בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שלנו בדמשק

במקום ללכוד את הפושע הנאצי הנמלט ולטר ראוף, העדיף הביון הישראלי להיעזר בו לאיסוף מידע על הצבא הסורי ואף סייע לו להימלט מאירופה לדרום אמריקה. מסמכי הסי-אי-איי מגלים שהוא לא היחיד. ציידת הנאצים ביאטה קלארספלד, שניהלה מערכה להסגרתו, מתקשה להאמין שדווקא ישראל עזרה לו לחמוק ממשפט

תגובות

ולטר ראוף, קצין אס-אס שהיה אחראי להשמדת מאה אלף איש לפחות, והיה מבוקש על ידי בעלות הברית כפושע מלחמה, הועסק בסוף שנות הארבעים על ידי שירות חשאי ישראלי, שבמקום להביאו לדין שילם לו תמורת שירותיו ואף עזר לו להימלט לדרום אמריקה. ממסמכי סוכנות הביון המרכזית (סי-איי-אי) של ארצות הברית, שנחשפו לציבור בשנים האחרונות, מתברר שבידי האמריקאים היה מידע המעיד כי העסקתו של הפושע הנאצי הנמלט ראוף על ידי ישראל לא היתה מקרה חריג.

בתזכיר הסי-איי-אי מ-24 במארס 1950 נכתב על הקשרים בין הסוכן הישראלי אדמונד (טד) קרוס, ששמו מחוק במסמך זה, לבין נאצי ששמו יאנוש וולברג: "העסקתו של הנדון (וולברג) על ידי המודיעין הישראלי מתאימה לדפוס שנחשף בשיחות עם (שם מחוק) - דפוס המתאר שימוש בנאצים לשעבר למטרות ביון במדינות ערב. לאחר כישלונו של הניסיון לשלוח את קולונל האס-האס הידוע ולטר ראוף למצרים, השירות הישראלי, בסבירות גבוהה (אך לכך עוד אין אישור), העסיק את הנדון שהשקפותיו ועברו לא יעוררו חשד במצרים שהוא סוכן יהודי".

במסמך מוקדם יותר, מפברואר 1950, נכתב שקרוס עזר לראוף להשיג את המסמכים הדרושים להגירה לדרום אמריקה, אף שהניסיון לשלוח אותו למצרים נכשל. מדוע בכל זאת סייעה ישראל לראוף? אותו מסמך מספק לכך רמז: "אין להוציא מכלל אפשרות שנוכחותו בסוריה היתה קשורה לשליחות למען השירות הישראלי". ראוף אכן היה בסוריה, שם היה יועצו הצבאי של הנשיא חוסני זעים, שביקש להגיע להסדר שלום עם ישראל, ונאלץ לעזוב לאחר שזעים הודח בהפיכה צבאית.

לא ידוע איזו משימה נועד ראוף לבצע במצרים, אבל הקשר שלו עם קרוס עשוי לספק יותר מרמז. לפי מחקרה של עובדת המוסד לשעבר, רות קמחי, בעיצומה של מלחמת העצמאות, ביולי 1948, נשלח קרוס לחסל כמה אנשי מפתח במצרים, בעזרת קבוצת יהודים. ברגע האחרון המבצע נדחה. בספטמבר חזר קרוס למצרים, אך גם הפעם לא יצאה התוכנית אל הפועל, ככל הנראה משום שהוא הסתבך בפרשת אהבים עם הנסיכה המצרית אמינה נור א-דין ונאלץ לעזוב את המדינה. קמחי טוענת: "כל הסיפור מזכיר מאוד את עסק הביש בשנות החמישים, רק שלמזלם של כולם התוכנית של 48' לא יצאה לפועל, כנראה בזכות אותה נסיכה מצרייה".

