשבונאות פוליטית, פלגנות וקנוניות. הסובבים אותו ידעו שמוסקווה ניצבת מאחוריו, ולכן היו תלויים בו במידה רבה כדי לקיים את השלטון בידיהם.

"אשתו האחרונה, ג'יאנג צ'ינג, אמרה עליו שאין לו מתחרים בשני דברים: יכולתו להשיג נשים ולהרוס את יריביו. על היטלר נהגו לומר שאנשיו 'פעלו לקראת הפיהרר' כלומר, ניסו לפענח את רצונותיו ולפעול ברוחו. זה נכון גם על מאו. בנקודות המשבר העיקריות ההחלטות היו בידיו בלבד. הוא זה שהחליט לא להילחם ביפנים שפלשו לסין ב-1937, בניגוד לרצונם של עמיתיו. הוא טען שיש לו אינטרס שהיפנים יהרסו את צ'אנג קאי שק, מנהיג הלאומנים, בעצמם ובשירותו. ההשלכות של זה על בני העם הסיני לא עניינו אותו. כך היה גם כשהחליט להתערב בקוריאה. הוא נהג לומר 'את ההחלטה הזאת קיבלו בן אדם אחד וחצי'".

גם היטלר אהב את החתול שלו

ג'ונג צ'אנג, מאוששת ולבושה באלגנטיות, מצטרפת לשיחה, ובעלה פורש להתאוששות משלו. נראה שהם מעדיפים להתראיין לחוד, ולא להתחרות על הבמה ורשות הדיבור. סבתה של צ'אנג היתה אשה מסורתית שרגליה נקשרו כדי לשמר את צורתן ומידתן הזעירה, כנהוג בסין הקיסרית. בגיל צעיר היא נמכרה להיות פילגשו של סוחר נשק עשיר. בתה, שכונתה "ברבור פרא", נישאה לפעיל מפלגה מסור, אך ההתפכחות והעינויים שהמפלגה הביאה עליו ועל משפחתו גרמו להתאבדותו. הסבתא גם היא מתה בייסורים, ואילו האם חיה בסין עד היום.

צ'אנג היתה מסורה למפלגה ולתנועת הנוער שלה, וחונכה להעריץ את מאו. "גם כשהחלו לרדוף את הורי ולהתעלל בהם, מעולם לא ייחסתי את הצרות הללו למאו עצמו. אפילו כשהתחלתי לפקפק במפלגה, ובחברה הסינית, הדחקתי איכשהו את אחריותו של היו"ר לכל זה. מאדאם מאו, אשתו השלישית, היתה האשה שכולם אהבו לשנוא.

"רק כשחברה הבריחה לי כתבה מהמגזין 'ניוזוויק', שבה נראתה תמונה של מאדאם מאו ותחתיה הכיתוב 'מאדאם מאו היא פיו של היו"ר מאו', עלתה בי פתאום ההכרה שאולי גם הוא אשם בכל זה. זה היה רגע קשה. בשבילי כילדה הוא היה אלוהים. כשהיינו מתווכחים עם ילדים אחרים נהגנו לומר 'אני נשבעת ביו"ר מאו'. היה גם שיר שנהגנו לשיר - 'אבא קרוב, אמא קרובה, אבל קרוב מכל הוא היו"ר מאו".

כתבת את הביוגרפיה שלו מתוך שנאה אליו?

"נקודת המוצא שלי היתה דווקא שהוא אולי עשה טוב בתמונה הכללית, הגדולה. כמו רבים במערב, ולמרות שגדלתי בסין, הנחתי שהיתה חשיבות גדולה לתרומה שלו לחינוך ולבריאות בסין. אבל כל ההנחות החיוביות הללו התמוטטו תוך כדי מחקר. זה נכון שהמשטר הצליח למנוע התפשטות של מגיפות. אני זוכרת מילדותי איך כולם בסין היו מקורקעים לכפרים שלהם, ואיסור חופש התנועה אכן מנע הפצת מגיפות, יחד עם ההתקדמות הכללית של הרפואה בעולם. אבל מה שעמד מאחורי זה, היתה התפיסה של מאו את בני עמו ככוח עבודה. הוא לא רצה למנוע מחלות לשמן, הוא רק רצה לשמור על כוח העבודה שלו.

"אני גם האמנתי בעבר שהוא היטיב עם הפועלים בבתי החרושת, אבל הדבר נכון רק לגבי מה שכינינו בסין 'האריסטוקרטיה של הפרולטריון', אלה שעבדו במפעלי הנשק. הפריווילגיות שניתנו להם היו על חשבון הפועלים. רמת החיים בסין לא עלתה בזכותו. בשנת מותו, 1976, אנשים בסין צרכו פחות מזון מאשר ב-1936. בשנות ה-70 היתה ההכנסה לנפש בסין נמוכה מאשר בסומליה. אני לא מרגישה שנאה אל מאו, אלא תחושה של הלם, זעזוע וזעם ממה שהתגלה לי במחקר".

אתם מציגים אותו כאדם אכזרי גם בחייו האישיים.

"אלה היו גילויים שהפתיעו אותי. ציפיתי למצוא שבחייו האישיים הוא היה אדם שונה, אוהב. תמיד אומרים על דיקטטורים שהם אנשים חמים ואוהבים באופן פרטי, ומדברים על כמה היטלר היה נחמד למזכירות ואהב את החתול שלו.

"מאו ידע לגלות אהבה לילדיו כשהיו צעירים, בעיקר לבנו מאשתו השלישית, אבל כשהבן הזה מת במלחמה בקוריאה הוא אפילו לא סיפר על כך לאלמנתו. הוא נהג לפגוש אותה בסופי השבוע ובחופשות ולדבר על הבן כאילו הוא עדיין חי. הוא גם נהנה מבתו הצעירה, בתה של אשתו האחרונה - היא היתה בשבילו כמו צעצוע קטן. אבל ב-1927 הוא עזב מאחוריו את שלושת ילדיו, כשנטש את אשתו השנייה שהיתה מאוהבת בו עד טירוף, ולא התעניין בגורלם מעולם. הוא הפקיר אותה למות בידי אויביו.

"כשנולד לו בן, במהלך המסע הארוך, אשתו ילדה בייסורים קשים, באמצע השדה, והוא אפילו לא בא לראות אותה ולהיות אתה, למרות שהיה מרחק קצר מאוד ממנה. הוא ידע להיות מקסים ומשעשע ולמשוך נשים ולבלות עם ילדים, אבל לא היתה לו שום בעיה להתנתק ולנטוש אותם. אני הייתי בהלם ממה שהתגלה לי על יחסו למשפחתו. לא צפיתי את זה. היה לו לב של אבן. זה התבטא ביחסו למשפחתו ולאנשיו".

לא מצאתם בו שום תכונה חיובית?

"אני חושבת שכן הארנו תכונות חיוביות שלו. הוא אהב מאוד את אשתו השנייה, הוא היה נאה, אהב מאוד ספרים, הוא העיד על עצמו מלכתחילה שהצטרף למפלגה הקומוניסטית כי נתנו לו לפתוח חנות ספרים ולקרוא כל מה שרצה. ציטטנו את שיריו בהערכה, אמרנו שהוא היה קליגרף מוצלח, ושהיה לו חוש הומור. כשהזקין ואיבד את מאור עיניו, הוא הקים בתי דפוס שהדפיסו בשבילו ספרים עם אותיות גדולות, אבל הוא מנע ספרים מהמוני העם הסיני. הוא אהב אופרה והיה לו אוסף הקלטות אדיר, אבל הוא גם רדף זמרי אופרה והוציא אותם להורג.

"שירטטנו דמות מגוונת. הוא היה מרחיק ראות, ידע שהקומוניזם ינצח בסין רק אם הצבא האדום יתערב, היה לו מוח מדהים. אני התרשמתי מאוד מהיכולת שלו להפוך תבוסות אישיות ופוליטיות לניצחונות, לחזור תמיד לעמדת כוח מהמצבים הקשים ביותר".

האם תקופת מאו נתפסת כטראומה בסין? האם יש התמודדות אתה במרחב הפרטי והציבורי?

"אנשים בסין מדברים על כך מעט מאוד. הממשלה מונעת כמובן כל דיון ברמה הציבורית, והאנשים עדיין חוששים לדבר ברמה הפרטית. האבל והכאב לא עובדו. כשהייתי בסין עכשיו ביקרתי עם אמי בקברים של אבי וסבתי, ואמי, אשה מאופקת מאוד במיטב המסורת הסינית מצד אחד וקומוניסטית מצד שני, מיררה בבכי.

"חשבתי על 70 מיליון האנשים שלרובם אין אפילו קבר, ושמתו תחת שלטונו של מאו. בזמן התחקיר לספר דיברתי עם אשה שהפכה למיליונרית מגידול תה, וחייה עכשיו משגשגים, ופתאום היא התמוטטה ופרצה בבכי כשסיפרה על האסונות שקרו לה ולמשפחתה בתקופת מאו. כל הזמן נתקלתי באנשים שהתמוטטו כשהחלו לדבר על זוועות העבר. זו היתה מבחינתם הפעם הראשונה שפתחו את הנושא. אין שום רשות לדבר על זה באמצעים אמנותיים, שהם כלים קלאסיים לעיבוד של טראומה - בתיאטרון, בקולנוע, בכתיבה.

"זה הזכיר לי סיפור שסיפרתי גם ב'ברבורי פרא', איך בגיל 16 כתבתי את השיר הראשון שלי, והייתי גאה בו מאוד. ברגע שסיימתי לכתוב, פרצו רודפיו של אבי לתוך הבית ועשו בו חיפוש, הפכו הכול והיכו את הורי. כששמעתי אותם נכנסים רצתי מיד לשירותים, קרעתי את השיר, השלכתי אותו לאסלה והורדתי את המים. כתיבת שירה נחשבה מעשה חתרני בתקופת מהפיכת התרבות, ופחדתי ממה שיקרה אם אתפס. בלילה שכבתי במיטה וחשבתי על השיר שלי. חשבתי לעצמי, אם זה גן העדן של מאו, מעניין איך נראה הגיהנום".*




ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי. שירטטנו דמות מגוונת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו