טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרטן על מצע קינואה

לרחל טל-שיר יש דברים טובים לומר על הסרטן: הוא מחייב לקחת אחריות, הוא משפר את חיי המין, הוא מפתח מודעות לגוף. אם את אשה אובססיווית כמוה, זה עלול להיגמר במקלחות חומץ. אם את גם מוכשרת, יוצא לך מזה ספר נוגע ללב ומלא הומור

תגובות

בכל פעם ששואלים את רחל טל-שיר איך הרגישה כשנודע לה שיש לה סרטן, היא מתארת את זה כך: "אני עומדת באמצע יער גדול, לבדי, ובידי אולר קטן. באוויר יש ריח של חורף זר ומוזר, ובכל רגע עומד להתנפל עלי מישהו חזק וזריז, מישהו שהמומחיות שלו היא להפתיע".

בספרה "המחלה ההיא" (עם עובד, סדרת "מציאות") מתארת טל-שיר את חוויית גילוי הסרטן, כפרפראזה מקאברית על ה"אאוריקה" של ארכימדס: הגינקולוג שלה דיווח לה עליו, בעודו ממשש את שדיה, בעיצומו של סיפור על קטיף פטריות בהרי ירושלים.

"הסיפור התארך והתפתל, והוא המשיך למשש את השדיים שלי. כשהוא צעק "מצאתי!" שמחתי בשבילו שמצא את הפטריות שחיפש להכנת הנזיד שלו. עבר רגע עד שהבנתי שהוא לא מתכוון לפטריות, עברו שני רגעים עד שהבנתי שאין לי סיבה לשמוח. לא בשבילו ולא בשבילי, ובייחוד לא בשבילי".

כבר חמש שנים שטל-שיר "נקייה" מסרטן - הרופאים נמנעים מלהשתמש במלה "החלמה", המטופלים מועדים למחלה לשארית חייהם - אבל ההבחנות על המחלה נותרו חדות, נוגעות ללב, מלאות הומור. בצד הזכות, היא מעידה שהסרטן משפר את יחסי המין. הרי המוות הקרב, תחושת הפרידה, מעוררים את הליבידו ומקנים לכול נגיעה משמעות נוספת.

הסרטן, היא מסבירה, מלמד אותנו להעריך מחדש את גופנו. "אני למשל מודה כל יום לאלוהים על זה שיש לי שני שדיים. גיליתי שאני מאוד אוהבת את השדיים שלי. אני פשוט כל כך שמחה שיש לי אותם".

הסרטן, לפי טל-שיר, גורם לנו ללמוד להפריד בין טפל לעיקר, דחוף ובר דיחוי. בלשון חברי "חוג הסרטן", חוג שאיש אינו רוצה בו אבל המונים מתקבלים אליו נגד רצונם, קרוי המיון הזה והצורך לחשוב על אלטרנטיווות, בשם הכללי "הסרטן כנקודת מפנה".

לשיטתה, הסרטן גם מלמד אותנו, באופן עקיף, לחזור ולטפח את עצמנו ואת גופנו. במקרה של טל-שיר האובססיווית, מדובר בהפיכתה מסתם תל-אביבית מטופחת למעבדת רעלים ניידת. לא רק שאימצה שיטת תזונה מיוחדת, שיטת קינגסטון, את גופה היא רוחצת בחומץ ובמלח כי "כל דבר מקציף הוא רעיל" (הוזמנתי לרחרח, יש לה ריח גוף נהדר) ומבשמת בתמצית גרניום (אבל מקפידה על שמפו, קונדישנר ופן כאחת האדם).

התוצאות מורגשות היטב: עור פנים קורן וחף מקמטים, ואנרגיות בלתי נדלות. על סף חמישים, טל-שיר נראית מצוין, ולא רק לגילה. "את זה אני חייבת לסרטן", היא מסבירה, "נכון שאני באותו משקל בדיוק מגיל 12, אבל משהו בצורה שבה אני אוכלת שינה לי את הגוף לטובה". מכיוון שהיא ושתי בנותיה לובשות בגדים באותה המידה בדיוק, "אני גם אף פעם לא יודעת איזה בגדים השאירו לי בארון".

בזמן אמיתי

"המחלה ההיא" הוא ספרה הרביעי של טל-שיר. היא כבר הוציאה שני רומנים בשם "האהבה משחררת" ו"פגישה בקצה הערב", העוסקים בשואה, בהיותה דור שני, ואוסף סיפורים קצרים בשם "הבעל, המאהב והמלך".

היא כותבת שנים, עוד לפני שהיתה כתבת צבאית ב"במחנה נח"ל". פעם גם היתה כתבת במוסף זה, עד שהתפוטרה על ידי חנוך מרמרי, שלא היה מרוצה מביצועיה ככתבת, אותו מרמרי שביקש ממנה לאסוף לספר את רשימותיה על הסרטן, שהתפרסמו בחלק ב' של "הארץ" בקיץ 2005, לצרף אליהן רשימה או שתיים מטור ההמשך ב"גלריה" שעסק בתזונה אורגנית ונקרא "בתיאבון?" ולהוסיף עוד כשלושים רשימות שכתבה במיוחד לספר.

הסרטן, כמו המוות, תמיד מפתיע. למרות שאחד משלושה עתיד לחלות בו, היא כותבת, "שלושה משלושה פוחדים כל החיים מהרגע שיחלו בסרטן". עד כמה שהדבר יישמע אבסורדי, היו אנשים שניסו לנחם את טל-שיר בכך שהיא לפחות כבר לא צריכה לפחד מהסרטן, הרי כבר יש לה. "כולנו", היא כותבת, "יושבים על אותו ספסל ומחכים. מי שקוראים בשמו עלול, בגלל תקופת ההמתנה המתישה, להתבלבל ולפלוט אנחת רווחה". לא, היא לא פלטה אנחה כזאת. למעשה, ממש לא היה אכפת לה להמתין, לשווא, למחלה הזאת במשך שנים.

זו הפולניות המפוכחת שלה שסיפקה לה קרש הצלה בימים הקשים. כשהיתה ילדה התביישה טל-שיר להזמין לביתה בבאר שבע ילדים, "כי לא רציתי שיראו באיזו דירה של עניים אנחנו גרים". לעומת זאת, ההצעה לערוך את הראיון בביתה רב המידות והקומות בנוה צדק עוררה בה עוויתות כמעט.

לא נוח לטל-שיר להראות באילו תנאים משופרים היא מגדלת את שלושת ילדיה - דנה, 21, יהלי, 17, וטליה, 13, ובעלה יוני סער בן ה-42, בעלי חברת פרומרקט לשיווק וקידום מכירות, על אף שאת כל הכסף שיש להם עשו טל-שיר ובעיקר בעלה בעשרים אצבעותיהם.

טל-שיר היא טיפוס לחוץ. "את כבר ראית בעצמך שאני לא יכולה לנהוג ולדבר באותו זמן, אז אין מה לדבר על להיות אמא ובאותו זמן גם להתראיין", היא מסבירה מדוע לא נוכל לנהל את הראיון כשמי מהילדים נמצא בבית, "כי אם מישהו פתאום ירצה תותים בשמנת? אני לא יכולה להגיד שאני עסוקה כי הם יספרו על זה שנים בדיחות".

"כל החיים קשה לי בזמן אמיתי", היא אומרת. "כשהייתי ילדה בבאר שבע תמיד היו נותנים לי את התפקיד הראשי בהצגה בבית ספר, אבל אז כשהיה צריך לדבר, הייתי או בוכה או מתפוצצת מצחוק. אני יכולה להיות בסטנד-ביי רק לבעלי, לאבא שלי ולילדים שלי. גם זה לפעמים יותר מדי, להיות פנויה להם בזמן אמיתי, ולפעמים אני מרגישה שאין לי אוויר. בגלל זה בקושי אני פוגשת גם את החברים הכי טובים שלי. אני גם לא יכולה לעשות שני דברים בבת אחת, כי כשאני עושה משהו אני עושה אותו עד הסוף. בגלל זה הספר הזה על הסרטן. גם כשאני חולה אני חולה עד הסוף ולא שום דבר חוץ מזה. כשהייתי חולה עבדתי בלהיות חולה בסרטן".

פרידות קשות

דרכנו הצטלבו באחד או שניים מהעיתונים שכתבנו בהם. לפני כמה שנים פגשתי בה בנוה צדק. היא שאלה אותי אם אני לא זוכרת אותה ומיד זיהיתי אותה כתמי גלבץ. מעבר למוגבלות שלי בזיהוי תווי פנים, את הטעות הזאת ניתן להסביר בכך שבמשך שנים השתיים היו חברות קרובות, עיתונאיות, יוצאות באר שבע. ושתיהן, מעשה שטן, חלו בסרטן וכתבו עליו ספר. "בסרטן תמי הקדימה אותי", אומרת טל-שיר.

בגיל ארבעים, לאחר 34 שנות חברות, הפסיקו לדבר זו עם זו. "קראתי פעם תיאוריה שילדות שגדלו בבית שיש בו רק בנים לא מפתחות בקלות קשרי קירבה עם בנות אחרות. זאת תיאוריה שכנראה נכונה לגבי, כי היחסים עם חברות הם תמיד יחסים מאוד קשים. אני מתאהבת בחברות שלי התאהבויות קשות ואחר כך יש גם פרידות קשות".

שתיהן שמאליות, ושתיהו הושבו זו ליד זו כבר בכיתה א'. "אבל תמי גרה בשכונה של העשירים ואני בשכונה של העניים ובין הבתים שלנו הפריד ואדי חשוך. אני זוכרת שפשוט התאהבתי בשנינות שלה והיום כשהספר שלה 'מקופלת' כל כך מצליח וכולם רואים כמה היא שנונה זה ממלא אותי אדי ניצחון, כי אני הייתי בין הראשונים שראו את זה".

בכיתה ג' עברה חברתה לגור בחיפה, "ויומיום כתבנו מכתבים זו לזו. היינו נוסעות לבקר אחת את השנייה באוטובוסים מאספים. זאת היתה התחלת הכתיבה של שתינו, המכתבים האלה. וככה נשארנו בקשר כל השנים עד שבגיל ארבעים זה נפסק. בהתחלה לא הבנתי שזה נפסק, כי יש תקופות שיחסים מגמגמים ואחר כך חוזרים לעצמם, אבל יום אחד הבנתי שזה באמת נגמר".

מחזור 1957 היה מוצלח במיוחד לבאר שבע. חוץ מגלבץ למדו אתה הסוציולוגית ד"ר דפנה גולן-עגנון ופרופ' אביעד קליינברג מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, "שהיה מנוי על 'פילון' ואני הייתי מנויה על 'דבר לילדים', והיינו מחליפים את העיתונים בינינו".

אבא שלה, אריה, היה מזכיר מועצת פועלי באר שבע ונגר חובב; אמה היתה עקרת בית ותופרת. את הקריירה החלה כעיתונאית בכיתה ד', "כתב צעיר" ב"דבר לילדים". "נסעתי למפגש של כל הכתבים הצעירים עם חיים טופול בביתו, ונורא התרגשתי. זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי לבד ברכבת, אבל כמו כל דבר אצלי בחיים, מאותו הרגע שנבחרתי, לא כתבתי כלום".

"כל כך שמחתי לעשות את המעבר מבאר שבע ל"במחנה נח"ל", הייתי מלאת התרגשות מזה שהצלחתי להפוך לעיתונאית, כתבתי פי שלושה ממה שהייתי צריכה וכשפיטרו אותי לא ידעתי את נפשי מרוב צער. מה גם שבדיעבד, מכל הארבעה שהיו שם, אני היחידה שכותבת עד היום. אבל מאז פוטרתי מכל כך הרבה מקומות, שרק על זה אני יכולה לכתוב ספר. אותי הכי קל לפטר".

היא המשיכה את שירותה בגלי צה"ל. בהמשך, באמצעות אחיה, הפרסומאי עמוס טל-שיר, התקבלה למשרד פרסום שממנו הועפה לאחר חודש. אחר כך כתבה ב"רחוב ראשי", "וכאן לא היה צריך לפטר אותי כי העיתון נסגר לפני שהספיקו". משם עברה ל"הארץ", אחר כך ל"העיר" ומשם ל"מעריב", בתקופת מקסוול, "שממנו פוטרתי ואני כבר לא זוכרת בדיוק על ידי מי".

את בעלה יוני סער הכירה כשעבדה ב"רחוב ראשי". "הגיע מכתב לכל העורכים בעיתונים, מכתב בסגנון מאוד אמריקאי "אני מתחיל את עבודתי כעורך התרבות ב'במחנה' ואשמח לשתף פעולה". זה היה מאוד יהיר ואת מתארת לעצמך איזה רושם זה עשה. אבל יום אחד נסעתי עם תמי ליטני, חברתי הטובה, לראות את הסרט 'שוברים' ובקו 63 ראיתי בחור שהתאהבתי בו מיד. אמרתי לתמי שהתאהבתי והוא אמר לחבר שלו שהתאהב בי. אחר כך היינו רואים אחד את השני בפאב 'השופטים' ופעם נסענו באוטובוס של עיתונאים לראות את ההצגה 'קשר דם' בתיאטרון חיפה ומאז לא נפרדנו. זה היה לפני 23 שנים. הוא היה בן 19. אני הייתי בת 26. אבל האמת היא שהוא אף פעם לא היה באמת גבר צעיר".

טל-שיר מתארת בספר את יחסיה עם סער, שממלא את תפקיד המבוגר האחראי במהלך מחלתה, האיש שמנסה להרגיע אותה ב"את מגזימה" ולאלחש את כאביה עם עוד כדור ואבן. היא מתארת את סוף השבוע הרומנטי בפאריס, שאליו החליט לקחת אותה בזמן הטיפולים, ושנהרס כליל בגלל הצורך שלה להתעקש על מסעדות עם אוכל אורגני, בשעות מסוימות ומדויקות, בניגוד להרגלי האכילה של בעלה, שמעדיף בשר בשעות אחרות.

הם ידעו מעט מחסור בראשית דרכם. שניהם פוטרו במקביל: הוא מתפקידו כסגן עורך "העיר"; היא מ"הארץ". בבית כבר היתה תינוקת חולה. את הפיצויים שקיבלה מהעיתון, השקיע בעלה בהפקת אירועים, שתחילה לא צלחו, ואחר כך בהקמת פרומרקט ואז הגיעה הרווחה הכלכלית. לפני 12 שנים עברו לבית שהפכו לארמון בנוה צדק.

השאלה ממתי אינה עובדת ממלאת אותה כעס ואי נוחות. "זה לא נכון להגיד שאני לא עובדת. את רוצה לשאול ממתי אני לא חייבת לעשות דברים שאני לא רוצה כדי להתפרנס?"

כן, ממתי?

"אני תמיד עושה המון דברים. בכלל, נראה לי לא נכון לשאול אשה שמגדלת שלושה ילדים ממתי היא לא עובדת. זאת עבודה מלאה מאוד. גם ניהלתי הרבה זמן את גלריה 'המומחה' והייתי מורה לכתיבה. אני מאוד עשירה יחסית לכשהייתי ילדה אבל אני מאוד ענייה יחסית לעופרה שטראוס, למשל. אני לא חושבת שהיית שואלת גבר שאלות על הכסף שלו".

ועוד איך הייתי שואלת. זה חתיכת שינוי בחיים, לעבור מחיים של שני מובטלים עם תינוקת לחיים בבית כזה.

"אני לא חושבת שהכסף מאוד שינה את חיי, אם כי בעניין של 'חדר משלך', כל עוד כותבים בעיתון אי אפשר לכתוב ספרים והדבר שאני הכי רוצה זה לכתוב ספרים".

מחלה מעניינת

את הראיון אנחנו מקיימות בחדר העבודה שלה, בקומה השנייה. זהו חדר נזירי ומבודד מרעש. טל-שיר, בשמלת סריג טורקיזית וקצרה, גרביונים שחורים ומגפיים, יושבת על כדור כוח המשמש לתרגילי פילאטיס. "זה שלך נוח על כיסא, זה מה שלא טבעי", היא מסבירה לי.

"אחד הכללים שקבעתי גם בשיטת התזונה שלי זה שאם משהו הוא ממש טוב אני עושה אותו", ולכן היא לוגמת יין לבן מהול במי "פרייה". יין לבן, לא כלול בשיטת "קינגסטון". פעם, אגב, ראיתי אותה טועמת סטייק מדמם. "אני לא צמחונית. זאת טעות לזהות מזון אורגני עם צמחונות. אני כמעט לא אוכלת בשר, וזה לא קשור לאורגניות אלא לזה שקצת מגעיל אותי הרעיון של לאכול חיות. אבל אני מעדיפה סטייק מדמם על פני טבעול, בתנאי שהוא לא מבשר קפוא. בעיני הדבר הכי לא בריא זה טבעול".

"אני הולכת כל יום שעה וחצי על שפת הים. אני מאוד ממליצה על הדיאטה האולטימטיווית שהתוודעתי אליה בזכות הסרטן. אני לא חושבת שהייתי מאמצת את הדיאטה הזאת, אלמלא הייתי בטוחה שאני שומעת את משק כנפיו של ירום הודו מלאך המוות, כי יש דברים שצריך ממש לפחד כדי לעשות אותם. לפני שחליתי פחדתי מאוד, כי הסרטן היה באוויר. עכשיו אני מכירה אותו, ואני מפחדת ממנו פחות מרוב האנשים, אבל אני לא חושבת שאני חסינה מפניו. במסע האקסטרים שערכתי במחלה מאוד התיידדתי אתו. כל אחד חולה במחלה שמתאימה לו".

למה הסרטן מתאים לך?

"סרטן זאת מחלה מאוד מעניינת, כי היא מאלצת אותך להתמודד עם כל כך הרבה דברים בחיים שלך ועם כל כך הרבה בחירות. כי שום דבר הוא לא מובן מאליו, על כל דבר אתה צריך להחליט ולקחת אחריות. אין שני אנשים שחולים בדיוק באותו סרטן אז אין ממי ללמוד. לי החפירה והלימוד האלה מאוד התאימו. זאת מין מחלה כזאת שבה מרגע הגילוי ועד שאת מפסיקה להיות במרתפי העינויים לוקח שנה בערך, וכל הזמן את צריכה לחשוב ולקבל החלטות כמו האם לקבל הקרנות או לא, אם לכרות או לא".

ולך כרתו?

"לא. נפלתי על תקופה שבה היה נהוג לא לכרות. זה לגמרי הולך לפי טרנדים. יש תקופות שכורתים ויש תקופות שלא והשיקולים לא בהכרח רפואיים. האנשים היחידים שמותר להם לטעות בתרבות שלנו כל כך הרבה אלו רופאים וחזאים. מה שמדהים לגבי הרפואה זה שהאנשים הכי אתאיסטים הם המאמינים הכי גדולים ברפואה. הם ממש מתפללים לרופאים ומביאים להם מתנות כמו לכהנים. אנשים בבית החולים צוחקים על הדתיים שמבקשים להתייעץ עם הרב בעוד שאנחנו נופלים לרגליו של הרופא בהערצה מוחלטת".

והרופאים המליצו לך לשנות את התפריט?

"מה פתאום. בתקופה שבה אני חליתי לשאול רופא אם יש קשר בין מה שאני אוכלת לסרטן זה היה בדיחה. הרופא היה צוחק לך ישר בפרצוף. אני מאמינה שבכל דבר יש רצף של סביבה ותורשה ואני חושבת שאנחנו חיים בתקופה מאוד רעילה".

באופן טוטלי

אנשים לא ממש אוהבים לדבר על סרטן ומכאן גם שמו של הספר "המחלה ההיא". כך נהגו לכנות את המחלה הזאת במשך דורות, מחשש שמי שיאמר את שמה המפורש, עלול גם להידבק בה. גם פרסומו של הטור בעיתון לא היה מובן מאליו.

"הסרטן התחיל בפברואר 2001. אני כל החיים כותבת והיה לי על המחשב קובץ שקראו לו סרטן. יוני, כמו כל גבר שאוהב את אשתו, חשב שהזווית שלי מיוחדת ושאני צריכה להפוך את החומר שנצבר למשהו שאפשר לפרסם. אז אחרי שהבראתי, כתבתי טורים והבאתי אותם לתמי ליטני (סגנית עורך 'הארץ') שמאוד אהבה אותם. אבל אף אחד בעיתון לא רצה לפרסם אותם אצלו. לקח המון זמן עד שהעורך רמי רוטהולץ החליט לפרסם אותם בחלק ב', יום אחר יום, במשך חודש".

למה היה חשוב לך לפרסם אותם?

"כי יש כמה דברים בחיים שבהם חשבתי שאני יכולה להביא תועלת. למשל, בתי הגדולה היא לקוית למידה והצטבר אצלי המון ידע בטיפול בליקויי למידה. שאלתי אותה אם אני יכולה לכתוב על זה והיא לא הסכימה. בקשר לסרטן היתה לי הרגשה שהיה טוב כשאני חליתי לו היה ספר כזה. התגובות לטור בעיתון היו מפתיעות בעוצמתן. היו המון תגובות. גם רעות. היו רופאים שצילצלו לצעוק עלי ומצד שני גם המון אנשים שצילצלו וכתבו כדי לעודד אותי. חשבתי שזה טור לגמרי אזוטרי, אבל עובדה שהיום בכל מקומון יש כבר טור על סרטן".

אז הפכת את הסרטן לאופנתי? המצאת טרנד?

"אולי טרנד של כתיבה אישית על סרטן. הסרטן מתואר בספר דרך היחסים שלי עם בעלי, דרך היחסים שלי עם הילדים. אי אפשר לכתוב על הסרטן בלי להיכנס לדברים האלה. זאת תקופה שהשתן שלך סגול והשערות נושרות. הייתי מלווה שערות מצד לצד בסגנון אולמרט. היה לי ריח נורא מהתרופות. לפעמים הייתי נכנסת לחדר שיצאתי ממנו קודם והייתי נחנקת מהצחנה, צחנה כמו של בואש שהרקיב. כשאת עושה פיפי בצבע כחול את במקום אחר מאשר בדרך כלל. להבין שזה לא מובן מאליו, שיש לך שדיים, זה להיות במקום אחר. עכשיו אני במקום שבו אני אסירת תודה יומיום על כך שיש לי שדיים".

היית צריכה כמעט לאבד אותם כדי להתאהב בהם?