נראה שהתוכנית לא ננטשה, שכן ב-1949, כפי שמלמדים המסמכים האמריקאיים, רצה קרוס לשלוח את ראוף למצרים. לפי מסמך אחד בתיק הסי-איי-אי שלו, ראוף לא הגיע למצרים, אבל לפי תזכיר מ-1953, מסר השגריר האמריקאי בקהיר שאדם ששמו ראוף נמצא במצרים. ראוף זה הוגדר אמנם בתזכיר כפולני, אך מצד שני מוזכר שהוא אירגן השמדת יהודים בפולין, מה שמעלה את הסבירות שאכן הכוונה לפושע הנאצי המפורסם.

ראוף נולד ב-1906 ומגיל 18 שירת בחיל הים הגרמני והגיע לדרגת קצונה. ב-1937 פוטר משום שבגד באשתו, ופיקוד הצי קבע שהדבר אינו הולם את מעמדו. בעזרת חברו הטוב, ריינהרד היידריך, גם הוא קצין ימי לשעבר, שהיה אז סגנו של מפקד האס-אס היינריך הימלר, הוא התקבל לארגון הנאצי. תחילה שירת במפקדה הראשית של האס-אס בברלין ולאחר כיבוש נורווגיה ב-1940 פיקד שם במשך שלושה חודשים על משטרת הביטחון. באותה שנה הוחזר על פי בקשתו לחיל הים ופיקד על צי שולות מוקשים, אך ב-1941 זימן אותו היידריך בחזרה למטה האס-אס בברלין.

כשהיידריך התמנה למושל צ'כיה הכבושה, התלווה אליו ראוף לפראג כיועצו הטכני. הוא חזר לברלין ביוני 1942, לאחר שהמחתרת הצ'כית התנקשה בחיי היידריך. ראוף התמנה לראש המחלקה הטכנית של האס-אס והיה אחראי על מיזם ההשמדה במשאיות: צינור הפליטה חובר אל תא המטען האטום, וגזי הפליטה של המנוע הרעילו את הנוסעים. בצורה זו נרצחו בין 97 אלף ל-200 אלף בני אדם, רובם יהודים. שיטת ההשמדה הזאת היתה אטית ומסורבלת, ובשל כך פיתחו הנאצים את שיטת ההמתה בתאי גזים, תוך שימוש בציקלון B.

מיולי 1942 עד מאי 1943 פיקד ראוף גם על איינזצקומנדו (יחידת משנה של האיינזצגרופן, שהיו ממונות על השמדת היהודים) בצפון אפריקה, והיה אחראי על ריכוזם של היהודים בתוניסיה. לאחר שהות קצרה בברלין הוא הועבר ביולי 1943 לפקד על האיינזצקומנדו בקורסיקה ומספטמבר 1943 עד סוף המלחמה פיקד על האס-אס במילאנו. בתפקידו זה השתתף במשא ומתן החשאי שהוביל לכניעת הנאצים בצפון איטליה.

בהבדל מנאצים אחרים שהשתתפו במגעים אלו, נעצר ראוף על ידי בעלות הברית ב-30 באפריל 1945. ב-1947 הצליח לברוח מהשבי. איש ביון סורי, שהציג את עצמו כד"ר ג'ון חומסי אך היה למעשה סרן אכרם טבארה, גייס את ראוף הנמלט. בסוריה יעץ ראוף לנשיא חוסני זעים, ונעצר ביום ההפיכה נגדו. ראוף הצליח לשכנע את חוקריו שהיה רק יועץ ולא בעל סמכויות פיקודיות. הוא שוחרר מהמעצר אך נדרש לעזוב את סוריה.

לפי אחת הגרסאות המצויות בתיקי הסי-איי-אי, נחשד ראוף בקשר עם "פעילות קומוניסטית חתרנית", כסוכן של גרמני שנקרא פון ליפקאו. לאחר גירושו מסוריה היה אמור להתלוות אל ליפקאו להודו, כדי להפיץ שם תעמולה קומוניסטית. לפי דו"ח של הסי-איי-אי המסע לא יצא אל הפועל "מכיוון שליפקאו התעכב בתל אביב בגלל התחייבויות אחרות".

מדמשק נסע ראוף לביירות, ומשם חזר לאיטליה. בסיוע הביון הישראלי, וכנראה גם של המודיעין הבריטי, הוא הפליג לדרום אמריקה בדצמבר 1949. תחילה השתקע בקיטו, בירת אקוודור. לפי דיווח מ-1953, נמצא ראוף באותו זמן בבואנוס איירס, שם עמד כנראה בראש קבוצה אנטי-קומוניסטית. ב-1958 הוא עבר לצ'ילה, וכעבור שנה קיבל שם מעמד של תושב קבע. הוא עסק בסחר בקר ודגים ותואר כחוואי ותעשיין. בנו ולטר התקבל לאקדמיית הצי של צ'ילה והיה בן חסותו של גנרל קרלוס פראטס, הרמטכ"ל שהיה מתומכי הנשיא הסוציאליסטי סלוודור איינדה. הבן מכחיש היום את העובדה שאביו עבד למען ישראל.

ב-19 בדצמבר 1962 נעצר ראוף בצ'ילה, לאחר שממשלת גרמניה המערבית ביקשה את הסגרתו. בית המשפט העליון דחה את הבקשה, וראוף שוחרר. בחירתו של איינדה הסוציאליסט לנשיא לא שינתה דבר ובמכתב ידידותי אל שמעון ויזנטל, שפעל להעמדת פושעים נאצים לדין, כתב איינדה שאין בכוחו לבטל את החלטת בית המשפט מ-1962.

איינדה נהרג בהפיכה צבאית נגד ממשלתו הדמוקרטית בספטמבר 1973. כעבור חודשים אחדים נכתב בעיתון הצרפתי "לה מונד" שראוף מונה להיות ראש שירות המודיעין הצ'יליאני; ממשלת צ'ילה הכחישה. עשר שנים אחר כך, בינואר 1984, ביקש משרד המשפטים הישראלי את הסגרתו של ראוף, אך ממשלת צ'ילה דחתה את הבקשה. כעבור חודש ביקשה גרמניה המערבית בשנית את הסגרתו של ראוף. צ'ילה הודיעה שהתיק ייפתח מחדש רק אם יוצגו לה ראיות לפשעים חדשים, משום שההסגרה אינה משרתת שום אינטרס ציבורי בצ'ילה: ראוף התגורר תקופה ארוכה בארץ זו והתנהג תמיד כשורה.

גם האמריקאים פנו לצ'ילה בהקשר זה והדגישו שלפי עמדת הממשל פושעים נאצים צריכים לעמוד לדין. הלחץ הבינלאומי על צ'ילה להסגיר את ראוף היה גדול. גם הנשיא רייגן וגם ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, דיברו על כך ב-1984, אך דבריהם לא הרשימו את הרודן אוגוסטו פינושה. ציידת הנאצים ביאטה קלרספלד, שבאה לצ'ילה כדי לארגן שם פעולות מחאה בעניין זה, נעצרה פעמיים באשמת הפרת הסדר הציבורי.

באותה שנה ביקר בסנטיאגו מנכ"ל משרד החוץ, דוד קמחי, ולפי הדיווחים בעיתונות ניצל את ביקורו כדי לדרוש ממארחיו לגרש את ראוף, שאותו הגדיר כאחד מפושעי המלחמה הגדולים ביותר החיים בארץ מערבית. רעייתו, רות קמחי, מסרה בשמו שבעלה אינו זוכר זאת: לדבריה, הם היו בכלל בביקור פרטי בצ'ילה. על כל פנים, עד כמה כנים היו מאמצי ישראל להביא ללכידתו של ראוף תעיד העובדה שכבר ב-1979 נמכרו לצ'ילה ספינות סיור, אחר כך שופצו בישראל מטוסי קרב צ'יליאניים וב-1984 ניתן עדיין סיוע לתחזוקתם.

ראוף מת במאי 1984 מסרטן הריאות, והצהרת השגרירות הישראלית נשמעה כאנחת רווחה: "הבעיה עם מר ראוף פתורה עכשיו. אלוהים שפט אותו".

העובדה שראוף סיפק לישראל מידע מודיעיני כבר פורסמה בעבר, אך משום מה הפרסום לא עורר דיון ציבורי במשמעות המוסרית של הענקת חסות ישראלית לפושע נאצי מהשורה הראשונה, שציידי הנאצים שמעון ויזנטל וביאטה קלארספלד ניהלו מסע בינלאומי להעמדתו לדין. גם חוקר השואה המפורסם ריצ'ארד ברייטמן, שסקר את תיק הסי-איי-אי של ראוף במסגרת תפקידו הממלכתי בארצות הברית, בחר לא להתייחס בסקירתו למידע המצביע על כך שהביון הישראלי העסיק נאצים באופן שיטתי בארצות ערביות.

האיש שהפעיל את ראוף, לפי הסי-איי-אי, היה טד קרוס, או בשמו העברי דוד מגן. את קרוס גייס ב-1948 לפעילות חשאית אשר בן-נתן, שהיה אז מנהל מחלקת המבצעים של המחלקה המדינית במשרד החוץ (לפני הקמת "המוסד", המחלקה המדינית היתה ארגון הביון הישראלי בחו"ל). קרוס שלט בשפות רבות והיה גם בעל ניסיון, שכן עבד במלחמת העולם השנייה בשירות המודיעין הבריטי. לפי כתבה של גיל מלצר שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה, היה קרוס - בן למשפחת גרוס, משפחה יהודית עשירה בבודפשט - הרפתקן בינלאומי, נהנתן ורודף נשים. כדי לממן את אורח החיים הראוותני שלו הוא סחר בסמים והציע את שירותיו כסוכן גם למצרים, ששילמו לו כ-20 אלף דולר, שהיו אז סכום עתק. כשהעניין התגלה נעצר קרוס בישראל, הורשע וריצה עונש מאסר ממושך. לאחר שחרורו נכנס לעסקי מסעדנות ובין השאר ייסד את רשת ההמבורגרים "וימפי".

האם אפשר לייחס לממשלת ישראל את האחריות לקשרים בין קרוס לראוף? האם לא היתה זו יוזמה פרטית של הסוכן הכפול? הסי-איי-אי, מתברר, לא ידע כמה פרטים חשובים על קשריו של ראוף עם הביון הישראלי. בפסח 1993 ריאיין שלמה נקדימון ב"ידיעות אחרונות" את שלהבת פריאר, שהיה בסוף שנות הארבעים ראש שלוחה במחלקה המדינית של משרד החוץ ובשנות השבעים יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית. פריאר סיפר כיצד גייס את ראוף באיטליה, לאחר שידידים במשרד החוץ האיטלקי דיווחו לו על דג שמן שהגיע מסוריה ומכונה ראליף, אבל שמו האמיתי ראוף. לפי פריאר, אם כן, המחלקה המדינית היא שהעסיקה את ראוף; שמו של קרוס אינו נזכר כלל באותו ראיון.

פריאר המנוח טען, שלפני הפגישה עם ראוף הוא עידכן את מנהל המחלקה המדינית, בוריס גוריאל, ואת מנהל מחלקת המבצעים, אשר בן-נתן, ושניהם באו לאיטליה "כדי לצפות ביועצו של נשיא סוריה נכנס לביתו של האיש שלהם ברומא".

פריאר הציג את עצמו לפני ראוף כנציג המודיעין הישראלי. במשך חודש שלם ישב הפושע הנאצי וכתב דו"ח על המערך הצבאי הסורי. "כאשר לא ידע תשובה לשאלות, היה ראוף מטלפן למכריו בסוריה כדי לקבל מידע משלים", סיפר פריאר. ממשלת ישראל לא רק שילמה שכר לראוף, אלא גם הסדירה לו אשרת שהייה אמיתית באיטליה. לאחר שסיים את כתיבת הדו"ח עלה ראוף עם אשתו וילדיו על אונייה שהפליגה מגנואה לדרום אמריקה. בנמל הוא מסר לפריאר את החלק האחרון של הדו"ח.

הסי-איי-אי קיבל מידע שראוף פעל בסוריה למען המודיעין הבריטי וסיפק למפעיליו העתק של תוכנית לארגון מחדש של שירות המודיעין והמשטרה הפוליטית. נראה שהוא שירת כמה אדונים בעת ובעונה אחת. על פי מסמכי הסי-איי-אי הגיע ראוף בנובמבר 1949 מביירות לרומא, והתגורר בפנסיון טולנטינו תחת השם ולטר ראלף. מהמלון נמסר שברשותו היה מעט כסף ולכן חי בצניעות. אף אחד לא בא לבקרו והוא קיבל רק כמה שיחות טלפון. כומר קתולי הידוע בתמיכתו בנאצים נתן לראוף 40,000 לירטות. ב-17 בדצמבר 1949 הפליג ראוף לאקוודור ואת ההפלגה מימנו ישראל או שירות המודיעין הבריטי, ואחד מגורמים אלה גם סיפק לו דרכון.

קרוס מסר לאמריקאים בינואר 1950 שראוף עזב את איטליה וניתק את קשריו עם הביון הישראלי, אך השאיר מאחוריו מסמכים מעניינים רבים שאותם הבטיח קרוס להביא לפגישה הבאה. סוכני הסי-איי-אי לא ממש האמינו לו, ונראה להם שהוא מנסה להטעותם. פריאר מצדו טען בראיון, שראוף המשיך לכתוב לו והוא מצדו שמר על הקשר עם הנאצי הבכיר, "כי חשבתי שאולי יום אחד אזדקק לו. הוא היה נאמן על הערבים".

אשר בן-נתן, שהיה ברבות השנים מנכ"ל משרד הביטחון ושגריר בגרמניה ובצרפת, מאשר עכשיו שפריאר העסיק את ראוף, אך טוען שקיבל ממנו דיווח על כך רק לאחר מעשה. בדיעבד, בן-נתן חושב היום שזאת היתה טעות ליצור קשר עם הפושע הנאצי, אך מדגיש שהתקבל ממנו מידע חשוב מאוד. עם זאת, בספר זיכרונותיו, שיצא לאור לפני חמש שנים, מופיעה גרסה שונה. בן-נתן כותב שם שפריאר "הצליח לשגר לסוריה קצין נאצי לשעבר, שהביא בשובו מידע על מערך הכוחות של הצבא הסורי". בן-נתן מאשר שזה היה ראוף, אך לא ממש בטוח איזו גרסה נכונה. בכתיבת ספרו, הוא אומר, הסתמך על זיכרונו בלבד.

מה ידעו הישראלים שהעסיקו את ראוף על עברו? האם היו מודעים לחומרת פשעיו? על שאלת נקדימון, אם ידע אז שראוף היה אחראי לתאי הגזים הניידים ולמותם של 200 אלף בני אדם, ענה פריאר בשלילה: "אני שאלתי אותו על עברו, והוא טען, שהיה ממונה בגסטאפו על זיוף שטרלינגים כדי לפגוע בכלכלה הבריטית. רק כעבור שנים שמעתי ברדיו כי האמריקאים, שפיענחו תיקים של בכירים נאצים, מסרו, כי ראוף היה ממונה על כל הפעילויות ההנדסיות של הגסטאפו".

קשה להאמין שפריאר לא ידע את מי הוא מגייס. עיתונים רבים פירסמו ב-2 במאי 1945 את הידיעה שנתפס "המבוקש קולונל ראוף הידוע לשמצה, מפקד האס-אס של מילאנו". ב-19 באוקטובר 1945 חתם ראוף בשבי האמריקאי על הצהרה בשבועה והודה שהיה מעורב בהשמדת יהודים בגזים במשאיות. מסמך זה הוגש במשפטי נירנברג יחד עם מכתב מפקודו, ד"ר אוגוסט בקר, ובו דיווח על בעיות טכניות בהשמדת יהודים. מלבד זאת, שמו של ראוף מוזכר 31 פעמים בפרוטוקולים של משפטי נירנברג. המידע הזה היה נגיש: די היה לפנות אל רוברט קמפנר, יהודי-אמריקאי שהיה סגן התובע הראשי בנירנברג, או אל משקיפים יהודים שעקבו אחרי המשפטים. בן-נתן, שאסף בשנים ההן באירופה חומר על פושעים נאצים, מאשר שהיתה נגישות למידע זה.

האזכור של ראוף בקשר למיזם של האס-אס לזיוף לירות שטרלינג מציב סימן שאלה על מבצע אחר שפריאר היה מעורב בו. יהודי ושמו ז'אק ון הרטן, שהיה אחד מהסוכנים המרכזיים של תוכנית הזיוף, יצר בסוף המלחמה מגע עם חיילים ארצישראליים בצפון איטליה והציע להם כספים מזויפים בכמויות גדולות. בתמורה הוא ביקש חסות (כתבה על הפרשה התפרסמה במוסף "הארץ" ב-2000).

בחזקתו של ון הרטן היו לא רק סכומי כסף גדולים, אלא גם תכשיטים רבים. לפי עדותו של שמואל אוסיה, אחד מחבורתו של פריאר, תיחקר הלה את ון הרטן ארוכות על עברו. אוסיה זוכר שראה את ון הרטן המפוחד במסדרון בזמן החקירה, שנמשכה ימים אחדים. ון הרטן סיפר בוודאי כיצד עזר לשליחו המיוחד של הימלר, קורט בכר, שהיה מופקד על שוד הרכוש של יהודי הונגריה, וגילה את הידוע לו על מקורו של הכסף הבריטי המזויף, ששימש אחר כך, תודות לון הרטן, מקור מימון חשוב ביותר למבצעי ההעפלה והרכש של ה"הגנה".

עד כמה היה פריאר מודע למעשיו של ון הרטן, מוכיחות לא רק עדויותיהם של מפקדי המוסד לעלייה ב', אלא גם העובדה שבראיון להיסטוריונית ננה שגיא ב-1966 הוא היתמם ואמר שאינו מבין כיצד לא התייחסו לון הרטן במשפטי קסטנר ואייכמן. שגיא לא שאלה את פריאר מדוע לא הפעיל את קשריו הענפים כדי שהעניין יוזכר ויטופל.

האמריקאים עצרו את ון הרטן באיטליה, בחשד שסייע לפושעים נאצים להימלט. המוסד לעלייה ב', ובמיוחד פריאר, השקיעו מאמצים לשחרורו. החייל הארצישראלי יצחק תמרי, שידע מדוע נעצר ון הרטן, הביע את מחאתו לפני מפקד ה"הגנה" באיטליה, אליהו בן-חור (כהן). בן-חור, שהיה כעבור שנים אלוף בצה"ל, הסביר לתמרי שהבטיחו לון הרטן חסות, וג'נטלמן מקיים את הבטחתו.

לאחר שחרורו של ון הרטן ב-1946 הינחה בן-חור את אביו, אבא כהן, שהיה מפקד מכבי האש בתל אביב, לעזור לאיש להתערות בעיר. ברחוב נחלת בנימין פתח ון הרטן חנות תכשיטים. אבא כהן קיבל אחר כך משרה באחד מעסקיו של ון הרטן. הוא מת ב-1973 כאיש עסקים מכובד, תושב סביון, שבמלחמת העולם השנייה ניצל את קשריו וכספו כדי להציל יהודים ולהבריח בשבילם דברי ערך, בעיקר תכשיטים - גרסה שבני משפחתו הציגו גם לאחר פרסום הכתבה הקודמת אודותיו. חנות התכשיטים, אגב, נסגרה זמן קצר לאחר הפרסום.

פריאר עזר לון הרטן גם ב-1947, כשהבריטים רצו לגרשו מהארץ. הוא לא רק שידך לו את עורך הדין הירושלמי מרדכי עליאש, אלא קרוב לוודאי הביא לכך שגולדה מאיר, כשרת החוץ בפועל של הסוכנות, תשלח לבריטים מכתב חסות, בטיעון שהאיש עזר לכאורה להציל יהודים.

אבל ון הרטן היה דג רקק בהשוואה לראוף, שהיה פושע בסדר גודל של אייכמן. אין פלא שציידת הנאצים המפורסמת ביאטה קלארספלד, שהשקיעה מאמצים רבים כדי להביא להעמדתו לדין, כמעט טרקה את הטלפון כששמעה שהועסק על ידי הביון הישראלי, ואף קיבל סיוע בבריחתו מאירופה. "ב-1984, כשניהלתי את המערכה בצ'ילה להסגרתו של ראוף, לא היה לי שום מידע על ה'קשרים' שלו עם המוסד", השיבה בתגובה. "אני מטילה בכך ספק, משום שראוף היה ידוע היטב בעולם היהודי בשל חלקו בתוכנית ההשמדה בגז במשאיות, וגם בגלל הרדיפות של היהודים בתוניסיה ובאיטליה, כשהיה מפקד המשטרה הנאצית שם". גם למנהל מרכז ויזנטל, אפרים זורוף, לא נשמע סביר ששלהבת פריאר לא ידע על פשעיו של ראוף.*

ראוף נגד היישוב

רומל התנגד לתוכנית הנאצית להשמדת יהודי מצרים ופלשתינה

בשנה שעברה פירסמו שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס-מיכאל מלמן ומרטין קיפרס, פרט דרמטי. לטענתם, מסמכים גרמניים מעידים שצוות שבראשו עמד ראוף התכונן להשמיד את היישוב היהודי בארץ, לאחר שתיכבש מידי הבריטים. הצוות, "איינזצקומנדו מצרים", שמנה 24 איש, נשלח לאתונה ביולי 1942 כדי להכין את המבצע. ראוף טס ב-20 ביולי לטוברוק כדי לפגוש את פילדמרשל רומל ולדון אתו בעניין. רק תבוסתם של כוחות הציר בקרב של אל-עלמיין באוקטובר 1942 הצילה לכאורה את הישוב.

הגילוי עורר הד בינלאומי, אך מהמסמכים קשה לקבוע מה בדיוק היתה המשימה של ראוף. לפי המסמכים, הצוות היה מוסמך לנקוט צעדים מנהליים כלפי האוכלוסייה האזרחית. החוקרים הגרמנים מצאו דמיון בין נוסח הפקודה שקיבל ראוף לבין הפקודות שהובילו לרציחתם של יהודים בשטחים הכבושים של ברית המועצות, והסיקו שזאת היתה המטרה גם במצרים ובארץ. אך אותן פקודות יושמו בצפון אפריקה בצורה אחרת, מתונה יותר, כנראה בגלל התנגדותו של רומל.

העיתונאי הגרמני וולפגנג להדה ריאיין את עוזרו של ראוף, תיאודור סבקה, וזה אישר שרומל התנגד לתוכנית השמדת היישוב. לפי תזכיר אמריקאי, הנמצא בתיקי הסי-איי-אי, טס ראוף למטהו של רומל כדי לדון אתו בהשמדת יהודי קהיר, אך רומל התמלא גועל למשמע התוכנית ושלח אותו לכל הרוחות. במאמרם הראשון לא התייחסו ההיסטוריונים הגרמנים אל התזכיר, ובספרם המפורט החליטו - בלי נימוק סביר - שאין לתת בו אמון.

בתיקו של ראוף בבריטניה, שנפתח לא מזמן לציבור, מצוי דיווח על חקירתו בידי הבריטים באיטליה, לאחר שנעצר בתום המלחמה. לפי הדו"ח אמר ראוף שהוא טס ביולי 1942 לטוברוק לשיחה עם רומל ובה סוכם שבואה של יחידת האס-אס לצפון אפריקה עוכב זמן רב "מכדי שהיא תביא תועלת". זהו ניסוח דיפלומטי המעיד על ביטול המשימה ועל עמדתו המסויגת של רומל.



ולטר ראוף יוצא מבית המשפט העליון בצ'ילה, לאחר שנעצר על פי בקשת ההסגרה של ממשלת מערב גרמניה, דצמבר 1962. ישראל ביקשה להסגירו רק ב-1984, וגם בקשתה נדחתה / צילום: יו-פי-אי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו