איור: ערן וולקובסקי

  

  

  

בשנת 2002, לקראת שבוע הספר, נערך מסע פרסום תדמיתי למען הספריות הציבוריות הנמצאות, אז כהיום, בסכנה חמורה. ברדיו הושמע התשדיר ובו הדו-שיח הבא, בין בחור לבחורה:

הוא: "את יודעת מה גיליתי?" היא (בחוסר סבלנות): "מה?" הוא: "את הספרייה הציבורית". היא (בזלזול): "גילית את אמריקה". הוא (בהתלהבות): "בחיי, התחלתי לקרוא, כל שבוע אני מחליף ספר ומפליג למקום אחר..." היא (כאומרת, נו, באמת): "גילית את אמריקה..." הוא: "אחותי, על הספרים הכי חדשים אני מדבר..." היא: "גילית את אמריקה". הוא: "ולפעמים אני משוטט באינטרנט או מחפש מידע במחשב של הספרייה". היא: "גילית את אמריקה. איפה היית כל השנים?" הוא: "באמריקה". קריינית: "הספרייה הציבורית זה לא רק סיפורים." והבחור: (בלעג): "גילית לי את אמריקה".

אין לי ספק שהתשדיר השיג את מטרתו, שהיתה "לשנות את דימוי הספרייה הציבורית ממחסן ספרים מאובק ומיושן למשהו חדש ומגוון". הצרה היא רק, שלמחברת הדיאלוג (איריס קורדובה) ולאלה שאישרוהו לשידור אין אחות. ואם יש להם, היא כנראה לא היתה באמריקה.

אין מוסד יותר אמריקאי מהספרייה הציבורית. אין כמעט עיר או עיירה בארצות הברית שאין בה ספרייה ציבורית, שהיא מרכז תרבותי בעל מוניטין, והשאלת ספרים בו, בעיקרון, פטורה מתשלום. וכל זה כתוצאה מתרומותיו של אמריקאי אחד, אנדרו קרנגי (שעל שמו גם אולם קרנגי בניו יורק).

קרנגי, יליד סקוטלנד (1835) הגיע לארצות הברית כנער ב-1848, והתיישב בפנסילווניה. ב-1853 מנעו ממנו להיות חבר ללא תשלום ב"ספריית השוליות ובעלי המלאכה" של קולונל ג'יימס אנדרסון. כשהתעשר דיו מעסקי הפלדה, פירסם את ספרו "The Gospel of Wealth" (1899), ובו טען שכאשר יש לאדם די כסף לקיום משפחתו, עליו להפנות את שאר הונו לטובת הציבור.

בשנת 1900, כשהיה בן 65, מכר את מפעלי הפלדה שלו לג'יי.פי מורגן תמורת 400 מיליון דולר. בחייו (הוא מת ב-1919) הוא תרם יותר מ-350 מיליון דולר למטרות צדקה שונות, מתוכם כ-58 מיליון דולר להקמת ספריות ציבוריות.

האסטרטגיה שלו היתה פשוטה: הוא הציע לעיר לבנות בה ספרייה על חשבונו, על פי חישוב של כשני דולרים לתושב. התנאי היה שהעיר תסכים להקציב סכום השווה לכ-10% מתרומתו, לתחזוקה, שירותים וספרים. הוא לא דרש שהבניין יישא את שמו, אלא רק שעל פתחו תיחרת הכתובת Free to the People. כך הקים בחייו 2,811 ספריות ציבוריות ברחבי העולם הדובר אנגלית, מתוכן 1,946 בארצות הברית לבדה.

לישראל לא היה נדבן כזה, ובכל זאת יש בה כ-1,100 ספריות ציבוריות (ולפני ארבע שנים היו בה יותר). הן פועלות מכוח חוק משנת 1975, שחייב את המדינה לקיים אותן, ואסר לגבות דמי מנוי על השימוש בהן.

אז, בימים הרחוקים ההם, מימנה המדינה כ-75% מתקציב הספריות, אבל ההקצבה לא היתה מעוגנת בחוק. כיוון שהמדינה שחקה את תקציב הספריות, והחוק אינו מאפשר לגבות דמי מנוי או השאלה (אבל מותר לגבות דמי פיגור או השחתה וכמובן דמי שימוש במחשב, שהחוק של 1975 לא הביא בחשבון), עתרו הספריות ב-2002 לבג"ץ, כדי לחייב את המדינה להגדיל את תמיכתה בהן.

אחרי סחבת רגילה (פעם המדינה היתה לקראת הכנת תקציב, ופעם בדיוק אחריו) פסק השופט מישאל חשין שעל המדינה להחליט: או שתשנה את החוק כדי שאפשר יהיה לגבות דמי מנוי, או שתתחייב בחוק לממן את פעילות הספריות.

אחרי קביעתו של חשין, התקבלה בכנסת, בשלוש קריאות, הצעת חוק פרטית של הח"כים זבולון אורלב, ענת מאור ונעמי חזן, המחייבת כל רשות מקומית בהחזקת ספרייה ציבורית, ואת המדינה בהשתתפות במימון בלא פחות מ-50%. ההצעה התקבלה פה אחד: 23 חברי כנסת הצביעו בעד, ללא נמנעים וללא מתנגדים. נעמי חזן הזכירה כי ההצעה הוגשה כבר ב-1999 על ידי ח"כ וליד צאדק, אבל נתקעה. היא סיכמה בהתרגשות: "הפעם ביודעין, כנסת ישראל הצילה את הספריות הציבוריות לאורך זמן במדינת ישראל. זה אחד החוקים החשובים ביותר שהעברנו בקדנציה הזאת".

חברה ליוזמה, ח"כ זבולון אורלב, חשב שהשמחה מוקדמת - באותו החוק עצמו נכתב ששר החינוך יחליט על תקציב הספריות באישור שר האוצר, ולמדינה ניתנה שהות לעמוד בדרישות התקצוב של החוק במשך חמש שנים, החל מינואר 2004. אורלב צדק: בחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל התשס"ג-2003, הוכנס שינוי קטנטן - הממשלה התחייבה לתמוך בספריות, במקום בסכום "שלא יפחת מ-50%", בסכום "שלא יעלה על 50%".

תקציב כלל הספריות הציבוריות מוערך בכ-200 מיליון שקל. המדינה מקצה לנושא 15-17 מיליון שקל, שהם 6-9 אחוזים מתקציב הספריות. בכך היא לא עוברת על החוק, כמובן, כי החוק, כזכור, מונע ממנה להקציב לנושא יותר מ-100 מיליון שקל, ולא מחייב אותה להקציב 100 מיליון שקל. רק "סכום שלא יעלה על". וגם להשלמת יעד מתחכם זה יש לה עוד כשנתיים.

ביום רביעי לפני שבוע וחצי, התייצבו בוועדת החינוך של הכנסת 50 ספרנים וספרניות, והסופרים אייל מגד, נעמי רגן וישראל סגל, והתריעו, שוב, על מצוקת הספריות. כיוון שאין חולק על חשיבות הנושא, כולם היו בעדו והאווירה היתה חיובית. יו"ר הוועדה, מיכאל מלכיאור, העלה הצעת חוק ממשלתית, שלפיה בכל רשות מקומית או ברשויות מקומיות אחדות במשותף, תהיה לפחות ספרייה ציבורית אחת. מה שחשוב במיוחד בחוק, הוא הסעיף הקובע כי הספריות יתוקצבו ב-50% לפחות מאוצר המדינה.

כצפוי, כיוון שבכסף ציבורי מדובר, שר האוצר עירער על ההצעה עוד בוועדת השרים לענייני חקיקה, אבל היא בכל זאת הועלתה במליאת הכנסת ביום רביעי שעבר, אחרי ישיבת ועדת החינוך, והתקבלה בקריאה טרומית. עתה היא צריכה לעבור עוד שלוש קריאות. גם אם תעבור בשלוש קריאות בניסוח הנכון והמחייב, עדיין יהיה עליה לצלוח את חוק ההסדרים. ______________________________________________________

נוסח מעודכן של מאמר שפורסם ב"הארץ" ב-29.5.2002