"כן, בכלל אני מאמינה בתורת הגלגולים ואני כנראה בגלגול הראשון. הייתי צריכה שהשדיים שלי כמעט יילקחו ממני כדי לאהוב אותם, והייתי צריכה שאמא שלי תילקח ממני כדי להבין כמה אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד גם את אבא שלי, והייתי צריכה שהילדה הגדולה שלי תלקה באירוע מוחי עשרה ימים אחרי שנולדה כדי להיות מטורפת על הילדים שלי".

אני מתרשמת שזה אצלך עיקרון חינוכי להפוך את עצמך לאסקופה נדרסת של ילדייך.

"אני תמיד מתמסרת באופן טוטלי. היום אני חושבת שזה שדנה כמעט נלקחה ממני בגיל עשרה ימים זה גרם לי להאמין שאני צריכה להיות ליד הילדים כל רגע. עד שטליה היתה בת חמש קראתי רק ספרים על ילדים, ראיתי רק תוכניות טלוויזיה לילדים ושיחקתי רק במשחקים של ילדים. הגעתי למצב שאם מישהו לידי היה עושה אפצ'י הייתי שרה לו 'לה, לה, לה, אפצ'י'. אני חיה בסביבה שבה החברות שלי ילדו בגיל 40 והפכתי מבחינתן לאדם מאוד משעמם ומי שנשארו חברים שלי נשארו רק בגלל שזכרו שפעם הייתי משהו אחר.

"לצערי זה נושא שלא מדברים עליו - השינוי העצום שקורה כשאת הופכת לאמא. כי כל הנשים חושבות שהן יישארו אותן הנשים כשילדו את הילדים. אני הרבה פעמים הרגשתי שבעלי מקנא באהבה שלי לילדים. אבל אין מה לעשות. ההתאהבות הזאת בילדים היא עניין לגמרי ביולוגי. אני ראיתי שכולם צוחקים עלי ומשתעממים ממני ושאני עולה לכולם על העצבים, אבל זה כמו בהתאהבות שגם אז את נורא משעממת ומדברת כל הזמן על אותו הדבר, וגם אז לא אכפת לך שצוחקים עלייך. אני פשוט נהניתי מזה וזאת היתה ילדותי השנייה והשלישית והרביעית. כל הבחורות היו שוכבות בדיכאון אחר לידה ואני הייתי בהיי. בשלוש הפעמים שילדתי שיחררו אותי אחרי יום כי לא יכלו לסבול את זה שאני יושבת כל הזמן בחדר התינוקות".

את מתגעגעת לתקופה שהילדים היו קטנים?

"לא. כי חוויתי אותה עד הסוף".

איך הסרטן השפיע על הילדים?

"אני סיפרתי לשלושתם הכול מיד. הם ראו אותי במצבים מאוד לא נעימים, אבל לא היה אף יום שלא ירדתי מהמיטה. השתדלתי לשמור על סדר יום רגיל, אבל הם ראו אותי בוכה ומקיאה. אני לא יודעת אם זה נכון יותר לספר לילדים או להסתיר מהם. לי היה נכון יותר לספר להם".

קיבלת הרבה עצות כשנודעה מחלתך?

"מהרגע שאת נהיית חולה כל העולם נותן לך עצות. הלכתי גם לפסיכולוג, אבל ראיתי שהוא מפחד מהסרטן יותר ממני ולא מסוגל לדבר מרוב פחד. אנשים גם ממטירים עלייך ספרים ולא מנומס לא לקרוא את הספרים ולא לשמוע את העצות. כל אחד גם מכיר סיפורי החלמה וסיפורים על אנשים שממש עוזרים. יש המוני שרלטנים שמציעים עזרה לחולי סרטן. אני הייתי אצל מאה שרלטנים לפחות. ניסיתי מיץ דשא, קריסטלים, מורים רוחניים, קוראים בכל מיני דברים, אל תשאלי מה. אגב, זה שהם שרלטנים לא אומר שהם פסולים בעיני. עדיין הם עושים עבודת קודש בזה שהם מוכנים לפגוש כל כך הרבה אנשים חולים.

"ואז הגעתי לאלי שטראוס, שבפשטות ובהיגיון שלו עשה לי את זה. הוא לימד אותי את שיטת קינגסטון. הוא לא הבטיח לי כלום אלא רק נתן לי דף מודפס עם עקרונות השיטה. אמרתי לעצמי - מכיוון שבכל דבר אני הולכת עם הזרם ומקבלת את הטיפולים האיומים שבכלל לא ברור שהם עוזרים לי, מה יותר הגיוני גם מקצת לפנק את הגוף שלי? כדאי לנסות תזונה נכונה. ומכיוון שהמעבר לתזונה נכונה מניב פירות כל כך מהר, המשכתי עם זה.

"כשכתבתי את הטור על התזונה האורגנית הרבה אנשים אמרו לי שאני קיצונית. אבל כדי להגיע לשביל הזהב צריך לעבור בין קיצוניות אחת לאחרת. אני כבר מזמן בשביל הזהב, כי הכול עכשיו טבעי בשבילי. טבעי בשבילי לאכול אוכל טוב. נראה לי לא טבעי לתת לילד ביסלי. אפשר באותה מידה לתת לו בונזו. יש דברים שהם נגד הטבע. כמו שלא שופכים קולה למנוע של אוטו, לא שופכים טבעול לקיבה. פשוט מאוד.

"עכשיו גם הרבה יותר קל לי כי הטרנד של תזונה אורגנית שוטף את העולם. בכל מסעדה מוכנים להגיש לך ירקות חתוכים עם טחינה גולמית. בכל מקום יש קינואה או אורז חום עם משהו. אבל אני זוכרת שבדצמבר 2005, כשהתחלתי לכתוב על אוכל אורגני, זה עוד היה לגמרי אזוטרי ואיכשהו פתאום זה נהיה מאוד טרנדי עד שהתחלתי לשאול את עצמי אם אני לא פשוט מתעדת תופעה עולמית".

במטבח היפה שלה היא מבשלת מזונות כמו דוחן וכוסמין וכמובן קינואה. את הפגישות מחוץ לבית היא קובעת במסעדה אורגנית או בשעות שאינן מתנגשות בשעות האכילה הייחודיות שלה. בכל שבת היא נוסעת למגדלי ירקות אורגניים ובכל ראשון היא מבשלת. המעבר לתזונה אורגנית, פירושו גם השתעבדות למטבח. "הפריזר שלי ריק. אני גם לא משתמשת במיקרוגל. זה אומר שכל פעם שמכינים משהו לאכול, ואני אוכלת הרבה, יש סירים ומחבתות שצריך לנקות אחר כך".

אז מה, זה סוג של סגפנות?

"להיפך. אנחנו חיים בתקופה מאוד הדוניסטית והרבה מהפנייה לאוכל אורגני נובע מההדוניזם הזה. זה לא בא ממקום של סבל, אלא מהרצון לפנק את הגוף ולשמור עליו. האנשים שאוכלים כמוני, אם הם כבר חוטאים במשהו, זה באהבה עצמית".

"למה דווקא אני?" הוא שמו של הפרק החותם את הספר. "למה דווקא אני?" זאת השאלה ששואל את עצמו כל מי שמתקבל נגד רצונו לחוג הסרטן. לטל-שיר אין תשובה לשאלה הזאת. "יגעתי וחיפשתי ולא מצאתי. החיים שלי הם אוסף בנאלי של פרטים חסרי חשיבות, שום דבר לא מייחד אותי. לא צללתי בקישון, לא התקרבתי לכור האטומי, מזג פלגמטי וצירוף נסיבות אפרורי גרמו לביוגרפיה שלי להיות הכי סתמית שאפשר". *



רחל טל-שיר במטבח ביתה. ניסיתי מיץ דשא, קריסטלים, מורים רוחניים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות