בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שמאחורי התמונה

בחוגי הכסף והאמנות רוני פורר הוא מקור לרכילות בלתי פוסקת. אומרים שהוא בן תפנוקים תל-אביבי שחי כמו רוזן גרמני, שהוא סוחר אמנות אפלולי שהשיג תמונה של בוטיצ'לי, שהוא והנסיכה קרוליין ממונקו אחוקים. את דיוקנו האמיתי - ילדות בצל אם חורגת, נידוי על ידי אביו, עשרות שנים של טיפול נפשי וסגידה ליופי כפיצוי על יתמותו - לא חשף פורר מעולם. עד עכשיו

תגובות

סוחר האמנות רוני פורר נכנס למוזיאון בית ראובן בלב תל אביב ומניף את ידיו באוויר בתנועת מנצח. מכיס מקטורנו מציצה מטפחת משי התואמת את חולצת הכותנה הלבנה, ורעמת שערו המוכסף נוטה בזווית שמשווה לו נופך זר. סביבו עומדים בנקאי שווייצי, ייקית מבוגרת וכמה חובבי אמנות שהגיעו לפתיחת תערוכה של האדריכל-צייר-פסל צבי לחמן. פורר, יליד תל אביב, מדבר אליהם במבטא גרמני כבד.

"התקרבו לכאן", הוא אומר ומצביע על פסל ברונזה גדול של שתי דמויות מבוגרות המשחקות שח, ואז עובר לתארו בגרמנית. השווייצי מנסה להפגין סימני עניין אבל עסוק בבדיקת שערי מטבע בטלפון הנייד. "הם עובדים כמו מכונות", ממלמל פורר, בעברית. "לקחתי בנקאי לסיבוב אמנות". אחר כך הוא ממהר לרכוש לבנקאי את קטלוג התערוכה. "תראה איזה נייר עדין, נקי כל כך, איזו רגישות", הוא אומר. פורר סוגד ליופי מאז שהיה ילד, והיום הוא מוקף בו בכל הרמות - מציור "המדונה והילד" של בוטיצ'לי שהוא מחזיק ברשותו ועד לבדים מהמאה ה-16 העוטפים את הרהיטים העתיקים בביתו.

כל אורח שפוגש את פורר זוכה להיכרות עם הפמליה. הוא יודע לרצות את בני שיחו, מומחה בניהול שיחת רעים. "יש לי יום הולדת", מספרת לו מכרה. "גם לחברה טובה שלי יש יום הולדת, 50", הוא אומר. המכרה זוקפת גבה. "הנסיכה", הוא אומר, ומתכוון לנסיכה קרוליין ממונקו, ידידתו הקרובה מאז ימיו כצעיר הולל בלונדון. לרגל יום הולדתו ה-50, בתחילת העשור, באה קרוליין לארץ, יחד עם בעלה ארנסט ועוד כ-20 נסיכים ורוזנים.

בדרך למכוניתו, ב-אם-וו 530, הוא חולף על שולחנות הכיבוד בלי לעצור. "תיקון, סרגיי הזה הוא התיקון שלי", הוא אומר על נהגו הפרטי, אחד מאנשי הצוות הנאמן שמקיף אותו - השפית הפרטית, העוזרת הפיליפינית, האומנת האנגלייה. "היו לי נהגים, שברון לב. צריך לתת לו לגדול, להתפתח". סרגיי משייט ברחובות תל אביב הצרים, בדרך למשכן לאמנויות הבמה. "הייתי גר ביפו אם לא היה לי ילד", אומר פורר. זאת ספק משאלה ספק הלצה. "פעם חבר לקח אותי לאכול אצל שאול אברון ב'יועזר' (ליד השעון ביפו)", הוא מעיר, "לבד לא הייתי מתמצא בסמטאות". פורר גר בחווילה ענקית שכורה בכפר שמריהו, יחד עם שני ילדיו מגרושתו הטרייה, גלית (פלטק). לגדולה, בת 19, קוראים לאונורה, ולקטן, בן 16 וחצי, קוראים בנג'מין.

בפתח בית האופרה הוא מותקף בפלאשים. המאורע: ערב גאלה של עמותת "ילדים בסיכוי", העוסקת בטיפוח נערי הפנימיות בישראל. בתוכנית האמנותית שלומית אהרון ונציגי האופרה הישראלית בחטיפי אופרה. פורר והשווייצי מתיישבים בשורה הרביעית. "תמיד אני נוהג לקנות כרטיסים לשורות 4 עד 6", הוא מסביר. "בשנה שעברה הביאו לכאן זמר מאוד נחמד, מצוין, קלינשטיין שמו".

זהו ערב נוצץ המכסה על מציאות קשה, ופורר מרגיש שלא בנוח. "אתה לא מצפה שיחשפו כאן כאב אמיתי, רק סיפורי הצלחה", הוא אומר. הוא עצמו איבד את אמו בגיל שנתיים; ילדותו עברה עליו ב"בית זר", כהגדרתו, במשפחה שאביו, סוחר הפלדה משה (מונדק) פורר, הקים ארבע שנים לאחר מות אשתו הראשונה. אביו הוא דמות מפתח בחייו; בזכותו הוא נולד עם כפית זהב בפה, בגללו הוא סוגר 30 שנה של טיפול נפשי.

רבים ממכריו של פורר קוראים לו "נסיך רנסנס", ופורר לא מתנגד לתואר. "רנסנס במובן של איש אשכולות", הוא מדגיש. היכולת לומר את המלים האלו בלי למצמץ, לצד חיי הפאר והתנהלותו החריגה בשדה המוקשים של האמנות הישראלית - הפכו את פורר לדמות מעוררת מחלוקת, מרתקת ומרתיעה כאחת. נסיך הביצה. מה ששונאיו, ואולי גם מוקיריו, לא יודעים, הוא מה מסתתר מאחורי הפסאדה. האם פורר הוא ישראלי מחוספס כמו כולם שהתמזל מזלו לאמץ לעצמו זהות בלתי ישראלית בעליל ולהמציא עצמו מחדש כרוזן מקומי, או שאולי נסיבות חייו יוצאות הדופן אכן הפכו אותו לאדם שלא מן המרחב הזה? האם הסגידה ליופי נובעת מדחף פנימי ותשוקה טהורה, או שמא זו הצגת תכלית גדולה המשרתת אינטרסים עסקיים? פורר הוא אמת או בדיה?

אמא טראומה

מזה כעשור, מאז שחזר להתגורר בארץ אחרי שהות ארוכת שנים בלונדון, מנהל פורר את הגלריה "גולקונדה" (אזור בהודו שבו נכרת היהלום היקר בעולם). הגלריה, שאינה פתוחה לקהל ומיועדת למעשה לרוכשים בלבד, היא חלון הראווה של פעילות הסחר-מכר האמנותית שלו, במסגרתה הוא משמש כסוכנם של אמנים ישראלים שונים, מיעוטם מתים ומפורסמים (יצחק דנציגר), רובם חיים ועוד לא כל כך מפורסמים. במשך שנים שכנו הגלריה ומשרדיה במרומי בניין משרדים במרכז תל אביב, עד שעברו, החודש, לבניין משוחזר בשדרות רוטשילד.

בארוחת צהריים בגלריה המחודשת מתיישב פורר מול השמש, כדי שהאורח לא יוכה באור הסנוורים השוטף את המרפסת. יש בסביבה דברים אחרים להסתנוור מהם. מהרמקולים בוקעת מוסיקה קלאסית, על הסירים מופקדת השפית שעובדת עמו כארבע שנים, מאז שהטבח הקודם עזב לטובת מסעדה באוסטרליה. תפריט היום: קרוסטיני שרימפס עם גבינת שמנת, שוקי עוף טרי בקוסקוס מלא ופונדנט שוקולד חם וחמאתי. פורר נזכר בארוחות הערב שאכל אצל דוכס גרמני. "אוכל הכי פשוט ונהדר, שהיה מכין בעצמו ולמד להכינו, כילד בודד, מהמשרתים באחוזה. אז מה אם יש לו דם כחול?"

בשיחה מספר פורר על נקודות ההשקה שלו עם הישראליות בצורה שבה היא מוכרת לנו. הוא גדל בבית של חסידי מפלגת העבודה אבל בבחירות האחרונות הצביע קדימה; בטלוויזיה הוא אוהב לראות חדשות, "להתעדכן", ואז "השיר שלנו", "זבל נהדר"; בתום משפטו של ידידו חיים רמון הוא כתב לו מכתב אישי, "כדי להביע בו תמיכה לאחר המשפט"; והערב הוא אולי ייצא לבלות עם ידיד צעיר יותר, הפרסומאי ספי שקד, ש"רוצה לקחת אותי לאכול ב'קנטינה' ומשם למסיבות של הצעירים. פעם הייתי הולך לכל אירוע של פתיחת מכתב. היום אני מבין כמה זה כלום".

לטקס פתיחת הגלריה, שאמור היה להתקיים אמש (15.2), הוזמנו מחו"ל קרוליין ובעלה והברונית נאדין דה רוטשילד (שלושתם הודיעו שלא יוכלו להגיע). בין המוזמנים הישראלים - ביבי ושרה נתניהו, אודי ולני רקנטי, נוחי דנקנר, ג'ודי ניר מוזס והרב ישראל לאו (שכבר התקין מזוזה). "אני אציג שלושה פריטים", מספר פורר. "פרוכת מ-1755, מבית כנסת בפאריס, ועוד שני ציורים שאקבל מחו"ל. זהו. את בוטיצ'לי כבר הראיתי פעם".

פורר, בן 56, נולד בתל אביב כבן יחיד לטובה (אפשטיין), בת למשפחה של סוחרי פלדה וגרוטאות ולמשה, בעל חברת "הלפור" לסחר במתכות. בשנות ה-50 וה-60 היו עסקי המשפחה בשיאם לנוכח הביקוש הרב למתכת לאחר מלחמת העולם השנייה, והאב השיט אוניות עמוסות ברזל בכל נהרות אירופה. כשאמו נפטרה והוא עודנו עולל בן שנתיים, סיפר לו אביו שנסעה לאמריקה. "בכל פעם כששאלתי מה עם אמא, הם נתנו לי תירוצים למה היא לא שולחת לי מכתבים ופרצו בבכי", הוא זוכר. "פעם אחת במסיבת חנוכה נכנסתי להיסטריה שלכולם אמרו לרקוד עם אמא ואני רקדתי עם סבתא שלי. קרעתי את הכתר מהראש לחתיכות קטנות. הזיכרון היחידי שלי ממנה הוא של השברולט הירוקה של אבא שלי מגיעה הביתה ואמא שלי מחכה עם ז'קט אדום ומכנסיים אפורים".

כשהיה בן שש גילה לו אביו את האמת. "היתה לי תחושת הקלה, אבל המשכתי שנים לחוות את חוויית הנטישה. חשבתי שהיא נטשה בגלל שלא הייתי מספיק טוב אליה. רק שנים לאחר מכן סיפרו לי שלילה אחד ניגשתי למיטה שלה והיא היתה קרה. באותו הלילה כאב לה הראש, היא לקחה שני כדורי אסילגן, הלכה לישון ולא קמה".

אביו שיתף אותו במידע המר מאחר שעמד להינשא מחדש, לרחל (רוחקה) מנדלסברג, מנהלת לשכתו של שמעון פרס דאז. הזוג נישא ונולדו להם שלוש בנות, לילה, הדס ואליענה, אבל פורר לא הרגיש שייך. "היו לי חיים מאוד קשים עם האם החורגת. אתה חי באותה משפחה אבל מחוץ למשפחה. עבורי זו היתה טראומה. מגיל צעיר הרגשתי שאני צריך לדאוג לעצמי, לאינטרסים שלי בתוך התא המשפחתי. זה מה שעיצב את האישיות שלי. במשך שנים היו לי המון רגשות אשם, כל הזמן אתה מקבל נאומים כמה מתאמצים בשבילך ובלעדיהם לא היית כלום. ואז אתה מקרין החוצה דברים הפוכים למה שאתה מרגיש".

כלומר?

"אני מאוד שונה מאבי ואשתו. הכול, הכול. הזיקה שלי לאמנות היא למרות ההורים ולא בזכותם. אני ספגתי הרבה מאוד מסבתא וסבא של אמי, שהיו אנשי תרבות. סבתי לבית אפשטיין היתה 50 שנה בטרנזיט בארץ ולא ידעה מלה בעברית, למרות שדיברה חמש שפות. היא היתה עולה למטוס עם מעיל פרווה, מורידה את המטפחת וקושרת את המעיל מסביב לארנק שלא יתקלקל. בארנק החזיקה ליפסטיק, ערימת דולרים וסכין לקילוף תפוחי אדמה, כדי לקלף תפוחי עץ בעדינות ולא לזרוק הרבה בשר עם הסכין שמגישים במטוס. זה שנים של סבל יהדות אירופה. אחר כך מקבלים פרקינסון".

כעסת אז על אביך?

"תבין היכן הוא גדל. אחותו, שהיתה חולת פוליו, בגיל 11 סחבה את עצמה לגג וקפצה. סבתא התאבלה עליה 30-40 שנה. בבר המצווה של אבי האורחים היו לבושים אלגנטי אבל כולם היו עצובים ובכו. היא לא אהבה אותו, אמרה: פרא אדם".

הוא מוציא מקלסר תמונה של אמו החורגת. לרגע נדמה כי שהתבלבל ושלף תמונה של רוזנת יפהפייה, אשה בעלת תווי פנים חדים ונוקשים עוטה כפפות לבנות. "שים את התמונה שלה לצד התמונה שלי וקיבלת את הסיפור המלא שלי", הוא אומר. "היא נראתה כמו מלכה, יפה שלא להאמין. פחדתי ממנה פחד מוות. דרשו ממני לקרוא לה אמא. כשלא אמרתי לה אמא, חטפתי סטירה. היא היתה נוקשה, אבל נוקשות בלי אהבה. סיוט. היא היתה פותחת את הארון שלי ובודקת שהוא מסודר, אחרת הכול ייזרק לפח. אחר כך זה עובר אליך: לובש כפפה לבנה ומחפש אבק בבית. אוי ואבוי אם לא הייתי קם כשמישהו מבוגר נכנס לחדר. הערכים האלו נכנסים לך מתחת לעור והופכים לחלק ממך".

אמו החורגת היתה כה דומיננטיות עד שהוא תולה בה את הסיבה למבטא הגרמני הכבד שמאפיין אותו עד היום. "תמיד חשבתי שהמבטא הוא בגלל השפעה של האומנת הגרמנייה שלי, אבל פתאום קיבלתי הארה שכשאבי התחתן עם אמי החורגת, היא אסרה עלינו לדבר גרמנית עם הסבתא שלי. פיתחתי את המבטא החזק להכעיס אותה. היום המבטא הוא גם חלק מתחושת החשיבה שלי. יש לי קודים קשים, וזה מתאים למבטא".

לפחות במובן החומרי השתדל אביו שלא לחסוך ממנו דבר. לתיכון חדש ולשירותו הצבאי בקריה הגיע פורר עם וולוו חדשה. אבל הכסף, הוא אומר, לא מילא את החסך הרגשי. "עזוב את הכסף, הכסף לא קשור. זה מקרה קלאסי של פור ליטל ריץ' בוי".

חבריו זיהו כבר אז את ניצני האצולה. "היתה לו ארשת של נסיך", מספר אורי כהן, בן כיתתו. "הוא למד צרפתית באופן פרטי כבר בשישית. היה שקדן ולמדן. בכיתה הוא היה יוצא דופן, אירופי בנשמתו. הילדים לא הבינו את העולם שלו. הוא התמצא ב'גודיז', אופנה, מותגים. כשהיה מגיע לבית של ההורים שלי הם היו מדברים רק אתו ואני הפכתי לטפט".

"כבר כילד הוא היה אינדיווידואלי", מספר שלומי אבנון, עוד חבר לכיתה והיום מבעלי משרד הפרסום אבנון-שלמור-עמיחי. "טוטלי עד הסוף, לטוב ורע. זה סוג התנהלות שיוצרת אנטגוניזם. בשביל לעמוד על האיכויות שלו צריך לשהות במחיצתו הרבה זמן כי הוא לא חושף את עצמו".

יום לאחר השחרור טס פורר לשווייץ, ללימודי מנהל עסקים ויחסים בינלאומיים. "שווייץ זה חלק משטאנץ אירופי, ילדים ממשפחות מאוד מסוימות". לאחר סיום הלימודים עבר להתגורר בלונדון, שם מוקמו המשרדים הראשיים של החברה של אביו. "כל החינוך שלהם התבסס על כך שאקח את הפיקוד על עסקי המשפחה. הם לא שאלו אותי מה אני רוצה לעשות".

עם כל חוסר הבחירה, לונדון איפשרה לו לטפח את אהבותיו לאמנות ולחוג הסילון הבינלאומי. הוא רכש דירה מרשימה בבניין יוקרתי באזור כיכר פורטמן, סמוך לרחוב אוקספורד, ריהט אותה בריהוט עתיק מהמאה ה-18, עיצב "חדר עמודים" לא בלתי דומה לחדר במוזיאון הלובר, הזמין מיטות אפריון ענקיות, העסיק שישה משרתים ומדי שבוע ערך להם מסדר ניקיון.

אורחים מישראל שביקרו בבית הלורד חזרו מלאי חוויות. פורר התחיל לכנות את עצמו רונלד פורר, ובין הישראלים היו מי שכינוהו רונלד פון פורר. אחד מהם סיפר שפורר אירח אותו כשהשתכשך באמבטיה ענקית ומשרת לבוש מדים בסגנון המאה ה-19 דאג לטמפרטורת המים. "המשרתים עשו את שלהם בצעדי בלט", דיווחה פנינה רוזנבלום במדורה ב"ידיעות אחרונות" על ביקורה בביתו של פורר. "פילה של כבש, מאפה גבינה ודזרט מילאו אותי כל כך שלולא עזרתו האדיבה של הקולונל לא הייתי מצליחה לקום מהכיסא".

גם העיתונות הבריטית עקבה אחר נער השעשועים. "אנחנו מציגים את המולטי מיליונר החדש בחייה של ביאנקה", דיווח ה"דיילי מייל" ב-79'. ביאנקה היא כמובן ביאנקה ג'אגר, גרושתו של סולן האבנים המתגלגלות, מיק ג'אגר. ברשימת הכיבושים של פורר שפירט העיתון נכללה גם מיס "פלייבוי" מרלין קול.

אבל בין מירוצי הסוסים לחופשות הסקי המשיכה נפשו להימעך, ופורר ביקש סיוע מהפסיכואנליטיקאית מרגרט ריינהולד, מחברת הספר "איך להישאר בחיים למרות ההורים". "הייתי בדיכאון קשה וכבד. המפגשים עם מרגרט היו רעידת אדמה. עד אז הרגשתי מחויב, אכול רגשות אשם ומלא בחוסר ביטחון. היא התחילה לעשות סדר בראש שלי, שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. לתהליך התנתקות מהמשפחה היא קראה עבודת גמר".

אסון משפחתי דחה את רגע ההכרעה. "חצי אחותי אליענה נדרסה למוות בגיל 17. היא וחברה הכי טובה שלה הלכו לבקר חברה בבית החולים בקריה, ברחוב דרך פתח תקוה. מולם עמדו החברים שלהם ונופפו להם. שתיהן עמדו והחזיקו יד ביד. רק אליענה רכנה עם הראש החוצה, ואוטובוס עבר במהירות ועם המראה נתן זבנג שפגע במפרקת. אני האשמתי את ההורים שלי - חשבתי שהיא עמדה קרוב לכביש, באזור הסכנה, בגלל הערך העצמי הנמוך שלה. סיפרתי את זה לפסיכיאטר ידוע. הוא אמר שזו האשמה חמורה, אבל שהוא נאלץ לקבל אותה".

לאחר ההלוויה הודיע פורר להוריו שהוא יוצא מניהול עסקי המשפחה ומקדיש את חייו לסחר באמנות. בתגובה החליט אביו לנתק אתו מגע. "בני עשה דבר שלא ייעשה", אמר ולא פירט. בהמשך אף תבע את בנו במספר בתי משפט באירופה, כדי לנשלו מהאחזקה במניות החברה. לבסוף הגיעו השניים לפשרה, לשביעות רצונו של פורר, הן הכלכלית הן האישית. "אבי היה בשוק", אומר פורר, "הפודל הפך ללאופרד. הם לא האמינו, היה כעס גדול. לקח לי זמן לקבל את ההחלטה, שנים הייתי מונע מפחד. היתה לי תחושה גדולה של אובדן".

עד היום אתם לא מדברים. אביך ואמך סירבו לדבר להתראיין לכתבה. אולי בחרת שלא להתמודד?

"מול מי תתמודד? מול מי תתמודד?!"

כמו נעל בית ישנה

פורר המשיך להתגורר בלונדון ושיקם את הפרידה מהוריו בבניית משפחה משלו. כמה שנים לפני הקרע, ב-83', התחתן עם גלית פלטק, בת לסוחר אבנר פלטק, שעשה את הונו ממכירת גרביונים ביפן. חתונתם נערכה במלון דן אכדיה, והופקה תחת קונספט של שחזור עיירה יהודית, כך שהאורחים הסתובבו בין תרנגולות, עזים וחמור ורקדו למוסיקה חסידית.

ב-94', כשלאונורה היתה בת 6, הם החליטו לחזור לארץ, בחברת הילדים והאומנת. פורר מכר את הבית בלונדון ורכש את בית השגריר הקובני בהרצליה פיתוח על תכולתו, תמורת 2.2 מיליון דולר. כעבור שנה הוא מכר אותו ליולי עופר ב-15 מיליון דולר.

גם בישראל חיזק פורר את קשריו החברתיים. הוא היה ידיד של לאה ויצחק רבין, שהכירו את הוריו, ואף צפה עם לאה בתוצאות הבחירות של 92'. הוא נהג לאכול עם אשת ראש הממשלה במסעדת "דיקסי" בתל אביב, והיא היתה מגיעה לאירועים הנוצצים שאירגן. לבעלה התלווה כחבר במשלחת הכלכלית לוועידת קזבלנקה ב-94'; גלית הצטרפה למסעותיו של רבין ליפן ולקוריאה, וכן לקבלת פרס נובל באוסלו.

בד בבד שמרו הפוררים על קשרי חוץ. באחד הקיצים נסעו לחופשה בעיירה גרנאו שבאוסטריה, שם, באחוזה עתיקה, בילו בחברת הנסיכה קרוליין וידידיהם הרוזנים כשכל הילדים מצטרפים אליהם ובערבים ההורים עורכים מסדר חדרים ("היום הם כבר לא מוכנים לבוא לחופשות האלו"); בהזדמנות אחרת נסעו לחתונתו של ידידו הנסיך פייר (משושלת ד'ארנברג הגרמנית), שנערכה בגני ורסאי והיתה הילולה בלתי נשכחת.

אבל האירוע שנצרב בתודעה המקומית היה כאמור יום הולדתו ה-50 של פורר, אז הגיע תורו לייבא לארץ את חוג הנסיכים והנסיכות האירופי. בין השמות: הנסיכה קרוליין ובעלה ארנסט, אחיה הנסיך אלברט, הנסיכה מברונדי, מיודענו הנסיך פייר והנסיך אלכסנדר ממשפחת המלוכה ההולנדית. הפמליה שוכנה במלון דן אכדיה, ופורר הטיס לארץ משרת אנגלי שששירת בעבר את המלכה. במהלך הביקור, שנמשך שארבעה ימים, ערך שתי מסיבות: הראשונה, מצומצמת לנסיכים, בביתו בכפר שמריהו, עם 20 אלף פטוניות שנשתלו במיוחד; והשנייה, שאליה הוזמנו 150 אורחים, בבית הורי אשתו. בין הנוכחים: דליה רבין פילוסוף, שולמית אלוני, יולי עופר, יגאל ארנון ורני רהב. קרוליין לבשה שמלת מיני עם גרביוני רשת מרהיבים (כל חור בגודל שני ס"מ מרובע), להקת "שבע" ניגנה וברקע נערך מיצג של רקדנים בתלבושות של פרפרים, נסיכות וקיפודים. מי שהגיע לבוש בחולצת טי נמחק מלוח השנה של פורר.

פרט למסיבות נהנו הנסיכים והנסיכות בטיול ג'יפים ברמת הגולן, מחאפלה בדואית כולל מעגלי מתופפים (עם מלצר מחופש מרמת השרון) וטיפולי בוץ בים המלח. מטלטולי הדרך הקיא רוול, הבולדוג של פורר, על הנסיך אלברט. "רוני היה מעורב בכל פרט ופרט", מספרת מפיקת האירוע, טלי יעקבי. "מהבחירה של המאבטחים ועד לצורת ההגשה וסדר השירים. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. האירוע הזה פתח את הטרנד בארץ שאירועים גדולים יימשכו כמה ימים ולא רק ערב אחד".

"רציתי לחגוג עם חברים", הוא מסביר את המוטיווציה לערוך חגיגה כה ראוותנית. "זה לא היה אירוע נוצץ. אבי חגג 80 בהילטון עם 700 אנשים במסיבה שלא נראתה כדוגמתה. מה אני יכול לעשות ששמות האורחים שלי לא מופיעים בספר טלפונים?"

באירועים כאלה אפשר להרגיש מאוד בודד.

"לכמה שעות הייתי מאושר. הייתי עטוף חום ואהבה, ידידות, אמפתיה וסימפתיה. סליחה שזה כל כך פשוט".

איך נוצר החיבור בינך לחוג האצולה האירופי?

"הכרתי אותם בשיטת החבר מביא חבר. אתה מוזמן לוויקנד, מכיר עוד כמה אנשים, חוזר לחדר, מסתכל על השמות ורואה שיש לידם עוד כמה מלים. אני יודע שזה מסקרן ולא נורמלי. הרבה דברים אצלי לא נורמליים".

מה משך אותך אליהם?

"יכול להיות שמשהו באישיות שלהם ויכול להיות שמשהו מדפוסי ההתנהגות שלהם. זה בעיקר חן, נימוס. דרכים מאוד אלגנטיות לומר דברים קשים, נאמנות ללא סייג. לפעמים חברים גרמנים שומעים אותי מדבר ואומרים: 'הו, זה מזכיר לי את הגרמנית של אבא שלי', כי אני משתמש במושגים בגרמנית עתיקה או גבוהה. בוא נתמצת במשפט אחד: כנראה שיש משיכה הדדית".

חוק שימור האליטה.

"יש במכון הספורט יעקב שעושה ספונג'ה. הוא מבחינתי אציל אמיתי ויש לי זכות שיצא לי להכיר אותו. זה אליטיזם. מה זה תואר? אני מכיר הרבה זונות שהתחתנו עם אצילים. תראה אותן - תחשוב רוזנות".

אתה לא משועבד לחיים האלו?

"אין לי סיבה לזרוק את התרבות הזאת. טוב לי שם. בגילי לאן אלך? זה כמו נעל בית ישנה. רגילים לה, נוח בה".

כשהוא מתלכלך בשגרת הזיעה המקומית, יוצא ממנו השד הצברי. "הייתי במסיבה של חברה מאוד טובה שלי, יהודית רקנטי, שנולד לה נכד. היא אמרה: 'רוני, תעלה לומר לבת שלי מזל טוב, אבל תזכור שלפני שבועיים היא חסמה לך את החניה כשקנתה בגדים לתינוק ואתה יצאת מהמכונית ופתחת עליה פה'. תאר לך, אני בא למסיבה של מישהי שכמעט הרגתי אותה".

שהמזוכיסטים יתרמו לי

כשהחליט להקדיש את חייו לסחר באמנות, הוא החל בטיפוח אוספו הפרטי ואט אט נכנס לשותפות עסקית עם גלריות שונות באירופה, במיוחד בשווייץ. עם הזמן הצליח לשים יד על עבודות חשובות. כך הצליח לרכוש, במקרה, את אחת מתמונות "המדונה והילד" של צייר הרנסנס הדגול בוטיצ'לי.

פורר רכש את התמונה במכירה פומבית מרכושה של אשת נשיא הפיליפינים, אימלדה מרקוס. למרות חיבתו לנעליים הוא התמקד בתמונה שיוחסה לתלמידו של בוטיצ'לי ורכש אותה ב-230 אלף דולר. כעבור שנתיים התברר שהוא עשה את עסקת חייו: מומחה לאמנות הרנסנס של ה"נשיונל גלרי" בלונדון ראה את התמונה בביתו של פורר וטען שצוירה על ידי המאסטר עצמו. התמונה נלקחה לבדיקה מדוקדקת ב"נשיונל גלרי" ונמצאה אמנם כבוטיצ'לי מקורית. זה העלה את ערכה באלפי אחוזים. לא שפורר מתכוון להיפרד ממנה בקרוב.

במשך השנים עברו תחת ידיו ציורים של רמברנדט, מאטיס ופיקסו, וגם בארץ רכש עבודות חשובות רבות, בין היתר של אריכא, ארדון וזריצקי. ב-94' הוא נכנס לשותפות עסקית עם גלריה גורדון. "זו היתה שותפות סודית", הוא אומר. "אנשים שלא רצו לקנות ממנו קנו ממני, ולהיפך". ב-2000 השותפות התפוצצה. במכתב לפורר נימק מנהל גלריה גורדון, שעיה יריב, את מהלך ההתנתקות כ"טראומה שאני סוחב אתי לאחר פטירתו של אבי. איני רוצה לחזור על שגיאה דומה כלפי יורשי". פורר בתגובה כתב: "אני במצב של הלם. אני רוצה שתדע שהאמנתי לך באופן מוחלט והסתכלתי עליך יותר כדמות אבהית". יריב ענה: "בלשון הפסיכולוגים, הייתי אומר שעשית עלי טרנספרנס והעתקת אלי את מסכת יחסיך הכואבים עם אביך".

באותו זמן ניהל פורר את "גולקונדה", שהיא "בית מסחר לאמנות יפה" ומהווה שלוחה של חברת אמנות בינלאומית. "המוטו שלנו הוא איכות, אמינות ומקצוענות. קלאסיקה אירופית בהוויה הישראלית", הוא אומר. זה מצלצל טוב, אבל יש גם מי שזה מקפיץ לו את הפיוזים.

"לוקחים אמנים צעירים, חלקם אמנים שלי, והופכים אותם לביזנס", אומר הצייר ישראל הירשברג, שבבית ספרו גדלו מבולטי הציירים הפיגורטיוויים בארץ. "אני מרגיש שמנצלים אותם. מה פתאום הדילרים לא מדווחים להם מי קנה את התמונות שלהם? ברגע שמישהו עובד לתערוכה לפני שהוא בשל, זה נורא. בציור פיגורטיווי לוקח לך שנים למצוא את עצמך. כשמופעל לחץ, האמן נהרס. וזה גם חרפה לא לפתוח את הגלריה שלך לקהל".

"זה לא גלריה קלאסית", הודף פורר את הטענות. "היא יוצאת דופן גם בעולם. אני לא רואה את עצמי עומד בקומת המדרכה ומחכה לקהל. יש כאן רובד אינטלקטואלי. תסתכל על הנר של ערן רשף, זה קרוואג'יו מודרני".

אבל למה הגלריה סגורה בפני הקהל הרחב ופונה רק לבעלי ממון?

"התפקיד של גולקונדה הוא סחר באמנות, לא חינוך. אני לא מעוניין בטרנדים, בשביל זה משלמים ארנונה ויש מוזיאונים".

למה כל המסתורין הזה? היצירות שמורות במחסנים.

"אסור שהצרכן יידע. אתה שורף את הסחורה. יש בעיה בחשיפת יתר. שם המשחק זה נדירות, מה שראו יותר מדי מאבד מערכו. יש אפקט למשהו טרי בשוק, גורם ההפתעה. פעם בא רני רהב עם חבר לאחד המחסנים והחבר קנה 10% מהסחורה. מישהו אחר אמר לי: ראיתי את כל הגלריה שלך מוצגת באחד הסלונים בסביון".

טוענים שאתה מעלה את מחיר היצירות בלי פרופורציה.

"אם היו לקולגות שלי עבודות באותה איכות, הם היו יכולים לבוא בטענות. חוץ מזה שאם אני מעלה מחירים בשוק, הם המרוויחים העיקריים. שהמזוכיסטים יתרמו את ההפרש לצדקה או עבורי".

הקו של הגלריה הוא שמרני, לא חלק מנוף האמנות העכשווית.

"הצלחה בעולם האמנות אינה רק תצוגה של גללים טריים וראשים כרותים. גם המשך חקר האמנות הקלאסית יכול להביא לתוצאות מרשימות. אין ספק שהגלריה משדרת שמרנות, והשמרנות שלנו מתבטאת בנאמנות מחויבת לקונה. לא לאמן, לא לאף אחד אחר. אם לאמן יש ספק קטן בי, הוא לא נכנס לכאן".

אנשים לא מבינים איך הגיע לידיך העיזבון של יצחק דנציגר, סוג של נכס לאומי שאמור להירכש ולהיות מוצג במוזיאון.

"דנציגר הוא קרוב משפחה. אשתו סוניה היא אמנית מוכשרת ביותר, כמו גם בנו אמנון, ויש לי קשרים רגשיים מאוד קרובים עמה. זה לא יהיה מופרך אם האוסף שלו יוצג יום אחד לציבור".

לא כל האמנים מלקקים דבש אצלך. עם תומרקין עבדת כארבע שנים ואז נפרדתם. בפתח ספר האמנות שכתבת, "יצחק דנציגר ויגאל תומרקין: מפגשים" (הוצאת בבל), ציינת בהקדשה רק את נעמי אשתו.

"מנהלי גולקונדה הגיעו למסקנה שעל מנת שתומרקין ייצור ויהיה במיטבו הוא זקוק לחופש מוחלט, והגלריה שהיצירה חשובה לה העדיפה לוותר על הייצוג".

בוא נהיה פחות דיפלומטים, הקשרים שלך עם אמני הגלריה הם לא סוג של שעבוד?

"גולקונדה תומכת בכמה אמנים צעירים - ערן רשף (12 שנים), אלי אברהמי (10), סיגל צברי (10), דוד ניפו (8 שנים). בעבר עבדנו עם ויקטור מאן, דניאל אלנקווה ופמלה לוי שנפטרה. בתמורה הם התחייבו לבלעדיות מול הגלריה. כשהם בשלים אני מציג תערוכות שלהם. במכירות אנחנו מקזזים את דמי המחיה. אני יוצר סביבת יצירה אופטימלית. שעבוד? מי שרוצה להיות רעב, שיצום חודש שלם ולא רק ביום כיפור. לעתים דווקא הגלריה משועבדת לאמן בגלל חסד נעורים".

אתה בטח מודע לאנטגוניזם שאתה מעורר בשוק האמנות. יש לך תדמית אפלולית ואנשים חשדניים כלפיך.

"יתכן שהשוני שבי יוצר אנטגוניזם. עם השנים למדתי לקבל את זה באהדה. אחד המקצועות המפותחים בישראל זה פסיכותרפיה. אני ממליץ לאנשים שסובלים ממני לקבל עזרה. הייתי שם".

נשים חזקות ושתלטניות

רוול, או בשמו המלא, רוול של הקרפדה של העמק (Ravel ,(de Crapeau de Vall'eבולדוג בן 7 ממונקו, בעל פרצוף מלא הבעה, מקבל את פני הבאים בפתח הווילה בכפר שמריהו. אוזניו וצלעותיו חבושות לאחר בדיקה חודרנית. "בתקופה האחרונה הוא סובל מבעיות גב", אומר פורר בדאגה. "לקחתי אותו לבית החולים הווטרינרי בבית דגן. אם הוא יהיה זקוק לניתוח אטיס אותו לניו יורק". אחר כך מצטרפת בכשכושי זנב בתו, ג'יזל ("היא לא יודעת שהוא אביה"). רומיאו, אח של רוול, הוא כלבה של הנסיכה קרוליין.

רוול הוא דמות חשובה בחייו של פורר. הוא מציג בפני כרטיס ברכה, שעליו מוטבעת תמונה גדולה של הכלב האציל המביט אל המצלמה ולידו מגפי רכיבה מרשימים. "עיצבו לי את הנעליים במיוחד לפני טיול שתיכננתי מקשמיר להימאליה. לא היה צורך בהם, בטיולים כאלו אתה בקושי הולך. נושאים אותך באפריון".

הוא התגרש מגלית בקיץ, לאחר תהליך ארוך וכואב שהוא לא שש לדבר עליו. מדור הרכילות של NRG דיווח לא מכבר שהיא נראתה בחברת הדוגמן דודי בלסר. "נכנסתי לתקופת אבל, הייתי בדיכאון", אומר פורר על הפרידה. "לא היססתי לקחת כדורים נגד דיכאון. רציתי להמשיך לתפקד. התאבלתי על פירוק התא המשפחתי. לאחר הגירושים למדתי ליהנות מהלבד. אני לא יכול לומר לך אם מצאתי עבורי את המקום הטוב ושזה יימשך ככה, או שזה רק שקט של תקופת החלמה".

נראה שקשה לגברי המשפחה עם הנשים.

"הנשים במשפחה שמרו על מסורות של נשים חזקות ושתלטניות. כך היתה סבתי לבית פורר. זה מסביר את הנישואים של אבי לאמא החורגת. הן עשו מה שהן רצו. השתלטו על הגברים. הן לא היו צריכות את הכסף, כולן באו מבתים עשירים".

איך הגיבו הילדים שלך לגירושים?

"בנג'מין עשה מוהיקן בראש. אמא שלו יצאה מדעתה מזה. התקשרתי למנהלת התיכון (עירוני ד' בתל אביב) ושאלתי אותה לדעתה. היא שאלה אותי מה אני חושב. אמרתי: כל עוד הוא לא פוגע בו או באחרים, למה לא?"

איפה מתבטא מרד הנעורים שלהם?

"בנג'מין אמר פעם: 'אבא, אתה מתלבש כמו מיליונר מסריח'. פעמיים בשנה אני הולך אתו לקנות בגדים בשוק הכרמל. ממלאים בגדים ב-300 שקל בשתי שקיות זבל שחורות. הכול חורים. אני עכשיו מחפש עבורו חנות חורים".

העוזרת הפיליפינית מגישה מגש ובו קפה אספרסו, לצד קנקן שמנת וצלחת עם עוגיות ריבה. ברקע נשמע קולה החד של האומנת. בנג'מין מסתגר בחדר ומנגן בגיטרה. על הקירות בחדר הכניסה תלויים רישומים מהמאה ה-14. מתחתיהם שולחן קצבים מהמאה ה-17, ועליו מאובן של חילזון ענק בן כ-3,000 שנה. בסלון המשקיף לגינה רחבה מכוסים הרהיטים העתיקים, כולל שרפרף לרוול, בבד לבן. גם השטיחים העתיקים מכוסים מחצלות. בחדר השינה תלוי תצלום גדול של פורר עם גלית ישובה ברגליים משוכלות ("יש ערך אסתטי לאיכות הצילום") וציור פורטרט ענק של סיגל צברי. בשירותים מוצגים דיפלומה מהלימודים, מכתב הוקרה של לאונורה ובנג'מין לאביהם ותצלום עמוד מצבתה של אמו, שעיצב דנציגר.

הבית הוא המבצר של פורר. סדר יומו קבוע: השכמה בשש וחצי, ארוחת בוקר ומכון כושר, משם למשרד עד שעות הערב ואז חזרה הביתה. בשישי מגיע אליו מסז'יסט ובשבת יוגיסט. בחדר העבודה שלו משיק ציור של בנג'מין לכיסא שעיצב רון ארד. "מגיל צעיר נמשכתי ליופי", הוא אומר. "היו מתייעצים אתי כילד מה אני חושב. אני לא נצר למשפחת מלוכה אנגלית, אבל ידעתי אינסטינקטיווית להזמין כיסאות לחדר האוכל אצל מעצב ידוע. אבא שלי השתגע. עם השנים הטעם שלי הלך והתעדן. יש לי חייט אחד כבר 35 שנה. כל שנה אני נוסע אליו לתפור עוד חליפה, קונה 12 חולצות כותנה ומתאים עניבות. אני לא זורק בגדים. החליפה שעלי היא מ-90', הנעליים בנות חמש. המראה הזרוק שלוקח ארבע שעות לזרוק אותו עליך".

זה לא משיכה ליופי אלא סגידה.

"סגידה ליופי זה מחמאה גדולה. זה הסיפור של חיי. ההסבר היחידי לכמיהה ליופי ולאסתטיקה זה הכמיהה לאמא. הניסיון לשחזר את האנרגיות שלה, להשאיר אותה חיה, למלא את החסך הרגשי שליווה אותי כל השנים. יש שממלאים את החורים בסמים או כסף - אני ביופי. אחרת אי אפשר להבין את החריגות הזאת. אני גבר בכל אברי, אין לי תחושה נשית".

נסיך בלבנט? יש לקיום הזה מקום בישראל?

"אני לא בנוי מבחינה אישיותית לחיות כאן. אני חי בגעגוע תמידי לאמא שלי וזה הוליד תבניות לגעגועים. אל תשכח שאני איש העולם, מרגיש שייך לכאן - אוהב את המדינה וקשור לילדים שלי - אבל יש דברים שחסרים לי משם. אולי דווקא בגלל זה יש לי מקום כאן".

נראה גם שאתה מכיר בערך עצמך. לא מפוחד ולא חסר ביטחון.

"אני חייב ללכת עד הסוף עם עצמי, גמרתי לנסות להתאים את עצמי לסביבה. יש אימרה: 'יש שווים ויש ששווים יותר'. זה נשמע מאוד שחצני ויהיר, אבל העולם מחולק לשניים, אלו שמובלים ואלו שמובילים".*



רוני פורר. אחד המקצועות המפותחים בישראל זה פסיכותרפיה. אני ממליץ לאנשים שסובלים ממני לקבל עזרה


עם אשתו לשעבר, גלית, בשנות ה-80, בביתם בלונדון. הנשים במשפחה עשו מה שהן רצו. השתלטו על הגברים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו