4 ימים לאחר חטיפת החייל גלעד שליט בכרם שלום, פתח שלומי אלדר, כתב חדשות ערוץ 10, בניסיונות להשיב את שליט הביתה. ארבעה ימים הסתובב בתחושה שהוא מוכרח להתערב, שהחזקתו של שבוי ישראלי ברצועת עזה משנה את כללי המשחק. מרגע שנודע לו על החטיפה היה אלדר משוכנע שאחד מידידיו הטובים, המבוקש סמי אבו סמהדנה, יוכל ליצור בקלות קשר עם חוטפיו של שליט ולקדם במהירות עסקה לשחרורו.

"חיפשתי את סמי בנרות ולא מצאתי, כי הוא מחליף טלפונים כמו תחתונים", מספר אלדר בהתרגשות. "התקשרתי לחברים שלו, לאינספור אנשים מעזה שנמצאים בקשר אתו, מסרתי הודעות דרך מקורבים - וכלום. באיזשהו שלב התקשרתי אל מוחמד דחלאן כדי לברר בינתיים מה מצבו של גלעד ובמקרה סמי עמד לידו, לקח את השפופרת ואמר לי 'אה גבר?' אמרתי לו, סמי, אתה האדם שיכול להבטיח את שחרורו של שליט. אנחנו מוכרחים לדבר".

למה דווקא אבו סמהדנה?

"שבועיים לפני החטיפה ישראל חיסלה את אחיו, ג'מאל אבו סמהדנה, שעמד בראש ועדות ההתנגדות העממית. עד החיסול ג'מאל חי על זמן שאול מבחינת ישראל, בשל שורה של פיגועים שתיכנן והוציא אל הפועל (המתועב שבהם הוא רצח טלי חתואל מגוש קטיף, שהיתה בחודש השמיני להריונה, ואתה ארבע בנותיה הקטנות). הוא היה ממתכנני הפעולה בכרם שלום וזאת הוקפאה בעקבות חיסולו.

"ההתנקשות המוצלחת בג'מאל אבו סמהדנה הביאה את שר הביטחון עמיר פרץ לקבל המלצה מטופשת - להרעיד את עזה כדי שחמאס לא ירים ראש ויירה רקטות קסאם על שדרות. הפעילות של צה"ל הביאה את הזרוע הצבאית של חמאס להחליט שיש לפעול, וכך יצאה אל הפועל תוכניתו של ג'מאל, בין היתר כדי להנציח את זכרו. אני ידעתי שהפעולה נעשתה בשמו של אחיו של סמי ולכן הוא זה שיכול לדבר עם החוטפים.

"סמי הוא איש בעל קשרים, הוא ידע מי מחזיק בשליט, או לפחות היה יכול לברר ללא בעיה, והוא גם איש שמדבר תמיד על פיוס: לאחר שהיה ממנהיגי האינתיפאדה הראשונה הפך לאחד ממחוללי הסכם אוסלו בשטח. כשנחטף נחשון וקסמן סמי היה זה שהגיע אל החוטפים מעז א-דין אל-קסאם והשיג ארכה לאולטימטום שהציבו. למשפחת סמהדנה בכלל ישנם קשרים ענפים ומכבדים אותם מאוד בעזה. סמי חותר להילחם בכיבוש, אבל מצד שני לא חשש בעבר לכנות את פיגועי ההתאבדות פשעי מלחמה".

אבו סמהדנה היה קשוב לבקשתו של אלדר. "הוא רק ביקש לקבל הבטחה רשמית שלא יפגעו בו", אומר אלדר. "הוא אמר לי, 'אתם הישראלים משוגעים. איך שאני אתחיל לרחרח ולהתקרב אל החוטפים מסוגלים לקשר אותי לחטיפה ולחסל אותי במקום'".

סמי אבו סמהדנה באמת מבוקש על ידי ישראל.

"זה מצחיק. בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה ברק נתן לו לצאת לניתוח לב בירדן וכשהתחלף השלטון, שרון כראש ממשלה אסר עליו לחזור. הוא היה בשוודיה, אנגליה, ספרד, כבר נגמר לו הכסף, הוא רצה לחזור למשפחה שלו, אז עבר דרך אחת ממנהרות רפיח ומאז הוא מבוקש. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא אח של ג'מאל".

פתאום מתקשרים מהשב"כ

אחרי שהציג לאבו סמהדנה את בקשתו, קבעו השניים שאלדר יתקשר אליו שוב בערב. "הוא כבר הספיק לעשות את הבדיקות שלו וטען שיש על מה לדבר. הוא אמר לי, 'שמע, הם בעצמם מפוחדים מכל הפעולה ומבינים שעזה תיחרב אם לא ישחררו את גלעד שליט ולכן מעוניינים להחזיר אותו לישראל תמורת מחיר נסבל'. כלומר, תמורת מחיר של כבוד - בעיקר ילדים מתחת לגיל 14 ונשים - אפשר היה, לדבריו, להשיג את השחרור ושהחוטפים עדיין יוכלו להגיד 'איזה גיבורים אנחנו'. בסוף השיחה סיכמנו שהוא מחכה לאור ירוק ממני, לאחר שאני דואג להבטחה שלא פוגעים בו".

אלדר פנה אל משרד ראש הממשלה והאמין, כנראה בתמימותו, שימצא אוזן קשבת, אולי אף את האוזן של אהוד אולמרט. "אולמרט היה חדש בתפקיד, ורוב הסביבה שלו גם היתה חדשה ופחות הכרתי אותם", אומר אלדר. "כדי לא לגרום לעיכוב מיותר התקשרתי בהתחלה אל ליאור חורב, דובר משרד ראש הממשלה. אמרתי לו שאני חייב להגיע לראש הממשלה כי יש לי משהו בקשר לגלעד שליט ואני מבקש לא לפרט מעבר לזה. הוא הבטיח שיחזור אלי.

"אני מניח את השפופרת ופתאום מתקשרים אלי מהשב"כ. אומרים לי, 'שמענו שאתה רוצה לדבר אתנו'. מי רצה לדבר אתם? מה פתאום שלחו אלי את השב"כ? הסברתי להם שזה עניין דיסקרטי וחשוב שקשור למשרד ראש הממשלה ואני לא עיתונאי עכשיו ובטח לא מעוניין לדבר עם השב"כ.

"כעבור כמה שעות מתקשר אלי האלוף גד שמני, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, לשיחה שאני לא אשכח בחיים. הוא שואל אותי 'מה אתה רוצה להגיד לי?'" מחקה אלדר את הנימה הצבאית והמתנשאת בקולו של שמני. "ואני עונה לו 'זה לא לטלפון. אני מוכן לבוא אליך מחר על הבוקר לירושלים כדי לדבר אתך ברצינות. זה חשוב'".

למה לא בטלפון?

"אולי אני פרנואיד, אבל תמיד יש לי הרגשה שמצותתים לי לטלפון ובאמת שחשבתי שמדובר בנושא שראוי להתייחסות מיוחדת. לפחות לפגישה של כמה דקות. ואז שמני התחיל ללחוץ עלי, 'יאללה, דבר בטלפון. נו, אתה יודע עם מי אני מדבר בטלפון הזה? דבר, דבר'. בסופו של דבר אמרתי לו 'תשמע, יש לי מידע בנוגע לגלעד שליט ויש לי מישהו שיכול לנהל בזהירות ובמהירות את המגעים עם החוטפים, יותר טוב מכל אחד אחר'. הסברתי שמדובר באדם שיש לו גישה, שהם חייבים לו הרבה ושזה יכול להיסגר מהר. שככל שישראל תפעל בהקדם, החזרת שליט תהיה קלה יותר והמחיר יהיה נמוך יותר.

"הוא שאל אותי 'מי האיש שלך?' אמרתי לו, סמי אבו סמהדנה. הוא אמר לי, 'מתווכים לא חסרים לנו, כולם ירצו לתווך, רק שאנחנו לא מוכנים לשלם מחיר תמורת השחרור של שליט, לפחות לא כרגע. אם נגיע למבוי סתום אולי נדבר אתך, מי יודע'. הקול שלו היה מלא זלזול. כאילו, דחיל רבאק, מה אתה מתערב בעניינים של חשובים ובכירים ממך? הלגלוג והיהירות שלו כלפי גרמו לי מבוכה. מלכתחילה חששתי שאני פולש לתחום לא לי, אבל ידעתי שיש כיוון שחייבים לבדוק ולכן נפגעתי מאוד מהתגובה הזאת.

"אחרי כל הזלזול כלפי, הוא פתאום החמיא לי על הסרט שעשיתי לפני שנים בעיראק, במין אחווה של עיראקים, והוא לא ידע שאני האדם האחרון שמוכן שישייכו אותו עדתית. סגרתי את הטלפון ואמרתי לעצמי, שלומי, אולי זה באמת לא עניינך. אבל העובדה היא שמי שאמור לנהל את החזרתו של שליט כל כך בטוח בעצמו, ובפועל כבר שמונה חודשים לא מצליחים להשיג כלום. גלעד לא חזר. מדברים פה על חמאס, על חאלד משעל ולא מתחשבים ברצונות, בכבוד ובכוח של האנשים בשטח, שלדעתי הם משמעותיים ביותר, ואל האנשים האלה היתה לי גישה. אבל מתברר שגם אצלנו משחקים משחק של כבוד".

שיחה תחת הפצצה

מופתע ופגוע מהעוצמה שבה נטרקה הדלת בפניו הודיע אלדר בעצב לאבו סמהדנה שאין טעם לפעול. כעבור ימים אחדים נחטפו בגבול לבנון שני חיילים נוספים, מלחמה פרצה, עזה הוסטה לרגע הצדה מסדר היום ואלדר החל להשלים עם התגובה שקיבל. עד שבצהרי אחד מימי המלחמה צילצל הטלפון הסלולרי של אלדר ומצדו השני של הקו הציג עצמו בנימוס נעם שליט. "הוא אמר לי, 'אני יודע שאתה בעל קשרים, אולי יש לך מידע על הבן שלי, או שאתה יכול לברר מה קורה אתו ומה שלומו?'"

כשאלדר נזכר באותה שיחה קולו מתרכך. "לפתע נשמעה אזעקה ונעם התנצל וביקש להמשיך את השיחה תוך שהוא רץ למקלט בביתו שבצפון הארץ. זה היה סוריאליסטי ואיום. ברקע צפירות עולות ויורדות, נשמעות הפצצות והאבא הזה מדבר אתי מהמקלט על הבן החטוף שלו שמוחזק בעזה. מדבר בעדינות, לא מתלהם. פתאום, מכורח הנסיבות, האיש הזה מכיר כל פלג בחמאס ורוצה ללמוד עוד ועוד ובעיקר מבקש לשחרר כבר את הילד שלו.

"סיפרתי לו שניסיתי ולא הצלחתי. שגד שמני אמר לי 'לא תודה'. נעם ניסה להיאחז בסיפור הזה. הציע שאולי הוא ירים טלפון לאולמרט, אולי זה יעזור במשהו, אבל הסברתי לו שהתשובה שקיבלתי היתה חד משמעית. דיברנו רק פעם אחת נוספת מעט אחר כך ודיווחתי לו שלפי מה שידוע לי הבן שלו במצב טוב. את זה אני יכול באמת לומר באחריות - דואגים שם לגלעד באופן יוצא מהכלל".

מיד כשהוכרזה הפסקת האש בצפון שב אלדר לרצועת עזה והחל לחפש את אבו סמהדנה. שיחתו עם נעם שליט לא הניחה לו, ומשום שלא חלה התקדמות גלויה להחזרתו של גלעד שליט, החליט לפתוח בניסיון נוסף.

"כשמצאתי את סמי בעזה הוא עדיין היה מוכן לשמש כמתווך והחלטתי לפנות הפעם אל עמי אילון. הוא איש שניתן לדבר אתו", מסביר אלדר. "אילון נדהם. הוא אמר לי, 'לו אני ראש השב"כ הייתי קופץ על ההצעה שלך. אני מכיר את סמי היטב וזה נשמע רציני'. הוא אמר לי שהוא ידבר עם עופר דקל, חבר קרוב, שזמן קצר לפני כן מונה לרכז את כל הטיפול בחטופים. עשר דקות אחרי שסיימתי את השיחה עם אילון מתקשר אלי דקל. זה היה יום שישי אחר הצהריים. הוא אמר לי שהצעתי שווה בדיקה ולמחרת, בשבת בעשר בבוקר, נפגשנו".

היתה היענות מצדו, מעבר להסכמה להיפגש?

"הוא ביקש לפני הכול לקבל סימן חיים מגלעד: תמונה, קלטת, מכתב לאבא. העברתי לסמי את הבקשה והוא מיד יצא לדרך. שלושה ימים לקח לו להגיע אל מי שמחזיק בגלעד, אחמד אל-ג'עברי והבחורים. הוא נוהג לקרוא לעוזריו 'הבחורים'. אחרי שבוע הוא טילפן אלי וסיפר לי שבפגישה הוא הבין שהם מסוכסכים ביניהם, רבים אחד עם השני, ובעיקר יודעים שהמחיר עלה מאוד מאז תחילת הפרשה. צה"ל הרג מאות פלסטינים מאז שנחטף שליט ולכן, כדי שלא יעשו מעצמם צחוק ברחוב הפלסטיני הם צריכים לדרוש עכשיו את המחיר הכי גבוה שאפשר. הוא סיפר לי שאמר להם שהם מכניסים את העם הפלסטיני לקטסטרופה, שהם ימיטו על כולם אסון, שהוא קילל את האמא שלהם ועזב.

"בזאת תמה הפרשה. דקל שב ללא תוצאות מאחת מגיחותיו למצרים והתקשר אלי כדי לשמוע אם היתה התקדמות. סיפרתי לו בצער גדול שהאיש שלי הרים ידיים ואני יחד אתו".

הרגשת שזה נכון, בתור עיתונאי, להיות חלק מעסקת תיווך מול גורמים ממשלתיים ופלסטיניים?

"הסרתי לרגע את הכובע העיתונאי שלי ואמרתי לעצמי שאני חייב לנצל את הקשרים שיש לי בעזה כדי לעשות את הפעולה המוסרית הזאת. בוודאי שלא עשיתי את זה בשביל תהילה והמלה הזאת בכלל מגעילה אותי. אני לא 'שופוני' בעשייה שלי. אני לא עיתונאי של פוזה שמצטלם בגוב האריות כדי להראות כמה שלומי אלדר גיבור ואמיץ. כמעט תמיד, גם כשאני מראיין אנשים כמו מוחמד דף, אני מחוץ לפריים - כי אני לא הסיפור".

שלושה רסיסים של פגז

אלדר, בן 50, לא יכול לבחור במלים מדויקות יותר. ביותר מ-15 שנים של עיתונות שטח מסורה, יסודית ומרובת הישגים מרשימים הוא נשאר, באופן יחסי, מחוץ לפריים. לא מחדד מרפקים, לא מטפח בלורית פוטוגנית ולא מתחכך, אלא מאמין בעבודה קשה ולעתים סיזיפית. גם בחיצוניותו אין זכר לחספוס, איבוק ורישול שתואמים לתדמית איש השטח. מספיק להעיף מבט בתיק העור המרובע שאתו הוא מסתובב בסמטאות עזה: תיק של פקיד שומה, או כרטיסן אוטובוסים. במשך כל השיחה הערה והטעונה, שבה השתדל להקפיד על התנסחויות רהוטות ועוצמת קול נמוכה, נאבק אלדר בציפורניו בכתם זעיר על שולחן העץ וגם סידר שוב ושוב בשורה ישרה שלושה רסיסים של פגז 155 מ"מ שנחים בתיקו כבר חודשיים, כדי ש"אותי לא יפתיעו יותר".

אלה רסיסים של אחד ממאבקיו הערים במה שהוא מכנה הטעיותיו וטיוחו של דובר צה"ל בנוגע לתחום סיקורו. באמצע יוני האחרון, מעט לפני שנחטף שליט, נהרגו על חוף הים בעזה שבעה מבני משפחת ראלייה. צה"ל ערך תחקיר מהיר ופסק שלא הוא אחראי להרג. אלדר ניסה להראות שהאחריות למות המשפחה מוטלת על צה"ל, בין השאר על ידי הצגת הוכחות שרסיסי הפגזים שניקבו את גופות ההרוגים מקורם בפגזי 155 מ"מ צה"ליים. דוברת צה"ל מירי רגב הגדירה בפומבי את ניסיונותיו "עיתונות מופקרת".

"הם ניהלו מסע אישי נגדי", הוא אומר בכעס כבוש. "הציגו אותי ככתב הזה שתמיד מסתובב בשטחים, מקשיב לפלסטינים, מראה עוולות שנעשים להם - כתב מגויס שהתמכר לגרסה הפלסטינית. אבל היו ויש לי תימוכין להכול. צה"ל מצדו שלח רסיסים לבדיקה במכונים לחקר שימושי באוניברסיטת בן גוריון, שרק בודקים את הרכב הסגסוגת, ונתן פרשנות עצמאית וחד משמעית לכך שלא מדובר בפגז 155".

חיזוק לעמדתו של אלדר מתקבל מד"ר גבי בן דור, מנהל המכונים לחקר שימושי וכיום ראש המרכז לחקר ופיתוח טכנולוגיות מיגון: "נטען בתקשורת שבמכונים בראשותי נקבע שהרסיסים שנבדקו אינם רסיסי פגז 155 מ"מ של צה"ל, וזה לחלוטין לא נכון. את הרסיסים שקיבלנו מצה"ל בדקנו מבחינת הרכב הסגסוגת שבהם ולא טענו מעולם שהגיעו מפגז זה או אחר. לפגז 155 מ"מ אין הרכב סגסוגת אחיד וזהה, ולכן בדיקה כזאת לא יכולה להיות חד משמעית".

לא רק אלדר, גם יחידת דובר צה"ל דבקה בעמדתה. וכך נאמר בתגובתה: "החל מהיום שבו נפגעה משפחת ראלייה בחוף בעזה, בחר שלומי אלדר לסקר את האירוע בצורה חד-צדדית ומגמתית, תוך שהטיל את האשמה באחריות לפגיעה על צה"ל, בטרם הוכחה. כל הטענות שהעלה הועברו לבדיקת הגורמים המוסמכים לכך. במסגרת תחקיר צה"ל נבדקו, בין השאר, שני רסיסים שהוצאו מהנפגעים באירוע, ונשלחו לבדיקה יסודית ביחידה הטכנולוגית (חט"ל). הבדיקות הוכיחו בוודאות כי אין אלה רסיסי פגז 155 מ"מ. זאת, על בסיס ניתוח הרכב ותכונות המתכות הזהה בשני הרסיסים. ממצאים אלה ואחרים הובילו למסקנה, שהפיצוץ בחוף הים לא היה כתוצאה מירי של כוחות צה"ל שבוצע באותו היום".

אלדר עדיין משוכנע שצה"ל היה מעורב בהרג משפחת ראלייה. "כשכינסו מסיבת עיתונאים כדי להגיד כמה שלומי אלדר שקרן, הופתעתי מאוד. לא האמנתי שהם ילכו כל כך רחוק. הם הצליחו לסחוף את דעת הקהל נגדי. אבל עכשיו, אחרי מלחמת לבנון, אני מרגיש שלאנשים יש הרבה יותר ספקות באשר לאמינות של דובר צה"ל".

תעודת ביטוח מראש הממשלה

זה זמן מה אלדר לא נכנס לעזה ומתמקד בהכנת סדרת כתבות בעניינים חברתיים, שהחלה להיות משודרת בשבוע שעבר במהדורות החדשות המרכזיות. כשעבר לערוץ 10 מערוץ 1 לפני ארבע שנים היה אמור לעמוד בראש הדסק החברתי, אבל עזה בלעה אותו. בנוסף הוא מצפה ללידת בנו החמישי בחודש הקרוב, השני מנישואיו למיכל אהרוני, שעוסקת ביחסי ציבור. לאלדר שלושה ילדים מנישואיו הראשונים, הגדול שבהם בן 26.

אין לך געגועים לעזה?

"עזה סגורה עכשיו בגלל מלחמת האחים ולא מאפשרים לעיתונאים ישראלים להיכנס אליה. עוד לפני שפרצו שם המאבקים התקשרו אלי מדובר צה"ל ואמרו לי שהם קיבלו התראה ספציפית שנשקפת סכנה לחיי. שעומדים לחטוף אותי. אני לא לקחתי את זה ברצינות. כבר ב-2004 היה תכנון של חמאס עלי והגיע מידע שרוצים לפגוע בי, אבל מוחמד דף נתן הבטחה שלא יפגעו בי כעיתונאי. הלוואי שבישראל היו נוהגים בעיתונאים בכבוד כמו זה שנהוג בעזה. היום אני רגוע, כי למחרת הניצחון של איסמעיל הנייה בבחירות באתי אליו הביתה כדי לראיין אותו ראיון ראשון והוא אמר לשומרים שלו, כולם מעז א-דין אל-קסאם, 'זה שלומי ודיר באלכום עליו'. אני מתייחס לזה כאל תעודת ביטוח".

יכול להיות שהפנייה שלך לעניינים חברתיים נובעת גם מהצרת צעדיך בערוץ? לא פעם נטען שצבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים, מתפרש ולא מותיר לך הרבה מקום לפעול.

"אני מודה שהיו ביני ובין צביקה המון ויכוחים. השיא היה כשהשגתי ראיון עם ערפאת ואולצתי על ידי המערכת לצרף את צביקה אלי, בגלל לחץ שהוא הפעיל. לא אהבתי את זה, כעסתי, היה הרבה מתח בתקופה הזאת ואפילו נתק. היו בינינו מלחמות טריטוריאליות. כשאני עבדתי בשטח הוא היה זמין יותר, כי נשאר באולפן ולכן דיווח גם על התחום שלי. יש בינינו עדיין חילוקי דעות, אבל אני חי עם זה. בסופו של דבר החלטנו שאנחנו אנשים מבוגרים ורק לפני חודש הוא התארח אצלי לארוחת צהריים.

"במלחמת לבנון צביקה נזרק לתחום שלא לגמרי הבין בו ואני הייתי הראשון שהחמאתי לו שהיה המשובח שבמשובחים. זה מאוד הפליא אותו והוא שאל אותי 'דווקא אתה מחמיא לי?' - כן, כי הגיע לו".

אחרי כל שנות העבודה שלך ובהתחשב בידע שלך, אתה לא שואף לתפוס את עמדת הפרשן?

"אני חושב שיהיה קשה לערוץ טלוויזיה להציע לי להיות פרשן לענייני ערבים, כי קשה לשמוע את מה שאני אומר. דובר צה"ל מוסר בגאווה שצה"ל הרג 400 אנשי חמאס וכולם מיד מדווחים על זה. אף אחד לא שואל, מי נהרג? מה הקשר שלו לחמאס? אני הצלבתי דיווחים של צה"ל עם ארגוני זכויות אדם ועם רישומי בתי חולים. כל מי שנהרג ממוסמך. אין דבר כזה להעלים הרוגים או לנפח מספרים. ואז אתה מגלה שמדובר בילדים בני פחות מ-14, בנשים, או בדגי רקק של חמאס. העיקר שישראל מתגאה במחיקת מבוקשים".

אולי לאנשים כאן אין כבר כוח לשמוע שישראל לא צדיקה צחה?

"לא אכפת לי, אסור להניח לנושא הזה. לכל משפחה בעזה לפחות הרוג אחד של צה"ל. אז איזה עתיד יש פה? ואיך נותנים לחייל שלנו להיות מוחזק שם למעלה משמונה חודשים? אני מאמין שגלעד יחזור הביתה. גד שמני אמר בהתחלה שהוא לא מוכן לתת כלום. עכשיו אין לאף אחד ספק שיתנו ועוד איך. אז רק שישחררו אותו כבר".*

שלומי אלדר. איך נותנים לחייל שלנו, גלעד שליט (בתמונה הקטנה), להיות מוחזק שם יותר משמונה חודשים


שלומי אלדר מראיין את איסמעיל הנייה. באתי אליו הביתה למחרת הניצחון שלו בבחירות